מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ
פרק עשירי הבית והעליה
דף קטז:
בגמרא וליחזי מאן פנינהו וקשה נוקמה שפינן אחד וע"א אינו נאמן רק לשבועה ואפשר דהשני ה"ל משויאל"מ כיון שאין טוען ברי איך נפל ומקרי ה"ל למידע:
בגמרא דייתבן בחצר דתרווייהו וקשה הא בב"ב פריך פשיטא שחולקין ומשני בנפל לרשותיה דחד א"נ קדים חד ופנינהו וא"כ תקשי איך מוקי כאן בייתבן בחצר דתרווייהו דא"כ פשיטא דחולקין באבנים ובעפר ונראה דמתני' דמוקי ביש עסק שבועה ביניהם שמודה לו מקצת אבנים והשאר אינו יודע וקשה לכאורה איך שייך עסק שבועה הא אם יכפור בבירור שמקצת שלך והשאר אינם שלך לא שייך ביה שבועה דאורייתא לפמ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב ד"ה בכולי דלהכי לא אמר מיגו דכופר הכל דהא השתא נמי מעיז ומסיק משום אשתמוטי אם כן כאן שהאבנים מונחות לא שייך אשתמוטי וא"כ יהיה נאמן במיגו דכופר הכל וכיון דבברי לא שייך שבועה גם בשמא נימא דלא שייך משואיל"מ כן הקשה בני הרבני מ' אהרן שי' לכן נראה דודאי שייך אשתמוטי דהיינו שדעתו לחזור ולבנות מחדש ואין לו מעות לכן טוען שהשלימות שלו ויתנם לשותפות ויצטרך זה להעלות לו בדמים השלימות וא"כ י"ל דמתני' קמ"ל דחולקין בעצים ואבנים היינו משום סיפא דלא תימא דוקא בבאים לבנות שייך עסק שבועה קמ"ל אפילו שבאים לחלוק ואין אומרים לבנות מ"מ שייך אשתמוטי שאולי ימלך לבנות או שמא בכונה אומר שרוצה לחלוק כדי שלא יהיה משואיל"מ או דאפשר דכיון דטוען שמא ועכשיו ליכא מיגו הוה מ"מ משואיל"מ אע"פ שאילו טען ברי היתה המיגו פוטרתו וא"ש וצ"ע עדיין בזה:
בגמרא שיש עסק שבועה כו' צ"ל דלא הוה הילך כיון שזה נוטל כנגדן אחרות וצריך שומא בין זה לזה:
דף קיז.
במשנה הבית והעליה כו' בפרש"י ד"ה אמר ר"י כו' וקסבר זה נהנה כו' מיחזי כרבית עכ"ל בתוס' הקשה מה רבית איכא שהרי אם ישרף הבית לא ישלם לו כלום ואפשר דרש"י ס"ל דכשיש להם בשותפות חלקו אדעתא דהכי שיתחייבו לחזור ולבנות אם יפול כדי שיהיה לבעל העליה שלו ואם רוצה לבנות כל השטח התחתון ולהשיבו לבנינו וישאר המעות חוב עליו שפיר הוה משועבד כדי שיהיה לו עלייתו וכיון שיש חיוב עליו שפיר מיחזי כריבית שהתחתון מחוייב להחזיר לו מעותיו שע"ד כן חלקו ואפילו נשרף שהרי זוכה התחתון בשלו' אלא דקשה איך כתב רש"י דהוה זה נהנה וזה לא חסר הא מסיק בב"ק משום שחרוריתא דאשיתא אפי' אם זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כאן חייב לכן נראה דקשיא ליה איך שייך שימנע בשביל שחרוריתא דאשיתא מלדור בו הא פשיטא שאם דר בתוכו שצריך לנכות לו מה שנתקלקל במשך דירתו וא"כ לא חסר כלום לכן ס"ל לרש"י דודאי ע"כ משום רבית היא אע"ג דלפי האמת לא חסר שהרי מנכה לו הקילקול אלא משום דאי הוה דר שלא מדעתו היה צריך לשלם לו כל השכר דירה רק שמתרצה שידור בתוכו כיון שמנכה לו שחרוריתא דאשיתא א"כ מקרי רבית שהרי עושה זה כדי שיבנה לו וישאר החוב עליו כשיחזיר לו מעותיו ועמ"ש בסמוך:
בתוספות ד"ה ר' יהודה כו' שהרי טעמו כו' דזה נהנה וזה חסר: כבר כתבתי דקשה על זה דפשיטא שמחזיר לו שחרוריתא דאשיתא וא"כ למה לא יכול לדור בתוכו לכן ס"ל לרש"י דהוה רבית והיינו דכשבונהו בונה שיהיה של זה ויכול לכופו על זה. וכן נראה מדברי הסמ"ע סימן קס"ו ס"ק י"ג שכתב הטעם דאין כופין לבנות כיון שיכול לדור למטה משמע דאי לאו הכי הוה כפינן ליה לבנות וא"כ מהיכא תיתי נימא שלא יוכל לבנותו בשביל התחתון אלא דקשה להסמ"ע דרבי יהודה דס"ל שאין יכול לדור בתוכו א"כ יכפהו לבנות וצ"ל דמיירי שאין לו וא"כ כ"ש דקשה יחזיר לו הפסד שחרורית ויבנהו וישב בתוכו וא"כ גם מ"ש התוס' דבנשרף פטור צ"ע ג"כ כיון שזה בונה ע"ד שישאר לתחתון הרי זכה בו התחתון וצ"ל דמ"מ כיון שאין התחתון חפץ בבנינו בע"כ לא יזכה לו' ומ"מ אפשר דאפי' נימא דפטור בנשרף מ"מ אם מחזיר אח"כ הדמים הוה למפרע של התחתון וא"כ ה"ל רבית דניחא דעתו דכשיחזיר לו הדמים יהיה שלו ואף דר"י ס"ל צד א' ברבית מותר מ"מ בכה"ג סתמא עומד שיחזיר התחתון המעות א"כ כשמחזיר לו המעות ה"ל הלואה למפרע שהרי אדעתא דהכי בונה עד שיחזיר לו יציאותיו וצ"ע ועיין בסמוך:
בתוספות ד"ה ויושב כו' פי' בקונט' כו' דהשתא לא נהנה כו' וקשה כו' שא"ל לעלות והקשה מהרש"א אמאי לא הקשה שחסר שחרוריתא דאשיתא ג"כ ע"ש ולע"ד נראה דודאי פשוט לפמ"ש התוס' בסמוך שאם נשרף הבית אינו נותן לו כלום א"כ כ"ש שצריך לנכות לו שחרוריתא דאשיתא כשנכנס בבית ישן אלא דדינא היכא דאיכא חיסרון שחרוריתא דאשיתא צריך לשלם כל מה שנהנה וכמ"ש התוס' כתובות דף למ"ד ע"ב ד"ה ל"צ דכיון דאיכא חיסרון פורתא צריך לשלם כל הנאה שיש לו וא"כ עיקר קושית התוס' משום דנהנה לא סגי בנכיון השחרורית וכן לעיל כתבו סתם דזה נהנה וזה חסר כדמפרש והיינו שחרוריתא דאשיתא כדמפרש לקמן:
דף קיז:
בגמרא ואידך כו' והמשליש את שטרו כו' לכאורה תמוה דשם ודאי חסר הוא ועמ"ש התוס' ואפשר לפרש"י דטעמא משום רבית כאן נמי מיחזי כרבית לר"י שהרי נראה שנותן לו בשביל המתנת המקצת שממתין לו אף דלפי האמת לא הוה רבית כה"ג כמ"ש הפוסקים:
בתוספות ד"ה בשלשה כו' חדא כו' עכ"ל ר"ל חדא הא כדמפרשי בש"ס וע"ז פירשו דאע"ג דזה נהנה כו' כמפורש בש"ס ובחנם הגיהו בש"ס חדשים:
בא"ד ואידך כו' דאע"ג דגזלן קונה בשנוי כו' עכ"ל אפשר ליישב ע"פ פרש"י בתמורה דף ו' ע"ב דאי אמרינן אי עביד לא מהני שינוי אינו קונה וא"כ י"ל דהכא ס"ד דודאי שם שלא נתכוין לעבור היה לו לקנות בשינוי ואי עביד מהני ליה אבל כיון שנראה לחכמים שלא יהנה מממון חבירו אמרינן ביה אי עביד לא מהני:
בגמרא א"ר אחא כו' תחתון כו' משנה כמה פעמים משומעין לאין שומעין דאע"ג שרוצה לוותר לו אחד נגד השני כל אחד יכול לעכב במה שמזיק לו אפילו ירויח לו כמה דברים שטובים לו:
בתוספות ד"ה לא לזה כו' אין נראה לר"י פירוש הקונטרס כו' עכ"ל נראה ליישב פרש"י דה"ק אין לו לזה ולא לזה והיינו שאין מוצאין קונה רק לשטח התחתון והתחתון אינו מתרצה בבנין שיהיה ראוי לעמוד עליה ע"ג כי עליה מפסיד בבית כדמסיק לכן איכא מ"ד שאין לו לבעל עליה בקרקע כלום שהרי התחתון אינו נוטל רק דמי שטח התחתון:
בא"ד אלא נרא' לר"י דמיירי שרוצ' ב"ה לזורעה כו' עכ"ל וקש דא"כ למה חשיב לעיל זה נהנה וזה לא חסר מה שב"ה דר למטה הא התחתון חסר לו הזריעה שיכול לזרוע למטה אם לא יבנה וידור בתחתון ואפשר דלעיל מיירי שאינו מתייאש מלבנות לכן אינו חפץ לזרעה:
בתוספות ד"ה וכן כו' פירש בקונטרס כו' ואי האי כו' אמאי כו' הסמיכה עכ"ל ר"ל דלפירושם י"ל דס"ל להש"ס דצריכי תרווייהו בית ועליה וגינה ובית הבד אבל לפרש"י דקשה למה מוקי לעיל בשוכר ומשכיר וע"כ משום דקשיא ליה תרתי ל"ל וס"ל להש"ס דשוין הן אחין שחלקו לשוכר ומשכיר וא"כ קשיא דה"ל לסמכה:
דף קיח.
בגמרא וכמה זמן ב"ד כו' שלשים יום נראה דהיינו לפי שראויים לעמוד עכ"פ בזמן הזה אבל אם ההיזק מזומן צריך לסלקו כמו בגינה דתנן סתמא וא"ל פנה אבניך ומשמע שאין נותנין לו זמן כלל וא"כ צ"ע מ"ש התוס' ומיהו לא לכל נזיקין אמר שיהיה זמן שלשים יום כדמשמע בפ' המניח ולמ"ש צ"ע דשם ההיזק מזומן:
בגמרא טעמא דפנינהו כו' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו: וקשה הא כאן הוה מדעתו שהרי קיבל עליו ופשיטא דקני ליה חצרו ואפשר דלא פסיקא ליה לאקשויי דאולי בעינן שיאמר בפירוש זכתה לי שדי ולהכי מייתי דאפילו שלא מדעתו קונה או י"ל דודאי לא פסיקא ליה שנתכוין לקנות דסבר דדחויי מדחי ליה ולהכי מייתי דקני אפי' שלא מדעתו:
בגמרא אבל הכא אשתמוטי כו' וקשה א"כ אפי' פנינהו במה יקנה כיון שלא נתכוין להקנות לו ודוחק לומר דמיירי שפינם בפניו ועוד הרי יכול לומר מאי איכפת לי בפינוי שלך מ"מ אני לא נתכוונתי להקנות ואפשר לומר שאינו טוען ברי שעשה לאשתמוטי לכן בלא הוציא עליהם הוצאות ה"ל א"י אם נתחייבתי משא"כ בהוציא עליהם הוצאות שעכ"פ צריך להחזיר לו ההוצאות וה"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל משואיל"מ מיהו אין נראה כן דעת הפוסקים וברי"ף ורא"ש גרם לא קני עד דמפני להו באפיה ע"כ עיין בסמ"ע סימן קס"ו ובש"ך שם ולדברי הסמ"ע דלא בעינן פינן בפניו קשה טפי מה יועיל שפינם שלא מדעת בעלים כיון דלא נתכוין להקנות לו ואפשר דסברא דאשתמוטי לא ברירא כולי האי לכן אין יכול להוציא ממנו מיהו אם כבר פינן מקרי תפס ברשות שהרי הוציא הוצאות עליהם לכן לא מפיק מיניה:
בתוספות ד"ה א"ל הגיעוך כו' אע"ג דמפקיר נזקיו כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דמ"מ קשה בס"ד דלא ידע דדחויי קמדחה ליה תקשי ליה בפשיטות הא ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. ונראה ליישב דודאי י"ל דהגיעוך אינו הפקר שהרי מסתמא לא נתכוין להפקירן שיהיה ההפסד לבעל הגינה ואם יפקירן לאיש אשר לא עמל בהם יתננו שלבעל הגינה ההפסד שיכשל בהם בגינתו ואחר יזכה בהם מן ההפקר בודאי לא לכך נתכוין מיהו אי חצרו קונה לו שפיר י"ל דהגיעוך שפיר הוה לשון הפקר שע"י שמפקירן ממילא זוכה בהם בעל הגינה שאין אחר יכול ליטלם וא"כ בס"ד דלא פנינהו לא זכה בהם דחצירו אינו קונה לו א"כ ממילא לא נתכוין להפקר כלל שאם יפקירן אחר יטלם והא ודאי לא ניחא ליה ועיין בסמוך:
בגמרא ואי אשמועינן הכא הכא שמשקבל עליו כו' דאית ליה אגרא. וקשה הא לעיל בגינה לא מהני קיבל עליו רק פנינהו וכאן סגי בקיבל עליה וא"כ לא נשמע מסיפא דבסיפא לא צריך פנינהו וא"כ ס"ד דברישא נמי סגי אפילו לא פנינהו ואפשר לומר דברישא מוכח בלא"ה דלא סגי בקיבל עליו דקשה מ"ש התוס' למה בהגיעוך אין שומעין לו הא ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וצ"ל דמשתמיט וא"כ ממילא דלא סגי בקיבל עליו לחוד ובזה יש ליישב קושית מהרש"א לעיל שהקשה דבס"ד דלא ידע מסברא אשתמוטי תקשי למה אין שומעין לו הא ה"ל מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולפ"ז ניחא דאין כונת התוס' לומר בהחלט דהגיעוך דמיא למפקיר נזקיו דאולי יש לחלק לכן לא פסיקא ליה לאקשויי אלא כונתם ליישב דלהכי לא ניחא ליה להש"ס לומר דאי מסיפא ה' דברישא נמי סגי בקיבל בעלמא היינו משום דמשמע ליה להש"ס דסברא דמשתמיט מוכח נמי מרישא מדתנן הגיעוך אין שומעין לו ולא אמרינן דהוה כמפקיר נזקיו אחר נפילת אונס היינו משום דס"ל להש"ס סברא דמשתמיט מוכח מרישא והיינו אליבא דאמת ובהכי ניחא היפוך הציונים בתוס' דבתחילה ציינו אהא דא"ל הגיעוך והיינו אלישנא דש"ס דהא ציינו מקמי הכי על זמן ב"ד שהוא בגמרא וא"כ ה"ל לציין מעיקרא על למיקני ליה חצירו ולפ"ז ניחא דעיקר דבריהם לפרש הש"ס דלכך לא עביד הצריכא בכה"ג לומר דקמ"ל ברישא דלא סגי בקבלה עד שפינן וע"ז כתבו התוס' דמרישא דהגיעוך נמי משמע ליה דאשתמיט וא"כ ממילא לא סגי בקבלה בעלמא לכן עביד צריכותא דס"ד ברישא אפילו פינן לא מהני ובזה ניחא דקשה אמאי לא עביד הצריכותא בהגיעוך גופיה דס"ד ברישא שומעין לו משום דהוה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ולפ"ז ניחא דכיון דפשיטא ליה מסברא זו כבר דמשתמיט כדמסיק דלהכי לא קניא ליה חצירו ממילא לא צריך לאשמעינן כלל דאין שומעין לו דודאי דחויי קמדחי ליה:
בגמרא הכא שמשקבל עליו אין שומעין לו משום דאית ליה אגרא' וקשה הפועל במאי קני ליה להך דבר וצ"ל דקני ליה בהגבהה או בחצרו וכמ"ש רמ"ה בטור ובש"ע סימן שנ"ו ס"ב. מיהו אי אמרינן מלוה קונה במכר שפיר י"ל דהפועל קני ליה בשכר שמגיע לו דלא גרע ממלוה הבאה מחמת מכר דקני וא"כ צ"ע על המחבר ש"ע דבסימן קצ"ט נמשך אחר דברי הרמב"ם דמלוה הבאה מחמת מכר קונה אף במטלטלין וא"כ כאן שבא מכח שכירות שמגיע לו ג"כ לא שכיח ושפיר יכול לקנות במעות ואף דבסמ"ע סימן קצ"ט משמע שהטעם דכשבא מחמת מכר הוה כאילו אותו דבר שהחליף היה בעין וא"כ י"ל דבשכירות לא שייך זה אבל באמת דברי הסמ"ע תמוהים דודאי הרמב"ם ס"ל דמלוה הוה כמו מעות בעינא דהא כתב בפ"ז ממכירה דמלוה קונה קנין גמור בקרקע וא"כ הוה כמו מעות בעין ועיין בלח"מ פ"ה ממכירה מה שדחק ליישב דברי ה"ה גם המחבר בסימן ר"ד פסק דבמטלטלין מלוה קונה למי שפרע גם שם בסמ"ע ס"ק ט"ו דבריו מגומגמים שכתב דהרמב"ם והרא"ש לא פליגי בחוב מחמת מכר והא ליתא דלהרא"ש בעינן בתרווייהו שיאמר בהנאת מחילת מלוה ולא אהני מחמת מכר רק דלא שכיח וקני במעות ולהרמב"ם א"צ בהנאת מחילת מלוה דמלוה חשוב כמעות לענין מכירה לכן הביא רמ"א יש חולקין בשני המקומות וזהו ברור וא"כ צ"ע דאפשר לשיטת הרמב"ם סגי בקבלה ולהכי סתם הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות ולא חילק כלל בין אם היתה המלאכה ברשותו של הפועל דלשיטתו אזיל דס"ל דמלוה קונה במכר והא לא גרע מחוב הבא מחמת מכר. ופשט לשון המשנה מסייעא להרמב"ם דדחיקא ליה לאוקמה כשהיה בחצירו או בידו של פועל אלא ודאי מלוה קני בכה"ג מיהו אכתי לא א"ש למאן דס"ל משיכה מפורשת מן התורה דקשה במאי יקנה הפועל גם קשה אמאי לא מוקים לה באומר שיקנה בהנאת מחילת השכירות דבכה"ג גם להרא"ש קונה והיה לו להמחבר ורמ"א לבאר כ"ז וצ"ע אלא שצ"ע למ"ד לעיל דף ל"ה ע"ב דבאגבייה איהו בחובו נמי שומא הדרא א"כ למה לא יוכל לומר הילך שכרך מדין שומא הדרא אפילו במטלטלין
בתוספות ד"ה כאן כו' תימא כו' יאמר לא אתן לך כלום עכ"ל נראה ליישב דס"ד דנהי דהראהו בשל חבירו מ"מ לא גרע מערב וצריך לשלם עכ"פ אלא דהא דאין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אף דב"ח יכול לסלק בכל מילי וא"צ ליתן לו מעות באין לו זוזי צ"ל כפרש"י לעיל דבל תלין שכרו משמע מאי דאתני בהדיא וא"כ י"ל אחר שהוא לא נקרא שוכר רק כמו ערב לא שייך גבי' בל תלין א"כ יכול לסלקו במה שעשה לכן פריך מהך דנותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מה שההנהו א"כ מוכח דהוה בע"ד שלו וקשיא ליה שפיר דגם בל תלין שייך גביה ומה שהקשה מהרש"א דתקשי להו לפי האמת דמוקי בשל הפקר יאמר לא אתן לך כלום לא הבנתי דלפי האמת ודאי אגרא אית ליה וצריך לשלם לו רק דלא שייך ביה לא תלין שאין פעולתו אצלו אבל ודאי צריך לשלם לו עכ"פ במה שעשה ואין חילוק בין של הפקר לשל חבירו רק דבהפקר לא שייך בל תלין שאין פעולתו עליו:
בתוספות ד"ה לעשות כו' ותימא כו' כאן ששכרו סתמא כו' עכ"ל. לענ"ד לא הבנתי הקושיא דבשכרו סתמא אם אין שכרו על השוכר איך יאמר לו טול מה שעשית בשכרך הא חבירו לא יתן לו רק מה שההנהו ודוקא מעיקרא משני כאן בשל חבירו דס"ד דחבירו צריך לשלם השכירות אע"פ שלא שכרו שפיר י"ל אם אינו רוצה ליתן לו שכרו טול מה שעשית בשכרך אבל השתא דכבר מייתי דחבירו א"צ ליתן אלא מה שההנהו א"כ בשכרו סתמא כיון שאין שכרו על השוכר ב"ה אינו נותן לו רק מה שההנהו ומה שהקשה מהרש"א על התוס' דתקשי להו בפשיטות ומיירי שאמר שכרכם על בה"ב דליכא בל תלין והוה שוה כסף ככסף ראה דלא דמי דשם שויה שליח באמת ונסתלק השליח משא"כ כאן שלא שויה שליח ולא עדיף מסתמא מיהו נ"ל דלהכי מוקי בשל הפקר דאילו בשל חבירו סתמא א"צ ליתן לו אפילו מה שעשה רק כדי שכרו יסלקנו בשוה כסף כיון דליכא בל תלין משא"כ בשל הפקר אם אינו רוצה ליתן לו שכרו נוטל כל מה שעשה משא"כ בשל חבירו לא שייך טול מה שעשית שיכול לומר דיטול ממה שעשה כדי שכרו:
בגמרא ור' יוסי סבר כו' הבטה בהפקר לא קני כו' השתא דקזכי ביה וקשה אכתי ניחוש שבשעת קצירה נתכוין לזכות לעצמו ואין באין משל ציבור וצ"ל דכשקוצר עפ"י שליחות ב"ד אין לחוש שיתכוין לזכות לעצמו דמסתמא נבררים אנשים בקיאים בדינא שצריך להיות משל ציבור אבל בשמירת ספיחין יש לחוש:
שם דכ"ע הבטה בהפקר קני וקשה לפ"ז ברייתא דלעיל למה יוכל לומר טול מה שעשית בשכרו הא קני ליה בהבטה בשביל השוכרו. ואפשר לומר דאע"ג דהבטה קונה מ"מ לא יוכל להקנות לחבירו ע"י הבטה שלו והא דיהבי ליה אגרא אינו שיקנה בשביל ההקדש רק שלא יתכוין לקנות לעצמו ועיין בסמוך אלא דקשיא לי איך נימא דהבטה בהפקר קני במחובר לא תהא הבטה עדיפא מהגבהה ומשיכה דלא מהני במחובר כדאיתא בפ"ב דגיטין דף כ"א דלא קני זרעים במשיכת העציץ כיון דהוה מחובר וא"כ למה יקנה הבטה במחובר הא ע"כ קנין הגבהה לא מהני בקרקע וא"כ איך יקנה בהבטה כיון שהוא מחובר ומחובר אינו נקנה במשיכה והגבהה אפילו היכא דשייכא הגבהה וצ"ל דגם לענין זה הפקר עדיף דאף שהוא מחובר קונה בהבטה וצ"ע:
דף קיח:
בפרש"י ד"ה לדברינו כו' וזה מוחל כו' ד' זוזין שאין לציבור חלק כו' עכ"ל: צ"ע בשביל שמגיע לו שכר ד' זוזים הלא אינם רק חוב ועדיין לא יש לו חלק בתרומת הלשכה שאינו כגבוי ועוד דאין באין משל ציבור משמע דקאי אעומר ושתי לחם דאיירי בהו ואפ"ל דקאי אם הוא בעצמו קוצרן שזוכה בהם בשכרו ואין באין משל ציבור או יש לפרש דה"ק לדברינו שאנו חוששין לבעלי זרועות אם ירגילו לשמור בחנם יבואו בעלי זרועות ויטלום ויחזירו לציבור כדי שיבאו משלהם ולא ימסרם יפה יפה ואין באין משל ציבור וצ"ע
בתוספות ד"ה מחוורתא וא"ת אמאי לא משני מתני' שלא בשעת הוצא' זבלים כו' עכ"ל לכאורה י"ל דשלא בשעת הוצאת זבלים אין לו רשות להניחו בר"ה אפילו לשעה ובמתני' קתני המוציא מוציא והמזבל מזבל ושלא בשעת הוצאת זבלים אין לו רשות להניחו אפילו לשעה קלה. מיהו במרדכי מוכיח דגם שלא בשעת הוצאת זבלים יש לו רשות להניחו לפי שעה והיינו לתירוץ קמא אבל לאידך תירוצא י"ל דבאמת שלא בשעת הוצאת זבלים אסור להניחו אפילו לשעה קלה ומדלא דייקו התוס' כן משמע דאפילו לאידך תירוצא שרי להניחו לפי שעה וכ"כ בח"מ סימן תי"ד:
במשנה שתי גינות כו' א"ר מאיר אם ירצה עליון ליקח את עפרו. לאו דוקא שיוכל ליטול קצת עפר ויהיה השיפוע ברשותו וכן לרבי יהודה א"צ למלאות רק מלא תלם וירויח מה שיזרע בשפוע:
שם ר"י אמר של תחתין קשה הא ר"י ס"ל זה נהנה וזה לא חסר אסור כפרש"י לעיל ואפילו לשיטת התוס' כיון שיונק מעפרו מקרי חסר לא גרע משחרוריתא דאשיתא א"כ למה יהיה של תחתון לבדו: מיהו י"ל למאי דמסיק רבא דבעיקרו כ"ע לא פליגי דשל עליון א"כ י"ל דכיון דעיקר של עליון אף שיונק מאויר דתחתון לכן דין שיהיה נופו לתחתון דבשביל יניקה שמעפרו יש לו עיקרו באמת:
בגמרא אמר רבא בעיקרו כ"ע לא פליגי כו' והקשו. המפורשים דבגיטין דף כ"ב גבי עציץ שנקבו בארץ ונופו בחוץ לארץ אביי ס"ל בתר נקבו אזלינן ורבא ס"ל בתר נופו אזלינן ואמרינן בדאשרוש כ"ע לא פליגי ופריך מר"י דהכא ומשני התם כדקתני טעמא שאם ירצה כו' משמע דר"י מודה דאזלינן בתר שורש וליישב נראה דבלא"ה יש להבין מאי משני הש"ס התם כדקתני טעמא שאם ירצה למלאות וקשה מאי טעם הוא זה סוף סוף עכשיו אינו שלו לכן י"ל דודאי בלא"ה הקשו התוס' שם אמאי לא מייתי מהך דערלה דס"ל לר"י דעולה מן הגזע פטור. לכן נראה דבלא"ה גירסת התוס' בגיטין ואזדו לטעמייהו וכבר כתבו התוס' דאין מוכח זה מזה לכן י"ל דודאי ר"מ ור"י בהא פליגי דר"מ ס"ל כיון דעיקרו של תחתון שדי נופו בתר עיקרו כיון דעיקרו של עליון מקרי העליון מוחזק מיהו רוב יניקה הוא מאויר של תחתון אלא דבהא פליגי דבאמת קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב ובעל השורש מקרי מוחזק א"כ ראוי שיהיה לבעל השרשים דפעמים יניקה משורש וא"כ י"ל לענין טבל שהוא דבר שיש לו מתירין אין הולכין אחר רוב לכן חייב במעשר גם לר' יהודה דחוששין שמא יניקה משורש והא דס"ל כאן דשל עליון הוא היינו משום דכיון דיכול למלאות גינתו לא מקרי העליון מוחזק גמור ושפיר אזלינן בתר רובא וא"כ עיקר הקושיא שם דר"י דס"ל דשל תחתון אע"ג דהעליון מוחזק בשורש אע"כ ס"ל ודאי כל יניקת הענף מתחתון דל"ל לפעמים יניקה משורש א"כ כיון דאין הולכין בממון אחר רוב ה"ל העליו המוחזק ודחי כיון שאם ירצה למלאות כו' לכן אתרע חזקתו ואזלינן בתר רובא ועפ"ז י"ל דהא בלא"ה קשה לפ"ז כיון דר"י מודה דרוב פעמים יניקה מן השורש א"כ אמאי העולה מן הגזע לבעל אילן הא לפעמים יניקה משורש ובעל הקרקע מוחזק ואף דרוב פעמים יניקה מן האויר שהוא הענף מ"מ אין הולכין בממון אחר רוב לכן נראה דודאי בלא"ה לא שייך דלמויי מכירה שתליא בדעת מוכר ולוקח וי"ל שגם העולה מן הגזע מכר לו לכן נראה דס"ל בפשיטות דאם נקרא אילן בפני עצמו אינו בכלל מכירה לכן אם היניקה מן השורש שהוא גוף הקרקע אינו בכלל מכירה והשתא קשיא ליה הא גופא למאי דמסיק בגיטין דלענין מעשר אזלינן בתר שורש ע"כ אמרינן דמיעוטא הוא שהיניקה מן השורש וא"כ תקשי אמאי העולה מן הגזע לבעל אילן הא בעל הקרקע הוא מוחזק ואין הולכין בממון אחר רוב ולהכי מייתי ותנן נמי גבי ערלה כה"ג דר"י ס"ל דפטור מערלה ע"כ הטעם משום דרוב פעמים היניקה מן אויר שהוא כמו האילן גופא והשתא ממילא אתרע נמי חזקתו דבעל הקרקע ושפיר אזלינן בתר רובא אף דאין הולכין בממון אחר רוב מ"מ בשלשה שני ערלה כבר היה זוכה בעל האילן מטעם דרוב פעמים יניקה מן האויר ולא יוכל בעל הקרקע לעכב שאין הולכין בממון אחר רוב ושמא הוא מן השורש דא"כ אסור לו מטעם ערלה וא"כ ממילא כבר יצא מחזקתו ושפיר הוה לעולם לבעל האילן כיון דרוב פעמים יניקה מאויר ששייך לבעל האילן ושפיר דמי להך דיכול למלאות גינתו לבטל זכות העליון לכן אזלינן בתר רובא וא"ש ואין להקשות איך קאמר הצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דממונא הוא אלמא דאפילו אי הוה של בעל האילן לא נדע דפטור מערלה דמ"מ הוה מצינן למטעי דלענין ממונא דתליא בדעת מוכר ולוקח אבל עכשיו ששנינו גם שניהם בא זה ולמד על זה ועוד נראה ליישב הקושיא דבגיטין משמע דגם לר"י בתר שורשו אזלינן רק הכא הטעם בשביל שיכול למלאות ולזה נראה דכבר כתבתי שאין זו סברא בשביל שיכול למלאות מ"מ אי אזלינן בתר שורשו ראוי שיהיה של עליון לכן נראה דודאי י"ל דגם ר"י מודה שתחילת צמיחת הפרי הוא משרשו רק מה שמתגדל ומיתוסף מאוירא קרבו כדאיתא בפרק איזהו נשך גבי קרי לעיל דף ס"ד וא"כ י"ל דודאי לענין איסור מודה ר"י דקמא קמא בטיל לענין איסור כדאמרינן בשלהי ע"ז בענין איסורא לגו התירא ועיין בר"ן שם משא"כ לענין ממון לא שייך ביטול וכיון דמתרבה מאוירו הוה של תחתון ולפ"ז י"ל דבגיטין דדחיק התם כדקתני שאם ירצה למלאות אין זה הטעם לשיהיה של תחתון אלא דמזה מוכיח דע"כ גם ר"י ס"ל שדי נופו דאל"כ ל"ל לטעמא דירצה למלאות וע"כ ר"י ס"ל ג"כ שדי נופו בתר עיקרו וא"כ קשה שא"כ לא יספוק זה הטעם שיהיה של תחתון דמ"מ אינו שלו לכן י"ל דודאי ר"י ס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו אלא דהוצרך לטעם זה דהא קשה לר"י איך אזיל בתר הנוף הא מפורש ב"ב דף כ"ז ע"ב אילן הנוטה מביא וקורא ועיין לעיל דף ק"ז בתוס' דמיירי שהענפים ברשות חבירו הרי שתיקן יהושע שיהיה הכל לבעל השורש וא"כ למה יהיה כאן לתחתון ועל זה נתן טעם כיון שיכול למלאות גינתו עפר לא הוה בכלל תקנת יהושע לכן מסברא אזלינן שפיר בתר בעל הענף אלא דהא גופא קשיא אמאי הפקיע יהושע כח בעל הענף שהרי כוחו יפה מבעל השורש לדברי ר"י וע"כ מוכח משום דבאיסורא אזלינן בתר תחילת הצמיחה שנצמח מן השורש וכיון דלענין איסור כן הוא תיקן יהושע גם לענין ממון למיזל בתר השורש אבל אי גם לענין איסור בטל צמיחת השורש בענף אין טעם שיתקן יהושע להפקיע כחו של בעל הענף וא"כ א"ש הכא דר' יהודה ודאי ס"ל דלענין ממון לא אמרינן שדי נופו רק התם מוכח שפיר מדהוצרך ר"י לטעם דאם ירצה התחתון למלאות ע"כ ס"ל דמתקנת יהושע איכא למשדי נופו בתר עיקרו וע"כ מטעם דלענין איסורא דטבל אזלינן בתר שורש וא"ש ולר"מ דס"ל של עליון ע"כ לומר דקשה למה צריך תקנת יהושע הא מדינא שדי נופו וצ"ל דמ"מ קצת יניקה מאויר ותיקן יהושע שבטל הקצת יניקה והכא דשייך טעמא דאם ירצה לא חיישינן לקצת יניקה כלל וניחא דהא קשה ל"ל טעמא דשדי נופו הא מפורש במתני' טעמא דר"מ אלא נראה דלר"מ ס"ל דעיקר יניקה משורש רק דקצת יניקה מאויר וע"ז היתה תקנת יהושע שתבטל יניקת האויר עכ"פ הכא שפיר פליגי בשדי נופו דלענין ממון לא ס"ל לר"י כלל שדי נופו:
דף קיט.
בגמרא רבי יהודה אומר מן הגזע פטור כו' וצריכי דאי אשמעינן קמייתא משום דממונא הוא כו' מכאן קשה על הרמב"ם דבפ"ד מהלכות מכירה פסק כר"י דעולה מן הגזע של בעל האילן וגם לענין ערלה פסק דעולה מן הגזע פטור א"כ מוכח דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו גם לענין איסורא ובפ"א מהלכות תרומות דין כ"ד פסק באשרוש לענין תרומה אמרינן שדי נופו בתר עיקרו וא"כ קשה אמאי פסק בפ"י ממ"ש ונ"ר שעולה מן הגזע פטור מערלה גם בלח"מ פ"ד משכנים הקשה דכיון דפסק כאן כר"ש דס"ל כר"מ דשדי נופו בתר עיקרו א"כ איך פסק דפטור מן ערלה ונראה ליישב דבלא"ה קשיא ליה להרמב"ם הצריכא דאמרינן אי אשמועינן קמייתא משום דממונא הוא וקשה הא בעל הקרקע הוא מוחזק וממון חמור מן האיסור דהא באיסור הולכין אחר רוב ובממון קיי"ל אין הולכין בממון אחר רוב וא"כ אם לא אמרינן שדי נופו לענין ממון א"כ גם לענין איסור לא נחמיר לכן נראה דודאי יש לחלק בין ערלה דהאילן בעצמו ג"כ יונק מן הקרקע רק שכבר נפטר וגם הענפים המתחדשים פטורים מערלה שהכל יניקה אחת א"כ י"ל דס"ל לר"י דגזע סמוך לקרקע שלשה נטפל לגוף האילן דכגוף האילן הוא חשוב ועיקר יניקתו מאילן שכבר כלו לו שני ערלה דס"ל דפחות מג' לאילן כאילו דמי כיון שהכל בא משורש אחד לכן פטור מערלה שסמוך לשלשה מקרי יניקה אחת עם האילן ובהך סברא פליגי דר"מ ס"ל דגזע סמוך לשלשה כקרקע הוא חשוב וכמו שפרש"י ור"י פליג עליה בהא לכן נראה דמשמע ליה דודאי מה שתוך שלשה אפשר שחשוב יניקה א' מ"מ אי אמרינן שדי נופו בתר עיקרו א"כ כיון שמקצת שרשים שמאילן העולה מן הגזע מתפשטים חוץ לשלשה א"כ איכא קצת שרשים שאינם נטפלין לאילן שמתחדשים שרשים חוץ לג' משורשי אילן הזקן וא"כ יש בו משום ערלה מקצת שרשים המתפשטים להלן מיהו י"ל דכיון דעיקר יניקה ממקומו ומיעוט שרשים מתפשטים א"כ מתבטלת כח יניקה זו שבחוץ בתוך שרשים שבמקומן הסמוכים לאילן ובטלים ברובא אלא דר"י לשיטתיה ס"ל מין במינו לא בטיל א"כ ע"כ לומר דלא ס"ל כלל שדי נופו בתר עיקרו דאל"כ הרי איכא נמי מקצת עיקרים שחוץ לשלשה ולהכי קאמר שפיר ואי אשמועינן קמייתא משום דממונא הוא והיינו כיון דרוב יניקה אחד עם גוף האילן שפיר הוה בכלל מכירה דהכל אילן אחד דלענין ממון ודאי טפלים קצת שרשים המתפשטים אבל גבי ערלה דאיסורא הוא איכא למטעי לר"י דיש קצת יניקה חדשה ומין במינו לא בטל ור"י לשיטתיה אבל לדידן דקיי"ל מב"מ בטל ברובא ואף דערלה בעי מאתים היינו דוקא כשכבר הוכר האיסור אבל כאן עיקר הפרי הוא לפי עיקר יניקה וכמ"ש הפוסקים גבי דבר שיש לו מתירין דלא בטל כלל מ"מ בלא הוכר האיסור בטל וא"כ ממילא לא קשיא כלל דאפילו אם נימא שדי נופו בתר עיקרו כאן י"ל שהכל יניקה אחת וגם העיקר פטור שחד הוא עם האילן והא דקאמר ואי אשמועינן בהא דערלה הו"א בהא קאמר ר"מ י"ל ג"כ דמצינן למטעי דחייש לקצת שרשים אבל לפי האמת לא דמיא כלל לדידן הך שדי נופו דמתני' לאילן דבמתני' העיקר לגמרי של עליון ולק"מ:
בגמרא בעי רב ענן כו' מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו כו' הרי"ף השמיט בעיא זו (ומדברי ראשונים נראה דלא היה הגירסא רק מגיע לנופו בהא לחוד בעי ודלא כמ"ש בספרים דבעי נמי מגיע לעיקרו) ותמהו עליו ונראה ליישב בכמה אנפי חדא י"ל דלפי מה שפרש"י לעיל דהטעם מה שאין ידו של עליון מגיע לו קני התחתון מטעם הפקר וקשה מ"מ איך יקנה התחתון וצ"ל מדין חצירו וקשה הא איתא בגיטין בפ"ב דף כ"ב במכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קני עד שיחזיק וקשה אמאי לא יקנו לו כליו של בעל עציץ ואפשר דמיירי מסתמא שעומד ברשות בעל הזרעים וה"ל כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קני אא"כ אמר יקנה ובזה מיושב מה שהקשו התוספות שם דלינקט בעציץ של אחד. ולפ"ז י"ל דבעציץ של אחד מסתמא עומד ברשותו א"כ לא שייך למתני אם משך העציץ לא קנה עד שיחזיק דאם משך העציץ ממילא קונה גם הזרעים מטעם כליו ולהכי נקט בעציץ של א' שעומד ברשות בעל הזרעים ושפיר נקט לא קני עד שיחזיק היינו מה"ט גופיה דכליו אין קונין ברשות מוכר והא גופא קמ"ל דמהני דרשות היינו משיכה ומשיכה כשמוציא מרשות מוכר בלא"ה מהני מטעם כלים וע"כ מיירי ברשות מוכר משא"כ אי הוה נקט עציץ וזרעים של אחד הוה מוכרח למיתני משך העציץ לא קני זרעים והא ליתא דמ"מ כי היכא דקני העציץ במשיכה קני נמי זרעים במשיכה ולהכי נקט בעציץ של א' וזרעים של א' וקמ"ל הא גופיה דכיון דהוה כליו של לוקח ברשות מוכר לא קני עד שיחזיק ומהני אפי' ברשות מוכר והה"ד משיכה בעציץ וסימטא ה"ל קנין ע"י כליו של לוקח וא"ש. מיהו פשטא דש"ס וסתימת הפוסקים משמע אפי' עומד העציץ ברשות לוקח וא"כ מוכרח דחצר לא קני מחובר וא"כ קשה הא התחתון עדיין לא קני וצ"ל דהבעי' לר' שמעון לשיטתיה דס"ל בב"ק ר"פ הכונס באכלה פירות גמורים דהעומד לתלוש כתלוש דמי וא"כ י"ל דשפיר קני ליה מטעם חצירו וא"כ אנן דלא קיי"ל בהך דעומד לתלוש כתלוש דמי רק כרבנן דשבועות דכל המחובר לקרקע הוא כקרקע (אף דבהא דבפירות גמורים פסקינן כר"ש צ"ל דאנן דוקא בהא פסקינן לקנוס המזיק אבל ר"ש גופיה לא מפליג מיהו לעיל בדף הקדום משמע נמי דשייך חצר ובמחובר עמ"ש שם וצ"ע). ועוד נ"ל דהא קשה בלא"ה מאי מספקא ליה במגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו הא כיון דהעיקר הוא ברשות התחתון זכה בעיקר א"כ ממילא כיון דר"ש כר' מאיר ס"ל דס"ל שדי נופו בתר עיקרו רק אפקורי מפקר לתחתון א"כ כיון שכבר זכה התחתון בעיקרו ממילא זכה גם בנופו לכן י"ל דס"ל דלא פליגי רק בהך סברא וכסוגיא דגיטין דעיקר פלוגתייהו באם ירצה התתתון למלאות דר"מ ס"ל דתליא במה שיוכל ליקח את עפרו ור"ש ס"ל בהא כר"מ דהך סברא דיכול ליקח עפרו עדיך רק במקום שאין יד העליון מגעת ס"ל דהוא של תחתו וא"כ י"ל שפיר דמבעיא ליה במגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו כיון שהוא דבר מועט א"כ מבעיא ליה אי אהני ליה סברא דיכול העליון ליקח מעט מעפר העליון באופן שיוכל להגיע לתחתון א"כ י"ל שהוא של עליון שהרי גם העליון יכול להגיע אליו כשיקח מעט מעפר וא"כ י"ל דלדידן דקיי"ל כרבא דעיקר הפלוגתא בשדי נופו בתר עיקרו א"כ ממילא כיון דאינו מגיע לעיקרו וכבר זכה התחתון בעיקר ממילא גם הנוף שלו וע"כ הפירות במתני' כל שהעליון יכול לפשוט ידו לעיקרו וליכא איבעי' כלל וא"ש דבר הרי"ף ועמ"ש בסמוך עוד כמה ישובים לדברי הרי"ף:
בגמרא אמר אפרים ספרא משום ריש לקיש הלכה כר"ש אמרוה קמי דשבור מלכא א"ל אפריין נמטי' לר"ש עיין פרש"י שאינ דאמרי דשבור מלכא הוא שמואל ורש"י הקשה אטו לא קים ליה לשמואל בלא"ה דר"ש ע"ש ונראה ליישב ויתיישבו ג"כ דברי הרי"ף שלא הביא בעי' דר' ירמיה דמגיע לנופו וכו' ונראה דודאי פשטא דמתני' משמע דכל שהעליון יכול לפשוט ידו הוא של עליון באיזה אופן שיהיה והנה ר' ירמיה שנסתפק בסברא במגיע לנופו ע"כ יש איזה סברא שיהיה של תחתון וא"כ לכאורה י"ל לפי מה שפרש"י הטעם דמה שאין העליון יכול לפשוט ידו הוא של תחתון מטעם דאפקורי מפקר ליה א"כ כל שיש איזה ספק ממילא הוא של עליון דהא בספק הפקר מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא ואין מקום לבעיא דכל שיהיה לנו איזה ספק הרי אוקי ממונא בחזקת מרא קמא ואין מקום לספק אלא די"ל דכאן לא שייך חזקת מרא קמא ולא דמי לשאר הפקר שכבר היה בחזקת הבעלים אבל כאן לא נעשה שלו מה שנוסף אלא דמ"מ קשה כיון דטעמא משום הפקר א"כ אימת מפקר מה שגדול אח"כ אי קודם שבא לעולם אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והה"ד שאין אדם מוחל דשלב"ל ולאחר שבא לעולם כבר ה"ל מרא קמא ואין התחתון זוכה רק מה שהפקיר בבירור וא"כ מספיקא לא יקנה מן ההפקר ועפ"ז י"ל דבלא"ה יש להבין למה הביא הרי"ף הך דאפריין נמטי' לר"ש אך נראה דודאי י"ל כהנך מפרשים דשבור מלכא הוא שמואל והנה רש"י פירש אפריין חן שלנו נמטי לר"ש והוא דבודאי ע"כ יש סברא להסתפק בהך דמגיע לנופו כמו שנסתפק בעל הבעי' ואם נימא דיש סברא להסתפק בכך ושיהיה זכות לתחתון גם בנופו אף שיד העליון מגעת שם כיון שאינו מגיע לעיקרו א"כ ר"ש סתם הדברים וכייל בכיילא רבא שמה שיכול העליון לפשוט ידו שיתכן יהיה לתחתון זכות בו אלא די"ל דמספיקא נמי יש לעליון חזקת מרא קמא ועל זה קשה הא אימת מפקר לה כשבא לעולם אז כבר זכה בו העליון קודם שהופקר והדר ה"ל חזקת מרא קמא מיהו אי אמרינן אדם מקנה דשלב"ל א"כ יכול להפקיר ג"כ י"ל דלא הוה ביה חזקת מרא קמא מעולם וי"ל שמועיל תפיסת התחתון א"כ סתם ר"ש הדברים ביותר ולזה אמר שמואל לשיטתו דס"ל בכתובות דף נ"ט הלכה כר' יוחנן הסנדלר דאין אדם מקדיש דשלב"ל א"כ ממילא דאינו מפקיר ג"כ דשלב"ל וא"כ ממילא בכל ספיקא אוקמה ברשות העליון דהוא מרא קמא ואין לומר שנעשה הפקר מיד ולא הוה ברשותו מעולם דאימת מפקר ליה וא"כ ממילא בכל דבר שראוי להסתפק הוא של עליון כל שיכול לפשוט ידו וא"כ א"ש אפריין ר"ל חן שלנו היינו כפי שיטתינו צדקו דברי ר"ש בחן הלשון ג"כ שלעולם כל מה שיכול לפשוט ידו וליטול הוא שלו וכן הביאו הרי"ף להורות דבכל מקום הוא של עליון וא"צ להביא הבעי' ועוד נראה דבלא"ה כבר תמה הרא"ש כיון שטעמא מטעם שמפקיר שבוש לירד לרשות התחתון א"כ פשיטא כל שיוכל ליקח ע"י עיקר או נוף שאינו מפקירו לכן נראה דודאי י"ל לר"ש לשיטתיה קמבעי' והוא דר"ש ס"ל בחולין פ' העור דף קכ"ח איתא שם אמר אביי קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה ופרש"י משום שמתחבר גם מה שבעציץ ע"י יניקת הענף מן הקרקע ור"ש אמר מה טיבה לטהר אלא הטמא בטומאתו הטהור בטהרתו והיינו משום דס"ל דמה שחוץ לעציץ שבאויר הקרקע הוא טהור אבל מה שבפנים אינו מתחבר למה שבחוץ וא"כ יש לפרש בודאי טעמא דר"ש דכי היכא דס"ל דאין יניקת העציץ בטל לגבי גדולי האויר מו כן ס"ל דכל א' יש לו חלק בירק העליון מכח הקרקע שלו והתחתון שביל אויר שלו ויניקת האויר מארצו של תחתון א"כ י"ל דברי ר"ש הם מו פשרה שיוותר התחתון על אויר שלו כדי שיוותר גם העליון על יניקת עפר הא אין יניקת האויר בטל להשורש כמו שבעציץ שאינו נקוב אינו בטל יניקת האויר אף דחשוב כמחובר וכיון שיש חלק לשניהם לזה יניקת האויר לזה יניקת השורש לכן מחלי להדדי שזה מוחל לתחתון יניקת עפר שלו התחתון מוחל לעליון יניקת אויר שלו א"כ שפיר ראוי להסתפק במגיע עיקרו וכו' הי מינייהו עדיף טפי משא"כ לדידן דקיי"ל שהעציץ בטל גבי יניקת האויר א"כ כ"ש שיניקת האויר בטל ליניקת השורש דהא קיי"ל נקבו בארץ ונופו בח"ל ואשרוש דאזלינן בתר השורש וכמ"ש בגיטין וכתבו תוס' שם הטעם דבנקוב מקרי מחובר והשורש עיקר א"כ כאן נמי ודאי תר עיקרו אזלינן והטעם הוא משום הפקר כפרש"י וא"כ ממילא כל יכול להגיע אליו אינו הפקר כלל ואין מקום לבעי' וא"כ א"ש ג"כ הא אמר שמואל אפריין חן שלנו נמטיי' לר"ש דלר"מ לשיטתיה דס"ל דהטמא טומאתו והטהור בטהרתו ולא אזלינן בתר יניקה שחשובה ביותר יש ספק ג"כ כאן די"ל דגם לתחתון יש זכות ביניקת האויר אבל לדידן דקי"ל דיניקת השורש בעציץ שאינו נקוב בטל ליניקת האויר א"כ כ"ש שיניקת האויר בטלה לגבי יניקת העיקר דקי"ל באשרוש אפילו בעציץ שדי נופו בתר עיקרו וא"כ צדקו דברי ר"ש בחן הלשון דכל מה שיכול לפשוט ידו וליטול הכל הוא של עליון ודברי רי"ף נכונים ועוד נראה דבלא"ה הקשה הרא"ש הא כל מה שאינו מפקיר אינו זוכה בו וא"כ יכול לפשוט ידו ליטלו לכן נראה דודאי כשגדל העיקר כבר היה ביד התחתון רשות ליטלו דהא בתחלה הפקירו מחמא בושה שירד לרשות התחתון וכיון שמותר לתחתון ההשתמשות במקום שאין הוא יכול להגיע ממילא כיון שזוכה בעיקר במקום שאין העליון יכול להגיע ממילא כל ההשתמשות מותר לתחתון א"כ י"ל שגם הנוף מקרי גדל ברשות התחתון שהרי חלק התחתון מופקר לו להשתמשות שלו וקניא ליה חצירו לתחתון כיון שבאויר התחתון הענף. ואין לומר דהא העיקר הוא בעפרו של עליון די"ל כיון שכבר הפקיר העיקר ומוותר לתחתון הרי מקרי גדל ברשות התחתון ג"כ שהרי התחתון משתמש בחלק שאין יד העליון מגעת כיון שאין העליון יכול להשתמש שם וכיון דלמטה נקרא רשות התחתון א"כ כיון שהעיקר הוא של תחתון ממילא גם מה שנתגדל אח"כ הכל הוא ברשות התחתון וי"ל שהוא של תחתון שבא מכח השורש שכבר זכה בו התחתון ואין לומר דמ"מ הנוף יונק מעפר של העליון והנוף שמגיע אליו אינו מפקיר דלא מקרי כלל עפר של עליון שהרי מפקיר לתחתון להשתמשות שלו והתחתון משתמש בו מיהו נראה דהך מילתא תליא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי שפיר י"ל דלתחתון חלק בעפר ג"כ שהרי הוא משר מש בו אבל אי אמרינן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אע"ג דהפקיר העיקר מ"מ הנוף יונק מקרקע שלו ועש"ך סימן רמ"ג שסובר דחצר דמשכיר הוא דהשוכר אין לו רק קנין פירות וא"כ פשיטא דהנוף ברשות עליון כיון שיכול להגיע אליו אינו מפקירו והנה ריש לקיש ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אפילו תימא שהפקיר העיקר מ"מ הנוף גדל ברשות עליון והנוף אינו מפקירו ופשיטא שהוא של עליון וא"כ צדקו דברי ר"ש שסתם וכייל כל שעליון יכול לפשוט ידו שלו הוא דאינו מפקיר רק מה שלא יוכל ליקח אבל אי אמרינן קנין פירות כקהג"ד, א"כ יש סברא שיהיה של תחתון שגם הרשות הפקיר לתחתון להשתמשות הרי מקרי גדל ברשות תחתון וא"כ סתם ר"ש הדברים וא"כ א"ש אמרוה קמיה דשבור מלכא היינו שאמרו לו משמיה דריש לקיש וריש לקיש ס"ל ק"פ לאו כקהג"ד וקי"ל כוותיה לכן אמר אפריין ר"ל חן שלנו שאנו סוברין קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ ממילא כל מה שאינו מפקיר הוא של עליון ויצדק חן הלשון של ר"ש בכלל שכל מה שעליון יכול ליטול הכל שלו ולהכי סתם הרי"ף דהא אנן קי"ל כריש לקיש בהך דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כמו שפסק הרי"ף במס' ב"ב דף קל"ו וצדקו דברי הרי"ף ועיין בסמוך:
בפרש"י ד"ה קמי' ואית דאמר כו' ואינו מיושב כבר הארכתי בסמוך ואפשר לומר עוד כי לכאורה נראה דר"ש הוא מכריע דר"מ ס"ל אל עליון משום עפרו ור"י ס"ל של תחתון משום אוירו א"כ ר"ש ה"ל מכריע די"ל סברת ר"מ דאפילו מה שאין יכול להגיע לו של עליון שהרי אם יטול קצת עפר יוכל להגיע לו וכבר אמרו בגמ' דשבת דף מ"ם דר' יוחנן אמר הלכה כדברי המכריע וא"כ לא היה צריך ריש לקיש לחדש זה דכבר אמרו ר' יוחנן רביה אלא ודאי ס"ל ר"ש טעמא דנפשיה קאמר שלא נזכר בדברי ר"מ כלל וא"כ ר"מ לא ס"ל כלל טעמא דהפקר ור"ש טעמא דנפשיה קאמר וא"כ א"ש כיון שאמרוהו משמיה דריש לקיש ע"כ ס"ל דר"ש טעמא דנפשיה קאמר ולא נזכר סברתו כלל בדר' מאיר דטעמא אחרינא הוא וא"כ האפריין נמטייה לר' שמעון דייקא הנה הארכתי בזה לסיומא דמסכתא וקב"ה חדי בפלפולא מיהו אי ס"ל לרי"ף דלא מהני תפיסה בבעי' דלא איפשטא בלא"ה לא קשיא כלל על הרי"ף דפשטא דמתני' משמע דכל שיכול לפשוט הוא שלו באיזה אופן שיהיה א"כ אפי' נשאר הבעיא בספיקא הרי עליון מרא קמא דמספיקא לא יזכה זה כל זמן שאינו הפקר בודאי:
ברמב"ם וכן הוא בש"ע בהך בעיא לא יטול העליון משמע דלכתחילה הוא לתחתון וצ"ע דלפירש"י נראה דהעליון מוחזק שפי' במתני' דהתחתון מכח הפקר עליון זוכה א"כ הו"ל העליון טפי מוחזק ובטור כתב דחולקין וצ"ע ג"כ דנראה דהעליון מוחזק והרמב"ם אפשר שסבר טעם אחר על הא דכל שיכול לפשוט ידו ועמ"ש בסמוך:
הדרן עלך הבית והעליה וסליקא לה מסכת בבא מציעא בעזר שוכן רומה סיימתי ספרי מעיני החכמה. **(ראה עפמש"ל ביישוב דעת הרי"ף דס"ל כפשטא דמתני' דכל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטלו ה"ה שלו וכבר כתבתי שדברי הרמב"ם צ"ע דמחשב להתחתון מוחזק טפי מן העליון אלא דהיה אפשר לתרץ דברי הרמב"ם דהתחתון חשיב מוחזק טפי מן העליון משום דכיון דעיקרו ודאי של תחתון כיון שאינו מגיע אליו העליון וכבר כתבתי די"ל דהתחתון נקרא ודאי שהרי ע"כ עד הנוף יש לו והנוף הוא בספק והכל הוא גידול וחיבור אחד כ דמי לספק ויבם בנכסי סבא דאין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ראוי שיהיה של תחתון אלא דכבר כתבו התוס' ריש מכילתין בזה אומר כולה לי וזה אומר חציה שלי נימא ביה אין ספק מוציא מידי ודאי וחילקו התוספות דשם בנו של סבא ודאי יורשו וזה לא יוציא דבשביל שמוחזק בחציה אינו ועיל לו לחציו השני וא"כ גם כאן מה שמוחזק בעיקרו לא יועיל לו לנופו דמ"מ ספיקא הוא אם הוא של עליון וכבר כתבתי דה"ק אפריין נמטיי' "ש היינו לפי שיטתינו עולין דברי ר"ש כהוגן דכל מה שהעליון יכול לפשוט ידו הוא שלו אף שאינו מגיע לעיקרו דשמואל ס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ועליון נקרא מוחזק ועי' ביישוב דברי הרי"ף וא"כ יפה נדרשת מסכת זו מסופה לתחילתה דבמה שר"ש מזכה העליון בספיקא הוא מפני דלא אמרי' בזה אין ספק מוציא מידי ודאי והיינו טעמא דבריש מכילתין בזה אומר חציה שלי וזה אומר כולה שלי דלא מקרי ודאי העליון מוחזק כדפרישית:)**
(יען כי מצאנו בכ"י המחבר ממסכתא זו קונטרס אחד ממסכת ב"ב וכדי שיצא לאור הצגנוהו פה).