מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק ראשון שנים אוחזין · מהדורא בתרא
דף ב.
במשנה שנים אוחזין בטלית כו' דייקו התוס' על מה שנסמכה משנה זו לב"ק. וי"ל כיון דסיים שם בדיני גזילה ואפי' יאוש לא קני בגזילה וכמה הרחקות מעניני גזל כמו אין פורטין מתיבת המוכסין קמ"ל דמציאה שרי אפי' של ישראל אם נתיאשו הבעלים וכמ"ש הרא"ש דמיירי ברוב נכרים וקיי"ל הלכה כרשב"א. גם י"ל דקמ"ל דגם במציאה יש תקנת שבועה שלא יהיה כל אחד הולך ותוקף לנעול דלת בפני הגזלנין עוד אפשר דקאי אמאי דסיים התם דמטלית פחות משלש של אומן והטעם דפחות מג' לא הוה דבר חשוב ואינו בגד והנה לקמן דף ז' דס"ל בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת ופריך מתני' דיחלוקו איך משכחת לה ומוקי דתפיסי בכרכשתא והיינו בפחות משלש דלאו בגד הוא ולא שייך ביה ליטול עד מקום שידו מגעת שאינו דבר חשוב וכן היא בהדיא בח"מ סימן קל"ח וא"כ ניחא ההמשך כיון דמסיק בשלהי ב"ק בפחות מג' אין בו קפידא מן הסתם שפיר משכחת לה כאן חלוקה בפחות מג' וא"ש ונכון:
בפרש"י ד"ה שנים כו' דוקא אוחזין כו'. ועליו להביא ראיה בעדים כו' עכ"ל, עיין בספר פ"י שדייק דפשיטא. ואפשר לומר דודאי דינא דמתניתין משכחת אפי' בשמא ושמא שזה תופס בו ואומר שמא הגבהתיה תחילה והשני טוען גם כן שמא ובכהאי גוונא אם יוצא מתחת יד אחד מהם אף שמסופק פן הגביה חבירו תחילה ואין תפיסתו אלא מספיקא ואינו טוען בבירור להכחיש לחבירו דבכהאי גוונא באם גם חבירו טוען שמא ודאי מהני חזקתו ולא דמי לתפיסה בטענת ספק שכבר היה הדבר בחזקת מה שתפסו ממנו אבל כאן לא היה בחזקתו מעולם קמ"ל דמ"מ המוציא צריך להביא ראיה דכאן הוה כתפס ברשות אלא דבשמא ושמא חולקין בלא שבועה. ולפ"ז אפשר אפי' אם המוחזק לבד טוען שמא והיינו שגברה ידו ויצאה מתחת יד א' ומסופק בעצמו שמא קדם חבירו להגביה אפשר דאין השני יכול להוציא מידו דהוה כמו חזקה גמורה וקיי"ל דברי ושמא לאו ברי עדיף וא"כ איכא רבותא טובא דאפי' בברי ושמא אין יכול להוציא והא דלא מוקי לקמן דף ו' ברייתא בהיתה יוצאה מתחת ידו של אחד מהם בכהאי גוונא י"ל דקאי אמתני' דמיירי בברי וברי ורש"י קמ"ל בלישניה דהוה אידך המוציא מחבירו דאהני ליה חזקתו כאילו היה לו בה חזקה גמורה ולדברי פנ"י לא מקשי בש"ס לקמן מידי ועיין בסמוך בא"ד ועליו להביא ראיה בעדים כו' ואינו נאמן זה ליטול בשבועה קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי דאף שבועה א"צ זה שהטלית בידו וכן דייק בספר פני יהושע. ולכן נראה דבלא"ה כבר כתבתי דקשה מאי קמ"ל רש"י בזה. ולכן י"ל דרש"י תיקן זאת באמרו צריך להביא ראיה בעדים דייקא והוא באם אחד יש לו עד אחד שהוא הגביה תחילה א"כ י"ל בשלמא באין שום עד אין להחזיק זה יותר מזה אבל אם יש לאחד עד מסייע והשני מוחזק בטלית א"כ אפשר לומר דזה שהעד מעיד לו יש לו טענת ברי גמורה דמה לעד להעיד בדדמי שאין לו הנאה מזו והשני י"ל שמה שמכחיש לעד היינו משום דטעין בדדמי וכמו שאמרו גבי שכיר דבעה"ב טרוד בפועליו אף שטוען ברי וכתבו התוס' בשבועות דף מ"ה דבקצץ אמרינן דבעה"ב שטרוד ואומר בדדמי הו"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם וא"כ אם הטלית יוצא מת"י של א' מהם הוה ס"ד אם השני יביא ראיה כל דהוא דהיינו ע"א נידון טענת המוחזק כאילו טען שמא ואם טען איני יודע נגד העד הוה מתוך שאיל"מ קמ"ל רש"י דצריך להביא ראיה בעדים דייקא דהיינו שני עדים וא"כ א"ש שסיים שזה שיש לו עד מסייע אינו נאמן אפי' בשבועה אבל המוחזק שהעד מכחישו לא נדון טענתו כשמא וצריך לישבע להכחיש העד ובהכי ניחא דלא משני לקמן הך רבותא דמלשון עליו להביא ראיה אין מוכרח דדוקא שני עדים בעינן והכל ניחא. ומ"ש בספר פ"י דבחציה שלי הוה מודה במקצת אם הוא מוחזק אינו מוכרח דהוה הילך עיין לקמן. ולכאורה קשה דהוה מצי רש"י לפרושי דבאין אוחזין שניהם כל דאלים גבר לפמ"ש התוס' עיין מ"ש בתוס':
בתוס' ד"ה ויחלוקו תימא דמ"ש מההיא ארבא כו' עכ"ל לכאורה תמוה דהא התם פריך מ"ש משני שטרות ומשני התם ליכא למיקם עלה דמילתא ופי' רשב"ם בארבא יש לומר למחר יביא עדים לכן אין הב"ד פוסקין ביניהם וא"כ כאן נמי במציאה בסתמא ליכא למיקם עלה דמילתא מי הגביה תחילה ולא דמי לארבא דמסתמא יודע מי היה מוחזק בה וכאן אילו היה להם עדים היה מסתמא טוען זה שסייעו העדים וכן במקח וממכר דהמוכר גופא לא ידע ובזה יש ליישב הא דפריך לקמן וליחזי זוזי ממאן נקט והקשו התוס' נימא שהמוכר אינו כאן. לפ"ז ניחא דא"כ נימא כל דא"ג וא"ש:
שם בתוס' ד"ה וזה כו' וא"ת יהא נאמן במיגו כו לכאורה במקח וממכר לא שייך מיגו כיון דהמוכר נקט זוזי מתרווייהו והמוכר נאמן א"כ אינו נאמן במיגו דהוה מיגו להכחיש העד לפמ"ש התוס' לקמן דהא המוכר יודע שזה לא קנה רק חציה א"כ הוה כמו נסכא דר' אבא דאינו נאמן במיגו להכחיש המוכר וכ"ש אי מיירי שיש עדיין מעות של שניהם ביד המוכר והמוכר יודע שאין לזה כולה רק על חציה מסופק אם נתרצה לזה ואין כאן מיגו דכולה שלי [הג"ה. גם י"ל דאמקח וממכר לא קשיא קושיית התוס' כיון דמודה דלא נתן רק דמי חצי' ואינו רוצה לכפור רק אמר חבראי לאו מידי חסר לא שייך מיגו]. ואי מיירי במציאה אפשר דלא שייך מיגו די"ל דטוען בדדמי דנדמה לו דתרווייהו בהדי הדדי אגבוה. [הג"ה. מיהו י"ל דכיון דנשבע לא יטעון בדדמי]. גם י"ל דהא קשה לכאורה דזה שטוען חציה שלי לא יהיה לו כלום דהא לקמן דף ח' מסיק דשנים שהגביהו מציאה קנו מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ולכן בחרש ופיקח מתוך שלא קנה חרש לא קנה פיקח וא"כ קשה שזה שטוען חציה שלי אין לו טענה לזכות דכיון שהשני טוען כולה שלי אף. שזה טוען ששניהם הגביהו מ"מ כיון שאפשר שהשני היה סבור שהגביה תחילה ולא נתכוין לזכות להשני ולא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה וא"כ לא קנה כלום. וצ"ל שלפי דבריו ששניהם בהדי הדדי הגביהו אם השני לא נתכוין לזכות בשבילו א"כ גם הוא לא קנה שהרי השני לא זכה וא"כ אף אם נתכוין להגביה לעצמו גם הוא לא קנה א"כ ממילא הוא לפי דבריו בחזקת שניהם ואין לזה שאומר כולה שלי עילוי על זה שאומר חציה שלו דאם לא נתכוין לקנות בשבילו גם הוא לא קנה ולפי דבריו הדין ששניהם יחלוקו וא"כ י"ל שזה שאומר כולה שלי טוען ברי טענה ברורה שכולה שלו וזה שטוען חציה שלי עכ"פ זוכה השני בחציה דלא גרע מהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ועל החצי שטוען שהיא שלו לא הוה מוחזק בכולו שהרי אין לו טענה ברורה על תפיסתו אלא לפי דבריו ראוי שיפסקו הב"ד שיחלוקו ואפשר שעדיין היא הפקר אם השני נתכוין לזכות בכולה ולכן לא שייך מיגו כיון דאף לפי דבריו אין החציה שלו בבירור. אלא דקשה לפ"ז איך נשבע שיש לו בה ואין לו בה פחות מחציה שמא חבירו נתכוין לזכות בכולה וא"כ אין לו כלום ועדיין היא הפקר וכן קשה איך נשבע ברישא שיש לו בה כי אפי' אם תרווייהו בהדי הדדי אגבוהה אפי' אם האמת כן מ"מ כיון דכ"א סבור להגביה לעצמו לא קנה כלום ושניהם לא קנו כיון שכל אחד הגביה בשביל עצמו וצ"ל דמ"מ כיון שהב"ד מזכין לכ"א החצי שפיר יכול לישבע וצ"ע. הג"ה מיהו י"ל כיון דאם היו יודעין ששניהם הגביהו כא' היה מכוון להקנות לחבירו גם עתה חשוב כאילו הקנה לחבירו וזה תליא ביאוש שלא מדעת דאמרינן אילו ידע הוה מייאש כדמייתי הש"ס כמה דמיונות כגון בתרומה כלך אצל יפות וא"כ לדידן דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש אפשר שאילו תרווייהו בהדי הדדי אגבוה לא קנו כלום כיון שסובר שהגביה קודם ולא נתכוון להקנות לחבירו וע"כ לומר שאנו מחזיקין אותו בחזקת שניהם ולא יתערב זר בתוכם א"כ י"ל דבכוונה תיקנו שבועה שאין לי בה פחות מחציה דנשבע ע"ד ב"ד כמ"ש התוספות ורב הונא דס"ל דנשבע שבועה שיש לי בה ס"ל כרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש אבל אנן קיי"ל כאביי י"ל דלא קנו כלום כיון שסבור לקנות בו לבד. ובהכי ניחא מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הך לישנא שיש לי בה וכתבו כסתמא דמתני' ולדידן דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש א"כ אפשר שאין לו בה כלום ושפיר נשבע רק ע"ד ב"ד שאין לו בה פחות מחציה]. ובנ"י כתב דהוה מיגו דהעזה ולכאורה קשה לפי דברי התוס' לקמן שפירשו בכולי בעי דלודי ליה דהא גם עכשיו מעיז א"כ לא שייך מיגו דהעזה ומדברי הנימוקי נראה לקמן דמפרש ובכולי בעי דלודי ליה היינו דקשה גם עכשיו יפטר מטעם אין אדם מעיז א"כ אפשר די"ל דלא הוה מיגו להעיז יותר. אלא די"ל כאן לכ"ע ודאי י"ל דטוען בדדמי שנדמה לו ששניהם הגביהו יחד וליכא מיגו שאינו משקר כלל רק שטוען בדדמי אבל זה ידע בודאי שלא הגביה לבדו אלא דמ"מ יש להאמינו שהרי כיון שאינו נאמן בטענה אף אם יטעון כולה שלי לא יטול אלא חצי א"כ יוכל לטעון כולה שלי כדי שיטול חציה שטוען עליה שנראה לו שהיא שלו וע"ז אפשר דכיון דטוען חציה שלי אינו מעיז כ"כ שחבירו אפשר שיודע שיוכל לטעות בזה אבל שידמה לו שהוא הגביה תחילה שפיר י"ל דהוה העזה:
בא"ד וא"ת מ"ש מספק ויבם. לכאורה י"ל דעל חציה שלי שפיר נאמן במיגו דהכא לא שייך מגו להוציא ולמ"ש לעיל י"ל דהקושיא על מקח וממכר דלא שייך מיגו כדפרישית לעיל מיהו י"ל דלא מצינו הך סברא דאין ספק מוציא מידי ודאי רק בשמא ושמא אבל בברי וברי לא מהני כלל הך סברא דאין ספק מוציא מידי ודאי. עוד נ"ל דשם בספק ויבם בנכסי סבא כיון דעכ"פ היבם יש לו ודאי חלק בנכסים וא"כ כיון דקיי"ל אין ברירה א"כ הוה כל נכסים של היבם שאין חלקו מבורר וא"כ הוה כמו מוחזק בכל נכסים ושפיר שייך אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דאחין שחלקו לקוחות הן משא"כ הכא וא"ש. ובזו מיושב מה שהקשה התוס' ביבמות מהך דפ"ק דב"ק דס"ל לרב אסי נוטל רביע בקרקע ורביע במעות משום דמספקא ליה אי כיורשים דמי אי כלקוחות דמו והקשו נימא אין ספק מוציא מידי ודאי. ולפ"ז ניחא דכיון דס"ל יש ברירה לא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי והשתא כיון דמספקא ליה בהא שפיר חולקין דדוקא אי אין ברירה דהוה ודאי בכל נכסים שייך אין ספק מוציא מידי ודאי:
בפרש"י ד"ה ראיתי' קודם שהגבהת. מהרש"א הגיה קודם שהגבהתי ואינו מובן. ויש לפרש בדרך פלפול דודאי קשה איך ידע שהוא ראה תחילה. גם קשה איך מוכח מכולה שלי פרש"י בחזקה גמורה דאם ראיה קונה הרי יכול לטעון כולה שלי עפ"י הראיה דמ"ל ראיה ומ"ל הגבהה כיון שראיה קונה. ולכן י"ל עפמ"ש התוס' במשנה דהקשו נימא כל דאלים גבר ותירצו דאוחזים שאני וא"כ י"ל דאי ראיה קונה ושניהם ראו ולא נודע מי ראה קודם שפיר י"ל כל דאלים גבר והנה הרא"ש כתב בפ' חזקת הבתים היכא דדינא דכל דאלים גבר אם כבר זכה האחד שוב אין חבירו יכול לתקוף ממנו דלא מסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה וא"כ א"ש די"ל שאמר אני ראיתיה וכיון שאפשר שגם השני ראהו קודם וא"כ כיון דראיה קונה ואינם אוחזין בשעת ראיה הוה דינא דכל דאלים גבר ואף דבש"ך ח"מ ס"ס קל"ט ביקש לומר הטעם שכ"א ימסור נפשו ולא שייך בשמא ושמא אין דבריו מוכרחים כלל ע"ש בתומים. וא"כ י"ל דשפיר כתב רש"י שראה קודם שהגביה ואף שאין יודע בודאי מי ראה קודם א"כ הוה דינא כל דא"ג וא"כ כשחזר והגביה קודם היה הוא האלים וזכה בו ולא תועיל תקיפת השני וא"כ א"ש מ"ש רש"י. ובהכי ניחא דתני כולה שלי היינו בחזקה גמורה לא שיש לו מכח כל דאלים גבר דא"כ לא זכה רק מספיקא אלא ודאי ראיה לא קנה וא"ש כפי הגהת מהרש"א קודם שהגבהתי ובהכי ניחא דקשה איך משכחת לה זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ולפ"ז א"ש די"ל ודאי כיון ששניהם ראו והיה הדין כל דאלים גבר א"כ כשזכו אח"כ ותפסו שניהם זוכין שניהם כא' והו"ל אוחזין ויחלקו ביניהם וזה דבר נכון כפתור ופרח:
בגמרא והאמר רבנאי ומצאתה כו'. כבר כתבתי בקונטרס ראשון דתמוה אטו משום דהפשט הכתוב דאתא לידיה לא היה צריך התנא לבאר דלא נטעי ועוד קשה דהא, י"ל כיון דמייתר ע"כ אתא על דאתי לידיה דאל"כ קרא ל"ל. ואפשר לומר דבב"ק מקשי הש"ס דילמא כי מיעט רחמנא אבידת נכרי היינו דלא צריך לאהדורי בתרה אבל אי אתי לידיה מחייב לאהדורי וא"כ י"ל דזה ודאי כיון דכתיב כי תראה שור אחיך כו' היינו כיון דראיה לא קני א"כ אכתי לא אתי לרשותו ושפיר אינו חל עדיין השבה רק לא תוכל להתעלם כדלקמן פ' אלו מציאות דף כ"ו ע"ב ואי אמרינן ראיה קונה א"כ כבר בא לרשותו עפ"י ראיה וא"כ ממילא חזינן דגם השבה אינו מוטל עליו באבידת נכרי ולא צריך ומצאתה כלל וא"כ כבר מוכח דראיה אינו קונה מקרא דומצאתה. מיהו י"ל עוד בודאי אי ומצאתה בראיה נמי משמע א"כ בראיה כבר אתיא לרשותו אלא די"ל כיון שאינו מכוין לקנות לא קנה וא"כ י"ל דקמ"ל באבידת נכרי אף שקונה בראיה מ"מ כשאינו מכוין לקנות אינו קונה ויוכל להתעלם שלא להתכוין לקנות אבל אם נתכוין להגביה ולקנותה ואח"כ נמצא שהיתה של נכרי באמת י"ל דמחויב לאהדורי ואין חילוק אלא דבישראל לא יוכל להתעלם שלא להתכוין שתבא לרשותו בראיה ונ"מ אם נמצא שנתייאשו הבעלים אבל בנתכוין לקנות בראיה גם הנכרי לא יוכל להתעלם ומחוייב להשיבה אח"כ אלא ודאי ומצאתה ע"כ פירושו דאתיא לידיה ולכן אי אפשר לאוקמה רק באתא לידיה ואפ"ה דנכרי שרי שם ומיהו תנא לישנא דעלמא נקט כו' בראיה בעלמא קני. הלשון תמוה דמ"מ אינו קונה אטו בשביל לישנא דעלמא יקנה מה שאינו קונה ונראה ליישב דקמ"ל כיון דבלישנא דעלמא אמר אנא אשכחת א"כ היה סבור שהיה שלו מכבר א"כ לא נתכוין לקנות בהגבהה וא"כ הוה כעודר בנכסי הגר וסבור דשלו הם לא קני כדאיתא ביבמות דף נ"ב ע"ב וא"כ עדיין הוא הפקר ולא קנו גם שניהם וכיון דחזינן דיחלוקו ע"כ הוה מוכחינן דס"ל דראיה קנו דאל"כ למה יחלוקו משמע שהוא של שניהם שזכו בה גם שניהם ולהכי נקט כולה שלי דמוכח ודאי דקני ליה בהגבהה ולא קאי כלל על הכוונה לקנות בראיה דלא נתכוין כלל לקנות בראיה:
בפרש"י ד"ה מקח וממכר כו' ודוקא מקח וממכר אבל זה אומר אני ארגתיה כו' ותהא מונחת והקשה הרא"ש על פרש"י חדא דלקמן קאמר דמתני' אתיא כרבנן דמתני' י"ל דתרווייהו הוא משמע אפי' איכא רמאי דבליכא רמאי גם לר' יוסי לא קשיא עוד הקשו על פרש"י משנים אדוקין בשטר דלא אמרינן יהא מונח ועוד הקשה הריטב"א איך אמר לקמן שבועה זו תק"ח שלא יהא כ"א הולך ותוקף וקשה הא אם יתקוף יהיה מונח ואם נימא דמ"מ יתקוף כדי שיתפשר עמו מאי פריך מתני' דלא כר' יוסי הא במתני' אי אפשר לומר יהא מונח שא"כ יתקוף בטליתו של חבירו ועיין מ"ש בחדושים הישינים. ונראה ליישב הכל דודאי משמע ליה דמקח וממכר היינו בליכא רמאי דומיא דמציאה והיינו לפי האמת דמתני' בליכא רמאי א"כ י"ל באיכא רמאי ודאי יהא מונח דמהיכא תיתי לומר דפליגי רבנן על ר' יוסי בהא וא"כ בס"ד דס"ל במתני' איכא רמאי א"כ ממילא לא שייך לומר דלימא אני ארגתיה דהיינו הך א"כ י"ל ודאי בכל גווני לא אמרינן יהא מונח ולא קשיא כלל ליתני אני ארגתיה דפשיטא דאין חילוק משא"כ למאי דמשני דמתני' איירי בליכא רמאי א"כ קשה למה נקט דוקא מקח וממכר דליכא רמאי ולא מוקי באני ארגתיה אלא ודאי בהא אמרינן יהא מונח אבל בס"ד אין מקום לדיוק זה דהיינו הך וזה ברור ליישב שיטת רש"י ולא נשאר רק הקושיא איך שייך הולך ותוקף. ונראה דרש"י ס"ל דבלא"ה יש להבין מאי פריך מתני' דלא כר' יוסי דילמא לא אמר ר' יוסי רק שם שאין מוחזקין אבל באוחזין לא אמרינן להוציא מידן ועמ"ש בחדושי'. ולכן נראה דמשמע ליה דאוחזין דמתני' לא מהני להו דכיון דאינם מוחזקין גמורים רק תפיסי בכרכשתא שפיר י"ל יהא מונח דאין זו חזקה גמורה אבל אם נולד ספק לא נימא להוציא מתוך ידו ממש מה שכבר הוא ברשותו זה לא אמרינן וא"כ י"ל לקמן דף ז' ע"א מבואר דכל אחד נוטל עד מקום שידו מגעת דכמאן דפסיק דמי ועל זה לא שייך כלל לומר יהא מונח ופריך לקמן אלא מתני' דתנן יחלוקו נימא זה נוטל עד מקום שידו מגעת ומוקי בתפיסי בכרכשתא וא"כ א"ש ממילא דגם בזה נוטל עד מקום שידו מגעת צריך שבועה כמ"ש התוס' לקמן כדי שלא יתקוף בטליתו של חבירו וא"כ בודאי הוצרכו לתקן שבועה שלא יתקוף ויטול עד מקום שידו מגעת ובהא לא אמרינן יהא מונח וא"כ כיון שכבר צריך לישבע על זה שבידו כ"ש דשייך שבועה על מה שאינו בידו ואף דכאן י"ל מורי התירא וליכא רמאי כ"ש דצריך לישבע וא"כ לא קשה דאם יתקוף יהא מונח דעד מקום שידו מגעת לא אמרינן יהא מונח דהוה כאילו כבר היה בביתו ושפיר שייך לתקן שבועה. ובהכי ניחא משנים אדוקין בשטר דלא שייך לומר יהא מונח דאי אפשר לכוף ללוה לפרוע ולהניחו ביד שליש עד שיבא אליהו א"כ ממילא גם מחצה של המלוה לא תהא מונחת והכל נכון וברור בשיטת רש"י:
דף ב:
בתוס' ד"ה אי תנא כו' דמורה כו' לכך תפיס כו' עכ"ל. דברי התוס' צריכים ביאור דל"ל כולי האי כיון שאפי' היכא דודאי משקר במזיד נמי ישבע דחשיד אממון לא חשיד אשבועתא כדמסקי התוס' דזהו עיקר מה שהוקשה להם דאפי' בלא הוראת היתר נמי צריך לישבע. ונראה כוונת התוס' אף דלא אמרינן חשיד אשבועתא מ"מ כאן היה לנו לומר לאחזוקי בחזקת כשרות דמסתמא טעי וסבור שהוא שלו וא"כ ישבע ג"כ שהוא שלו באמת וא"כ לא היה לנו ליתן לו שישבע שבועה דיש לחוש שישבע בשקר ויסבור שטוען אמת ולכן אמר במציאה אף אם יודע שחבירו הגביה תחילה מ"מ אין להוציאו מחזקת כשרות ע"י זה די"ל דמורה היתירא ולכן יש לנו לומר דאף שיודע שחבירו מצאה טוען עליו ולא נפיק מחזקת כשרות משא"כ במו"מ אם באנו לאוקמא בחזקת כשרות צריך אתה לומר שישבע ג"כ. ומ"מ הדברים דחוקים הם דהא מ"מ גם במציאה אם באו עדים שתקף בה נפסל מ"מ וחשיב כגזלן וא"כ מאי הדנה לזכות יש במציאה להחזיקו בחזקת כשרות ולכן נלענ"ד לפרש דודאי מאי שתיקנו שבועה שלא יהא כל א' הולך ותוקף והיינו משום דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא י"ל דודאי איכא אינשי דחשידי אממונא ולא אשבועתא ותיקנו בשביל אלו האנשים שלא יתקוף בטליתו של חבירו וא"כ היה לנו לומר דדוקא באם טענתם שתקף בה ע"כ הוצרכו לתקן שבועה לגדור בפני הבלתי חשודים על השבועה שיתקפו בטליתן של חבירן אבל במציאה אין אנו לומר שתקף בה בתורת גזלן רק שביקש לזכות בו תחילה וקדמו חבירו וא"כ היה לנו לומר בכה"ג שטענתם בענין שלא תקף בתורת גזלן לא היה לנו לתקן שבועה כיון דחשיד אממונא אפשר דחשיד נמי אשבועתא ולא שייך לתקן פן יקרה מציאה דמילתא דלא שכיחא הוא וא"כ בשבועה שתיקנו בטענת תקיפה כגזלן סגי ותקנה זו הכרחית בשביל אנשים שאין חשודין על שבועה וא"כ בגווני דמתני' היה לנו לומר חולקין בלא שבועה בפרט לפמ"ש בגיטין דף כ"ח דשמא ימות חיישינן שמא מת לא חיישינן ולהכי שפיר שייכא תקנה אף די"ל דחשיד נמי אשבועתא צריך לתקן שבועה פן יתקוף מי שאינו חשוד על השבועה ואיכא מיגדר מילתא עכ"פ לאנשים כאלה והיה לנו לומר במציאה ומקח וממכר שאין טענתם שבא בתורת גזילה לידו רק ע"פ מקרה ואינו בכלל תקנת תקיפה היה לנו לחוש פן חשוד נמי אשבועתא ולהוציאו מכלל תקנתם בתוקף בלי אמתלא וטענה ולזה נתן טעם דבמציאה פשיטא דאיכא למימר לא חשיד:
בגמרא ולחזי זוזי ממאן נקט. נדחקו כל המפרשים דהא כבר יצא מקח מתחת ידו. ונראה ליושב פרש"י ע"פ מ"ש ב"ב דף כ"ט ע"ב רמי ב"ח ועוקבא ב"ח זבין אמתא בהדי הדדי מר אשתמש בה ראשונה ושלישית וחמישית ומר אשתמש בה ב' ד' ו' נפק ערער עלה אתו לקמיה דרבא א"ל מ"ט עבדיתו הכי כי היכא דלא תחזקו אהדדי כי היכא דלדידהו לא הוה חזקה לעלמא נמי לא הוה חזקה. וכתבו התוס' ופר' אף דשותפין אין להם חזקה לא היה להם עדי שותפות וקשיא לר"י דא"כ אותו שהחזיק שנה ראשונה יאמר שהיא שלו כיון שאין עדים. ונראה ליישב דהא באמת במקחו בידו נאמן המוכר לומר לזה מכרתי ובאין מקחו בידו אינו נאמן והטעם משום דלית ליה מיגו וא"כ בעבדים שאין להם חזקה דגודרות אין להם חזקה לעולם המוכר נאמן דהא יכול לטעון לא מכרתי וחזקה לא מהני בבציר משלש שנים וא"כ אם לא החזיקו שפיר נאמן המוכר שמכר לשניהם דהא יש לו מיגו כיון דעדיין לא נשתמשו ג' שנים משא"כ אם ישתמש א' ג' שנים לא יהיה תו המוכר נאמן וא"ש:
ועפ"ז יש לפרש כאן דרש"י פירש דמי קיהיבנא דמים אני רוצה ליתן וא"כ ע"כ לומר שאחד אומר שנתן דמים והשני מודה לו שנתן דמים למוכר אלא שהמוכר נתרצה לזה ומכרו לו בלא דמים והוא מוכן ליתן הדמים וא"כ י"ל דס"ל ודאי שאין זו טענה דמסתמא ממי שקיבל דמים נתרצה לו אלא דיש להאמינו במיגו דאי בעי אמר אני נתתי הדמים ולכן נאמן לומר אתה נתת ומ"מ נתרצה לי והקנה לי קודם לך וא"כ פריך שפיר דנשאל למוכר דכשיטעון המוכר ג"כ שזה נתן לו הדמים תו לית ליה מיגו דאי בעי אמר נתתי הדמים ג"כ דכיון שכבר הודה בב"ד שלא נתן דמים א"כ ביד המוכר לומר שגם הוא אינו יודע אם נתרצה לו קודם אבל יודע שקיבל דמים מזה שנתנם א"כ הוה כמו נסכא דרבי אבא דאין זה נאמן במיגו להכחיש המוכר וא"כ ביד המוכר להחליט הטלית לזה שנתן דמים ושפיר יש להאמינו אף לאחר שיצא מקחו מידו:
עוד אפשר לומר דהכא אם המוכר טוען שהטלית שלו אפשר לומר דמהימן כיון שהיה של מוכר ואף דבדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר יכול המוחזק לטעון לקוח מ"מ כיון שזה מעיד שלא לקחו שום אדם שהרי אומר שאינו של חבירו ומה שאמר שלי הוא אינו נאמן ואמרינן פלגינן דיבורא לפי מ"ש הריב"ש בתשובה סימן של"ט דאף אם אמר שגזלו מצטרף עם אחר כיון דפלגינן דיבורא אינו מעיד על עצמו כלל וא"כ איכא שני עדים שלא מכרו המוכר והיה יכול לומר שלי הוא שפיר נאמן לעולם ועיין בש"ך ח"מ סימן ל"ד שחולק על הריב"ש. ועוד נ"ל דודאי כיון דלמוכר איכא חזקת מרא קמא רק דנאמן בדבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר והטעם שתפיסתו מוכחת על טענתו שהוא ברשותו ובחזקתו של התופס והיינו דוקא בענין שתפיסה זו מוקי ליה ברשותו ולכן בקרקע אינו מועיל תפיסה דבחזקת בעליה עומדת וא"כ י"ל ודאי אם אנו רואין אותו ברשות שניהם מוקמינן לה בחזקת שניהם וא"כ בשנים אוחזין בטלית אם יטעון המוכר שתפסוהו שניהם אין תפיסתן ראיה שהוא ברשות שניהם שאם מיד תפסוהו מיד המוכר שלא כדין ואפי' קנאו האחד דהיינו שנתרצה המוכר לא' שיטלנו מ"מ כשתפס בו השני לא שייך לאוקמה בחזקת שניהם שאפי' נתרצה המוכר לשניהם א"כ הוה כשנים שהגביהו מציאה דטעמא דקנו משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כדלקמן וא"כ כשכל אחד תופסו ע"ד שכולה שלו ורוצה לדחות את חבירו א"כ לא נתכוין להקנות לחבירו ושניהם לא קנו וא"כ לפי מה שבאים תפוסים בפנינו אין לאוקמה בחזקת שניהם דאפשר שמיד תפסוהו ע"ד כן וכיון שלענין קנין לא מקרי מוחזקין (עיין סוגיא דרכוב ומנהיג) להוציאו מרשות מוכר וא"כ יכול המוכר לטעון שלא מכרו להם כלל ואין יכולין להוציאו מיד מוכר וא"כ הו"ל כמו מקחו בידו וא"ש. ואפשר שלזה כיון רש"י דגם לאחר שיצא מקח מתחת ידו נאמן בכה"ג דאוחזין שניהם דשפיר מהימן אפילו אין מקחו בידו כיון דאוחזין שניהם אין תפיסתן מוציאה מרשות מוכר אם המוכר טוען ששניהם תפסו שלא כדין ודבר זה יש לו פנים ומיושב תמיהות הראשונים על פרש"י:
וליישב דעת הרי"ף שפירש שהמקח ביד מוכר וקשה מנ"ל להקשות ונראה ליישב דבריו דקשיא קושיית התוס' ליהימן חציה שלי במיגו דכולה שלי וניחא ליה דמיירי במקח וממכר והטלית ביד המוכר והמוכר מעיד שאין כולה שלו ולכן פריך ליחזי זוזי ממאן נקט אף דאסיק אדעתיה דאין המוכר יודע במה שמחולקין מ"מ מסתמא מוכר יודע מי נתן לו המעות ומסתמא לזה נתרצה אף שאינו זוכר אם נתרצה להשני ומשני דנקט זוזי מתרווייהו:
בתוס' ד"ה ולחזי זוזי כו' ובחנם דחק כו'. לכאורה י"ל דרש"י לשיטתיה ס"ל דהיסת הוה בזמן המשנה אלא דשמעתין דשקלינן וטרינן שבועה זו למה משמע דבזמן המשנה לא הוה היסת וי"ל דבזמן המשנה לא היה שבועת היסת רק הכא דאיכא דררא דממונא משא"כ בליכא דררא דממונא. וא"כ י"ל דכיון דהאחד נתן מעות אם אומר המוכר שלזה שנתן המעות נתרצה א"כ הוה נוגע שאם יטעון החזרתי יתחייב היסת כיון ששניהם מודים שזה נתן המעות והוה עד שצריך שבועה ולא הוה עד ולא יוכל לומר להד"ם שלא נתן לו שהרי גם השני מודה שזה נתן המעות ויצטרך לישבע להכחיש העד ואם יטעון החזרתי יצטרך לישבע היסת:
בא"ד אותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועתו כו' עכ"ל. לכאורה קשה לפמ"ש בש"ך כמה פעמים דאין עד עושה שתי פעולות כדמוכח בפ' שבועת עדות וא"כ בנון שמחייב לחבירו שבועה איך יפטרנו משבועה וצ"ל דזה דוקא אם השבועה בא לו מכח העד דהיינו בחשוד שדינו שישבע ויטול שכנגדו אינו קם לממון שיטול בלא שבועה אבל כאן שבלא העד היה ג"כ נוטל בשבועה וא"כ שפיר מצי העד לפוטרו:
בגמ' הכא איכא למימר דליכא שבועת שוא אימור דתרווייהו בהדי הדדי אגבוהה. וקשה הא דאמר כולה שלי והשני אומר חציה שלי איכא שבועת שוא. וכתב הרא"ש די"ל שנטל בידו רביע ומה שתופס בידו כמאן דפסיק דמי אע"ג שלא הגביה כל הטלית א"נ שנטל רביע לעצמו והשאר לצורך חבירו למ"ד דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ וצ"ע דכיון דזכי לנפשיה לכ"ע קני חבירו כדלקמן. ומ"ש א"נ במקח וממכר צ"ע ג"כ דכיון דהמוכר יודע עכ"פ שנתרצה לאחד על חציה השני ומסופק למי נתרצה מסתמא הוא מסופק אם נתרצה לשניהם או לאחד לבדו דבשלמא ברישא י"ל שמסופק אם נתרצה לאחד לבדו או לשניהם אבל בזה אומר חציה שלי א"כ המוכר מסופק ג"כ אם נתרצה לאחד או לשניהם ולא משכחת שיטול רביע. וצ"ל שיודע בודאי שזה יש לו חציה ומסופק על חציה השני שני ספיקות שמא נתרצה גם לזה על כולו ושמא נתרצה לשניהם על חציה השני. ויותר נ"ל דגם במציאה י"ל דודאי קים ליה דעכ"פ לא קדם חבירו להגביה ויש לו החצי בודאי ובחצי השני מספקא ליה פן הגביה חבירו עמו או לא וגם להשני מספקא ליה והיכא ששניהם מסופקין כיון ששניהם מוחזקין לכ"ע חולקין אפי' לרבנן דסומכוס וא"כ יש לו שלשה חלקים ע"פ הדין החציה שחבירו מודה לו ורביע שהוא דין שיחלוקו הספק ויש לו בה ע"פ הדין וא"כ לפי האמת אינו שבועת שוא אף דאפשר שהגביהו כאחד מ"מ הדין היכא שהדבר מסופק לשניהם שיחלוקו וליכא שבועת שוא
בגמרא לימא מתני' דלא כסומכוס פרש"י בב"ק פ' שור שנגח. כבר תמהתי בחדושי דשם איכא שבועה דאורייתא דהוה מודה במקצת וע"כ ס"ד בברי וברי דבשמא ושמא ליכא שבועה וא"כ לא שייך כלל לומר שם חולקין ואפשר דס"ל כמ"ש התוס' שם דבקנס לא שייך חיוב שבועה ואיל"מ וצ"ל סברת התוס' דאף דאין העדים יודעין אם משנגחה ילדה ס"ל דמ"מ חולקין אף שאין חיוב קנס בלא עדים מ"מ כיון דדינא דממון המוטל בספק חולקין א"כ הוה כאילו ראו עדים הספק כיון שנולד הספק לעדים שפיר חולקין אבל מה שאינו מוכח מן העדים לא מהני הודאה שלו אין מקום לשבועה. ואפשר דקשיא ליה לרש"י מאי פריך מתני' דלא כסומכוס דילמא סומכוס ס"ל כבן ננס דהיכא דבאין לידי שבועת שוא אין נשבעין וא"כ במתני' מודה. ולכן י"ל דקשה גם בחנוני אמאי פסיקא ליה דהוה שבועת שוא הא יש לומר דיש לאחד ספק מלוה ישינה על הבעל בית ואם ישבעו כל אחד י"ל דיש לאחד וודאי מלוה ישינה על בעה"ב דקודם שישבעו אין אנו יכולין לידע אם ישבעו ואף דלשון לא נטלתי ונתתי לא שייך מ"מ ליתקנו שישבעו שמגיע להם מבעל בית וליכא שבועת שוא וי"ל דא"כ למה להם לטעון נתתי יטענו המלוה ישינה ואין לומר שלא יהו נאמנים להוציא דיש להאמינם במיגו דאי בעי אמר נתתי אי אמרינן מיגו להוציא וא"כ י"ל בהך דשור שנגח י"ל דליכא שבועת שוא די"ל מלוה ישינה יש לו על המזיק ואין לומר דא"כ יטען מלוה ישינה ויהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר משנגחה ילדה דלא הוה מיגו כיון דתם אינו משלם אלא מגופו ניחא ליה לטעון שיתחייב לשלם מנכסיו וא"כ י"ל שפיר דליכא שבועת שוא די"ל מלוה ישינה יש לו עליו משא"כ בהך דהמחליף אין לומר מלוה ישינה דא"כ ליטעון מלוה ישינה ואין לומר שאין לו מיגו דשפיר י"ל שיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר שהולד שלו ולזה פרש"י דהקושיא משור שנגח:
דף ג.
גמרא לימא מתני' דלא כרבי יוסי כו' הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא. כבר כתבתי שהקשו מכאן לפרש"י דגם לרבנן בזה אומר אני ארגתיה יהא מונח וא"כ מאי מהני הך דתרווייהו הוא וכבר כתבתי ליישב. וי"ל עוד ע"פ הסברא שכתבתי בחדושים ישינים דבזה אומר אני ארגתיה ס"ל לרש"י דודאי איכא רמאי כיון דמתני' יחלוקו איירי בגוף הטלית דהא מיירי בשניהם נתנו דמים וא"כ כיון דיחלוקו בגוף הטלית ומיירי בענין ששוה כ"כ לקטנים א"כ אין דרך שיארוג כל אחד החצי דהיה לו לארוג טלית קטן לבדו כיון שאינו שוה יותר בשביל הגודל. ועפ"ז י"ל דהכא הכי קאמר דאיכא למימר דתרווייהו הוא היינו באמת ששניהם הגביהו ויודע כל אחד שהוא של שניהם אלא דמ"מ טוענין כל אחד כולה שלי אף שאינן רמאים אליבא דאמת דכל אחד ירא שמא חבירו הוא רמאי ויטעון כולה שלי ואם יטעון האמת שחצי שלו לא יטול רק רביע ולכן הוכרח לטעון כולה שלי להציל שלו. ובזה יש להבין תירוץ הרמב"ן שתירץ לקושית התוס' דלא מהימן במיגו דכולה שלי שכיון שטוען חציה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו כדאיתא בתוספתא. ואין לו טעם דמ"מ מיגו שלו להיכן הלכה ועפ"ז אפשר להסביר דלא אמרינן דמהימן במיגו רק כשהדבר בא במקרה ואין לו לטעון טענה האחרת שאין טענתו גרועה מן טענה האחרת כמו בעיזי דאכלי חושלי שאין לו לטעון לקוח על דבר שאינו שלו ומאמינים לו במיגו אף דלא בריר לן המיגו כל כך מכל מקום אין לפסול מיגו שלו ומהמנינן ליה מאחר שנראין דבריו לאמת ולא שייך שיתקנו חכמים שלא יהיה נאמן במיגו שלו וכשיארע לו הפסד יטעון באמת לקוח להציל שלו דלמה תיקנו חכמים שיצטרך לשקר בהכרח להציל שלו לכן נאמן שפיר במיגו כדי דמיהן שאם לא היה נאמן במיגו הרי יוכרח לשקר ולמה ישקר בחבירו מה שאין חבירו חייב בו אבל כאן שזה רואה שזה אומר כולה שלי א"כ אין לו ליפות טענת חבירו שהרי אם מודה לו על חציה מייפה טענתו של חבירו ועושה אותו ודאי במחצית הטלית א"כ טפי יש לו לטעון גם הוא שכולה שלו שבודאי יהיה שוה עם חבירו כמו ששניהם הגביהו באמת וא"כ אין לומר דבשביל שאומר אמת טוען חציה שלו שאפי' שהוא אומר אמת אחר שרואה שחבירו משקר ואומר כולה שלו אף שיודע האמת אין לו ליפות כח חבירו כטענתו עכ"פ ויש לו לטעון ג"כ כולה שלי וא"כ ע"כ לומר שיש איזה טעם לדבר שאינו טוען כולה שלו דבשלמא במיגו דעלמא שפיר אמרינן שאינו רוצה לטעון רק האמת שאין כח חבירו מתיפה בטענה זו יותר ממה שהיה לו לטעון וגם מה לו לשקר בחבירו אבל בזו שחבירו משקר בשאט נפש אמרינן אם היה יכול לטעון שכולה שלו מסתמא לא היה נמנע מלטעון כך אחר שרואה שחבירו משקר עם עיקש יתפתל וע"כ יש לו איזה טעם שאינו טוען כן לכן אינו נוטל אלא חצי טענתו וכמ"ש הנימוק יוסף בשם התוספתא וא"כ י"ל כאן שפיר תרווייהו בהדי הדדי אגבוה ומ"מ יש לתלות דליכא רמאי דכל אחד ירא מחבירו פן יטעון חבירו כולה שלי ומ"מ לא אתיא כר' יוסי דודאי ר' יוסי שאמר הכל יהיה מונח עד שיבא אליהו דמקרי איכא רמאי אף די"ל שהנפקד ישכח הכל אם נתן לו מנה דשמא א' נתן לו שניהם וגם מסתמא איירי בכל אופן אפי' שכח הנפקד אם נתן לו אחד כל השלשה מנים וא"כ י"ל ג"כ שכל אחד ירא לטעון שהמנה לבדו שלו פן יטעון חבירו שהכל שלו וא"כ לא יחלקו כי אם במנה דמאתים יודה לו ולכן אומר מאתים שלי דאז אף אם יטעון חבירו כולה שלי מ"מ כיון שאינו מודה לו רק במנה עכ"פ יחלוק עמו במאתים ויטול מנה אלא ודאי לר' יוסי כל דמשקר אמרינן יהא מונח וא"כ א"ש:
עוד י"ל דודאי לרבנן כבר אסיק אדעתיה דאיכא למימר דתרווייהו וליכא רמאי והיינו במציאה די"ל שהגביהו שניהם כאחד ונדמה לכ"א שהוא קדם אבל במקח וממכר לא אסיק אדעתיה דליכא רמאי דאדרבה מסתמא כיון שכל אחד נתן כל המעות אלא דהמוכר לא ידע מהי מדעתיה ומהי בע"כ משמע ודאי דהמוכר יודע עכ"פ שלא נתרצה רק לאחד בפרט לרש"י לשיטתיה דס"ל הטעם דכיון שיצא מקח מידו לא דייק ואינו נאמן א"כ משמע ודאי דזה ודאי יודע עכ"פ לא נתרצה לשניהם שהרי לקח מכל אחד דמי כל הטלית וא"כ איכא רמאי ומ"מ לא קשיא לרבנן ממקח וממכר דלרבנן לא משכחת לה כלל במקח וממכר יהא מונח דהא רבנן לא קנסי בשלו רק הספק יהא מונח וכיון דנקט זוזי מתרווייהו לא משכחת שיהיו המעות מונחים דא"כ יפסיד משלו ואם נחזיר לכל אחד מעותיו מי יפרע למוכר הטלית שמכר משא"כ לר' יוסי שגם שלהם יהא מונח שפיר קשיא ליה ממתני' דאף אם נוקמה מציאה בענין די"ל תרווייהו אגבוה מ"מ אינו מועיל לענין מקח וממכר ומשני דגם במקח וממכר י"ל תרויייהו בהדדי אגבוה והיינו שהמוכר טוען שקיבל זוזי מתרווייהו ומי שימשוך המקח יקנהו וא"כ י"ל תרווייהו אגבוה דהא טלית דבר שדרכו להגביה ואינו יקנה אלא בהגבהה ולהכי הזכיר בתירוץ אגבוה דבמציא' פשיטא דתרווייהו הוא ע"י הגבהה כדפרישית:
בתוס' ד"ה מפני מה כו' פירוש יהא נאמן במיגו כו' וא"ת כופר הכל מנ"ל דפטור. נ"ל ליישב בודאי כיון דכתיב כי הוא זה במודה במקצת ממילא י"ל במודה במקצת חייב שבועה כיון דיש רגלים לדבר דכבר חייב לו ולזה כתב הרא"ש דס"ד דישבע ויטול וא"כ ממילא אין ללמוד כופר הכל דליכא שום רגלים לדבר שחייב לו אלא דאי לאו חזקה דאינו מעיז באמת הוה מוכרח לומר דגם כופר הכל נשבע מדלא מהימן במיגו דכופר הכל ומשני אין אדם מעיז וא"כ ליכא מיגו וא"כ ממילא אף בבנו אין ללמוד כופר הכל ממודה מקצת. ועפ"ז אפשר ליישב פרש"י בפ' הגוזל דף ק"ז שפירש בפקדון מעיז ומעיז דאפילו כופר הכל חייב שבועה והקשו התוס' מכמה משניות. ולפ"ז י"ל דרש"י לא פירש רק דמוכרח דכי הוא זה לא קאי אפקדון כיון דלא עשה לו טובה היה לו להיות נאמן במיגו והוה משיב אבידה אלא ודאי גם כופר הכל נשבע. מיהו י"ל דלא שייך שבועה בכופר הכל רק מכח חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו והשתא י"ל דס"ל לרש"י דהא מסקנא בגמרא בשבועות דפקדון מיירי באפקיד ליה בשטר דליכא מיגו דלהד"ם וא"כ י"ל ודאי היכא דליכא שום רגלים לטענתו אינו חייב כופר הכל ולכן מוכרח לאוקמה באפקיד ליה בשטר דבטען להד"ם אינו חייב שבועה אף דיכול להעיז מ"מ י"ל דחזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו לא שייך דחזקה דאין אדם תובע אינו אלא אם נפטרנו א"כ פשיטא שלא יתבע מה שאינו חייב לו שהרי יודע שלא יודה ל מה שאינו חייב וא"כ למה הוא תובע אבל אם נשביעו על טענתו תו ליכא חזקה דאין תובע דשמא תובע כדי להשביעו ויתפשר עמו וכמו שפירש"י בפ' שבועת העדות דיש שנמנעין מלנשבע אפי' שבועת אמת אלא דליכא למימר שיהיה צריך הודאה במקצת דא"כ אף דאיירי באפקיד ליה בעדים הי' לו להיות נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר אהודאה נמי נאנסו דשפיר יכול להעיז כיון שלא עשה לו טובה לפרש"י ולזה ע"כ גם בטען נאנסו צריך לישבע ג"כ ולא שייך אין אדם מעיז. ובזו י"ל שפיר דחייב שבועה כיון דעכ"פ יש רגלים לדבר לטענתו משא"כ בכופר הכל אף דיכול להעיז כיון דלא שייך חזקה אין אדם תובע אם יתחייב שבועה י"ל משום הכי תבע ליה ממילא אינו חייב ועמ"ש בחדושי שבועות לכן בשאר כופר הכל פטור אבל כפירה והודאה דפקדון ליכא למיפטריה במיגו דכופר הכל דאם יפטר יהיה חזקה אין אדם תובע ומכח זה הוה העזה אבל בנאנסו לא שייך אין אדם תובע שפיר י"ל מעיז כיון שלא עשה לו טובה:
בא"ד ואין לומר מדאיצטריך למיכתב שע"א כו' הקשה מהר"ם שי"ף דילמ' היכא דשייך אין אדם מעיז פטור משום אין אדם מעיז אבל היכא דיכול להעיז באמת חייב וע"א צריך אפי' היכא דשייך אין אדם מעיז ונראה ליישב דנחלקו אי אמרינן מיגו לחייב חבירו שבועה א"כ י"ל דס"ל דאמרינן מיגו לחייב שבועה וא"כ שפיר י"ל דהתוס' קאמרי דאין לומר דפטור משום אין אדם מעיז דהא היכא דיכול להעיז נמי פטור אפי' בבנו ובס"ד דתוס' ס"ל בכל כופר הכל אינו מעיז שפיר קאמרי דפטור משום דאינו מעיז ואי טעין בגוונא דיכול להעיז הוה מצינן למימר דבאמת חייב שבועה. מיהו למה שהוכיחו התוס' דאפי' במצי מעיז כופר הכל פטור י"ל דודאי מוכח כן דאפי' במקום שיכול להעיז כופר הכל פטור דאם נימא במקום שיכול להעיז חייב כופר הכל א"כ אפי' טען מנה לי בידך יהא נאמן לחייבו שבועה במיגו דאי בעי טען מנה לי בידך או לאבי בידך דהיה יכול להעיז והיה מתחייב לו שבועה ומוכח דכופר הכל ובכל גווני פטור וא"כ שפיר כתבו התוס' דמוכח מדאיצטריך ע"א דאין לומר היכא דשייך אין אדם מעיז הוא דפטור אבל במקום שיכול להעיז חייב גם כופר הכל דא"כ לעולם נאמן במיגו לחייבו שבועה שהיה יכול לטעון מנה לאבי בידך וא"ש:
דף ג:
בתוס' ד"ה בכולי כו' מה שפרש"י כו'. וע"ז תימא דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ואין לומר כו' דהא לקמן מייתי כו' וכן בנסכא דר"א עכ"ל. אפשר ליישב פרש"י דודאי בנסכא דר' אבא י"ל דלא חשיד אשבועתא אם נשבע להכחיש את העד למאי דקיי"ל בח"מ סימן ל"ד דהתובע מצטרף עם העד לפוסלו וא"כ י"ל משום הא גופיה לא חשיד אשבועתא דאם ישבע ירא שיפסלנו התובע בצירוף העד וכמ"ש התוס' ב"ב דף ל"ד כעין זה על נסכא דר"א דלהכי לא הוה מיגו ואף אם יעיד שחטף ממנו מ"מ לא יפסול מחמת גזילה שיצטרף הנגזל כיון דאם היה טוען דידי חטפי לא היה נפסל עפ"י העד א"כ גם כשיכחיש לעד ויאמר לא חטפתי לא יפסול מכח גזילה כיון דדינא הוא בטוען דידי חטפי הוה מתוך שאיל"מ א"כ אינו נפסל עפ"ז די"ל להכי לא טען דידי חטפי ואף דלפום הך סברא הוה אמרינן באם טען דלא היה חייב שבועה משום מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מ"מ י"ל אילו טען לא חטפתי לא היה נפסל כיון שיכול לטעון דידי חטפתי ואם כן זה שטוען לא חטפתי אינו משים עצמו רשע ואינו נפסל עפ"י עצמו כיון שיכול לטעון דידי חטף וצ"ע בזה. מיהו בהך דשלא שלחתי בה יד אינו מיושב עדיין וי"ל למאי דקיי"ל באמר לשלוחו ולעבדו יש שליח לדבר עבירה בשליחות יד וי"ל דנהי דחייב וקם ליה ברשותו מ"מ י"ל דלא נפסל בשביל זה דמ"מ שייך דברו הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ משכחת לה שליחות יד שאינו נפסל עבורו וכן פרש"י לקמן דנימא מיגו דחשיד אשבועה שאינו ברשותו. עוד נ"ל ליישב קושית התוס' לפרש"י די"ל דס"ל לרש"י הא דמסיק דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא היינו דרובא דאינשי לא חשידי אשבועתא אף מי שחשיד אממון רובן לא חשידי אשבועה אבל איכא מיעוטא דממון ושבועה שוין אצלם ואין איסור שבועה חמור עליו מאיסור ממון אלא דמשום דרובא לא חשידי אשבועה אף דחשידי אממון שפיר פסקינן שבועה ומ"מ כיון דאיכא מיעוטא דשבועה וממון שוין אצלם א"כ להני אין שייך לפסוק עליהם שבועה וא"כ הוכרח רבה לסברא דאשתמוטי דאל"כ תקשי אמאי נימא מתוך שאיל"מ הא י"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ואילו ידעינן דהאי גברא שבועה וממון בחומר אחד אצלו לא היה פוסקין לו שבועה ואי משום דרובא שבועה חמירא להו הא אין הולכין בממון אחר הרוב ולהכי הוכרח לסברא דאשתמוטי והא דבנסכא דר"א אמרינן מחויב שבועה להכחיש העד י"ל ממילא כיון דבדורות אחרונים שבועה חמירא לכל אדם א"כ ליכא אפי' מיעוטא שיהי' אצלם ממון ושבועה בחומר א' וממילא הוה משואיל"מ וא"ש:
עוד נ"ל ליישב פרש"י דבלא"ה הקשה בס' פ"י מאי קשיא לרבה דיהא נאמן במיגו דכופר הכל הא י"ל דאינו כופר רק בשביל ספק מלוה ישינה שיש לו עליו א"כ אינו רוצה לכפור רק במה שמסופק אבל לא לכפור יותר. ונראה ליישב דהתוס' פ' השואל הקשו לרב ושמואל דלא ס"ל משואיל"מ למה מודה במקצת חייב שבועה ליהימן במיגו דאי בעי אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא. ותירצו דאין אדם עושה עצמו ברצון מסופק וי"ל דסברא זו לא שייכא רק שיטעון מה שאינו מסופק אצלו בספק הא לא אמרינן אבל אם באמת יש לו ספק מלוה ישינה עליו א"כ כשיטעון איני יודע טענתו אמת ביותר ואף שיהיה ספק פרעון קודם הלואה ואינו מספיק לפוטרו עפ"י הדין מ"מ היה נות לו לטעון יותר איני יודע בפרט דמסתמא התובע יודע שיש לו איזה ספק עליו ונוח לו לטעון איני יודע וא"כ קשיא לרבה שפיר דל"ל משום ספק מלוה ישינה דא"כ יהיה נאמן במיגו דאיני יודע וע"כ צ"ל הא דחייב שבועה משום דבאיני יודע יהיה מחויב שבועה ואין יל"מ וא"כ קשה ל"ל קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם לומר מחוייב שבועה ואיל"מ כדאיתא בפרק כל הנשבעין הא כבר מוכח כן מעיקר מודה במקצת דאל"כ לא שייך בו חיוב שבועה כלל כיון דאינו חייב שבועה רק משום ספק מלוה ישינה א"כ יותר היה לו לטעון איני יודע שהיא טענה אמיתית יותר וכדפרישית אלא ודאי בלא סברא דספק מלוה ישינה יש לחייבו שבועה ג"כ ומוכח שפיר טעמא דאשתמוטי וא"כ הוכרח רבה לסברת אשתמוטי וא"כ תו לא קשיא משבועת נסכא דר"א די"ל לפי האמת שפיר חייב בהכחיש לעד וליכא למימר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא די"ל ספק מלוה ישינה יש לו עליו ואין לומר יטעון איני יודע דהא לפי האמת כבר מוכח מתוך שאיל"מ מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם וא"כ לא מצי למיטען איני יודע ושפיר חייב שבועה ולק"מ על רש"י דלפי האמת ס"ל לרבה שפיר סברא דספק מלוה ישינה. ובהכי ארווח לן מה שנתחבטו התוס' ב"ב דף ל"ד דהיכא תליא הך דנסכא דר"א בהא דמשואיל"מ דכיון דליכא מיגו נגד עד א' גם לרב ושמואל ראוי שיהיה חייב ואי איכא מיגו מ"ט דרבי אבא וכמה ראשונים שנדחקו בזה. ולפ"ז ניחא דודאי כיון דאיכא למימר מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וע"כ לומר ספק מלוה ישינה אלא דמ"מ היה לו לטעון איני יודע אם חטפתי כלום דהוה טענה אמיתית אם דנין שבאמת ספק מלוה ישינה יש לו מיהו לר' אבא דס"ל בטוען א"י הוה מתוך שאיל"מ א"כ לית ליה מיגו משא"כ לרב ושמואל דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ א"כ הא דמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא היינו משום דמיגו דאיני יודע לא הוה מיגו ואמרינן שאין לו ספק כלל לטעון איני יודע ואינו רוצה לטעון איני יודע והא דחייב שבועה היינו משום אישתמוטי ואינו רוצה לכפור כלל אבל בהך דאמר לא חטפי א"כ י"ל חשיד אממונא חשיד אשבועה וצ"ל שיש לו עליו ספק א"כ טפי הו"ל נטעון הספק וא"כ ממנ"פ אין כאן חיוב שבועה דאורייתא דאם אין לו ספק עליו חשיד אממונא חשיד אשבועתא וע"כ לומר שיש לו ספק עליו א"כ היה לו לטעון איני יודע ומפטר מטעם מיגו דאיני יודע וא"ש הכל:
בא"ד וא"ת כופר הכל נמי אשתמוטי כו' כבר כתבתי בחדושים ישינים דודאי כופר הכל לא שייך אשתמוטי דאיך שייך שלא יהיה לו אף פ"א להודות אלא דלפי האמת דבמודה מקצת איכא שבועה דאורייתא י"ל בכופר הכל אשתמוטי ואף שיש לו פרוטה ירא להודות פן יתחייב שבועת מודה מקצת ולפי האמת דמודה במקצת חייב שבועה גם בכופר הכל ליכא העזה. אלא דקשה לפי האמת דכופר הכל פטור ומודה במקצת חיוב א"כ יש לו מיגו דכופר הכל דהא גם בכופר הכל אין העזה שהרי יודע שיתחייב שבועה במודה במקצת ומוכרח לכפור הכל כדי להשתמט ולכן צ"ל סברת התוס' דמ"מ בכופר הכל איכא העזה טפי ונוח לו להודות במקצת ומ"מ גם בכופר הכל לפי האמת ליכא העזה. ועפ"ז אפשר ליישב קושיית מהר"ם שי"ף על התוס' לעיל שהקשה על מה שכתב התוס' מדאיצטריך ע"א והקשה מהר"ם שי"ף דילמא איצטריך במקום דאינו מעיז ולפ"ז ניחא די"ל דס"ל להש"ס דלפי האמת דאיכא שבועה במודה מקצת ליכא העזה בכופר הכל ואפ"ה פטור דהא קשה באמת למה פטור בבנו אלא ודאי משום דלפי האמת דאיכא שבועה במודה מקצת גם בכופר הכל שייך אישתמיט ואפ"ה פטור מוכח דאף שיכול להעיז מ"מ פטור וא"כ ל"ל לפי האמת דכופר הכל פטור משום אינו מעיז דאחר שחייב שבועה במודה במקצת שייך אשתמוטי גם בכופר הכל ומ"מ כופר הכל פטור וא"כ ע"כ לאו משום דאינו מעיז הוא וא"כ ל"ל קרא לע"א ומ"ש התוס' לעיל דכופר הכל פטור משום דאין מעיז היינו דיש לומר סברת הש"ס משום העזה דאית טפי בכופר הכל פטור והדר כתבו דאין לומר סברת הש"ס דלא שייך העזה לפי האמת. ועפ"ז יש לבאר דברי הגאונים שסוברין דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן והקשו עליהם איך יפרשו דברי רבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע הא הו"ל מיגו לאפטורי משבועה ולפ"ז יש לומר בודאי גם הם ס"ל כקושיית התוס' דנילף מהכא דלא אמרי' מיגו ומסברא אין להמציא לחלק בין מיגו לפטורי משבועה או מממון ולהכי אמר רבה דליכא מיגו דאינו מעיז מיהו לפי האמת דאיכא שבועה במודה במקצת הדרא קושיא לדוכתא יהא נאמן במיגו דכופר הכל דאם חייב שבועה במודה במקצת גם בכופר הכל ליכא העזה וצ"ל מאחר שלא היה אפשר לפוטרו מכח המיגו שאם יפטר הרי בטלה מיגו שלו שלא היה יכול להעיז א"כ חייבתו התורה שבועה ואף דלפי האמת יש לו מיגו לא אהני ליה לפוטרו משבועה דמיגו לאו דבר ברור הוא ומ"מ לא שייך למילף בעלמא דלא נימא מיגו דלענין שבועה שאני דע"כ הוכרח לחייבו שבועה שאם לא תחייבו שבועה בטלה מיגו שלו ולכן רצון התורה שיברר דבריו בשבועה ולא תועיל לו מגו שלו לכן בכל דוכתי לא אמרי' מיגו לפטורי משבועה וא"צ לדוחק רב שדחקו בזה. ובזו מיושב מה שהקשיתי במהדורא קמא על מ"ש התוס' דע"א צריך לטענו ספק עפ"י העד הא יוכל להחזיר לו המעות ויהיה מתוך שאיל"מ כשיטעון איני יודע ועד המסייע אינו פוטר מתוך שאיל"מ ולפ"ז ניחא דמזה לא מוכח רק כשאין יכול להעיז פטור אבל בבנו לא מוכח דהא כשנחזיר לו אם טוען ודאי אין שייך שבועה גם בא"י לא שייך משואיל"מ:
בתוס' בד"ה אבל העדאת עדים כו' קמ"ל ק"ו דלא הוה גזלן בהכי כו' לכאורה תמוה מה ענין זה לק"ו שאינו אלא סברא בעלמא ואפשר לפרש דהכי קאמר דודאי בכל דוכתי גמרינן ק"ו רק דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון והנה אם נימא בהעדאת עדים נקרא חשיד על השבועה א"כ לפמ"ש התוס' לקמן דף ה' לחד תירוצא דבחשיד אמרי' מתוך שאין יכול לישבע משלם מן התורה א"כ כשתמצי לומר דמקרי חשיד א"כ צריך לשלם וא"כ לא שייך ללמוד שבועה בק"ו כיון דע"כ נימא שישלם כיון דנקרא חשיד וקמ"ל דלא הוה חשיד שפיר גמרינן ק"ו לענין חיוב שבועה וממילא היכא דלא יכול לישבע כנגדו נשבע ונוטל. ואפשר לפרש באמת לפ"ז הא דאמר לקמן אם איתא דלר' חייא וכן השתא דליתא לדר' חייא ותמהו הראשונים דהא קיי"ל כר' חייא. ולפ"ז אפשר לפרש דגם לפי האמת אין לומר שכנגדו נשבע ונוטל מק"ו כיון דאם מודה עפ"י עצמו אינו נעשה חשוד ואין שכנגדו נשבע ונוטל ואפי' להך דיעה שכתב בש"ע ח"מ סימן צ"ב דמהני הודאתו שישבע שכנגדו ויטול אפשר דהיינו במודה בעלמא אבל אם מודה על אותו דבר שאכל תרי מינייהו לא שייך לומר שישבע שכנגדו בשביל שנעשה חשוד עפ"י עצמו דהא יש להאמינו במיגו דאי בעי לא הודה ועכ"פ בשבועה יש להאמינו וא"כ אין ללמוד כלל שישבע שכנגדו דלענין זה לא אמרינן ק"ו. מיהו אי אמרינן דבכל דוכתי מקרי חשיד אף במלוה א"כ מיפרך ק"ו ולא אמרינן דיו לר' טרפון בב"ק וא"כ י"ל דהכי קאמר אם איתא דלר' חייא היינו שנאמר דר' חייא ס"ל גם במלוה מקרי חשוד שפיר יש ללמוד תשלומין מק"ו וע"ז קאמר שפיר השתא דליתא לדר' חייא דלענין חיוב ממון לא מהני ק"ו כיון דקיי"ל בהלואה שייך אשתמוטי א"כ אהני ק"ו למלוה ולא אמרינן ק"ו היכא דמיפרך וליתא לדר' חייא בפקדון מיהו הפוסקים פסקו כר' חייא אפילו היכא דכנגדו נשבע ונוטל:
בא"ד וא"ת כו' משום שכן אינו בהכחשה והזמה כו' עכ"ל. אפשר לומר דבלא"ה צריך ביאור מאי דקאמר מה שלא תהא הודאת פיו גדולה כו' דמ"מ הרי הוא כופר בכל ולכן אפשר לומר דבס"ד הוה ס"ל דכופר הכל לא מיפטר רק מטעם דאין אדם מעיז ומ"מ במודה במקצת אע"ג דלא אסיק אדעתיה דרבה י"ל דס"ל דבמודה במקצת לא אהני ליה חזקה דאינו מעיז למיפטרי' משבועה כיון דאיכא רגלים לדבר שחייב לו וכה"ג כתב הרא"ש ר"פ הנשבעין דלהכי צריך קרא לומר שלא יהא נשבע ונוטל כיון דאיכא רגלים שחייב לו וא"כ בעדים מעידין שחייב חמשים תרווייהו איתנייהו דלא שייך אינו מעיז שהרי ראינו שהוא מעיז וגם עדים מעידין שחייב מקצת וא"כ פשיטא לן לחייבו שבועה וא"כ לא שייך לאקשויי שכן אינו בהכחשה והזמה אלא לפי האמת דאיתא לרבה וכופר הכל פטור אפי' במקום שיכול להעיז כמ"ש התוס' לעיל וכדמוקמינן נמי פלוגתא דר"א בן יעקב ורבנן דהיכא דמעיז גם בכופר הכל פטור א"כ שפיר י"ל הפירכא שפיו הודאתו ברורה יותר לחיוב שאינו בהכחשה ושפיר איכא רגלים לדבר טובא ולהכי לא מיפטר משא"כ בעדים שאם יכחישום הרי בטל הרגלים לדבר שחייב לו בודאי והוה כופר הכל. מיהו לס"ד דלא מיפטר רק מטעם אינו מעיז וא"כ בעדים שפיר יש לחייבו שהרי האינו שהוא מעיז ואין לומר שהרי אפשר שיביא עדים להכחישם דמשום הכי לא שייך לפוטרו כיון דעיקר הפטור משום דאין אדם מעיז וקיי"ל שאפי' בתרי ותרי מקרי איכא דמסייעא לה מעיזה ומעיזה עיין כתובות דף כ"ב וא"כ כיון דבתרי ותרי מספקא לן מי שמעיד אמת א"כ י"ל שסמך על המכחישין שמסייעין לו שאומר שהם משקרין ותו לא שייך חזקה דאינו מעיז ובס"ד דלא שייך אינו מעיז אפילו כופר הכל חייב וא"ש ומי שירצה לדחות דמ"מ כשיש מכחישין שייך מעיקרא אינו מעיז קודם שבאו המסייעין ולא נימא שסמך על אלו מ"מ י"ל בפשיטות דודאי לפי האמת דכופר הכל פטור אפי' במקום שיכול להעיז שייך הפירכא דישנן בהכחשה אבל אם כופר הכל לא מיפטר רק מטעם אינו מעיז כיון דאיכא עדים על חמשים וחזינן דמעיז פשיטא לן שחייב שבועה ולהכי מייתי דרבה דאמר מפני אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ומוכח מזה דכופר הכל פטור מגזירת הכתוב דל"ל דכופר הכל לא מיפטר אלא מטעמא דאין אדם מעיז דא"כ בס"ד דרבה היכא קאמר מפני מה אמרה תורה כו' הא כיון דלא ידע חזקה דאינו מעיז גם כופר הכל יש לו לישבע אע"כ פשיטא ליה לרבה מגזירת הכתוב דכופר הכל פטור א"כ אין הטעם משום העזה א"כ שפיר י"ל בלא ק"ו הוה אמרינן דבעינן הודאה במקצת דוקא וא"כ אין צורך לדחוק כמ"ש התוס' ורש"י רק די"ל בפשיטות דודאי בס"ד דס"ל עיקר פטורא משום חזקה דאינו מעיז פשיטא לן בעדים מעידין שחייב שבועה דהרי מעיז ולפי האמת דמוכח מרבה דכופר הכל פטור דגזירת הכתוב הוא דבעינן דוקא הודאה במקצת שפיר צריך ק"ו. ועפ"ז אפשר לפרש הא דקאמר הש"ס אבל העדאת עדים דל"ל הכי אימא לא שא"צ לדחוק רק הכונה כיון דחזינן דגזירת הכתוב דדוקא מודה מקצת חייב שבועה א"כ י"ל דהעדאת עדים לא שייך הך דמודה במקצת כיון דלא דמי להודאת פיו לגמרי דל"ל משתמט כ"כ שאין רגלים לדבר דמשתמט כמו מודה במקצת א"כ לא דמי לגמרי אף דלא חשיד אשבועתא משום הכי מ"מ כיון דלא דמי לגמרי וע"כ גזירת הכתוב הוא דבעינן מודה במקצת וכופר הכל פטור אף בלא חזקה דאינו מעיז א"כ גם בהעדאת עדים אפשר לפוטרו דמ"מ כופר הכל הוא ולכן צריך הק"ו. ובהכי ניחא דלא קאמר מה לפיו שכן משתמט דפשיטא לן דגם בכופר הכל לא שייך חשיד אשבועתא וא"כ אין מזה טעם לסתור הק"ו ואפשר שגם רש"י ותוס' נתכוונו לזה ודוק היטב:
שם בגמרא ופיו אינו מחייבו ממון. וקשה דהו"ל לומר דפיו אינו מחייבו בממון בחב לאחרים אם אמר על מה שתחת ידו שהוא של אחרים אינו נאמן אם חייב לא' בשטר. וי"ל דזהו לא מקרי הודאת פיו שהרי אומר מה שהוא חב לאחרים:
שם בתוס' ד"ה מה לפיו כו' ולכך פיו מחייבו קרבן אפי' עדים מכחישין אותו כו' עכ"ל וצ"ע כיון דאנן אעדים סמכינן א"כ איך יביא קרבן להביא חולין בעזרה ואנן מהמנינן לעדים שאומרים שלא אכל ולא מצינו אדם נאמן על עצמו רק במה שהוא בינו לבין עצמו שלא יביא קרבן שאין אנו אחראין לו אבל אם עדים אומרים שזה אסור לא שייך נאמן על עצמו להתיר האיסור לאחרים להתיר לכהן שיביא חולין לעזרה דזה לא מצינו ועיין בסמוך
בא"ד דלאידך לישנא כו' אבל להכחיש עדים אינו נאמן א"כ חשיבי עדים מפיו כו'. אפשר לומר דאיפכא ודאי נאמן על עצמו אם אמר שאכל ועדים אומרים שלא אכל י"ל לכ"ע נאמן על עצמו לענין שיביא קרבן דבשלמא בהא דאומר לא אכלתי י"ל שאינו נאמן להכחיש עדים אבל כאן שיביא קרבן שפיר הוא נאמן על עצמו בדבר שבידו דעדיף ממיגו דעלמא כמ"ש הר"ן בקדושין פ' האומר דהיכא דהוא בידו מ"ל לשקר כעדים דמי וכאן הרי בידו לומר שאכל בינו לבין עצמו או ששגג בחייבי כריתות וכיון שאין ביד העדים להכחישו אף אם מכחישן שפיר יש להאמינו. ועוד אפשר לומר דכיון דהוא מכחיש לעדים ואנן אין מאמינין להכחיש לעדים א"כ אם אומר אכלתי באותה שעה ועדים מכחישין אותו כיון שבא להתחייב בקרבן אמרינן פלגינן דיבורא דמהיכי תיתי לומר שלא אכל כלום כיון שמודה שנתחייב חטאת אמרינן דהא שקר שבאותה שעה לא אכל אבל אכל בשעה אחרת ושפיר חייב חטאת לכ"ע:
שם בתוס' ד"ה ר' חייא כר' מאיר ס"ל וא"ת כו' אפשר לומר דשבועה לא אתיא מחיוב מיתה דר"מ לשיטתי' ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי כדאיתא בב"ק דף ע"א וחיוב ממון חמור מחיוב מיתה דהא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ובמיתה אזלינן בתר רובא ואפי' אי אמרינן ד"הג לממון לאו כממון דמי מ"מ כיון דאם אין יכול לישבע משלם א"כ אהני חיוב שבועה לממון ובממון לא אזלינן בתר רובא וא"כ אין ללמוד חיוב ממון מחיוב שבועה וא"ש ועין סנהדרין דף ג' ע"ב ד"ה דיני לא משמע לכאורה כן:
בד"ה מה. עמ"ש בחדושי סוגיא דכריתות באריכות:
שם בתוס' ד"ה אשם היינו קרבן כו' תימא דבמתני' כו'. כבר כתבתי בקונט' הישן ליישב דהא קשה איך יתחייב קרבן בזדון שבועת הפקדון הא הו"ל מומר לשבועה ואין מקבלין קרבן ממומר. ואם בפעם א' נעשה מומר ישנו שיטות בזה עיין יורה דיעה סימן ב' וברמב"ם פי' משניות חולין דף ט"ו אלא דאנן קי"ל מומר לדבר א' לא הוה מומר לכל תורה עיין ריש חולין ומקבלין קרבן ממומר לדבר א' מיהו לר"מ דס"ל מומר לדבר א' הוה מומר לכל התורה כולה א"כ קשה איך משכחת לה קרבן בזדון שבועה וצ"ל בעושה תשובה וא"כ ממילא פטור עפ"י עדים כיון דמכחיש לעדים עומד במרדו וליכא קרבן רק במודה מעצמו אבל ר' חייא לא ס"ל כר' מאיר בהך דמומר לדבר א' ובהך ק"ו שפיר ס"ל כר"מ וא"כ גם עדים מחייבין אותו אשם וא"ש. עוד נ"ל דאפשר לומר בהך ס"ד דס"ל דעדים מחייבין אשם י"ל דהא דבעי התם לאוקמה כר"מ ועדים מחייבין כפל י"ל כיון דמסיק שם דמיירי באכלו נבילה א"כ י"ל עפ"י מ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט דאף דבקרבן לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה מ"מ היכא דאיכא קרן וחומש אם אינו חייב הממון גם קרבן אינו חייב וא"כ י"ל דודאי לענין חומש י"ל דאינו חייב דאינו לוקה ומשלם והא דחייב כפל היינו משום דס"ל לר"מ חדוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטיל משלם אבל בחומש דממונא הוא כיון דלקי לא משלם וא"כ גם קרבן אינו חייב בלא חומש וכיון דמוקי באכלו נבילה י"ל דאיירי בהתרו ביה ולכן עפ"י עדים אינו חייב רק בהודה מעצמו מעיקרא ובהודה אחר עדים באמת לא מחייב כדמשמע בהגוזל דף ק"ח והכא מיירי בפשיטות דליכא מלקות ושפיר חייב קרבן מיהו אכתי לא א"ש דקאמר התם כר"מ ור"מ ס"ל לוקה ומשלם ג"כ אפילו בממון מיהו זה אינו מוכרח כ"כ עיין תוס' פ' אלו נערות ובב"מ דף צ"א מה שהקשו התוס' על הא דאמר דר"מ ס"ל לוקה ומשלם בממון וי"ל דס"ל לר' יוחנן דוקא בקנס דחדוש הוא לקי ומשלם מיהו לר' יוחנן לשיטתי' משמע דלא ס"ל דחדוש הוא בקנס דהא מוקי בטובח ע"י אחר בב"ק דף ע"א הך דגנב בשבת ואפשר לומר עוד עפ"י הסברא שכתבתי לעיל שאין ללמוד קרבן אשם מק"ו ממיתה כיון דאיכא חומש וחומש הוה ממון וממון חמור ממיתה דאין הולכין בממון אחר הרוב ובמיתה אזלינן בתר רובא וא"כ כיון דאינו חייב חומש גם קרבן לא מחייב ובהך ס"ד י"ל דס"ל לר' חייא כרב דהולכין בממון אחר הרוב ור' יוחנן י"ל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וא"כ ליכא למילף אשם מחיוב מיתה ועיין מ"ש בכריתות ישוב קושית התוס' על נכון
בגמרא מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה. עיין שיטה מקובצת ונמוקי יוסף שהקשו מכאן על הרמב"ם שסובר בהודה שחייב ואח"כ אמר נזכרתי והרי עדים שפרעתי הוא נאמן והקשו עליו א"כ היכא קאמר שפיו אינו בהכחשה הא אם יבאו עדים אח"כ ממה נפשך אם עומד בדבריו הרי מתנה בעלמא יהיב ליה וע"כ איירי בחוזר א"כ גם בפיו אם עדים מכחישין לא מהני הודאתו ויכול לחזור ונדחקו בזה. ואפשר לומר בפשיטות דסברא דפירכא דפיו אינו בהכחשה והזמה היא משום דחזינן דהתורה חייבה שבועה במודה במקצת ובכופר הכל הוא פטור וע"כ חיוב המקצת שנתחייב גורם חיוב השבועה ולכן ס"ל דע"פ עדים נמי יש לחייבו שבועה דמתחייב ג"כ מקצת וע"ז דחו דחיוב מקצת שע"י פיו הוא מבורר יותר שהרי אי אפשר בהכחשה והוה חיוב בהחלט א"כ י"ל בודאי איירי בעומד בדבריו ואין לומר דמתנה יהיב ליה דהא ליתא דע"כ הוא מטעם דהודאת פיו חשיבא טפי מעדים שהרי אם עומד בדבריו הוא חייב שבועה כדין מודה במקצת ובהא ל"ל שחייב השבועה בשביל שנותן לו מתנה דא"כ אין כאן מודה במקצת שהרי אינו חייב רק מדין מתנה וע"כ מדין דהודאתו לגבי נפשיה חשיבא טפי מעדים ויהבינן עליה דין מודה במקצת שנתחייב עפ"י הודאתו ולא משום מתנה וא"כ שפיר י"ל דודאי בחוזר ומביא עדים שפיר מהני והפירכא הוא בעומד בדבריו ומתחייב ע"פ הודאתו יותר מע"פ הודאת עדים ולק"מ. ובלא"ה נמי לא הבנתי דמ"מ איכא פירכא דפיו אינו בהכחשה באינו חוזר מדבריו אין עדים פוטרין אותו ועדים ישנם בהכחשה אפילו עומדין בדבריהם וגם הרמב"ם לא קאמר רק בחזר בפירוש מביא עדים אבל אם הלך למדינת הים או שמת י"ל שגם הרמב"ם מודה שדנין ע"פ הודאתו. מיהו קשה הך דפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"ב בהך דשלח ליה רבי אבא לרב יוסף ב"ח המוציא שט"ח על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידין שפרע כולו נשבע וגובה מחצה מבני חורין וקשה הא יכול הלוה לטעון נזכרתי שפרעתי ולדברי הרמב"ם לא יפרע כלום. ולדברי הנימוקי יוסף שמחלק בין טוען נזכרתי קודם שבאו העדים נאמן אבל אחר שבאו העדים אינו נאמן לטעון נזכרתי ניחא אבל לדעת המ"מ שהובא בש"ך סימן ע"ט דאינו מחלק בכך קשה והרמב"ם גופיה פסק להאי דינא בפי"ד דמלוה דין ד' וצ"ל דמיירי שעומד בדבריו שלא פרע יותר ממחצה וכמ"ש המ"מ פ"ז מטוען וקשה מ"מ לענין שבועה יהיה נאמן במיגו על מה שטוען פרעתי במיגו דנזכרתי. וצ"ל דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ואינו כמשיב אבידה שאימת השטר עליו לפי דברי הרמב"ם ובגמרא דילן כיון דאיכא עדים ואפשר דהרמב"ם גריס כיון דאיכא שטר כדמשמע לשון הרמב"ם דאי הוה משיב אבידה גם להרמב"ם פטור משבועה וכן משמע בשיטה מקובצת ב"ב שגרס דאיכא שטרא ועיין שם בתוס' ומפרשים שנדחקו ממה נפשך אי אמרינן דלוה פסול לעדים למה ישבע ויפטר הא המלוה יש לו שטר ואם עדותן קיימת למה יצטרך לישבע כלל. ועלה בדעתי לומר דודאי י"ל דפסלינהו לגמרי וא"ת א"כ למה יפטר הלוה י"ל דודאי אין לו דין שטר דהא אם יטעון אשתבע לי דלא פרעתיך לא יוכל המלוה לישבע דכיון דאנן אעדים סמכינן א"כ אם ישבע המלוה אנו מחזיקין אותו לנשבע לשקר ואפילו לא טעין לא גרע מפוגם שטרו שאינו נוטל בלא שבועה וכיון שאין יכול לישבע ממילא לא יוכל לגבות להך דיעה שבש"ע סימן פ"ב ס"ח ואפי' לאידך דיעה בריעותא גדולה כזו ודאי לא יטול בלא שבועה וא"כ ע"כ המלוה צריך לומר דל שטרא מהכא הרי פסל לוה לעדי פרעון וא"כ שפיר משתבע שבועה דאורייתא ליפטר. ועפ"ז אמרתו ליישב קושית ר"ם רוטנבורג שהביא הרא"ש שהקשה אם נימא עד מסייע אינו פוטר א"כ איכא למיפרך מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה מכיוצא בו שאם הודה במקצת בפיו אפילו שנים מעידין להכחיש אין פוטרין אותו משבועה וכן בע"א אין כיוצא בו פוטר ע"ש וקשה לשיטת רש"י דס"ל אין עד מסייע פוטר כמו שפירש בהך וליחזי זוזי משמע דלא ס"ל עד מסייע פוטר מדלא פירש כדפירש ר"ת. ולפ"ז ניחא די"ל רש"י לשיטתיה לפי מה שהביא התוס' בשבועות דף מ"א ע"א דרש"י פסק כמר בר רב אשי דבדאורייתא נמי מפכינן וא"כ לא משכחת להך דינא שאם הודה במקצת ועדים מעידין שפרע כולו שיצטרך הלוה לישבע שהרי הלוה יכול להפך השבועה ולומר השבע וטול וזה אי אפשר לו לישבע שהרי עדים מכחישין אותו א"כ ממילא לא יצטרך הלוה לישבע ולפ"ז למר בר רב אשי ליתא להך דינא דיכול להפך השבועה. ואפשר באמת לדעת הפוסקים דבדאורייתא לא מפכינן אם נימא עד המסייע אינו פוטר אפשר לומר באמת למאי דגרס לקמן השתא נמי דליתא לדרבי חייא והקשו אמאי לא יהיה הלכה כרבי חייא. ולפ"ז אפשר לומר דלמאי דקיי"ל בדאורייתא לא מפכינן וגם עד מסייע אינו פוטר איכא למיפרך הק"ו של ר' חייא כקושית הר"ם רוטנבורג א"כ ליתא לדרבי חייא מיהו לדעת רוב פוסקים קיי"ל כר' חייא וגם עד מסייע פוטר. ולפמ"ש לדעת הרמב"ם מיושב מה שהקשה בב"ח הובא בש"ך ח"מ סימן פ"ב סקל"ז שהקשה אמאי נקט המוציא שט"ח ולא נקט במלוה ע"פ כן. ולפ"ז ניחא דבמלוה ע"פ חשיב כמשיב אבידה שהרי יכול לומר נזכרתי משא"כ בשטר אימת שטר עליו לא חשיב כמשיב אבידה. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם ל"ל טעמא דאירתותי מירתת בלא"ה כיון דליכא עדים הרי אין יכול לכפור בכל כמו בכל מודה במקצת אבל להרמב"ם דהכונה משום שטר ניחא דקאי אמאי שאינו נאמן לאחר שבאו העדים שהרי יוכל לומר נזכרתי שפרעתי הכל. ולפ"ז יש סיוע לדברי הרמב"ם לפי גירסתו דאיכא שטר והיינו ע"כ אחר שכבר באו העדים כדפרישית דאל"כ קשה קושית התוס' וא"כ משמע בליכא שטר אינו חייב שבועה ומשיב אבידה הוא והיינו ע"כ שיכול לטעון נזכרתי וא"ש. מיהו לדעת הפוסקים שאין יכול לטעון נזכרתי אין סברא לחלק כלל בין ע"פ לשטר דאפילו ע"פ נמי דינא הכי. ומה שדייק הש"ך מדברי הר"ן אינו דיוק כלל דהר"ן לא קאמר אלא דעדותן מהני לבטולי שטרא אבל אם נימא דעדים מועילין לו בע"פ אין טעם שלא יועילו נגד השטר דעדים מהימני טפי משטרא וי"ל הה"ד ע"פ דינא הכי דפסלינהו לסהדי אלא דהשטר איתרע כיון די"ל שזוכרין יותר כמ"ש הר"ן גם נשאלתי להקשות על הש"ך מדברי הר"ם הנ"ל שמביא ראיה דפיו אינו בהכחשה מעדים ולדברי הש"ך בע"פ ישנו בהכחשה מעדים הגם שהשבתי דדוקא דכעין דברי הר"ן שי"ל שעדים זוכרין יותר ובכה"ג לא מקרי הכחשה אבל היכא דהוה הכחשה גמורה פיו נאמן יותר כגון שעדים אומרים לא לוה כלום ולוה אומר לויתי מחצה וכדומה שפיר פסלינהו ע"ש בתשובותיו מ"מ אין דברי הש"ך מוכרחים וגם מה שדייק הב"ח דלימא בע"פ אינו דיוק דקמ"ל דלא גבי מלקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן וגם איכא רבותא טובא דעכ"פ אין לו דין שטר שצריך נגר להולמו שיהיו העדים מועילין לבטל השט"ח ולא יועילו לפטור הלוה משבועה ודאי צריכה רבא. ולפמ"ש בדעת רש"י איכא למימר דמר בר רב אשי דמתקיף עלה דבאיכא עדים דמסייעי לי' לכ"ע משיב אבידה הוא ולפמ"ש קשה בלא"ה למר בר רב אשי הא יכול להפך ולא יוכל המלוה לישבע וצ"ל דקשיא ליה אפילו ס"ל בדאורייתא לא מפכינן שא"צ להפך כלל. ובאמת קשה לי לדברי הרשב"א והר"ן שחולקין על הרמב"ם שאין יכול לומר נזכרתי א"כ קשה הא ע"כ מיירי שטוען פרעתי מחצה מקמי דאתו סהדי וכמ"ש בש"ך שם דאילו באו עדים קודם פשיטא דלא שייך אירתותי מירתת וכיון שכבר הודה איך שייך משיב אבידה שהרי אין יכול לחזור מהודאתו. ומכאן ראיה לדברי הרמב"ם שיכול לחזור ולטעון נזכרתי ושפיר חשיב ליה משיב אבידה. אח"כ עיינתי בס' שיטה מקובצת שדחק ג"כ בהך דמשיב אבידה ונלע"ד לשיטת הרשב"א דנקט משיב אבידה היינו משום דכיון דהתורה פטרה משיב אבידה במה שיכול ליפטר עצמו אין לחייבו שבועה ולכן מודה במקצת אי לאו חזקה דאינו מעיז מקרי משיב אבידה מטעם שלא היה צריך לשלם כלום ופיו הוא שמחייבו ופטור משום שלא היה לנו לחייבו אלא משום הודאת פיו א"כ גם כאן כיון דאנן אעדים סמכינן רק הודאת פיו שמחייבו א"כ אף שהודאתו קודם שבאו העדים מ"מ כיון שלולא הודאתו היה לנו לומר שפטור בבירור דלעולם סמכינן אעדים וא"כ עיקר חיובו אינו אלא על מאמר פיו ואם פטרה התורה אם הודה מה שלא היינו אומרים בבירור שאינו חייב רק שלא היו יכולין להוציא ממנו כ"ש שיש לפוטרו במה שנראה לנו שגם מה שהודה אינו חייב. ונהי דהודאתו מועלת על עצמו דעל כרחך יש לנו לומר שמכל מקום כיון שהודה מסתמא חייב מכל מקום כיון שנראה לנו שאינו חייב כלום די לחייבו כמה שמודה ולא במה שכופר. כיון שגם זה נראה כפירעון בחנם י"ל שחייב לו ממקום אחר וכדומה אבל העדים אומרים אמת ולא הודה במחצה אלא בשביל חוב אחר שמגיע למלוה א"כ הוה משיב אבידה. אלא דאכתי קשה לי בהך דעדים מעידין שפרעו כולו אף שי"ל שפסל לעדים מ"מ הא איתא בב"ב דף ל"א בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא א"ל נהי דאיתכחוש באכילה באבהתא מי אתכחוש והכי קיי"ל. הרי אע"ג דלדברי המעידים ומכחישין על אכילה פסולים גם לאבהתא שהרי הם מעידים שקר מ"מ אמרינן במאי דלא אתכחוש לא אתכחוש וא"כ קשה כ"ש כאן דנהי דבמחצה מכחיש העדים למה לא נקבל עדותן במאי דלא אתכחשו שעכ"פ פרע מחצה שבכלל מאתים מנה דבהא פיו מסייע להו. ותו קשיא לי לפמ"ש התוס' לקמן פרק המפקיד דף ל"ד ובס"פ הדיינים דחיישינן שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון דהוה שבועה לבטלה א"כ גם כאן איך ישבע הלוה כיון דאנן אעדים סמכינן ואילו המלוה נשבע שלא נפרע כלום היינו פוסלין אותו דמה שפוסל הלוה העדים אינו מועיל לדידן דמ"מ אנן סמכינן אעדים א"כ הו"ל שבועה לבטלה וצ"ע. ואפשר לומר וליישב דודאי הא דסמכינן על העדים לאו משום דברור לנו שאומרים אמת דמ"מ אפשר דמשקרי אלא דגזירת הכתוב לסמוך על עדים כשרים ולכן בנמצא א' קרוב או פסול עדות כולם בטילה דכל שאין העדות כאמור בתורה אין לנו לסמוך עליהם דאין לומר משום דמחזקינן להו בחזקת כשרות שהרי אם מעידין על א' שגנב או גזל וכדומה הרי מוציאין אותו מחזקת כשרות אלא דכך רצון התורה שיוחתך הדין ע"פ עדים וקרובים אפי' משה ואהרן לא הוו עדות אף דבודאי לא משקרי אינם כשרים לעדות וא"כ כיון דהודאת בע"ד כק' עדים דמי לעצמו אין העדים נאמנים והוא נאמן על עצמו יותר ולכן אמרינן שפיר דפסלינהו לעדים וכיון דבכה"ג ליכא גזירת הכתוב להאמין לעדים שפיר יכול לישבע ג"כ. ובהכי ניחא דקשה למה לא יהא נאמן לחזור מדבריו באמרו שמעיקרו בשקר דיבר כיון דעדים מסייעין לו ואפשר שנתחייב בהודאה מדין אודיתא כדאיתא בר"פ הנושא ובח"מ סימן מ' דיכול לחייב עצמו אף במה שאינו חייב. מיהו באומר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע לא שייך לומר שנתחייב מה שלא היה חייב שהרי לא חייב עצמו בכלום א"כ למה לא יוכל לחזור ששיקר בזה שבאמת לוה ופרע כדברי העדים דהא אנן מהימנינן לעדים וצ"ל הסברא שכתבתי דלענין זה אין לעדים נאמנות וצ"ע עדיין. גם קשה לדברי הש"ך ח"מ סימן פ"א ס"ק ס' דגם בהודאה נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי אם כן למה לא יוכל לטעון נזכרתי כשמביא עדים או טעיתי וכי מיגו שלו עדיפא מעדים שבפנינו דע"כ אין דבר ברור שלא טעה כיון דמהני מיגו וצ"ע.
שם גמרא אתיא מע"א כו'. עיין ברא"ש שמביא ראיה דעד מסייע פוטר דאם אינו פוטר הו"ל למיפרך מה לפיו וע"א שכן אם מחייבין שבועה אין כיוצא בהם פוטר ואכתי קשה לפמ"ש הרא"ש גופיה דהיכא דהוה מחויב שבועה ואיל"מ לא פטר עד מסייע א"כ אכתי ע"א אינו פוטר ממה שנתחייב ע"פ ע"א דהוה מתוך שאיל"מ. ובחידושים ישינים כתבתי בזה וחסר לי כאן שני דפין וקשה עתיקי והסיום נשאר אצלי וראשית הדברים חסר. ונראה כוונת הדברים דקשה בפשיטות נימא דכיון דבע"א היה חייב שבועה וא"כ אילו היה ע"א היה מחויב השבועה לישבע על השאר ע"י גלגול ובשביל שהוסיף שני עדים יפטר מן השאר מלישבע כיון דאילו היה לו ע"א היה נשבע על הכל וא"כ ע"א יהיה חמור משנים. ופירשתי דבאמת היינו פירכא דש"ס שכן שבועה גוררת שבועה היינו דמ"מ שנים חמורים שע"א שנשבע נגדו על הכל הוא בשביל שאין בו כח לחייב ממון רק שבועה גוררת שבועה אחרת משא"כ בשני עדים שיפה כחן לחייב ממון ואין לחייב שבועה על מה שכופר שאין כאן עיקר שבועה שיגרור שמתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו לשלם ממילא אין שבועה על השאר ועיקר הכוונה ללמוד מאידך חמשים שמגלגל עליו דלענין החמשים שמכחיש העד לא שייך למילף ק"ו שהרי שנים חמורים מאחד בזה שהרי מחייבין הממון וכן פירוש על מה שכופר הוא נשבע שעל מה שכופר שנים חמורים ועיקר הכוונה על הגלגול שבזה אין שנים גרועין מאחד לענין שיפטר מן הגלגול רק שי"ל שבועה גוררת שבועה אמרינן על זה פיו יוכיח ככתוב לקמן בסיום שנשאר מן הדברים ולכן לא שייך לומר שאינו פוטר במתוך שאיל"מ כיון דילפינן מן הגלגול והרא"ש לא ס"ל משואיל"מ ע"י גלגול ויתר דברים כתובים. עוד אמרתי בזה פירוש הסוגיא דקאמר אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי הכוונה היא דודאי קשה הא גם בהעדאת עדים שייך אשתמוטי. לכן י"ל עפ"י דברי הרשב"א בשיטה מקובצת שפירש דמיירי שאין העדים יודעין אם פרע דאם מעידין שעדיין בידו' הו"ל שעבוד קרקעות ואין כאן חיוב שבועה רק שמעידין שלוה והוא טוען לא לוה וא"כ י"ל דהכי קאמר אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי דהא בהעדאת עדים שאומר לא לוה י"ל שנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי שהרי מכחיש העדים שלא לוה כלום ועדים מעידין שלוה חמשים וכיון דיש לו מיגו דאי בעי הוה אמר פרעתי דמיירי אפילו אתו עדים מעיקרא והוא מכחישן ואף דהוה מיגו במקום עדים מ"מ לענין החמשים שאינו מוכחש הוה ס"ד שיהיה נאמן קמ"ל אפילו בכה"ג שאין העדים יודעין בבירור אם חייב לו מ"מ הוא חייב שבועה דכיון דמכחיש לעדים לא אמרינן מיגו ושפיר מדמה לאכלתי חלב שבידו לומר מזיד הייתי ומ"מ כיון שמכחיש לעדים אינו נאמן וכאן נמי אף שהיה יכול לומר שפרע והיה פטור עכשיו שמכחיש העדים מביאין אותו לחיוב שבועה ואיני זוכר היטב:
דף ד.
גמ' פיו יוכיח כו'. והקשו המפרשים א"כ איך אמר ר' חייא שלא תהא הודאת פיו גדולה כיון דיליף מע"א הול"ל שלא תהא העדאת ע"א גדולה משני עדים. ונראה דלא קשיא דכיון דע"כ הך שבועה אינו דומה להעדאת ע"א שהרי הוא שבועת מודה במקצת ואין השבועה דומה לשבועת עד אחד דהא לפי האמת אם יליף מגלגול שבועה דע"א א"כ קשה ישבע אפילו על קרקע כמו שמגלגל על קרקע וגם לא ליבעי טענה שתי כסף דבהעדאת ע"א אפי' בפרוטה נשבע וע"כ לומר דהא לא מצינו למילף כיון דשבועת ע"א כוללת יותר משבועת מודה במקצת וכיון דמע"א לחוד לא מצינן למילף דאיכא למימר שכן על מה שמעיד הוא נשבע וצריך לומר פיו יוכיח ולכן אין ללמוד רק מה ששוה בשניהם. וא"כ לפי האמת העדאת ע"א לענין שבועה הוה גדולה מהעדאת עדים שהרי שמגלגל עליו קרקע וגם סגי בטענה פרוטה והיינו משום דאיכא פירכא וצ"ל פיו יוכיח ולכן תפסת. מועטת תפסת לחייב מה שמתחייב שבועה על פיו וא"כ יפה אמר בעדים מעידין שיש לו חמשים דהוה טענה שתי כסף וגם אינה בקרקע בזו ודאי יש לחייבו שבועה מאחר שזה צד שוה לחייב אפילו בפיו ועל מה שהוא צד שוה בשניהם אין לך לומר שעכ"פ עדים כהודאת פיו הם כי על השבועה שמתחייב בהודאת פיו אין לך שום פירכא וא"ת שגם בזה לא יתחייב א"כ תהא העדאת עדים פחותה אפי' מהודאת פיו שהיא פחותה יותר לענין השבועה מן העדאת ע"א וזה ברור:
שם בתוספות ד"ה הצד כו' וא"ת כופר הכל יוכיח כו' עכ"ל לפמ"ש דלפי האמת נלמוד מגלגול שבועה דע"א א"כ י"ל דכופר הכל י"ל דפטור מטעם אין אדם מעיז ובגלגול שבועה דע"א ליכא למימר דאין מעיז דהרי איתרע חזקתו שהרי מעיז נגד העד וכן בשני עדים מעידין ליכא חזקה דאינו מעיז שהרי מעיז בפנינו. מיהו כבר כתבו התוס' לעיל דכופר הכל פטור אפי' היכא דמעיז וא"כ י"ל כופר הכל יוכיח היכא דלא שייך חזקה כגון שטוען מנה לי ביד אביך דיכול להעיז ואפ"ה פטור גם י"ל דודאי כופר הכל דין הוא שיפטר שאין כאן טענה חשובה שהרי אפשר שבכוונה תובעו לחייבו שבועה שיתפשר עמו משא"כ היכא דמודה מקצת רגלים לדבר שאינו תובעו בחנם. וזה קרוב למ"ש התוס' וגם בע"א י"ל ודאי כיון דאיכא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו יש רגלים לדבר להשביעו. ועפ"ז יש ליישב קושיית מהר"ם שי"ף שכתבתי לעיל שכתבו התוס' די"ל כופר הכל פטור מדאיצטריך ע"א והקשה מהר"ם שי"ף דילמא קמ"ל בע"א שחייב שבועה ע"פ העד אפילו היכא דשייך אין אדם מעיז ולפמ"ש לק"מ דהא כתבו רש"י ותוס' בקידושין דף ס"ג דאפי' לפטור מן היבום נאמן יש לי בנים דשייך אין אדם חוטא ולא לו רק לע"א אין לו נאמנות. עיין בש"ך ח"מ סימן נ"ו בשם בעה"ת גבי שליש שכתב ג"כ הך חזקה ואם כן פשיטא לן דחזקה דאין אדם חוטא עדיפא מחזקה דאינו מעיז וא"כ לא צריך קרא לע"א אפילו היכא דשייך אין אדם מעיז דאם אינו פטור רק מכח חזקה דאינו מעיז פשיטא לן בע"א דאיכא כנגדו דאין אדם חוטא שלא יפטר מכח הך חזקה דחזקה דאין אדם חוטא ולא לו עדיפא:
שם גמרא מה לצד השוה שכן לא הוחזק כפרן כו' ובעדים מי הוחזק כפרן כו' וקשה דא"כ לקמן בההיא רעיא דגם בפקדון אמרינן באכל תרי מינייהו אם איתא לדר' חייא וקשה איך נלמוד בפקדון הא י"ל מה לצד השוה שכן לא הוחזק כפרן עיין בשיטה מקובצת מה שכתבו בזה וכן הקשו התוס' לקמן. ונ"ל ליישב דודאי בס"ד דקשיא לן שהוחזק כפרן וא"כ כיון שאין יכול לישבע לפמ"ש התוס' לקמן לחד תירוצא בחשוד אמרי' מתוך שאיל"מ וא"כ אם נרצה ללמוד חיוב שבועה לדר' חייא נצטרך לומר שע"י עדים מחוייב לשלם הכל א"כ י"ל דהכי קשיא ליה דאיתא בסנהדרין דף מ"א עידי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאוסרה על בעלם באנו וא"כ גם כאן אם נימא דהוחזק כפרן ע"כ צריך לחייבו לשלם אידך חמשים. וקשה הא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שיכולין לומר לא באנו אלא לחייבו חמשים שידענו אלא ודאי אינו חייב אלא שבועה על הנשאר ולענין שבועה לא בעינן הזמה כמו במשביעו עפ"י ע"א אבל כשתמצי לומר שבא מכח אלו השנים חיוב ממון א"כ צריך להיות ראוי להזמה שפיר יכולין לומר לא באנו לחייבו רק חמשים ולא יתחייב תשלומין ואף דבע"א היכא דהוה משואיל"מ לא שייך ג"כ הזמה י"ל כמ"ש התוס' ריש מכות דעל זה לא קאי כאשר זמם משא"כ בשני עדים בעינן ראוי להזמה ופריך שפיר. וע"ז משני דאין אנו לומדין רק חיוב שבועה שלא הוחזק כפרן בעדים. והנה אף דמן התורה בעינן ראוי להזמה קיי"ל בממון לא בעינן שאתה יכול להזימה ולא בעי דרישה וחקירה משום נעילת דלת וא"כ לקמן קאי לפי הדין דקיי"ל דלא בעינן ראוי להזמה דהכי תיקנו רבנן א"כ שפיר י"ל שכנגדו נשבע ונוטל ואף שאין ראוי להזמה דלא בעינן ראוי להזמה בממון וא"ש ולק"מ אלא דאיכא למידק מאי פירכא היא זו שכן הוחזק כפרן אי ס"ד דפסול לעדות הו"ל לאקשויי בפשיטות איך אמר ר' חייא ישבע הא הוחזק כפרן ופסול לשבועה ואפשר דהא לא פסיקא לי' לאקשויי דמצינו למימר דר' חייא ס"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וגזלן לא פסול אלא מדרבנן כמ"ש התוס' לקמן דף ה' ע"ב ד"ה דחשוד ומ"מ פירכא הוה שכיון שמוחזק כפרן אין למסור לו שבועה וקלקלתו הוא תקנתו אלא דמ"מ לא א"ש הא דאמר ר' חייא דנשבע על השאר כיון דמתניתין פרק הנשבעין דגזלן פסול לשבועה. וי"ל דכיון דלא מיפסל אלא מדרבנן י"ל דלא פסלוהו רק היכא דבאיסורא אתי לידיה משא"כ הכא דלהוצאה ניתן רק שאינו רוצה לשלם לא מיפסל לשבועה אע"ג דהוחזק כפרן ולהכי משני ובעדים מי הוחזק כפרן דאפילו לעדות כשר דלא הוה רשע כלל: