מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק עשירי הבית והעליה · דף קיח.
בגמרא וכמה זמן ב"ד כו' שלשים יום נראה דהיינו לפי שראויים לעמוד עכ"פ בזמן הזה אבל אם ההיזק מזומן צריך לסלקו כמו בגינה דתנן סתמא וא"ל פנה אבניך ומשמע שאין נותנין לו זמן כלל וא"כ צ"ע מ"ש התוס' ומיהו לא לכל נזיקין אמר שיהיה זמן שלשים יום כדמשמע בפ' המניח ולמ"ש צ"ע דשם ההיזק מזומן:
בגמרא טעמא דפנינהו כו' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו: וקשה הא כאן הוה מדעתו שהרי קיבל עליו ופשיטא דקני ליה חצרו ואפשר דלא פסיקא ליה לאקשויי דאולי בעינן שיאמר בפירוש זכתה לי שדי ולהכי מייתי דאפילו שלא מדעתו קונה או י"ל דודאי לא פסיקא ליה שנתכוין לקנות דסבר דדחויי מדחי ליה ולהכי מייתי דקני אפי' שלא מדעתו:
בגמרא אבל הכא אשתמוטי כו' וקשה א"כ אפי' פנינהו במה יקנה כיון שלא נתכוין להקנות לו ודוחק לומר דמיירי שפינם בפניו ועוד הרי יכול לומר מאי איכפת לי בפינוי שלך מ"מ אני לא נתכוונתי להקנות ואפשר לומר שאינו טוען ברי שעשה לאשתמוטי לכן בלא הוציא עליהם הוצאות ה"ל א"י אם נתחייבתי משא"כ בהוציא עליהם הוצאות שעכ"פ צריך להחזיר לו ההוצאות וה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל משואיל"מ מיהו אין נראה כן דעת הפוסקים וברי"ף ורא"ש גרם לא קני עד דמפני להו באפיה ע"כ עיין בסמ"ע סימן קס"ו ובש"ך שם ולדברי הסמ"ע דלא בעינן פינן בפניו קשה טפי מה יועיל שפינם שלא מדעת בעלים כיון דלא נתכוין להקנות לו ואפשר דסברא דאשתמוטי לא ברירא כולי האי לכן אין יכול להוציא ממנו מיהו אם כבר פינן מקרי תפס ברשות שהרי הוציא הוצאות עליהם לכן לא מפיק מיניה:
בתוספות ד"ה א"ל הגיעוך כו' אע"ג דמפקיר נזקיו כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דמ"מ קשה בס"ד דלא ידע דדחויי קמדחה ליה תקשי ליה בפשיטות הא ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. ונראה ליישב דודאי י"ל דהגיעוך אינו הפקר שהרי מסתמא לא נתכוין להפקירן שיהיה ההפסד לבעל הגינה ואם יפקירן לאיש אשר לא עמל בהם יתננו שלבעל הגינה ההפסד שיכשל בהם בגינתו ואחר יזכה בהם מן ההפקר בודאי לא לכך נתכוין מיהו אי חצרו קונה לו שפיר י"ל דהגיעוך שפיר הוה לשון הפקר שע"י שמפקירן ממילא זוכה בהם בעל הגינה שאין אחר יכול ליטלם וא"כ בס"ד דלא פנינהו לא זכה בהם דחצירו אינו קונה לו א"כ ממילא לא נתכוין להפקר כלל שאם יפקירן אחר יטלם והא ודאי לא ניחא ליה ועיין בסמוך:
בגמרא ואי אשמועינן הכא הכא שמשקבל עליו כו' דאית ליה אגרא. וקשה הא לעיל בגינה לא מהני קיבל עליו רק פנינהו וכאן סגי בקיבל עליה וא"כ לא נשמע מסיפא דבסיפא לא צריך פנינהו וא"כ ס"ד דברישא נמי סגי אפילו לא פנינהו ואפשר לומר דברישא מוכח בלא"ה דלא סגי בקיבל עליו דקשה מ"ש התוס' למה בהגיעוך אין שומעין לו הא ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וצ"ל דמשתמיט וא"כ ממילא דלא סגי בקיבל עליו לחוד ובזה יש ליישב קושית מהרש"א לעיל שהקשה דבס"ד דלא ידע מסברא אשתמוטי תקשי למה אין שומעין לו הא ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולפ"ז ניחא דאין כונת התוס' לומר בהחלט דהגיעוך דמיא למפקיר נזקיו דאולי יש לחלק לכן לא פסיקא ליה לאקשויי אלא כונתם ליישב דלהכי לא ניחא ליה להש"ס לומר דאי מסיפא ה' דברישא נמי סגי בקיבל בעלמא היינו משום דמשמע ליה להש"ס דסברא דמשתמיט מוכח נמי מרישא מדתנן הגיעוך אין שומעין לו ולא אמרינן דהוה כמפקיר נזקיו אחר נפילת אונס היינו משום דס"ל להש"ס סברא דמשתמיט מוכח מרישא והיינו אליבא דאמת ובהכי ניחא היפוך הציונים בתוס' דבתחילה ציינו אהא דא"ל הגיעוך והיינו אלישנא דש"ס דהא ציינו מקמי הכי על זמן ב"ד שהוא בגמרא וא"כ ה"ל לציין מעיקרא על למיקני ליה חצירו ולפ"ז ניחא דעיקר דבריהם לפרש הש"ס דלכך לא עביד הצריכא בכה"ג לומר דקמ"ל ברישא דלא סגי בקבלה עד שפינן וע"ז כתבו התוס' דמרישא דהגיעוך נמי משמע ליה דאשתמיט וא"כ ממילא לא סגי בקבלה בעלמא לכן עביד צריכותא דס"ד ברישא אפילו פינן לא מהני ובזה ניחא דקשה אמאי לא עביד הצריכותא בהגיעוך גופיה דס"ד ברישא שומעין לו משום דהוה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולפ"ז ניחא דכיון דפשיטא ליה מסברא זו כבר דמשתמיט כדמסיק דלהכי לא קניא ליה חצירו ממילא לא צריך לאשמעינן כלל דאין שומעין לו דודאי דחויי קמדחי ליה:
בגמרא הכא שמשקבל עליו אין שומעין לו משום דאית ליה אגרא' וקשה הפועל במאי קני ליה להך דבר וצ"ל דקני ליה בהגבהה או בחצרו וכמ"ש רמ"ה בטור ובש"ע סימן שנ"ו ס"ב. מיהו אי אמרינן מלוה קונה במכר שפיר י"ל דהפועל קני ליה בשכר שמגיע לו דלא גרע ממלוה הבאה מחמת מכר דקני וא"כ צ"ע על המחבר ש"ע דבסימן קצ"ט נמשך אחר דברי הרמב"ם דמלוה הבאה מחמת מכר קונה אף במטלטלין וא"כ כאן שבא מכח שכירות שמגיע לו ג"כ לא שכיח ושפיר יכול לקנות במעות ואף דבסמ"ע סימן קצ"ט משמע שהטעם דכשבא מחמת מכר הוה כאילו אותו דבר שהחליף היה בעין וא"כ י"ל דבשכירות לא שייך זה אבל באמת דברי הסמ"ע תמוהים דודאי הרמב"ם ס"ל דמלוה הוה כמו מעות בעינא דהא כתב בפ"ז ממכירה דמלוה קונה קנין גמור בקרקע וא"כ הוה כמו מעות בעין ועיין בלח"מ פ"ה ממכירה מה שדחק ליישב דברי ה"ה גם המחבר בסימן ר"ד פסק דבמטלטלין מלוה קונה למי שפרע גם שם בסמ"ע ס"ק ט"ו דבריו מגומגמים שכתב דהרמב"ם והרא"ש לא פליגי בחוב מחמת מכר והא ליתא דלהרא"ש בעינן בתרווייהו שיאמר בהנאת מחילת מלוה ולא אהני מחמת מכר רק דלא שכיח וקני במעות ולהרמב"ם א"צ בהנאת מחילת מלוה דמלוה חשוב כמעות לענין מכירה לכן הביא רמ"א יש חולקין בשני המקומות וזהו ברור וא"כ צ"ע דאפשר לשיטת הרמב"ם סגי בקבלה ולהכי סתם הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות ולא חילק כלל בין אם היתה המלאכה ברשותו של הפועל דלשיטתו אזיל דס"ל דמלוה קונה במכר והא לא גרע מחוב הבא מחמת מכר. ופשט לשון המשנה מסייעא להרמב"ם דדחיקא ליה לאוקמה כשהיה בחצירו או בידו של פועל אלא ודאי מלוה קני בכה"ג מיהו אכתי לא א"ש למאן דס"ל משיכה מפורשת מן התורה דקשה במאי יקנה הפועל גם קשה אמאי לא מוקים לה באומר שיקנה בהנאת מחילת השכירות דבכה"ג גם להרא"ש קונה והיה לו להמחבר ורמ"א לבאר כ"ז וצ"ע אלא שצ"ע למ"ד לעיל דף ל"ה ע"ב דבאגבייה איהו בחובו נמי שומא הדרא א"כ למה לא יוכל לומר הילך שכרך מדין שומא הדרא אפילו במטלטלין
בתוספות ד"ה כאן כו' תימא כו' יאמר לא אתן לך כלום עכ"ל נראה ליישב דס"ד דנהי דהראהו בשל חבירו מ"מ לא גרע מערב וצריך לשלם עכ"פ אלא דהא דאין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אף דב"ח יכול לסלק בכל מילי וא"צ ליתן לו מעות באין לו זוזי צ"ל כפרש"י לעיל דבל תלין שכרו משמע מאי דאתני בהדיא וא"כ י"ל אחר שהוא לא נקרא שוכר רק כמו ערב לא שייך גבי' בל תלין א"כ יכול לסלקו במה שעשה לכן פריך מהך דנותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מה שההנהו א"כ מוכח דהוה בע"ד שלו וקשיא ליה שפיר דגם בל תלין שייך גביה ומה שהקשה מהרש"א דתקשי להו לפי האמת דמוקי בשל הפקר יאמר לא אתן לך כלום לא הבנתי דלפי האמת ודאי אגרא אית ליה וצריך לשלם לו רק דלא שייך ביה לא תלין שאין פעולתו אצלו אבל ודאי צריך לשלם לו עכ"פ במה שעשה ואין חילוק בין של הפקר לשל חבירו רק דבהפקר לא שייך בל תלין שאין פעולתו עליו:
בתוספות ד"ה לעשות כו' ותימא כו' כאן ששכרו סתמא כו' עכ"ל. לענ"ד לא הבנתי הקושיא דבשכרו סתמא אם אין שכרו על השוכר איך יאמר לו טול מה שעשית בשכרך הא חבירו לא יתן לו רק מה שההנהו ודוקא מעיקרא משני כאן בשל חבירו דס"ד דחבירו צריך לשלם השכירות אע"פ שלא שכרו שפיר י"ל אם אינו רוצה ליתן לו שכרו טול מה שעשית בשכרך אבל השתא דכבר מייתי דחבירו א"צ ליתן אלא מה שההנהו א"כ בשכרו סתמא כיון שאין שכרו על השוכר ב"ה אינו נותן לו רק מה שההנהו ומה שהקשה מהרש"א על התוס' דתקשי להו בפשיטות ומיירי שאמר שכרכם על בה"ב דליכא בל תלין והוה שוה כסף ככסף ראה דלא דמי דשם שויה שליח באמת ונסתלק השליח משא"כ כאן שלא שויה שליח ולא עדיף מסתמא מיהו נ"ל דלהכי מוקי בשל הפקר דאילו בשל חבירו סתמא א"צ ליתן לו אפילו מה שעשה רק כדי שכרו יסלקנו בשוה כסף כיון דליכא בל תלין משא"כ בשל הפקר אם אינו רוצה ליתן לו שכרו נוטל כל מה שעשה משא"כ בשל חבירו לא שייך טול מה שעשית שיכול לומר דיטול ממה שעשה כדי שכרו:
בגמרא ור' יוסי סבר כו' הבטה בהפקר לא קני כו' השתא דקזכי ביה וקשה אכתי ניחוש שבשעת קצירה נתכוין לזכות לעצמו ואין באין משל ציבור וצ"ל דכשקוצר עפ"י שליחות ב"ד אין לחוש שיתכוין לזכות לעצמו דמסתמא נבררים אנשים בקיאים בדינא שצריך להיות משל ציבור אבל בשמירת ספיחין יש לחוש:
שם דכ"ע הבטה בהפקר קני וקשה לפ"ז ברייתא דלעיל למה יוכל לומר טול מה שעשית בשכרו הא קני ליה בהבטה בשביל השוכרו. ואפשר לומר דאע"ג דהבטה קונה מ"מ לא יוכל להקנות לחבירו ע"י הבטה שלו והא דיהבי ליה אגרא אינו שיקנה בשביל ההקדש רק שלא יתכוין לקנות לעצמו ועיין בסמוך אלא דקשיא לי איך נימא דהבטה בהפקר קני במחובר לא תהא הבטה עדיפא מהגבהה ומשיכה דלא מהני במחובר כדאיתא בפ"ב דגיטין דף כ"א דלא קני זרעים במשיכת העציץ כיון דהוה מחובר וא"כ למה יקנה הבטה במחובר הא ע"כ קנין הגבהה לא מהני בקרקע וא"כ איך יקנה בהבטה כיון שהוא מחובר ומחובר אינו נקנה במשיכה והגבהה אפילו היכא דשייכא הגבהה וצ"ל דגם לענין זה הפקר עדיף דאף שהוא מחובר קונה בהבטה וצ"ע: