מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק רביעי הזהב · מהדורא בתרא
דף מד.
במשנה הזהב קונה את הכסף מסקינן בגמרא דפירי קני לטבעא והיינו שמחייב הכסף אבל אינו קונה גוף הכסף כיון דמטבע אינו נעשה חליפין א"כ אינו קונה גוף הדבר להיות באחריותו. ולא הבנתי מש"כ בספר פני יהושע שלא יתכן שהזהב קונה את הכסף שיהיה הכסף באחריות הקונה דהא קי"ל פירי לא עבדי חליפין ודברי תימא הם דאפי' אי פירי עבדי חליפין מטבע אינו נעשה חליפין וגם מטבע לאו בכלל פירי הוא כמש"כ התוס' לקמן דף מ"ה ע"ב וגם אי עבדי חליפין אין חילוק בין זהב לכסף:
שם במשנה הכסף אינו קונה את הזהב. וקשה לפמש"כ התוס' לעיל דף מ"ג שהקשו איך אמרינן דמעות אינן קונות משום שיאמר המוכר נשרפו חטיך בעליה א"כ אם מעות אין קונות יאמר נשרפו מעותיך בעליה ותירצו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ קשה אמאי הכסף אינו קונה את הזהב וכן למאי דמסקי התוס' דמותר להשתמש במעות א"כ אמאי אין הכסף קונה את הזהב ג"כ וכן הקשה בפני יהושע ג"כ ולהניח בצ"ע. ונראה דודאי אם יקנה הכסף את הזהב מטעם מעות א"כ המעות ברשות הקונה מיד אז ודאי אין צריך להטמינן תרומה שייך לומר הואיל ולכן חייבין באחריות וא"כ שפיר י"ל דלהכי נקט דתורמין על הגבוי לרבותא אפי' נשאל על הקדשו פטרוהו כדי שיהיה שייך לומר הואיל אי בעי מתשיל ולכן תורמין עליו וא"כ לק"מ על פרש"י. גם בפשיטות אפשר דמ"ש הרמב"ם במסר לש"ח הוה פשיעה ותמה בכ"מ הא בס"ד לא ידע דמיירי בש"ש וכתבתי לעיל בזה. ונראה עוד דודאי י"ל לפמ"ש הרמב"ם דבהקדש ש"ש חייב בגניבה ואבידה א"כ י"ל ע"כ דהוא בכלל תירוצא דר"א שתקנו שבועה כדין שומרין שלא יזלזלו א"כ י"ל דודאי בס"ד ס"ל דמוכח משם דנשבעין לגזברין ע"כ לומר דלא מקרי פשיעה מה שמסרו לש"ח והיינו משום דודאי ע"כ ממעטינן הקדשות דהא כתיב רעהו אלא דס"ל מרעהו לא ממעטינן רק שבועה בש"ח אבל בפשיעה חייב אלא דס"ל דבמתני' נקט ש"ח אינו נשבע משמע אפילו שבועה שאינו ברשותו דאל"כ היה לו לישבע שלא פשע ע"י גלגול כמו שכתבתי לעיל להשיג על הש"ך לכן פריך מהך דבני עיר ששלחו שקליהן דאיתא דנשבעין וע"כ הטעם משום שצריכין לישבע שאינו ברשותו וע"י גלגול צריכין לישבע שלא פשעו ותקשי אמתני' דתנן אינו נשבע אבל באמת י"ל דגם ש"ש פטור מדין שומרין א"כ לא שייך שיתחייבו בשביל שמסרו לש"ח דהא גם ש"ש פטור מגניבה ואבידה. מיהו למסקנא דס"ל להרמב"ם בהקדש חייב ש"ש בגניבה ואבידה וע"כ שבכלל חיוב שבועה שתקנו שלא יזלזלו הוא כל דין שומרין אם כן פשע במה שמסרו לש"ח ושפיר חייבין כדברי הרמב"ם אם מסרו לש"ח ובהכי ניחא דקשה איך משכחת ש"ח שהרי בשביל שכר מצוה הם ש"ש ולפ"ז ניחא כיון דמדינא גם ש"ש פטור מגניבה ואבידה רק דחכמים תקנו שלא יזלזלו א"כ לא תקנו שיהיה עדיף משמר להדיוט ואילו שמר להדיוט אינו רק ש"ח לכן גם בהקדש אינו חייב בשביל שכר מצוה שאילו חייבו בהקדש משום שכר מצוה א"כ היו יכולין למסור לשומר בלי שכר לכן עשו בזה שיהיה לו דין הדיוט וש"ח כמו בהדיוט א"כ ע"כ צריך ליתן שכר לשמור כדי שיהיה ש"ש עמ"ש לעיל נכון יותר. ומה שתירץ בכ"מ די"ל דבני עיר שוקלין אחרים קאי אתרווייהו. לכאורה קשה לפ"ז גם בס"ד למה נשבעין לגזברין כיון דבני עיר צריכין ליתן אחרים תחתיהן. מיהו י"ל מ"מ כיון דבני עיר אין חייבין רק מטעם פשיעה מ"מ כיון שתרמו עליהם ה"ל השלוחין בע"ד של הגזברין ונ"מ אם אין לבני עיר צריכין השלוחין לשלם משא"כ למאי דמשני שפטורין נגד הגזברין פריך שפיר מיהו קשה מאי פריך לר' יוחנן ממשנתרמה תרומה קדשים שאין חייב באחריותן נינהו הא בני עיר חייבין לשלם וחייבין באחריותן. עוד אפשר ליישב דברי התוס' דס"ל ג"כ אם מסרו לש"ח הוה פשיעה כדברי הרמב"ם וא"כ לקמן בשוכר את הפועל י"ל דס"ל ודאי הגזבר הוה פושע שלא שכרן לשבוע שיהיו ש"ש אפילו על שבת וי"ל אפי' חולקין על הרמב"ם כאן מקרי פשיעה גמורה שהיה לו לשכרן בהבלעה שיתחייב גם באחריות שבת וא"כ מוכח כיון דנקט אין אחריות שבת עליו ולמה לא יתחייב הגזבר וע"כ דהקדשות פטור אפילו בפשיעה ועיקר הוכחה הוצרכו בתוס' לומר דלא תאמר ש"ש עכ"פ חייב בפשיעה ולזה הוכיחו כיון דמברייתא מוכח דפשיעה פטור בש"ח מוכח נמי דפטור בש"ש דאל"כ דש"ש חייב בפשיעה לוקמה בפשע כיון דמוכח דעכ"פ בש"ח פטור בפשיעה וע"כ דאפי' לפי האמת פשיעה חייב י"ל דהקושיא לרבה ור' יוחנן דלא ס"ל כר' אלעזר לכן כתבו התו' אמאי לא משני כשפשע. מ"מ לחלק בין שכיר יום לשבוע צריך ביאור כיון דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מאי חילוק וצ"ל דמ"מ לשבוע אין יכול לתבוע משא"כ ליום שיכול לתבוע כל יום הו"ל כאילו נתן כבר. ובזו ניחא דלא מוקי נשבעין לגזברין בשכרן לימים דשם לא ניתן לתבוע: בקרקע דמסתמא צריך הקונה להזהב וא"כ בשלמא המוכר דין הוא אם לא קנה המעות שלא ישתמש בהם ויטמינם בקרקע עד שימשוך הלוקח מקחו אבל זה שהוא לטובת הקונה שקונה אצלו זהב א"כ מסתמא צריך להם מיד אם היה קונה אין סברא שיטמינם בקרקע וכשיבא ליקח זהב הקנוי לא ימצאם מיד דמסתמא הקונים יבאו ליקח מיד מטבעות שלי וא"כ שייך לומר נשרפו מעותיך וגם להשתמש בהם היה אסור ג"כ כיון שכבר קנאם. והא דהזהב קונה את הכסף ג"כ אינו אלא מחייב הכסף דהא זהב יש לו דין פירא ופירא אינו קונה רק מחייבת המעות ואינם באחריותו כלל דכל משיכה אינה אלא מחייבת המעות וא"כ א"ש דעקרו קנין מעות דאילו נימא מעות קונות קונות לגמרי כמו כל קנינים והיכא דקני לגמרי שייך נשרפו מעותיך כדפרישית דאם מעות קונות אינן רק קניית הדבר אבל אין מחייבין גוף הדבר וזהו ברור. ואי קשיא לי הא קשיא לי דלר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה א"כ כל הדין משיכה הוא באופן זה שמשיכת הפירות מחייבת הכסף א"כ קשה כיון דהזהב שהוא פירי מחייבת הכסף היינו ע"כ מדין משיכה דע"י שמשך את הזהב נתחייב לו הדמים שפסק א"כ משיכת הכסף מחייבת ג"כ זהב ונחושת דודאי אם קנה פירות ופסק לו מטבע זהב או נחושת אטו לא מחייב ליתן מטבע שפסק לו וא"כ מ"ט לא יתחייב הזהב במשיכת הכסף שהרי הכסף בודאי קונה במשיכה ומה טעם יש לחלק בין שקנה הכסף ונתחייב בזהב או שקנה פירות ונתחייב ליתן לו דינר זהב ובהדיא אמר לקמן דף מ"ח טלית קונה דינר זהב וליכא מאן דפליג בהא וצ"ע:
שם במשנה הנחושת קונה את הכסף. ברא"ש הביא דעת התוס' דנחושת לגבי דהבא טיבעא הוא ועי' פני יהושע בשם ס' ת"ח שהקשה דא"כ ליתני רבותא טפי דהזהב קונה את הנחושת והנחושת את הכסף וכיון דנחושת מקרי פירא לגבי כסף כ"ש דזהב דהוה פירא לגבי נחושת כ"ש דלגבי כסף הו"ל פירא אלא ודאי כדברי הרא"ש דזהב הוה טיבעא לגבי נחושת. ותמה בספר פני יהושע דלהרא"ש קשה טפי ליתני הנחושת קונה את הזהב והזהב קונה את הכסף וכ"ש דנחושת קונה את הכסף. ונראה דלק"מ על הרא"ש דהא בלא"ה בפשיטות תקשי מאי קמ"ל בהא דהנחושת קונה את הכסף דהא אפי' זהב דחשיב פירא נחושת קונה אותו. אלא נראה דלקמן פריך ג"כ מאי קמ"ל דנחושת קונה הכסף. ומשני דקמ"ל הני פריטי באתרי דסגיי אינהו חריפי טפי מכספא קמ"ל כיון דאיכא אתרא דלא סגיין ביה פירא הוה וא"כ י"ל כיון שיש חילוק מקומות א"כ עיקר רבותא דאפי' באתרא דחריפין טפי מכספא מ"מ הוה פירא. וא"כ י"ל דזו שמעינן דוקא ממשנה יתירה דתני נחושת קונה הכסף אבל אי הוה תני הנחושת קונה הזהב דלא הוה משנה יתירה לא הוה מוכח היכא דחריפי טובא וקמ"ל בזה דאפי' באתרא דחריפי טובא פירי הוה ושמעינן נמי מסידורא דלישנא דמתני' דחשיב מאי דהוה פירא טפי בבתרייתא כמש"כ הרא"ש דמעיקרא תני זהב והדר נחושת הוה פירא טפי והדר מעות רעות ובכ"א ע"כ אורי לן רבותא ממה שהוא כמשנה יתירא והך ודאי רבותא דאפי' באתרי דסגיין טובא משום דוכתא אחרינא מקרי פירא משא"כ לשיטת התוס' שסוברין דנחושת הוה טיבעא לגבי זהב ודאי קשה ליתני הזהב קונה הנחושת דהוה רבותא דנחושת מקרי טבעא לגבי דהבא וכ"ש דכספא מקרי טבעא. מיהו לפמ"ש יש ליישב ג"כ דקמ"ל בהך משנה יתירא דאפי' באתרא דסגיין מקרי פירא וכן כולהו דמעות רעות ואסימון כולהו הוה משנה יתירא כמש"כ התוס' וקמ"ל רבותא בהו. ועמש"כ בסוגיא דמטבע נעשה חליפין. ובאמת לקמן מבואר בפשיטות בדף הסמוך דפריך השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן לגבי דהבא מיבעיא ומשני באתרא דסגיין חריפי טפי הרי בס"ד פשיטא ליה דזהב עדיף מפרוטה ובשנויא ס"ל דפריטי עדיפי לענין מעשר ועי' פני יהושע שהאריך. ובאמת נ"ל דלענין לחלל על נחושת אין לדמות כלל חדא דכתבו התוס' לקמן דחיישינן בפרוטות שיתעפשו לכן אין מחללין על נחושת אלא מדוחק ועוד כיון דצורתא עבידא דבטלה טפי עדיף זהב מפרוטות וכסף דאית ביה תרתי דחשיב וגם חריף אבל נחושת אם בטלה הצורתא ההפסד רב לכן ס"ל דגריע לענין מעשר ולא מדמינן מעשר למקח וממכר רק לענין כסף דמפורש בתורה כסף צורה והוא חשיב וגם חריף אבל נחושת שיש לחוש להפסד מעשר אין מחללין אלא מדוחק ולא שייך לענין מקח וממכר וחליפי מטבעות ועמש"כ בגמרא בס"ד:
בתוספות ד"ה הזהב אך תימא אמאי איצטריך למיתני דמעות הרעות שנפסלו כו' עכ"ל. לפענ"ד נראה ליישב דקמ"ל דכולה מתני' בין למ"ד מטבע נעשה חליפין ובין למ"ד אין מטבע נ"ח לא איירי רק לענין חיוב כדלקמן דף מ"ה ע"ב והזהב מחייב הכסף ונ"מ בין חייב לקונה שאם מחייב א"צ שיהיה ברשותו משא"כ אם קונה אם אין הכסף ברשותו לא קני וא"כ קמ"ל רבותא שאם נתן לו זהב בסתם צריך ליתן לו הכסף אף שלא היה ברשותו או שנאנס הכסף כיון דאינו אלא מחייב הכסף לא אמרינן מסתמא בתורת חליפין קבלו ואפי' אומר שדעתו היה לחליפין אמרינן כיון שלא פירש לא הוה רק משיכה כמו פירא וא"כ במעות רעות למ"ד אין מטבע נעשה חליפין בודאי מעות רעות הוי חליפין א"כ איכא רבותא שמחייבות היפות ולא מצי למימר דבתורת חליפין קבלינהו ולא נשמע מרישא דאיירי במטבע דלא עבדא חליפין בשום מקום פשיטא לן טפי דלא מצי המוחזק לומר דבתורת חליפין קבלינהו. ואפי' למ"ד מטבע נעשה חליפין י"ל דמ"מ פשיטא לן טפי במטבע שבסתמא אין דרכו להנתן בחליפין רק בתורת מעות אלא כיון דאידך חריף טפי או חשיב טפי מקרי פירא לגבי היאך מ"מ פשיטא לן טפי דלא מצי למימר שקבלו בתורת חליפין ומה שאין יכול לומר שקבלו בתורת דמים ומעות אינן קונות אין חידוש כ"כ דלהך מ"ד י"ל דס"ל גם מעות קונות מן התורה ואפי' אם אין קונות לא שייך לומר כ"כ שקבלו בתורת דמים דמ"מ כיון שמשך הזהב ממילא נתחייב בכסף אבל מידי דנעשה חליפין כגון מעות רעות ס"ד דלקני יפות בחליפין קבעי קמ"ל דבסתמא לא תלינן בחליפין ולמ"ד אין נעשה חליפין א"ש טפי דקמ"ל לא מבעיא הנך דלא שייך בהו חליפין אלא אפי' מעות רעות דשייך בהו חליפין מ"מ לא תלינן בחליפין בסתמא רק דפירי הוו ולמ"ד אין מטבע נעשה חליפין א"ש נמי דתני זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה ולמאי דמוקי בש"ס מיירי בחליפין וי"ל דמידי דתרווייהו אקני בחליפין אפשר לומר באמת מידי דמקני בחליפין סתמא לחליפין יהביה כיון דתרווייהו בני חליפין נינהו ולמ"ד מטבע נעשה חליפין י"ל דדוקא בהנך שהם מטבע סתמא לאו לחליפין קאמר לא לקנות ולא להקנות אבל מטלטלין בני חליפין י"ל סתמא לחליפין כיוונו:
בא"ד כ"ש דמעות שנפסלו דמקרו פירי לגבי כסף עכ"ל. משמע דפשיטא להו דכל חד מיירי ממינו כגון מעות רעות מיירי ממין יפות אף די"ל דמעות רעות של כסף קונות יפות אפילו של נחושת:
בא"ד דהמעות רעות היינו שיוצאות קצת כו' עכ"ל. אפשר דהיינו ג"כ כמו הך דפסלתו מלכות דמפרש לקמן דסגי בצנעה וא"כ מעות רעות קונות זה את זה בחליפין דלא גרע מאנקא ואניגרא. ובזה יש ליישב מה שהקשה בספר פני יהושע למה הוצרכו התוס' לידחוק בהך דאסימון קונה מטבע נימא דקמ"ל דאסימון קונה מטבע שהוא מעות רעות ולפמש"כ לק"מ דמעות רעות יוכל לקנות גם אסימון בחליפין כדקתני סיפא כל המטלטלין קונין זה את זה ומוקי באנקא ואניגרא שקונין בחליפין. וראיתי בלשון הרא"ש שכתב מעות הרעות ומעות היפות אין קונין זה את זה אע"ג דמטבע חשיב כלי לענין קנין חד לגבי דחבריה טבעא הוה ולא קני טבעא לטבעא ע"כ. משמע מדבריו דמטבע דמעות רעות חשיב כלי לענין קנין א"כ קנו זה את זה בחליפין ומ"מ חדא לחבריה לא קני. אלא שלא הבנתי למה הוצרך לומר דחד לגבי חבריה טבעא הוא הא באמת אינו טבעא ואם לא נתנן בתורת חליפין לא קנו ממילא וגם בסתמא מקרי חליפין כמו דמשמע לקמן דכל הנעשה דמים באחר כיון שמשך כו' נתחייב בחליפין למ"ד מטבע נעשה חליפין משמע דבסתמא נמי קני מדין חליפין וכן כל המטלטלין קונין זה את זה משמע אפי' בסתמא. ואפשר דכוונת הרא"ש דאף דלענין קנין מיחשב מטבע כלי אלא משום דדעתא אצורתא לא עביד חליפין א"כ הוה מצינו למימר דמעות הרעות לגבי מעות רעות מקרי כלי שיקנה במשיכה ויתחייב הטבעא שכנגדו לכן כתב דחד לגבי חבריה טיבעא הוא ולא קני במשיכה וגם לענין חליפין הוי מטבע ולמ"ד מטבע נ"ח צ"ל דהנך שהם דמים מסתמא בתורת דמים נותנם ומ"מ לא קשיא על התוס' דיפרשו אסימון קונה המטבע היינו מעות רעות דלא משמע כלל דהא התוס' לשיטתייהו דס"ל דמטבע שנפסלה קונה בחליפין וא"כ ודאי מטבע שנפסלה נמי מטבע נקרא כדמשמע בב"ק דמטבע ונפסלה אומר לו הרי שלך לפניך משמע דנפסלה נמי מטבע מקרי ועי' תוס' ב"ק דף צ"ז דבתחילה כתבו דמטבע שנפסלה אין שם מטבע עליו. מיהו למאי דמסקי דהוו כהוזל משמע דמ"מ שם מטבע עליו ע"ש בתשובתי:
בא"ד ומטלטלין קונין מטבע כו'. כמו מעות הרעות ואסימון כו' ולגבי מטלטלין מקרי טיבעא עכ"ל. וכתב בספר פ"י שהלשון אינו מדוקדק דמנא ידעינן דמקרי טיבעא דאפילו לא מקרי טיבעא כל המטלטלין קונין זה את זה. ונראה דכוונת התוס' דודאי נ"מ במאי דמקרי טיבעא דהא בהא דמטלטלין קונין זה את זה יש חילוק בין אמר לו בתורת דמים או בתורת חליפין דבתורת חליפין צריך שיהיו ברשותו וגם מיד הם ברשות הקונה אותם לאונסין. משא"כ אם נותנם בתורת דמים אינו רק כיון שקנה המטלטלין במשיכה מתחייב הוא ליתן מה שפסק לו עליהם מטלטלין אחרים אף אם אינם ברשותו. והך דהזהב קונה את הכסף מסתמא בתורת דמים הם דהמתחייב טיבעא אפירי סתמא הוא בתורת דמים משא"כ במטלטלין זה את זה סתמייהו חליפין קאמר כדלקמן דכל הנעשה דמים באחר כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפיו וא"כ קמ"ל טובא דאי משך ממנו מטלטלין באסימון ומעות רעות אפי' לא פירש מסתמא דמים הם ולא חליפין כמו כל הני מילי דחשיב ברישא זהב ונחושת ומעות הרעות:
בתוספות ד"ה אסימון וא"ת מה בין אסימון כו' עכ"ל. לפי מה שכתב הרא"ש דכולהו דמתני' אין קונות זה את זה ומשמע אפי' אסימון אין קונה אסימון וכ"כ בטור בהדיא ואם אין בו צורה קשה למה יגרע מפסלתו מלכות דקונה בחליפין וע"כ לומר שגם אסימון יוצא בהוצאה וכן משמע בהדיא מדברי הטור ח"מ סימן ר"ג. ונראה דמתוך שקל להטביעו יוצא בהוצאה גם בלא טיבעא לכן הוא ג"כ בכלל מטבע וכן יש לפרש כוונת התוספות. מיהו לפי' ר"ת דאסימון יש עליה צורה ואינה יוצאה בהוצאה כבר כתבו התוספות לעיל דמ"מ יוצא בהוצאה בדוחק. ואפשר דאסימון היינו טבוע בצד אחד וצורה היוצאה מטביעין משני צדדין ולכן יוצא בהוצאה שבקל יטביעו ג"כ בעבר השני ואין סימן הצורה רק לאות שנעשה גם כן ממטבעות המלך וזהו לסימן שהוא כמו כל מטבעות רק שחסר צורה הראויה ג"כ בצד שני ואין חשיבותו רק מצד שבקל להשיג גם חותם המלך בצד השני. ובהכי ניחא דלענין מעשר יש לפרש כל דבר הנצרר שראוי לצורה והיינו אסימון ג"כ שאין הצורה חשיבה רק בשביל שראוי לצור עליו דמשום הכי הוא חשוב ליקח בו ולהוציאו והיינו כל דבר הנצרר שראוי להוציאו ואסימון ג"כ הוא דבר הנצרר שאין הצורה חשיבה כלום מצד עצמה רק מתוך שיוצא בהוצאה מצד שקל להטביעו אבל דבר הנצרר שאין ראוי להוציאו מיד פשיטא לן שאינו מועיל שהרי צריך ליתן בכסף להוציאו:
דף מד:
בגמרא דרב אוזיף דנרי מברתיה כו' אתא לקמיה דרבי חייא כו'. וקשה איך לוה בתחילה וכי בתר דעבדין מתמלכין ולא חש לאיסור סאה בסאה כיון דמספקא ליה. ואפשר בתחלה ס"ל כילדותיה דר' ואח"כ שמע שר' חזר בו ושאל לר' חייא כיצד ישלם. מיהו למאי דמסיק דהוו ליה קשה מי לא ידע דמותר להלוות סאה בסאה ביש לו וכבר הרגישו התוס' בזה ועי' בט"ז י"ד סימן קס"ב סק"ג שלא עי' בדברי התוס' כאן. וי"ל לפמש"כ בש"ך בשם הב"ח דבעינן שיתכוון הלוה להקנות מה שיש לו נגד מה שמלוה לו וא"כ י"ל שהיתה ברתיה דר' חייא נשואה ובתחילה היה סובר שבחזקת בעלה הוא וצריך להודיע לבעלה שיש לו דנרין ואח"כ נודע לרב שמעות שלה הוא והיה סובר שהוא איסור לכן אמר זיל שלים לה דס"ל לר' חייא שא"צ לידע כלל כמש"כ בט"ז וא"ש:
בתוספות ד"ה נעשה ורב. דבעי כו'. וקשה מתחילה איך לוה בסתם דאיכא איסורא ואפשר לומר כפמש"כ לעיל בסמוך לפמ"ש לקמן דף ע"ה ת"ח מותרין ללות זה את זה ברבית עי' בי"ד סימן ק"ס סעיף י"ז א"כ בכה"ג דריבית דרבנן בעלמא הוא היה ג"כ היתר לת"ח וי"ל שברתיה דר' חייא היה לה בעל ת"ח והיה סובר שמשל בעלה לותה ומותר בשניהם ת"ח ואח"כ נודע שהיה שלה לכן נסתפק ואמר שלים לה דייקא. ויותר נ"ל לפי פשט לשון הש"ס דרב בתחילה לוה ע"ד לשלם מיד ורב ידע דהלויני עד שיבא בני מותר ובאמת לוה לזמן מועט עד שימצא המפתח רק שנמשך אח"כ שהיה צריך גם למעות שלו ונמשך הדבר לזמן מה עד דאוקיר דנרי ולזה נסתפק רב אם בעינן דוקא שילוה עד שימצא מפתח ואם אח"כ נמשך זמן רב שלא היה יכול להחזיר מעות שלו יש איסור ובהכי ניחא שבתחילה ודאי לוה ע"ד היתר עד שימצא מפתח. ובזה ניחא נמי איך מסיק דדנרין הוו ליה היה לו לר' חייא לשאלו אם יש לו שהרי לא נזכר כלל ולפ"ז ניחא דלא היה צריך ר' חייא לשאול ע"ז שהבין ממילא דאילו לא היה לו דנרין לא היה לוה לכתחילה מברתיה דר"ח אלא ודאי שהיה לו ובתחילה לא לוה רק לפי שעה וזה נכון:
בתוספות ד"ה אחד משמונה כו' דזול אסרי וקם ל"ב בזוזא ועוד היכא היכא פריך כו' הא משער הכא תנא באיסר כו' עכ"ל ולענ"ד לא קשיא דודאי כאן פשיטא לן דמשערין באיסר שיש בו כ"ד בדינר דאין לתלות בקם ל"ב בזוזא דמ"מ תקדש בא' משמונה באיסר דהא פשיטא דמה שהוזל האיסר הוא ג"כ שהוזלו הפרוטות דהא איסר הוא כסף מדינה שהוא אחד משמונה שבצורי ושבעה חלקים בו נחושת וא"כ אם קם ל"ב איסרין בזוזא ע"כ הוא מפני שהוזל נחושת שבו שהרי הזוז של כסף הוא ביוקר נגד האיסרין וממילא שמוזלין גם הפרוטות שהם נחושת משא"כ בדינר זהב נגד כסף אין לתלות שהכסף נתייקר או שהזהב הוזל לכן תליא בפירי שהרי הם ענינים מחולפין א"כ הפרוטה לעולם בהכרח אחד מקצ"ב בדינר כסף דזול האיסרין היינו זול הפרוטות ולהכי נמי מקרי מידי דקיץ לפי חשבון זה אחד מקצ"ב בדינר כסף וזה לא ישתנה.
בתוספות ד"ה לקדושי אשה כו' המ"ל דנ"מ לחמשה פרוטות עכ"ל. ונראה ליישב דקמ"ל בקדושי אשה רבותא דאף דבקידשה בשוה כסף אפי' קידשה בתמרה וכור תמרים בדינר חיישינן לקדושין שמא ש"פ במדי כדאיתא בקדושין מ"מ בקידשה בפרוטה גופה בעינן אחד משמונה ובפחות אינה מקודשת ולא חיישינן שמא פרוטות ביוקר כיון דקידשה במעות גופיה לא מקני נפשה בפחות מפרוטה וזהו רבותא בקדושי אשה משא"כ לשאר ענינים שוה כסף ככסף ובעינן ש"פ במקומו:
בד"ה למקח וממכר פרש"י כו' וקשה דהא זימנין דזול איסרי עכ"ל נראה ליישב פרש"י דכאן ל"ש לאקשויי משער תנא במידי דאוקיר וזול די"ל דמיירי ודאי בשער כ"ד איסרין לדינר וקמ"ל רבותא בהא שאם מכר לו דינר שעומד בכ"ד איסרין בכ"ח הוה ס"ד דנשער בתרווייהו ונימא שהאיסרין נתן לו כל איסר שהוא שמונה פרוטות בשבע פרוטות והדינר כסף קיבלו ביותר נמצא אם ניזל בתר כל אחד ליכא אונאה שתות שהרי אילו נתן איסר וקיבל ז' פרוטות אינו אונאה ואם אח"כ החליף הפרוטות בדינר אף שנותן לו יותר מקצ"ב אין אונאה שתות קמ"ל דמשערין לפי האיסרין שצריך ליתן לקנות דינר והוה אונאה שתות:
בגמרא משער תנא במידי דאוקיר וזיל כו'. עי' פרש"י ד"ה משער תנא במידי דקיץ שאפי' בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דנרים חזיר לו הכהן ה' דנרין. עי' באס"ז שתמהו כיון דכתיב בתורה חמשת וקלים כסף מה לו לכהן במה שדינר זהב נמכר בעשרים דנרין ונדחקו נלע"ד דודאי יש שיעור בינוני שווי ערך הזהב לעומת ערך הכסף בפרט לפמש"כ התוס' דדינר זהב עב כפלים ככסף וחכמי המחקר תנו טעם שהזהב מציאותו יוקר מן הכסף על י"ב לפי שכח הזהב נמשך מפעולת החמה והכסף מלבנה וסיבוב הלבנה בחודש א' מה שתסבב החמה יב"ח לכן הזהב א' מי"ב מן הכסף ולזאת יקר הוא ג"כ אחת על י"ב וא"כ כיון דכסף לאו דוקא דשוה כסף ככסף וא"כ לפי שיעור הבינוני הראוי כפי טבע התולדות ראוי להיות דינר זהב כ"ה דינרי כסף אלא דבכסף א"צ ליתן משקל חמשה שקלים כי הטבעא שוה ג"כ ומטבע כסף קונין בו כסף בלתי טבוע חמשת שקלים בד' או יותר לכן לכהן יכול ליתן כסף טבוע שיהיה יכול ליקח בלתי טבוע לכן ודאי אם נותן לו חמשה שקלים כסף אין הפרש בין שהכסף ביוקר או בזול שלא הוטל עליו יותר ואם סגי בחמשת שקלים כסף סגי ג"כ בזהב הראוי שיהיה נגד חמשת שקלים כסף ואם דינר זהה נמכר בעשרים כסף ודאי בשביל גוף המתכת סגי בארבעה חומשי דינר זהב כמו שהוא שער הראוי אלא שאפשר לתלות שמא הטבעא דהיינו הצורה נתייקר וא"כ לא צריך להחזיר כלום שהרי מחוייב ליתן לו ה' שקלים כסף ועשרים דנרין כסף אין משקלן חמשה שקלים רק בהדי טבעא הם עשרים דנרין וכן יש לתלות בטבעא של זהב שהוזלה לכן אי אמרינן דהבא טיבעא מקרי מידי דקיץ שאפי' נתייקר הכסף ונותנין עשרים דנרין כסף בעד דינר זהב אמרינן שהכסף נתייקר יותר מן הראוי והוא יוצא בד' חומשי דינר זהב שהרי כן קצבה של תורה מ"מ הרי ע"כ גם הטבעא נישום בשויה א"כ אי דהבא פירא הוא אין לעמוד על השיעור הראוי כיון דבאמת עשרים דנרין אין משקלן חמשה סלעין רק שהטבעא שוה ג"כ ואם נותן לו זהב חמשה סלעים דהיינו ארבעה חומשין כיון שאינו קונה בהם עשרים דנרין הרי טבעא של זהב הוזלה ואינו שוה ה' שקלים כסף ואף דסגי בד' חומשין זהב מ"מ כיון שאינו מוצא לקנות עשרים דנרין לא יצא אלא ודאי דהבא טיבעא ואמרינן שהטיבעא של כסף הוקרה וצריך הכהן להחזיר לו חומש דינר זהב בכל אופן:
בגמרא חד אמר מחלוקת בסלעין כו'. וטבעא אפירא לא מחללינן והקשה בגליון תוספות הא מחללין כסף על נחושת מדוחק עכ"פ. ולא ידענא מאי קושיא דהא לקמן פרכינן מהפורט סלע ממעות מעשר שני ומשני דפרוטות עדיפי דבאתרא דסגיין חריפי טפי וגם בהכרח צריך לפרוטות לפורטן בירושלים משא"כ בדהבא
בגמרא וב"ה סברי כספא פירי כו' עכ"ל. והקשה בספר פני יהושע נימא דב"ה סבירא להו תרווייהו טבעא ולא הוו סברות הפוכות. ונראה דא"כ זקנותיה דר' דלא כמאן אבל השתא אתיא כב"ש:
בפרש"י בד"ה לגבי פירא כדקתני סלעין כו' עכ"ל לכאורה תמוה מה צריך ראיה דמחללין על כסף שהוא מפורש בתורה ונתת בכסף. ונראה דקשיא ליה לרש"י איך מדמה זהב לב"ש כמו כסף לב"ה דלב"ה אף דכספא פירא הוא מ"מ פשיטא לן בקרא דמחללין על כסף ואיך קאמר מידי דהוה אכסף לב"ה אלא ודאי דפשיטא לן דודאי אם אין לו מעשר בדינר זהב פשיטא לן דמחלל על כסף דבעינן לעולם כסף צורה שהוא חשוב משא"כ ביש לו מעשר לחלל בדינר זהב צריך זהב דחשיב טפי מכסף וא"כ אין ראיה מן הכתוב וכמו כן באין לו רק בפרוטה מעשר פשיטא לן שלא ימנע מלחלל אבל ביש לו מעשר בדינר זהב בזו אי זהב חשיב טיבעא נגד כסף צריך לחלל על זהב דוקא וקרא לא איירי אלא בכסף צורה כיון שאין לו מעשר בדינר זהב לכן משמע ליה לרש"י דיליף מדקאמר לא יעשה אדם סלעין דינר זהב ואם איתא דלב"ה ביש לו בדינר זהב אין לחלל על כסף למה נקט פלוגתייהו על הזהב הבא מן הכסף הו"ל למנקט פלוגתייהו על הכסף שהיה בתחילה קודם שבא לחלל על הזהב בבא לחלל בדינר זהב מעשר אלא ודאי כ"ע מודו שיכול לחלל על כסף בתחילה בכל גווני ועיין בסמוך:
דף מה.
בגמרא דאמר ר' יוחנן אסור ללות דינר בדינר כו' לגבי נפשיה. והקשו בתוס' היכא מוכח לעיל דדהבא טיבעא דלמא היינו דוקא לגבי נפשיה ובהשקפה ראשונה אמרתי לתרץ דהא דפשיטא לן דלגבי נפשיה טיבעא הוה טפי היינו משום הא גופיה כיון דלכ"ע מקרי טיבעא לענין שפודין בו המעשר לא מחמרינן נמי לענין סאה בסאה דהא אפי' אי כספא פירא מ"מ מחללין מעשר עליו כדפרישית בסמוך אבל דינר זהב אי חשיב ליה פירא גם לענין חילול חשוב פירא ואין מחללין עליו א"כ לא שייך לחלק בין לגבי נפשיה בהך ס"ד ולמאי דמשני באמת הוה מצי למימר בדינר כסף כמש"כ התוס' ד"ה ושאני. ועוד י"ל דודאי היכא דחשיב טיבעא לגבי מטבע הפחותה ודאי מותר להלוות כל ששם טיבעא עליו וא"כ כיון דדינר כסף מקרי טיבעא לענין איסרין כמש"כ התוס' לעיל דזול איסרי א"כ פשיטא לן דמותר ללוות דאם מתיקר הדינר כסף ויהיה כ"ה איסרין נתלה הזול באיסרין דהוה פירי לכן פשיטא לן שאין לאסור דינר כסף בדינר כסף כיון דעיקר חשש זולא לגבי מטבע פחותה ממנו ולגבי מטבע פחותה ודאי הו"ל טיבעא דדינר נגד איסרין טיבעא משא"כ דינר זהב בדינר זהב אי פירא הוי ודאי אסור ללוות דהכסף שהוא המטבע פחותה ודאי חשוב טיבעא לנגדו אלא ודאי משום חשיבות מקרי טיבעא לגמרי וא"ש. ועוד י"ל דהא בלא"ה קשה איך נתיר להלות דינר זהב בדינר זהב משום דדהבא טיבעא הא מ"מ חזינן לפעמים שאף זהב בלתי טבוע מתייקר ואם נמכר זהב משקל דינר זהב בעשרים לפעמים מתייקר ונמכר באחד ועשרים ולמה נתלה היוקר בטיבעא. וצ"ל כיון דאמרינן דדהבא מקרי טיבעא היינו משום דחשיב אע"ג דכספא חריף טפי א"כ החשיבות עושה אותו מטבע א"כ גם זהב בלא צורה אף שמתייקר אמרינן דהוא בשביל החשיבות והחשיבות מקרי טיבעא וזהו דוקא אי חשבינן דהבא טיבעא משום חשיבותו משא"כ אם נימא דכספא חשיב טיבעא היינו משום חריפותו אין טעם בשביל זה להתיר דינר כסף בדינר כסף דעיקר טעמא דחשיב טיבעא משום חריפותו שהרי כסף בלתי טבוע מתייקר ג"כ ואם נמכרה אוקיא כסף בשני דנרין מתייקר לפעמים ונמכר בשני דנרין ומעה כסף וכדומה וכיון דפשיטא לן דלמ"ד כספא טיבעא מותר ללות דינר כסף בדינר כסף כדאשכחן בכמה משניות ע"כ מוכרח דלגבי נפשיה פשיטא דחשיב טיבעא דבדינר כסף אין לחלק בין אי הוה טיבעא נגד זהב או פירא דכיון דלא חיישינן ליוקר הכסף בלי מטבע ע"כ בכסף לא גזרינן כלל ובהכי ניחא מה שהוקשו התוס' ד"ה ושאני דהשתא מצי איירי בדינר כסף ולענין מקח וממכר הוה פירא לכן אסור ללות. ולפ"ז ניחא דלא שייך כלל לומר דבשביל שאסור יהיה ס"ד דלא חשיב טיבעא דאין האיסור תולה במה דלא חשיב טיבעא דאפי' חשוב טיבעא יש לתלות האיסור במה דלפעמים גוף המתכת מתייקר אף שאינו טבוע וכסף בלא טבוע אין לו מעלה דחריפות ואפי' היה חשוב טיבעא היה אפשר לאסור ג"כ דינר בדינר משא"כ אי קאי אזהב אמר שפיר אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר א"כ חשיבות מקרי פירא דאי חשיבות מקרי טיבעא א"כ אין לחוש מה שהגוף הזהב מתייקר דגם זה יש לתלות בחשיבות משא"כ בכסף שהמעלה משום חריפות אין לתלות כלל היתר הלואה בטיבעא. מיהו יותר נ"ל דלא נקרא רבית רק דינר זהב בדינר זהב דכשתמצא לומר דדהבא מקרי טיבעא היינו בשביל חשיבותו שפיר יש לאסור דינר זהב בדינר זהב דכשמתייקר הדינר ונותנין כ"ו דנרי כסף מקרי רבית אבל איסור דינר כסף בכסף אינו תולה ג"כ רק במטבע הפחותה ממנו שבתחילה נתנו כ"ד אסרין בדינר כסף ואח"כ נותנין כ"ה א"כ את"ל דדהבא חשיב טיבעא ע"כ לומר דהחשיבות עושה אותו טיבעא א"כ פשיטא דכסף נגד האיסרין חשיב טיבעא דהכסף אית ביה תרתי נגד איסרין דחשיב וחריף נמצא שאין טעם לאסור ללות דינר כסף בדינר כסף אפי' אי דהבא חשיב טיבעא פשיטא לן שאין לחוש לענין סאה בסאה רק כשגוף הדבר מתייקר מה שלוה דאל"כ איך לוה מעות אם למחר יוזלו פירות ובשעה שלוה היה סאה בדינר וכשיפרע יהיה סאתים בדינר אלא ודאי לא קפדינן רק כשגוף הדבר שלוה הוא מתייקר וא"כ דינר כסף בדינר כסף ממנ"פ מותר אי חשיבות חשיב טיבעא הרי לעולם אם יוקירו איסרין הרי החשיבות של הכסף נקרא טיבעא ובשביל שהזהב נקרא טיבעא לגבי כסף אין טעם לאסור סאה בסאה שהרי בדינר בדינר אין שייכות ליוקר הזהב ואם בשעת הלואה נתנו כ"ה דנרין בדינר זהב ואח"כ הוקיר הכסף ואין נותנין אלא כ' לא איכפת לן בהא דאין דנין רק מה שנחלף הדינר למטבע פחותה לא שניחוש לצרוף כ"ה דנרין וגם אפי' מלוה לו הרבה דינרי כסף מיד שנתן דינר אח"כ מקרי יש לו דינר ולוה עליו כמה דנרין לענין סאה בסאה ואפי' מלוה לו מאה דינרי כסף כאחד אין שייך איסור סאה בסאה כיון שכל דינר פרטיי הוא בהיתר משא"כ בזהב אי חשיב פירא א"כ לגבי כספא גופיה הוא פירא ואם בשעה שלוה נותנין כ' זהב בדינר זהב ואח"כ כ"א דינרי כסף שפיר מקרי רבית שהרי הוקיר לענין זה שעומד להחליף וא"כ בדינר כסף בדינר כסף שפיר פשיטא לן לגבי נפשיה דחשיב טיבעא דלעולם אמרינן או חשוב הוה טיבעא או חריף הוה טיבעא נמצא שהדינר נגד מטבעות שלמטה ממנו מקרי טיבעא גם מצד חשיבות ואי חשוב מקרי טיבעא ומותר להלות דינר זהב בדינר זהב פשיטא שמותר בשל כסף דאין חושבין הכסף בשביל יוקר הזהב. ובפרט למאי דמסיק כיון דלענין מקח וממכר חשיב פירא היינו דוקא למטבעות הפחותים ממנו אבל כסף לגבי מטבעות הפחותים פשיטא דחשיב טיבעא מצד חשיבות כמו שהזהב חשוב טיבעא לגבי כסף וע"כ לא מיירי כלל בדינר כסף אבל דינר זהב בדינר זהב אין לחלק כלל בין לגבי נפשיה דלעולם מקרי פירא לגבי מטבע הפחותה כן נ"ל ברור ועי' מש"כ בסמוך בלשון התוספות:
בגמרא כיון דלענין מקח וממכר שויה רבנן כי פירא כו'. וקשה אמאי לא קאמר בפשיטות כדקאמר מעיקרא כיון דלגבי כספא פירא הוה לב"ש גופא דהא קאמר לא יעשה אדם סלעין דנרין א"כ חזינן דחשיב פירא לגבי כסף. ועוד קשה דתלי תניא בדלא תניא דהא לפי סברת המקשה לעיל תליא בהא דכיון דאין מחללין כסף על זהב היינו משום הא גופא דחשבינן כספא טיבעא ודהבא פירא אבל אי מחללין באמת כספא הוה פירא והך דהזהב קונה הכסף היינו נמי כב"ש דחשיב ליה פירא. ועוד קשה דהפוסקים פסקו כר' יוחנן דאסור ללות דינר זהב בדינר זהב ובהא פסקינן כב"ה דהלכתא כוותיה דמותר לעשות סלעין דנרין ומפורש במשנה שאמר ר' עקיבא אני עשיתי לרב ולר' יהושע כספן דינרי זהב. לכן לענ"ד הדבר ברור דמב"ה לא מוכח מידי דודאי ב"ה מצי סברי שפיר דכספא טיבעא הוה לענין מקח וממכר כיון דחריף אבל לענין מעשר לא חלי רק בדבר שיש לו להתפס בקדושת מעשר וכיון דפשיטא לן דבתחלה מחללין הפירות על דינרי זהב נמצא שהזהב נתפס בקדושת מעשר לכן אפי' בתחלה חילל על הכסף כיון דהכסף אתי מחמת פירות מעשר ובתחלה היה יכול להתפיס הזהב עכשיו לא גרע ממעיקרא לכן מעיקרא קאמר אילימא דינר כסף בדינר כסף הא לגבי נפשיה ודאי טיבעא הוה דהא לענין מעשר פשיטא לן דכספא טיבעא לענין מעשר וגם לענין מקח וממכר שאין כסף קונה כסף דלא ס"ד לאסור דינר בדינר רק אי משום דחשיב פירא לענין מעשר או לגבי נפשיה אלא ודאי זהב קאמר דינר זהב בדינר זהב ולב"ה ליכא למימר דס"ד דמה דחשיב טיבעא לענין מעשר מותר ג"כ לענין הלואה סאה בסאה אלא לאו לב"ש ומה דחשיב פירא לענין מעשר חשיב נמי פירא לאיסור סאה בסאה דהכי ס"ד דסאה בסאה היינו דינר בדינר תליא בחלול מעשר אלא לאו לב"ש וש"מ ר' יוחנן דאמר אין מחללין והיינו בס"ד דאיסור דינר בדינר תליא בחילול מעשר ולבסוף לעולם ר' יוחנן ס"ל דמחללין וענין איסור דינר בדינר לא תליא כלל בחלול מעשר דרבית תליא לענין מקח וממכר ועיקר טעמא כיון דלענין מקח וממכר חשיב פירא תלינן היוקר בפירא ואסור. וא"כ ממילא י"ל אפי' לב"ה דס"ל דמחללין כסף על זהב היינו משום דלענין חילול לא גרע מה שחיללו בתחילה על כסף מאחר דתחילת חילול על דינרי זהב שפיר יכול להחזיר הקדושה לדינרי זהב ולא דמי להא דאין מחללין כסף על נחושת אלא מדוחק אף דבתחילה מחלל על נחושת היינו משום דבנחושת גזרו רבנן מאחר שאינו חשוב והפרוטות מתעפשות אבל זהב שיכול לחלל בתחילה עליו שפיר יכול להחזירו אפי' לכתחלה ולפ"ז למסקנא ודאי דברי ר' יוחנן אפי' לב"ה דחילול מעשר לא תלי במקח וממכר רק איסור רבית תלי במקח וממכר. מיהו דינר כסף בדינר כסף לגבי נפשיה פשיטא לן דחשיב טיבעא והיינו ממעשים בכל יום שלא שמענו מי שאסר ללות כסף בכסף מוכח דעכ"פ משום דלגבי נפשיה חשיב טיבעא אלא ע"כ דינר זהב בדינר זהב דבזו יש מקום לאסור ובס"ד תליא האיסור בחילול מעשר ולמסקנא תליא במקח וממכר ובמקח וממכר גם ב"ה מודו דחשיב פירא כזקנותיה דר' ומ"מ מחללין כסף על זהב דלענין מעשר שפיר מתפיס זהב בקדושת מעשר. ובהכי ניחא נמי הא דקאמר הכי נמי מסתברא וקשה האיך שייך מסתברא שהרי אמר בפירוש כן אלא ודאי הך דדינר כסף בדינר כסף שרי פשיטא לן מסברא דלא שמענו שום איסור בזה ואף דשמעינן דאיכא מ"ד דכסף קונה את הזהב ולהך מ"ד שרי ללות דינר זהב בדינר זהב לא אסרינן נמי בדינר כסף דפשיטא לן דדינר כסף לגבי נפשיה מיהו טיבעא מקרי או מפני טעמא דפרישנא לעיל וא"כ אין זה אלא מכח סברא דלא מיירי בשל כסף ועיין מש"כ בסמוך בלשון התוספות:
בתוספות ד"ה ושאני כו' ולב"ש דוקא כו' אבל לב"ה כו' דשמא כילדותו מסתברא עכ"ל. לכאורה הלשון מגומגם למאי דפשיטא להו להתוס' דלב"ה דהבא טיבעא ומשום הכי מחללין כספא אדהבא א"כ ודאי כילדותו מסתברא דהיינו כב"ה. וצ"ל דלא פסיקא להו להתוס' דדלמא סתם לן תנא כב"ש דהזהב קונה את הכסף ובזקנותו ס"ל כב"ש וכמש"כ התוס' לעיל בדבור הסמוך. מיהו למאי דמסיק דפליגי אי גזרינן שמא ישהה משמע לכ"ע הוה שרי לחלל כסף על זהב א"כ תקשי מתני' דהזהב קונה את הכסף שהוא דלא כמאן דלכ"ע כספא פירא ודהבא טיבעא וכבר כתבתי הנלענ"ד וכן נלענ"ד שהיא שיטת הרי"ף ג"כ שסובר דקי"ל כזקנותו דרבי דכספא טיבעא הוה ולא מייתי הרי"ף ראיה רק דעכ"פ דהבא בכלל טיבעא מדמחללין מעשר שני עליו ועי' מש"כ בסמוך ליישב דעת הגאון:
בא"ד ומיהו ר"ח פירש דהכי אמר רב האי גאון דדהבא פירא הוה לכל מילי כו' עכ"ל. לפי מה שהביאו הרי"ף וסיים בה ומקני בחליפין והרי"ף הרבה להשיב עליו ועיקר ראייתו מדמחללין לכ"ע פירות על דנרין וגם מהא דטלית קונה דינר זהב ולפענ"ד נראה ליישב דודאי לענין חילול מעשר דאי לא הוה כתיב וצרת הכסף הוה יכול לחלל אף על כסף בלתי טבוע אף דודאי פירא הוה כיון שאינו כסף צורה וא"כ מרבינן מקרא וצרת כל מידי דאיכא עלה צורה וזהב בודאי עכ"פ כיון שהוא טבוע מקרי כסף צורה דהא כסף לאו דוקא ומרבינן כל מידי דאיכא עלה צורה אלא כיון דאינו חריף לקנות בו מקרי פירא נגד כסף ששום לכל נפש לקנות בו אף דברים קטנים משא"כ דינר זהב שאין קונין בו רק דבר גדול וא"כ לענין מעשר שאין מחללין אותו רק בשויו א"כ ביש לו מעשר שוה דינר זהב שפיר מחללין עליו דעכ"פ בכלל כסף צורה דעכ"פ דינר זהב טבוע יותר שוה ממשקל דינר זהב בלתי טבוע לכן שפיר מקרי כסף צורה משא"כ לענין מקח וממכר תליא בחורפא לכן ס"ל דפירא הוה לכל מילי והא דדינר זהב קונה טלית שדחק בעל המאור ליישבו לענ"ד פשוט דס"ל לרבינו האי כדעת בעל המאור דס"ל דיש דמים שהם כחליפין היינו בהחליף פירות בפירות ושמא בדמים שפיר הוה דין מעות שקונות מן התורה אלא דס"ל דבעין שישום אותו בתורת דמים וא"כ ממילא אף דדינר זהב פירא הוה לכל מילי מ"מ עכ"פ לא גרע מפירי ששמאן בדמים שהרי דינר זהב שומתו ידוע כ"ה דינר כסף וכיון דשומתו ידיעה לא גרע מפירי שהתנה בתורת דמים שיש להם דין מעות דשוה כסף ככסף ועמש"כ לקמן בסוגיא דמטבע נעשה חליפין ישוב סברת בעל המאור ולא קשיא רק מאי דקאמר רבינו האי שמיקנו בחליפין וקשה מלקמן ע"ב ושם אכתוב ליישב ג"כ מה שקשה משם ע"ש בס"ד וא"צ לדחוק בדברי התוס':
בתוספות ד"ה בכל הסלע כו' רש"י פירש טעם כו' וקשה דבמס' עדיות כו' דב"ש לחומרא עכ"ל. ליישב פרש"י אפשר לומר דבלא"ה יש לדייק דלשון הפורט קאמר דמשמע דיעבד ואמאי לא קאמר פורטין אלא נראה משום דבמשנה איתא הנחושת קונה את הכסף וא"כ אם נתן לשולחני פרוטות ממילא מחוייב השולחני ליתן לו סלע משא"כ לב"ה א"צ ליתן לו רק שקל כסף וא"כ לענין זה ב"ש לחומרא שאין השולחני יכול לחזור וצריך ליתן לו סלע שלם וא"ש. ובהכי ניחא דקאמר השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן לגבי דהבא מבעיא וקשה פשיטא אי אמרינן דלא מחללין לגבי דהבא ע"כ לומר דעיקר המעלה הוא החריפות דהא אין מחללין על הזהב אף שהוא חשוב וא"כ דקארי לה מאי קארי לה הא פשיטא דפרוטות חריפין טפי מזהב. ולפ"ז ניחא דמשמע ליה כיון דלב"ש ע"כ ס"ל דהנחושת קונה את הכסף ע"כ חשיבות הכסף מחשיב לטיבעא טפי מפרוטות כיון שאין שום חשובות לפרוטות לכן משמע ליה דגרע מזהב ומשני דמ"מ עדיפי כיון דבאתרא דסגיין חריפין טפי. וגם לקמן בהך דהפורט סלע של מ"ש יש לפרש שהשולחני נתן לו הפרוטות ולב"ש קנה הסלע ולב"ה לא קנה ולענין זה חשוב ב"ש לחומרא ואפשר דלב"ה לא קנה כלום דהוה כמו קני את וחמור ולב"ש דיכול לחלל שפיר קני:
בגמרא לישנא אחרינא כו' דב"ש סברי הכסף כסף ראשון. וב"ה סברי הכסף כסף ריבה. עי' בספר פני יהושע שהביא ממה שמקשין לב"ה למה לי הכסף כסף לא לכתוב לא הכסף למעוטא ולא נצטרך לרבויא דכסף כסף ודחק. וע"פ פשוטו י"ל דצריך למעט לומר שאין מחללין כסף על כסף אפי' מדוחק ולכן צריך קרא דהכסף שאינו מחלל רק כסף על דבר אחר אבל כסף שני דוגמת זה אין מחללין וכמש"כ התוס' לקמן ד"ה לפלוג וכיון דכתיב הכסף אי לא כתבו כסף כסף רבוי הוה ממעטינן כסף שני לגמרי אפי' שאינו אותה מטבע כסף. ועוד נ"ל דלא מייתר כלל רק מכח סברא נהי דשמעינן שהמעות נתפסים בקדושת הפירות לא שמעינן אלא שיכול להתפיס הקדושה על המעות מ"מ לא שמעינן שמתפיס קדושת הכסף על כסף אחר לכן ס"ל לב"ש דכיון דכתיב הכסף לא מוכח רק כסף ראשון ולא כסף שני לכן צריך רבוי וא"ש. עוד י"ל דלמאי דפרישית לעיל דלענין מעשר אפי' מאי דמקרי פירא לגבי חבריה מחללין עליו לכן אף דקי"ל דהבא פירא וכספא טיבעא מ"מ מחללין סלעין על דינרי זהב ופירשתי הטעם לעיל כיון דדינא לכתחלה לחלל על זהב שפיר יכול להחזיר קדושת המעשר על דינר זהב ולא דמי למקח וממכר א"כ י"ל ודאי אי לא כתיב רק הכסף הוה ממעטינן דדוקא כסף ולא כסף שני ואינו רשאי לחלל על כסף אחר אבל השתא דכתיב כסף כסף ריבה א"כ הכסף ראשון לאקולי אתא ולומר דאף שכבר נעשה מכסף ראשון כסף שני מ"מ כתיב וצרת הכסף ראשון בידך והלכת ר"ל דאם כבר חילל על כסף מ"מ יוכל לחזור ולחלל על זהב דלעולם יוכל לילך במה שדין שיתחלל בהם וראוי לכסף ראשון ומוכח דיכול להחזיר הכסף לדנרי זהב. ובהכי ניחא דאיתא בכתובות דף ק"ו ע"ב משמע דאפי' בדברי קבלה דרשינן הכסף כסף ראשון ולא כסף שני א"כ הכא נמי יש לדרוש הכסף ראשון ולא כסף שני אלא ודאי כיון דכתיב הכסף כסף ראשון דרשינן נמי הא דכסף ראשון יכול לחלל כסף על דינרי זהב כיון דמעיקרא מהני לחלל בכסף ראשון גם עכשיו יכול להחזיר הקדושה לזהב כנ"ל ועי' בסמוך:
בגמרא וחד אמר אף בפירות על דנרין מחלוקת. קשה דלהך מ"ד דטעמא דב"ש משום דכספא טבעא ודהבא פירא א"כ משמע דב"ש מודו לב"ה דכסף כסף ריבה אפילו כסף שני והיינו לעשות מפרוטות כסף דעל פרוטות י"ל דמחללין כדלעיל וא"כ איך שייך לשון אף משמע דמודה למ"ד דב"ש ס"ל כסף ראשון ולא כסף שני. ונראה דבלא"ה כבר כתבנו דקשה לב"ה לא לכתוב הכסף למעוטי כסף שני ולא לכתוב ריבוי דכסף כסף לכן נראה דלכ"ע כסף כסף ריבה דלא תימא טבעא דכספא דוקא וס"ל לב"ש דכסף כסף ריבה אינו מרבה אלא דלא נימא כסף דוקא קמ"ל כסף כסף אפי' שאר מטבעות וב"ה ס"ל דריבה דכסף כסף היא דאפילו כסף שני יוכל לעשות מה שדינו להיות כסף ראשון שנתרבה מכסף כסף והיינו כספא אדהבא כדפרישית לעיל והשתא אם נימא דב"ש ס"ל דלא מחללין על דהבא א"כ א"א לדרוש כב"ה דיכול להחזיר הכסף שני למה שדין הכסף ראשון דהא על דהבא אין מחללין רק על פרוטות וכסף לכ"ע אין יכול להחזיר על פרוטות אם חילל על כסף דאין מחללין כסף על נחושת דנחושת פירא לכ"ע וממילא ידעינן דכסף ראשון ולא כסף שני וכסף כסף לא מרבה רק שיכול לחלל על פרוטות אבל אם חילל עליהם שוב אין יכול להחזיר אפי' על כסף דממילא דרשינן כסף ראשון ולא כסף שני ולמסקנא באמת מיפרכא הך סברא ממתני' דלעיל:
בגמרא ליפלוג בסלעין על סלעין. קשה דטפי הו"ל לאקשויי דליפלגי בנחושת על סלעין כיון דדרשי כסף ראשון ולא כסף שני. וצ"ל דבהא ודאי אסיק אדעתיה דליכא רבותא לב"ה אבל סלעין על סלעין איכא רבותא גם לב"ה דמחללין כסף אכסף ועי' בסמוך:
בתוספות ד"ה ליפלוג בסלעין על סלעין ריב"ן לא גרים ליה ולענ"ד יש ליישב דקאמר סלעין היינו סלע מדינה על סלע צורי דסלע צורי שמנה על סלע מדינה עי' קדושין דף י"ב ובב"ק דף ל"ו. ובהכי ניחא נמי דקאמר לעיל מידי דהוה אכספא לב"ה ופרש"י דמוכח דמחללין מדנקט סלעין דנרין משמע דמעיקרא חילל על כסף וכבר כתבתי דקשה פשיטא הא כסף כתוב בתורה ולפ"ז ניחא די"ל דכיון דשל דבריהם כסף מדינה משמע להש"ס דיכול לחלל על כסף מדינה וא"כ אין ראיה מן התורה די"ל דכסף שבתורה כסף צורי הוא:
בא"ד וי"ל דהתם הסלעים שוין עכ"ל. והקשה בסי' פ"י א"כ הא דתנן בפ"ק דדמאי דדמאי מחללין אותו כסף על כסף ע"כ איירי שאין שוין א"כ קשה אפי' ודאי נמי כיון דחריפין יותר. ולק"מ חדא די"ל בדמאי הקילו לחלל אף החריפין על שאין חריפין. ועוד י"ל דמיירי בנתערבו לו סלע דמאי בסלע חולין ושניהם שוין דבדמאי מחללין משא"כ בודאי לכן לא מצי התוס' לשנויי דכאן מיירי בנתערבו דבכה"ג לכ"ע אין מחללין אבל בדמאי שפיר מחללין אף שהמטבעות שוות לגמרי ולק"מ:
בא"ד א"נ אתיא כר"מ דתנן כו' וחכמים מתירין. מה שהקשה בספר פני יהושע מאי פריך הכא דלמא בסלעין על סלעין כ"ע מודו דאסור אין קושיא זו כלום דנימא ב"ה כר"מ דשינוי' דש"ס פשוט וכמו כן מה שהקשה לתירוץ קמא דלמא סלעין על סלעין לכ"ע מחללין לא ידענא מאי קאמר דהא ב"ש ס"ל כסף ראשון ולא כסף שני ולא הוה טעמא משום חורפא רק גזירת הכתוב שאין כסף יכול להתפיס כסף אחר גם מה שתמה על דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד ממ"ש דין ה' דאין מחללין כו' הראשונות נחושת והשניות כסף ובפ"ה כתב דמחללין כסף על זהב לא הבנתי שהרי מבואר בדין י"ד שהעתיק המשנה הפורט סלע ממעות מעשר שני הרי מפורש דפורט סלע של כסף על פרוטות נחושת ואפילו חוץ לירושלים אלא פשוט דס"ל להרמב"ם דכל מה שהוא צורך מעשר שני שרי והך דכספא אזהב מפורש שם מפני משאוי הדרך וכן הך דהפורט סלע ג"כ לצורך מעשר שיהיה הפרוטות מוכנים בידו לקנות בהם בבואו לירושלים ובפ"ד לא קאמר רק דאין מחללין לכתחלה מה שאינו לצורך מעשר שני דהיינו שהוא צריך לפרוטות ועי' בסמוך:
דף מה:
:בגמרא גזרינן שמא ישהא עליותיו כו'. והקשה בספר פני יהושע לפ"ז מאי קאמר לעיל אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מ"ש עליו מאי ענין זה לזה כיון דבמעשר שני אין הטעם רק משום שמא ישהא עליותיו. ובאמת מזה ראיה לדברי הרמב"ם דודאי כל הני דמחללין כסף על זהב היינו לצורך מ"ש להקל ממשאוי הדרך כמש"כ הרמב"ם. אבל פירות על דנרין שרי אפי' בתחילת חילול אף דמקרי פירא לענין מקח וממכר לענין חילול מקרי טיבעא ומחללין לכתחילה עליו כדפרישית בסמוך. ובהכי ניחא דקשה אטו ר' יוחנן טעמא דב"ש אתי לאשמועינן דהא לב"ה משנה מפורשת דאפי' כספא אדהבא מחללין וכ"ש פירא אדהבא אלא דקמ"ל אפילו לב"ה י"ל דלא שרי רק משום משאוי הדרך דהא אפילו אפירא מחללינן לפעמים כמש"כ התוס' לעיל סוף דף הקדום ד"ה וטיבעא וקמ"ל דמחללין לכתחלה אפילו לא איכפת ליה במשאוי דרך:
בגמרא אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וכו'. כבר הארכתי למעניתי בסוגיא זו ומה שנתוסף לי כעת ב"ה אכתוב. מטבע נעשה חליפין איכא למידק אי אמרינן דבר תורה מעות קונות איך משכחת לה מציאות חליפין במטבע כיון דמעות הוא מן התורה וקני מטעם מעות איך נייחס למטבע תורת חליפין שאין לו שום מציאות מן התורה דבשלמא בכלי שייך מציאות חליפין שחליפי כלי בכלי אין תורת מעות עליהם אבל מטבע שהיא עצמה מעות איך שייך בה מציאות חליפין. מיהו י"ל למאי דקאמר ר"פ דלכ"ע מטבע נקנה בחליפין א"כ י"ל דבעיקר קנין חליפין משכחת לענין שהיא נקנה בחליפין וממילא כיון דשייך חליפין במטבע מש"ה אחר שהפקיעו חכמים קנין מעות מ"מ דין חליפין נשאר עליו שיקנה בתורת חליפין ולמאי דמסיק לקמן דאין מטבע נקנה בחליפין באמת צ"ל דס"ל דמ"ד מטבע נעשה חליפין ס"ל מעות אין קונות ושפיר איכא מציאות חליפין במטבע. או י"ל דלמאי דס"ל לרב נחמן בנדרים בפרק השותפין דסודר הוה קני על מנת להקנות א"כ אין קונה המטבע רק ע"מ להקנות לו המקח י"ל דלאו קנין מעות הוא כיון שאינו נותנן ו רק ע"מ להקנות לא דמי לקנין מעות ואינו קונה מיהו לרב אשי דפליג התם וס"ל דסודרא אי תפיס ליה מתפיס א"כ הוה קנין מעות ולא שיין חליפין י"ל דס"ל כר"פ ועיקר חליפין שייך במטבע לענין שיהיה נקנה בחליפין. ובהכי ניחא דקאמר לשון נעשה ולא קאמר עושה חליפין ולפ"ז י"ל דעיקר מציאות הוא בשביל נעשה שיהיה נקנה וא"ש. אמנם כן לענ"ד נראה דודאי הא דמעות קונות היינו משום דחורפא דמעות אהני לקנות הפירות אבל הפירות אין קונין הזהב דעיקר חשיבות. המעות משום חורפייהו א"כ ודאי זהב דהוה חשוב ואינו חריף כמו הכסף לא מקרי מעות לגבי כסף ואינו קונה מן התורה בתורת מעות דהא דמעות קונות היינו דוקא החריף נגד הפירי שאינו חריף וא"כ איכא דין חליפין במטבע הך מטבע דמקרי פירא לגבי אידך דזה לא מקרי מעות לקנות הכסף מן התורה שפיר משכחת לה קנין חליפין מן התורה במטבע כגון זהב לגבי כסף וכן כולהו זה שחשוב פירי לגבי אידך. ובהכי ניחא הסוגיא דס"ד הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין והוא תמוה איך ס"ד דבחליפין קאמר תקשיא וכי לא ידע הסיפא כמש"כ התוס' ונדחקו. אכן נראה דודאי בס"ד י"ל דס"ל ודאי זהב דליכא תורת מעות עליו לגבי כסף שייך ביה קנין חליפין ואהני לקנות הכסף ממש דאילו מטעם פירא ומשיכה לא הוה אלא לענין חיוב אבל לא לקנות לכן משמע ליה דקונה ממש אך בכסף שתורת מעות עליו נהי דעקרו חכמים קנין מעות מ"מ כיון דלא שייך ביה קנין חליפין מן התורה לא עשו בו דין חליפין כלל לכן כסף לגבי זהב אין בו דין חליפין ופריך שפיר ומ"מ משני דהכי נמי מסתברא דאי אמרינן מטבע נעשה חליפין ואיכא מציאות חליפין במטבע דהיינו זהב לגבי כסף א"כ לא מסתבר שיעקרו דין חליפין מכסף כיון דהוה מעות מן התורה והפקיעו קנין מעות משום תקנתא דרבנן מ"מ לא מסתבר שלא יהיה בו דין חליפין כיון דבחליפין לא שייך גזירה דנשרפו חטיך בעליה לא מסתבר שיהיה גרע מחמת קנין דאורייתא שיש בו וזה נכון וברור ועי' בסמוך מ"ש עוד:
בגמרא דעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה. צריך ביאור כיון דסודרא קני ע"מ להקנות הוא וא"כ כל הקנין אינו רק לפי שעה וא"כ מאי איכפת ליה מאי דעבידא דבטלה הרי עכשיו הוא בחשיבותה וצ"ל דמ"מ כיון שאינו דומה לנעל אינו קונה:
בגמרא תנן הזהב קונה את הכסף. מכאן הקשו על דברי רבינו האי גאון שכתב דהבא פירא הוה לכל דבר ומיקני בחליפין וא"כ קשה מאי פריך ממתני' דהזהב קונה את הכסף. עי' רמב"ן במלחמות. וליישב דעת הגאון י"ל לפי דברי הרב אלפסי שכתב דהבא פירא ומקני בחליפין אבל לא קונה י"ל דס"ל להגאון כמש"כ התוס' בשם י"א דמטבע מקרי כלי משום שיוצא בהוצאה ומה שהקשו מפרוטטות לאו קושיא הוא דבהדיא אמר בש"ס אידי ואידי פירא הוו וכן אנקא ואניגרא היינו לריש לקיש דס"ל פירי עבדי חליפין וא"כ י"ל דודאי למ"ד מנ"ח היינו בשביל שיוצא בהוצאה ולהכי לגבי טלית מקרי טיבעא עמ"ש לעיל ולכן למ"ד אינו נעשה חליפין דבאמת אינו כלי רק מחמת שיוצא בהוצאה טפי מפירי וזה מצד הצורה וצורתא עבידא דבטלה וא"כ ודאי אי אפשר שזהב יקנה בתורת חליפין כיון דקי"ל פירא לא עבדי חליפין וא"כ ממנ"פ זהב אינו קונה והא דלא מפרש דוקא למ"ד פירי לא עבדי חליפין היינו משום דמכולה מתני' פריך דנחושת קונה את הכסף ובנחושת ודאי טיבעא הוה אף לרבינו האי שעיקר המעלה שלו בשביל שחריף להוציא א"כ י"ל דמודה רה"ג דאינו קונה בחליפין וגם אינו עושה חליפין ולא אמר הגאון רק שנקנה בחליפין דבזהב שחשוב עיקר דעתו על החשיבות אבל אינו. קונה בחליפין לפי שאינו כלי רק מצד הצורה וצורה עבידא דבטלה ול"ק על הגאון:
בתוספות ד"ה מאי לאו וא"ת וכי לא ידע סיפא כו' עכ"ל. התוס' נדחקו ליישב. ונראה ליישב דודאי לשון קונה משמע ליה דהונה לגמרי ולא מטעם משיכה דבמשיכה אינו אלא מתחייב בדמים אבל אינו קונה הבעין. ועפ"ז י"ל דס"ד דה"ק הזהב יש בו מציאות שיקנה הכסף היינו בנתן הזהב בסתם ואומר שבתורת חליפין נתנו צריך ליתן לו אותו הכסף שיש לו לזה ואף דיכול לומר שמא נתתיו לי בתורת דמים וא"כ אין לי ליתן הכסף שהוא בעין י"ל דבלא"ה איכא מ"ד ברי ושמא ברי עדיף רק דקי"ל אוקי ממונא בחזקת מריה א"כ בנתן הזהב שבין כך ובין כך צריך ליתן לו הכסף לא שייך לומר אוקי ממונא בחזקת מריה לכן אם טוען ברי שנותנו בתורת חליפין כבר איתרע חזקת הממון ומהני ברי דידיה שמחוייב ליתן לו הכסף שהיה לו דמסתמא בשעת קנין אינו מקפיד שיהיה דוקא בתורת משיכת פירות שיתחייב הכסף ולא יקנה משא"כ בכסף אם נתן לו סתם אף שאומר שנתנו בתורת חליפין וזה אינו מכחישו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ויכול לומר שמא בתורת דמים נתתיו וכיון דכספא טיבעא ומעות אין קונות אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ומ"מ קאמר שפיר הכי נמי מסתברא דודאי כיון דנקט סתמא הכסף אינו קונה משמע ודאי אפי' בתורת חליפין אינו קונה וא"ש. ועוד נ"ל די"ל דס"ד דודאי אם נותן הזהב לקנות הכסף דעתו שיקנה בכל אופן כי החילוק בין שקונה או שמתחייב שקונה הוא דוקא במה שיש לו ואם אין לו כסף אינו מחוייב ליתן לו דלא חל הקנין על דבר שאין לו אבל מחוייב היינו שמחוייב ליתן לו כמו במשך פירות אף שאין לו מעות מ"מ חייב הוא ליתן מה שהותנה וא"כ י"ל דס"ד ודאי בנתן לו זהב מסתמא דעתו שיקנה מה שיש לו ומה שאין לו יתחייב ולשון קונה נקט בשביל הכסף שיש לו שהוא שלו בקנין גמור וא"כ בכסף שנותן לו מה שיקנה כנגדו מה שיש לו ומה שאין לו יתחייב וכיון דמעות אינן קונות ואין מחייבין לו המקח א"כ אף מה שיש לו אינו קונה דה"ל כמו קני את וחמור שמתוך שאין משיכת הזהב קונה לחייב מה שאין לו אינו קונה גם מה שיש לו וא"כ א"ש דקאמר הזהב קונה את הכסף והיינו כסף שיש לו ומחייב להשלים מה שאין לו אבל הכסף אינו מחייב הזהב כיון שנתן לקנות ולחייב כיון שאינו מחייב אינו קונה ג"כ וא"ש ס"ד דש"ס ולבסוף קאמר ה"נ מסתברא דמשמע ודאי אפי' הזהב שהוא בעין אינו קונה ולהכי מייתי הברייתא דקאמר בהדיא מכר לו עשרים וחמשה דינר של כסף בדינר זהב משמע בדינר זהב אחד משמע ודאי אפילו יש לו הדינר זהב שאין כאן רק לקנות לבד ואפילו הכי אינו קונה:
בא"ד ומשני דאף רישא לא מיירי אלא בדמים עכ"ל. וקשה לפ"ז למה נקט לשון קונה. ונראה ליישב דרבינו הקדוש הורה לנו בחכמת לשונו שיש מציאות קנין ג"כ בזהב והוא דאם רוצה שיקנה אותו מקום כסף המונח שם יוכל להקנות לו הכסף אגב קרקע וקמ"ל רבותא בהא דאף דזהב קונה כסף ומקרי פירי לגבי כסף מ"מ אם נתן שיקנה הכסף עם שכירות המקום שיהיה שם לפי שעה א"כ הוה כמו מקומו מושכר לו וקונה הוא ממש דלגבי קרקע הוה זהב טיבעא וקנה שכירות המקום בזהב ומשכחת לה שהזהב יקנה הכסף ממש אף דעיקרא דמתני' לענין חיוב מיירי אגב אורחא קמ"ל ג"כ מציאות קנין בכסף אם הוא באופן שכתבתי והכסף אינו קונה את הזהב היינו הזהב לחוד בלא המקום דאם הקנה גם המקום פשיטא דכ"ש דעם הכסף דודאי הוה טיבעא שקונה מקום הזהב וכ"ש הוא מרישא דקרקע ודאי נקנה בכסף שהוא טיבעא. ועפ"ז אפשר ליישב לדעת הרא"ש שסובר דזהב חשוב טיבעא לגבי נחושת וקשה עליו למה נקט הנחושת קונה הכסף לשמעינן רבותא טפי דנחושת קונה זהב דהוה רבותא טפי ולפ"ז ניחא דודאי קמ"ל דבנחושת איפא מציאות קנין לגבי כסף והיינו שאם הקנה לו גם המקום שהכסף מונח בו קמ"ל שנחושת דגרע מזהב מ"מ קונה קרקע ומקרי טיבעא לגבי קרקע משא"כ אי הוה נקט נחושת קונה זהב ה"א דלא מיירי רק לחיוב לחוד ונקט קונה כסף רישא דקמ"ל בזהב בלשון קונה אבל השתא שמעינן לפי סדר לשון המשנה דנחושת הוה פירא טפי מזהב כמש"כ הרא"ש נקטיה משום רבותא דנחושת קונה קרקע ג"כ דלגבי קרקע גם נחושת מקרי טיבעא. ולפ"ז במעות רעות ויפות ע"כ איירי לענין חליפין דבהני ליכא מציאות קנין בענין אחר שיתן אלו מעות לקנות בהם קרקע רק בחליפין והא דפריך רב אשי לעיל לזקנותיה דר' למה נקט הנחושת קונה את הכסף ולא קאמר משום הך רבותא שקונה קרקע היינו משום דלא מסתבר למיתני משנה יתירה לגמרי משום הך רבותא אבל אי צריך למיתני דנחושת קונה כסף רק דה"ל למיתני רבותא טפי דנחושת קונה את הזהב שפיר י"ל גם בנחושת איכא מציאות קנין לגבי קרקע ומה שקונה זהב הוא נשמע ג"כ מסדר לשון המשנה כמש"כ הרא"ש. ועפ"ז יש לפרש הא דמייתי לקמן נקנה כסף בכל מקום שהוא היינו כמות שהוא ומסיק אי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישינה. ולכאורה קשה פשיטא צריך ליתן לו כפי מה שפסק עמו ולפ"ז י"ל דקמ"ל היכא דמשכחת שיקנה הכסף בכל מקום שהוא נקנה כמות שהוא ואינו מגיה הברייתא לגמרי רק בענין מציאות שיקנה לו כסף בכל מקום שהוא במציאות קנין והיינו אגב קרקע בכה"ג אי אמר ליה מארנקי חדשה לא מצי יהיב ליה מארנקי ישינה והיינו אפי' כבר נתן לו מארנקי ישינה כיון שקנה הארנקי חדשה אף אם יהיב ליה הארנקי ישינה לא קנה דאין מטבע נעשה חליפין ויכול לחזור בו כיון שכבר קנה החדשה ע"י קנין אגב א"כ שעור לשון הברייתא כך היא היכא דנתחייב הכסף בכל מקום שהוא אז צריך ליתן לו בהכרח כמו שהתנה אפילו כבר יהיב ליה מארנקי ישינה דהשתא קיימינן בסברא דאין מטבע נעשה חליפין ולא קנה הארנקי חדשה במה שנתן לו הישינה והדין דין אמת לפום סברא דאין מטבע נעשה חליפין:
בגמרא אמר רב פפא אפילו למ"ד אין מטבע נעשה חליפין כו' מידי דהוה אפירא. עי' בספר פני יהושע שהקשה לפי שיטת רש"י שסובר דמ"ד מטבע נעשה חליפין ס"ל פירי עבדי חליפין דמטבע לאו כלי הוא וא"כ קשה לקמן דף מ"ז יליף רב נחמן דפירי נקנה בחליפין מכל דבר ורב ששת ס"ל דקאי גם על דקונה בחליפין ופירי עבדי חליפין וא"כ אי ממעטינן מטבע שאינו בכלל כל דבר א"כ מנ"ל שיקנה בחליפין דלרב ששת אין חילוק בין דבר הקונה לנקנה. ובאמת כבר כתבתי בחדושי מהדורא קמא דאינו מוכרח שיסבור רש"י דהני דפליגי במטבע ס"ל דפירא ע"ח ועוד י"ל מלשון רש"י שכתב כל המטלטלין נקנין בחליפין י"ל דס"ל לרש"י דכל מטלטלין הם ככלי מאחר שמוכנים לעשות מהם כלי לכן ס"ל דמה שראוי לכלי שפיר עביד חליפין אף שעכשיו אינו כלי הרי כל ענינים עומדים לעשות מהם דבר להשתמש לכן מקרי כלי אבל פירי אין עומדין לעשות מהם כלים לכן כל מידי בכלל כלי הוא וכן מצינו בסודרא דתפיס שלש על שלש מקרי כלי וכל המטלטלין ראויים להשתמש ע"י תיקון וככלי הם ולא ממעטינן רק פירי שאין עומדין להשתמשות ולא כתב רש"י רק דכל מטלטלין נקנין בחליפין דככלי חשיבין אבל פירי באמת לע"ח מיהו גם להבנת ראשונים דהני ס"ל פירי עבדי חליפין נראה דלאו קושיא הוא כלל דע"כ גם לרב ששת יש חילוק בין מידי דעביד חליפין למידי דנקנה בחליפין דהא דבר שאין מסויים מודה רב ששת דלא עביד חליפין ואטו נימא דלא נקנה בחליפין והרי לפרש"י גם מטבע ס"ל לרש"י טעמא משום דמקרו דבר שאינו מסויים ואפ"ה ס"ל לר"פ דמקני בחליפין ועוד דאם לרב ששת דבר שאינו מסויים אינו נקנה בחליפין הו"ל סברת רב ששת הפוכה מסברת רב נחמן דלרב נחמן פירי לא ע"ח ודבר שאינו מסויים נקנה בחליפין ולרב ששת פירי ע"ח ודבר שאינו מסויים אינו נקנה בחליפין. לכן נראה דודאי לרב ששת פשיטא ליה דכיון דכל מילי עבדי חליפין אפילו פירי פשיטא ליה דאם החפץ או הפירי מועיל לקנות דבר חשוב כ"ש דבר שאינו חשוב לכן פשיטא ליה ודאי דדבר שאינו מסויים מקני בחליפין לכן ס"ל לרב ששת מסברא דכל מידי מקני בחליפין אפילו דבר שאינו מסויים ולא הוצרך ר"פ להשמיענו רק דאפילו לדידן דכל דבר צריך לרבויי דבר הנקנה מ"מ מטבע נקנה בחליפין דלא גרע מפירא לרב נחמן. ובהכי ניחא דרב ששת ס"ל דכל דבר אתי שקונין בכל דבר והוא נגד פשטא דקרא אלא ודאי ס"ל לרב ששת דאנקנה לא צריך ועיקר קרא שכל דבר ע"ח. אמנם כן נראה עוד דקשה לרב נחמן ל"ל כל דבר דמקני בחליפין הא בלא"ה אי אפשר דדוקא דומיא דנעל היינו שיהיה נקנה דוקא כלי הא מפורש בקרא דחליפין ביום קנותך השדה הרי מפורש דשדה נקנה בחליפין אף שאינו כלי. וצ"ל דנימא שדה דוקא ולא פירי אלא דאכתי יש להבין דהא בקרא משמע שהיה בזמן קציר וא"כ היה ג"כ תבואה תלושה בשדה וכן מפורש בקרא וישלוף נעלו כו' ואמר בועז כו' עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך משמע ודאי שגם התבואה קנה ומוכח דפירי נקנה בחליפין ול"ל כל דבר לרב נחמן. וצ"ל דרב נחמן ס"ל כרב פפא לעיל דבדעת אחרת מקנה קני אף בחצר שאינה משתמרת וא"כ י"ל דפירי לא מקני בחליפין ומה שקנה כל אשר לאלימלך היינו משום חצירו ואף דשדה הוא חצר שאינה משתמרת ס"ל לרב נחמן דבדעת אחרת מקנה קנה גם חצר שאינה משתמרת א"כ י"ל דרב ששת ס"ל דחצר שאינה משתמרת אינו קונה א"כ בלא"ה מוכח דפירי נקנה בחליפין מדכתיב כל אשר לאלימלך משמע אפילו התבואה ועפ"ז י"ל דבלא"ה הקשו המפורשים לקמן בהך דהיה עומד בגורן דמוקי בלית ליה סודר אכתי קשה לרב ששת דס"ל פירי עבדי חליפין יקנה לו פירא אחת ואח"כ יקנה המעות בחליפי הפירא ונדחקו בזה עמש"כ בחדושי. לכן נראה דודאי לא מסתבר אף למ"ד פירי עבדי חליפין שיקנה עם חטה אחת או קטנית אחת כל המקח אלא ודאי פירא חשיבא בעינן דומיא דכלי שהוא חשוב לכן אפילו חצי רמון מקרי דבר שאינו מסויים כ"ש דבחטה או קטנית לא יועיל לקנות בו ע"י חליפין וכן משמע מפרש"י לקמן שכתב ולא בפירא אפילו שוה הרבה משמע דפירא שאינו שוה כגון חטה וקטנית בודאי לא חשיבא למקני בחליפין ואפשר בעינן פירא שוה פרוטה א"כ לק"מ מה שהקשו יקנה לו פירא דסתם פירות אינן תבואה וקטנית שאין אחד מהם דבר חשוב ובהא גם רב ששת מודה. גם י"ל כי היכא דדרשינן גבי אתרוג בסוכה דלינקט פלפלין חדא לאו לקיחה ניכרת הוא תרי ותלת פירא אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה פירות א"כ גבי נתינה בעינן ג"כ נתינה ניכרת וצריך להיות פירא חשיבא ואף דבתרומה חטה אחת פוטרת הכרי יש לחלק כמש"כ לקמן דף מ"ז וא"כ א"ש בעומד בגורן בסתם פירות כמו תבואה וקטנית לכ"ע לא ע"ח ואפ"ה נקנין בחליפין כדמוכח ממה שקנה עומרי השדה וא"כ י"ל שמקנה לו בחליפין דחטה אחת ודאי אינה חשיבה ואם יתן הרבה חיטין הוה דבר שאינו מסויים כמו שני חצאי פירות וא"כ ממילא ניחא לרב ששת מוכח דכל מידי נקנה בחליפין אפילו דבר שאינו מסויים ואם כן ממילא נמי דגם לרב ששת י"ל דמטבע לא גרע מן דבר שאינו מסויים שיקנה בחליפין ועי' מש"כ בחדושים ישנים:
דף מו.
בגמרא ואי אמרת מטבע נקני בחליפין ניקנו ליה כו' אגב סודר ולפרוק דלית ליה סודר. ויש לדקדק נוקמה דחבירו זה הוא קטן ויכול להקנות לו הפירות דינוקא קנויי קני ואקנויי לא מקני א"כ לא יכול להקנות לו בסודר שהרי אין הקטן יכול להקנות לו הסודר. תו קשיא לי למה דחק בש"ס לוקמה כגון שהמעות שמחלל עליהם מופקדין ביד אחר והוא שפיר יכול לחלל עליהם דיכול לחלל על מעות פקדון דלא כפריה שהרי יכול להקדישן ג"כ וכמש"כ הפוס' לעיל דף ו' ד"ה הקדישה ובב"ק דף ע'. וא"כ י"ל שזה חבירו חייב לנפקד וכיון דחצירו קונה לו שלא מדעתו הרי זוכה הנפקד בחובו וכה"ג אמרי' בגיטין די"ד באומר הולך מנה לפלוני חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר וא"כ אם יקנה המעות לחבירו לא יוכל לחלל עליהם שהרי הנפקד יזכה בהם אבל המפקיד אינו חייב לו ושפיר יכול לחלל עליהם. ואפילו תימא שלא יזכה חצירו לנפקד מ"מ כיון שזה לא יוכל להוציא מן הנפקד מעות פקדון אם יתנם לו מקרי דבר שאינו ברשותו ואין יכול לחלל עליהם דאפילו בקרקע איתא לעיל דף ו' כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים הקדישו אינו מוקדש וכ"ש מטלטלין. ואפשר שהיה יכול להקנות לו ע"מ שלא יהיה לב"ח רשות בהם וא"כ לא יוכל הב"ח לתופסן ושפיר יכול להוציא ממנו ויכול לחלל עליהם ג"כ:
בגמרא ואיכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום לכאורה קשה הלשון דהא מצינו למימר דאית ליה קרקע במקום אחר ואין יכול להקנות לו הקרקע כיון שאין לו סודר ואין לו מעות וי"ל דאם יש לו קרקע במקום אחר יכול להקנות לו פירא ואח"כ יתנה לו קרקע בדמי הפירות שיתן לו בתורת דמים הקרקע עם המעות אגב קרקע לכן צ"ל שגם במקום אחר אין לו קרקע:
בגמרא אלא לאו ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין. לכאורה קשה דהו"ל למימר תיובתא דרב פפא. וי"ל דודאי י"ל דלא קשיא דליקני ליה אגב קרקע די"ל שזה חייב לאחרים וא"כ אם יטול הב"ח ממנו הקרקע אי אמרינן הב"ח למפרע גובה לא מהני הקנין אגב דהא למפרע נעשה של המלוה נמצא שהקנה בקנין קרקע שאינו שלו ולא מצי לאקנויי באגב. א"כ י"ל דיש לו קרקע רק שחייב לאחרים עליה וגם הגורן י"ל שהוא שלו רק שמשועבד לב"ח. אלא דהקושיא לדידן דקי"ל כרבא דס"ל מכאן ולהבא גובה וא"כ לא קשיא לר"פ די"ל דס"ל למפרע הוא גובה ולא קשיא שיקנה לו אג"ק. גם י"ל דר"פ ס"ל בעינן צבורין אלא למאי דקי"ל דלא בעינן צבורין ש"מ אין מטבע נקנה בחליפין:
בגמרא איתיבי רבי אבא לעולא. לכאורה קשה כיון דכבר מוכחינן לעיל ממתני' דאין מטבע נקנה בחליפין למה אקשה לעולא דוקא ולמש"כ לעיל יש ליישב דאי למפרע גובה לא קשה מאגב. מיהו קצת דחוק דמ"מ לא גרע מקרקע שאולה וי"ל עוד דדוקא לעולא לשיטתיה מותיב דלכאורה י"ל דלא קשיא איך מקנה לו בחליפין די"ל דמקנה לו דינר וטריסית מביתו עם המקום שמונחים שם כמו מקומו מושכר לו דמייתי לעיל דף י"א וא"כ יוכל לקנות הדינר וטריסית מטעם חצירו דהא התוס' הקשו דנוקמה שבע"ה הקנה לו בסודר ותירצו דתן לי משמע שבנתינה יתחייב א"כ י"ל דבמה שקיבל המעות מקנה לו הדינר עם המקום שמונח שם וקני מטעם חצירו. וצ"ל דמסתמא כיון שהוא בביתו של זה הבעה"ב לא הוה חצר משתמרת אצל שולחני וכמו שכתבו התוס' לעיל דף י"א דביתו של ר"ג לא היה משתמר אצל זקנים וא"כ י"ל דלא מהני כאן מדין חצר. מיהו ר"פ ס"ל לעיל דבדעת אחרת מקנה א"צ להיות חצר המשתמרת וא"כ שפיר י"ל כאן מדין חצירו ולק"מ די"ל שהשולחני קונה מדין חצירו ששכר המקום אלא דהקושיא לעולא לשיטתיה דס"ל לעיל דר"ג אג"ק הנקנה להם א"כ ס"ל דחצר שאינה משתמרת לא קני אפילו בדעת אחרת מקנה ובאגב לא משמע דאיירי כיון דקי"ל דבעינן אגב וקני וכאן לא משמע שאמר אגב וקני ולפ"ז מוכח דאף דצבורין לא מהני בלא אגב דאל"כ י"ל כאן דאקני ליה עם המקום שמונחין עליו אלא ודאי לא מהני בלא אגב בפירוש:
בגמרא ואי ס"ד אין מטבע כו'. ויש לדקדק לפמש"כ רמ"א בח"מ סימן ק"צ דבנתן מעות על יין קידוש מעות קונות דכה"ג מוקמינן אדאורייתא וא"כ קשה כיון דכאן שחמריו ופועליו תובעין אותו הוה לדבר מצוה שלא יעבור בבל תלין וא"כ שפיר י"ל דקונה במעות לחוד. ואפשר דלהכי נקט חמריו ופועליו ופועלים סתמא עבודת קרקע ובעבודת קרקע אינו עובר בבל תלין כדאיתא בח"מ של"ט ומכאן סייעתא לרמ"ה ועיין מג"א סי' שס"ט. מיהו י"ל כאן טעם אחר דדוקא בנותן על דבר מצוה מעות קונות כגון שנותן על יין קידוש דנותן על המצוה גופה אבל כאן שאמר תן לי בדינר מעות ואינו נותן לפועלים לא דמי לנותן על הדבר מצוה גופה כיון שאמר תן לי בדינר מעות. מיהו קשה לפמש"כ במ"א סימן רמ"ב לוין ברבית לצורך מצוה א"כ אינו דבר מצוה גופה וא"כ י"ל דכאן נמי דהוה לצורך פועלים שלא יעבור בבל תלין נימא דמותר אלא די"ל דא"כ באין לו נמי יהיה מותר דלא הוה טפי מרבית דרבנן וע"כ מיירי שאינו לדבר מצוה כגון ששכרן ע"י שליח או שהתנה שלא יעבור בבל תלין. מיהו אכתי קשה לפמש"כ רמ"א בהתנה שמעות לחוד יקנו מעות לחודייהו קני א"כ קשה נוקמה שהתנה שהמעות יקנו לו לכן ביש לו קנו ליה מעותיו. משא"כ באין לו לא יוכל לקנות מטעם מעות כיון שאין לו לא יוכל לקנות דהוה דבר שאינו ברשותו ועי' בש"ך ח"מ סי' קצ"ח סק"י שהשיג על רמ"א. ולכאורה קשה למה לא יוכל להתנות שיקנה המעות דהא תקנה זו שאין מעות קונות נתקנה בשביל טובת הלוקח ולמה לא יוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו לטובתי שלא יאמר נשרפו חטיך בעליה. גם קשה לפמש"כ רמ"א בח"מ סימן קצ"ח דאם הוא בענין דליכא למיחש לדליקה מעות קונות א"כ נראה דאם הפירות מעורבין עם פירות המוכר בכה"ג לא שייך שלא יציל וא"כ כיון שאמר ממעות שיש לי בביתי משמע שהמעות מעורבין א"כ לא שייך שלא יציל ונראה דכ"ע יודו בזה דעדיף מעליה של לוקח מושכרת למוכר. מיהו למאי דפרישית לעיל דלא מקרי מעות רק מה דהוה טיבעא לגבי חבריה וא"כ י"ל דכאן שנותן פרוטות ע"מ ליתן לו דינר כסף בכה"ג לא מקרי קנין מעות ואף מן התורה לא קני ולא קשיא רק למה מוקי רב אשי בדמים ובפרוטטות ולא מוקי בדמים וקנה מטעם מעות ולא צריך לטעמא דהוה כהלויני עד שיבא בני ולפי מש"כ התוס' לקמן דף מ"ח ע"ב רב אשי לשיטתיה ס"ל משיכה קונה וא"כ מעות אינן קונות ואפי' אי רב אשי ס"ל מעות קונות ניחא ליה לאסוקי ככ"ע וא"כ א"ש דבס"ד דמיירי בנחושת על כסף לא מקני קנין מעות כלל וא"ש הכל וכמש"כ לעיל ג"כ בתחלת הסוגיא:
בפירש"י ד"ה ואי אמרת אין מטבע נקנה בחליפין ואין מטבע נעשה חליפין. משמע שכן היה גירסת רש"י ואי אמרת אין מטבע נקנה בחליפין. ואפשר דמנעשה ליכא קושיא כ"כ די"ל כיון דנחושת לגבי כספא מקרי פירא הוה חליפין כיון דלא מקרי טיבעא לגבי כספא ולא תקשי אמ"ד אין מטבע נעשה חליפין די"ל דלא קאמר רק מטבע דמקרי טיבעא לגבי אידך ועיקר הקושיא מנקנה. מיהו עכ"פ מוכח נמי נעשה הך מטבע דמקרי פירא לגבי אידך דלפי האמת דאין מטבע נקנה בחליפין לא משכחת לה שיהיה נעשה חליפין נגד מידי דמקרי פירא לגבי דאידך דהא שום מטבע לא מקרי פירא רק לגבי טיבעא דחשיב מינה וכיון דאין מטבע נקנה בחליפין שוב אין מציאות שיעשה חליפין ובהכי ניחא נמי לישנא דש"ס דקאמר אידי ואידי בפרוטטות ומשום הכי מיקני בחליפין ולא קאמר נעשה חליפין דעל נעשה בלא"ה לא קשיא כ"כ די"ל דפרוטות דמקרי פירא שפיר נעשה חליפין ועיקר הדיוק מכח נקנה כדפרישית ועי' בסמוך:.
בגמרא אידי ואידי בפרוטטות כו' ומש"ה נקנו בחליפין. לפי גירסא שלנו ואי ס"ד אין מטבע נעשה חליפין א"כ יש לדייק דה"ל למימר משום הכי נעשה חליפין עמ"ש לעיל. ונראה די"ל דודאי אי מטבע הוה נקנה בחליפין שפיר הוה מצינן לפרושי שהקנה לו בקנין סודר כמש"כ התוס' אלא משום דאין מטבע נקנה בחליפין לא משכחת לה כקנין סודר והא דלא מוקי שזה נתן פרוטות והבע"ה הקנה לשולחני הפרוטטות י"ל דממנ"פ אם נתן לו השולחני הפרוטות א"כ מיד הוה מלוה ואסור ליתן לו יותר פרוטטות ואם הקנה לו הפרוטטות קודם שנתן המעות כיון שלא קנה עד שיתן הפרוטות הדר סודר למריה ולהכי מוקי אידי ואידי בפרוטטות משום דמטבע לא נקנה בחליפין וצריך לפרש מעכשיו על תנאי וניחא ליה טפי לאוקמה בשניהם יש להם פרוטטות:
בתוספות ד"ה אידי ואידי כו' וא"ת ולימא כו' וכן נראה שהרי צריך ליתן לפועלים עכ"ל. אפשר לומר דאדרבה מהכא משמע ליה דאיירי בפרוטטות מדקאמר תן לי ולא קאמר תן לפועלים אלא ודאי הוא נוטל פרוטטות ואח"כ מחליפן בפרוטות ליתן לפועלים מטבע היוצא. ורב אשי דמוקי בדמים י"ל דס"ל דרבותא היא תן לי אף דהוה רבית הבאה מלוה למלוה משא"כ באומר תן להם ליכא רבותא כ"כ לענין רבית די"ל כיון שהוא אינו נוטל ממנו רק הפועלים אף דלענין רבית גם באומר תן לפלוני הוה רבית קצוצה מ"מ בכה"ג דשרי הוה רבותא טפי תן לי מתן לפועלים. מיהו בלא"ה אין זה דיוק דיכול ליקח כל הדינר פרוטות מטבע היוצאה רק אחת תהיה פרוטטה לקנות הפרוטטות שבביתו בחליפין:
בגמרא כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו מטבע. יש לדייק מה ענין בשביל שנעשה דמים יהיה סיבה שיקנה בחליפין ולהי"א שכתבו התוס' לעיל דלכך מקרי מטבע כלי לפי שיוצא בהוצאה א"ש דתליא בשביל שנעשה דמים באחר מקרי כלי אבל אי לא תליא בהכי למה תלי במידי דנעשה דמים. ואפשר לפרש לפמש"כ התוס' לעיל דף מ"ג דאם מעות אינן קונות אסור למוכר להשתמש במעות וא"כ בנותנו בתורת חליפין זוכה בו מיד וא"כ י"ל דה"ק כל הנעשה דמים באחר שלגבי מידי אחרינא מקרי דמים לפי שלא זכה במעות אבל כיון שזכה זה היינו שנתן לו המטבע בתורת חליפין שיזכה בה לגמרי נתחייב בחליפין:
בתוספות ד"ה ש"מ כו' ואע"ג דמעות אין קונות כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א אמאי לא כתבו התוס' כן בתחילת הסוגיא ונראה ליישב די"ל בהא דפליגי אי מטבע נעשה חליפין י"ל דודאי בעלמא לא אמרינן שנתנו בתורת חליפין רק בתורת דמים משום הא גופא דאם יתן בתורת חליפין יאמר לו נשרפו חטיך בעליה והתו' לעיל דף מ"ג הקשו אם מעות אינן קונות יאמר לו נשרפו מעותיך בעליה ותירצו דבמעות לא שייך דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע וא"כ י"ל חליפין דלעיל איירי במטבע דלא שייך נשרפו מעותיך בעליה א"כ י"ל דמסתמא בתורת חליפין יהביה דאין לו רעותא מזה דומיא דמייתי לעיל ממתניתין דהזהב קונה את הכסף משא"כ הכא בחפץ שבאמת קם ברשותו לענין אונסין דומיא דסיפא החליף שור בפרה א"כ י"ל דמסתמא אינו נותן רק בתורת דמים לכן פירשו דמפרש בתורת חליפין. עוד י"ל דודאי בלא נתן רק מקצת דמים י"ל שלא נתן בתורת דמים דהא רכ ס"ל לקמן ערבון אינו קונה רק כנגדו א"כ בתורת מעות לא קנה לכן אמרינן בתורת חליפין נתנו משא"כ בנתן דמי כולו מסתמא בתורת מעות נתנו לכן קשיא להו כאן טפי דמשמע שנתן דמי כולו וא"כ ה"ל למימר דבתורת דמים נתן מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה ניחא די"ל מטבע נעשה חליפין היינו מטבע דמקרי פירא לגבי אידך כגון דהבא לגבי כספא דזהו לא מקרי מעות לכן קשיא להו טפי הכא דמשמע דמעות לגבי פירות נמי נעשה חליפין.
דף מו:
בתוספות ד"ה ופירי כו' כבר כתבתי ליישב פרש"י. ועיקר הקושיא לרש"י לשיטתיה דס"ל משיכה קונה ולקמן מבואר דפירי לא עבדי חליפין וקשיא הילכת' אהילכתא וכבר כתבנו בחדושים ליישב ומה שנוסף לי בס"ד אכתוב. ונראה ע"פ מה דאיתא במסכתא בכורות דף י"ז ע"ב דפליגי ר"ט ור' עקיבא ברחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ומת אחד מהם דר"ט ס"ל יחלוקו ור' עקיבא ס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ובדף י"ח ע"ב אמר רבא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק כו' לא נחלקו אלא בחצר בעל הבית ורועה כהן ר' טרפון סבר אקנויי מקני ליה מקום בחצירו ופרש"י שיגדלו בכורותיו של כהן בחצירו וה"ל האי חצר של שניהם דברשות שניהם עומד כו' והתוס' כתבו שם ואפילו בלא קנין י"ל גמר ומשעבד נפשיה ע"ש א"כ י"ל לפמ"ש התוס' למאי דמוקי יש' דמים שהם כחליפין והקשו דהא ה"ל מלוה ותירצו דמיירי שאמר בהנאת מחילת מלוה א"כ י"ל ג"כ דכ"ש כיון דניחא ליה שיקנה בהנאת מחילת מלוה א"כ שפיר יש לאוקמה דיש דמים שהם כחליפין והיינו באם נתחייב לו דמי שור ואמר שיהיה לו פרה בדמים אלו בהנאת מחילת מלוה אמרינן דאקנויי אקני ליה מקום שהפרה עומדת נקנה חצירו למלוה ושפיר קם ברשותו ולא קשיא כלל לריש לקיש אלא י"ל הך דה"ל חצר שאינה משתמרת כיון שהוא ברשות בעלים ומסתמא אינה עומדת במקום מיוחד וה"ל חצר שאינה משתמרת וכ"כ התוס' לעיל דף י"א ע"ב גבי מעשה דר"ג וזקנים. מיהו לאוקימתא דר"פ לעיל דעת אחרת מקנה שאני ואפילו חצר שאינה משתמרת קונה וא"כ שפיר י"ל דקני מטעם חצרו ולא קשיא לריש לקיש כלל אלא דבאמת עיקר סוגיא זו בקדושין דשם מקומה והנה בקדושין כולה סוגיא דאגב וצבורין ובעי למפשט מר"ג וזקנים אזלא דלא כר"פ עד שמזה הכריע הש"ך בח"מ סימן ר' לפסוק דלא כר"פ עכ"פ הסוגיא דקדושין אזלא דלא כר"פ ואינו מחלק בין דעת אחרת וא"כ לעולם חצר שאינה משתמרת אינה קונה. מיהו רש"י ס"ל לפי האמת קי"ל כר"פ ושפיר יש לאוקמה דכאן בהנאת מחילת מלוה אקני ליה מקום בחצירו ולא קשיא כלל לריש לקיש וא"כ לא קשיא לפי האמת דכתבינן במנא למעוטי פירי וקי"ל משיכה קונה די"ל דלפי האמת קי"ל כר"פ בדעת אחרת מקנה חצירו קונה ולק"מ. ועוד נ"ל ליישב בפשיטות יותר דבלא"ה הלשון דקאמר כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ואם נאמר דקמ"ל דין חליפין כאשר הוא לא שייך כיון שזכה שהרי ע"ז אנו דנין אם יזכה בחליפין והל"ל כל הנעשה דמים זכה זה ונתחייב זה בחליפין לכן יש לומר דה"ק כל המעשה דמים באחר היינו שהסכימו להחליף דרך משל שור בפרה ואחד נותן סדרו לחבירו נמצא שבקנין סודר יכול לקנות השור וא"כ כשמחזיר לו הסודר חוזר זה וקונה הפרה בהחזרת הסודר ושפיר שייך כיון שזכה זה ע"י הסודר שמקבל ממנו מאחר שרגילות להחזיר הסודר מיד ואינו תופס רק לקנות הדבר שפיר קנו שניהם זה בנתינה וזה בחזרה. אך זה תלי אם נימא דסודר אינו אלא קני ע"מ להקנות א"כ ליכא לפרושי הכי שקונה זה ע"י נתינת הסודר וזה ע"י חזרת הסודר דהא החזרה אינה כלום שהרי לא נתן לו רק על מנת להקנות וא"כ לא החזיר לו כלום ואי אפשר שיקנה ע"י חזרת הסודר ע"כ. והנה הך מילתא פליגי בנדרים ס"פ השותפין דרב נחמן ס"ל סודר קני ע"מ להקנות ורב אשי פליג עליה מאן לימא ליה בסודר דאי תפיס ליה לא מתפיס ובקדושין דף ו' ע"ב משמע מדברי התוס' דקיי"ל כרב אשי דאי תפיס ליה מתפיס וא"כ י"ל הסוגיא דהכא קאי לרב נחמן דס"ל דסודר קני ע"מ להקנות הוא א"כ ליכא לפרושי כדפרישית וא"כ ע"כ לא ס"ל כרב נחמן אי ס"ל דסודר קני ע"מ להקנות הוא בהכי אזלא הסוגיא דע"כ כרב ששת ס"ל דרב נחמן דאמר בפשיטות דסודר קני ע"מ להקנות מסתמא אי הוה ס"ל לריש לקיש דסודרא אינו קני ע"מ להקנות לא הוה אמר בפשיטות דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא מקני משמע שלקח הדבר למושכל ראשון. מיהו לפי האמת דכתבינן לאפוקי במנא מרב ששת שפיר י"ל אף דקי"ל משיכה קונה לשיטת רש"י י"ל דפסקינן כרב אשי דאי תפיס ליה מתפיס רק דמנהג להחזיר וא"כ שפיר י"ל לפרש דקאי על קנין סודר הנהוג שאם אחד נתן הסודר קנו גם שניהם מטעמא דפרישית והכל נכון ומרווח יותר מדברי התוס'. עוד נ"ל דודאי סברת התוס' דחוקה דבהמה חשיבא כלי משום שראוי לחרוש לכן י"ל יותר דכיון דעור חמשה על חמשה חשוב כלי ובסודר קימ"ל דבגד ג' על ג' חשוב כלי לענין קנין כדאיתא לעיל דף ז' בפרש"י דחשיב כלי כדאשכחן גבי טומאה וא"כ כ"ש דחשיב העור כלי לענין קנין דלענין טומאה עור חמשה על חמשה הוה כלי לענין קבלת טומאה כדאיתא בפכ"ז דכלים אלא די"ל דכיון דמחליף הבהמה י"ל שדעתו על עיקר הבהמה מיהו אם נימא במקדש במלוה ובפרוטה דעתה אפרוטה אף שבודאי המלוה יותר עקרית מ"מ דעתה אמה שנקנית בו וקדושין ילפינן ממכירה א"כ גם במכר אמרינן דעתו אפרוטה אף שהמלוה עולה הרבה א"כ גם כאן י"ל שדעתו על העור שהוא בר חליפין אלא דריש לקיש אמר לקמן כל המטלטלין קונין זה את זה ואמר אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות א"כ משמע דהרבותא שקונה המעות ולהכי מוקי לה באנקא ואניגרא א"כ ע"כ ריש לקיש ס"ל דדעתו על העיקר דאל"כ מאי רבותא איכא בכיס מלא מעות א הכיס יוכל לקנות דהוה כלי אלא ודאי ס"ל שאין דעתו על הטפל א"כ כאן נמי אין דעתו על העור ופריך שפיר אי פירי לא עבדי חליפין קשיא לריש קיש. וצ"ל כרב ששת ס"ל אבל אנן דקי"ל מלוה ופרוטה דעתו אמלוה ממילא י"ל בשור בפרה דעתו ג"כ על העור והעור הוי כלי ולק"מ. ובזה ניחא ג"כ ברייתא דלקמן בהחליף פרה בחמור והכל ניחא וא"צ לדחוק כמ"ש בעל המאור. ועוד נ"ל דודאי רב נחמן דס"ל פירי לא עבדי חליפין משמע ודאי דאם משך ממנו פירות שיתן לו פירות אחירות לא קנה וצריך להבין כיון דמשיכה מחייבת עכ"פ אם משך ממנו פירות ע"מ ליתן לו מטבע פלוני יש כח במשיכה לחייב ליתן לו דמים שהתנה א"כ מה"ט גופא אם התנה ליתן לו פירות אחרות נהי דגוף הפירות אינו קונה משום דפרי לא עבדי חליפין מ"מ מתחייב הפירות שהתנה מדין חיוב ואיך ס"ל דלא עבדי חליפין ומשמע דלא קני כלל. וי"ל לזה לרב נחמן לשיטתו דס"ל ד"ת מעות קונות א"כ משיכה אינה קנין מן התורה רק תקנת חכמים שלא יאמרו נשרפו חטיך בעליה והתוס' הקשו לעיל בחליפין שייך נשרפו חטיך בעליה ותירצו דחליפין לא שכיח וא"כ י"ל בודאי מה שקונה בחליפין שפיר י"ל דקני מדינא ולא גזרו בו אבל משיכה שאינה קונה רק מתקנה א"כ בהחליף פירות בפירות לא שייך חליפין כיון דפירי לא עבדי חליפין רק שיקנה מדין משיכה שמחייבת. מ"מ לא תקנו בכה"ג משיכה וא"כ י"ל לריש לקיש דמשיכה מחייבת מדין תורה א"כ ממילא אם משך פירות והתנה ליתן פירות אחירות עכ"פ מדין חיוב מחויב ליתן לו פירות שהתנה וא"כ יש לפרש לענין אונסין ג"כ קאי ברשותו דהא לא התנה רק ליתן לו פירות אלו והוה כמו השכיר לו בית זה ואם נפל אזדא הכא נמי י"ל כיון שלא התנה רק פירות אלו אם נאנסו נאנסו לו א"כ י"ל לריש לקיש מה"ט גופא פירי עבדי חליפין דקיימו ברשותו דאידך לענין אונסין וא"צ לומר טעמא דרב ששת מקרא רק משום דמשיכה קונה ולקמן דמפרש טעמא דרב ששת מקרא היינו משום דמשמע ליה דרב ששת ס"ל שיש להם דין חליפין לקנות לגמרי כגון שנותן לו פירי לקנות בו מקח ששוה הרבה וא"כ שפיר י"ל דהא בש"ס לא קאמר דריש לקיש ס"ל כרב ששת רק מתרץ לה כרב ששת דלא מיירי בדמים אבל לפי האמת הך מילתא גופא שייכא בדריש לקיש דס"ל משיכה קונה יש לפרש מתני' לענין שמחייבת שכנגדו וקאי שפיר ברשותו דלוקח מטעם שכך התנה וא"ש הכל. ובהכי ניחא הא דמוקי ריש לקיש כל המטלטלין קונין באנקא ואניגרא דלפרש"י הוו פירי ולא עבדי חליפין ותקשי לפי האמת. ולפ"ז ניחא די"ל דמתניתין בלא"ה כולה לענין חיוב איירי א"כ אם משך אנקא מחוייב ממילא ליתן שכנגדו דומיא דכולה מתניתין דזהב קונה הכסף לענין חיוב מיירי וא"כ שפיר מיירי ענין חיוב אבל הא דכתבינן במנא למעוטי פירא היינו משום דבכה"ג שקונה בו לקנות חפץ ודאי איתמעטא פירא דפירא אינה יכולה רק לחייב כנגדה ולא הוה דומיא דקנין שקונין בסודר שקונה המקח ונכון וברור: