אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין פרק חמישי איזהו נשך › מהדורא בתרא

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

פרק חמישי איזהו נשך · מהדורא בתרא

מהדורא קמא

(כבר כתבתי בחדושים ומה שנוסיף לי אכתוב בס"ד)

דף ס:

בתוספות ד"ה למה כו' וא"ת ולמה שינה כו' נ"ל ליישב דכבר כתבתי דקשה איך קאמר אי דאוזיף מאה במאה כו' וקשה איך ס"ד שזה רבית דאורייתא דהא סאה בסאה אינו אלא מדרבנן וגם מעיקרא קאמר הש"ס בפשיטות דשביק לרבית דאורייתא ונקט רבית דרבנן לכן אפשר לתרץ קושית התוס' דודאי להכי נקט נשך בכסף ורבית באוכל לאשמועינן הא גופיה והוא דבודאי בכסף סלע בחמשה דינרין הוא נשך בהחלט דאף אם יוזלו פירות מ"מ במטבע לא שייך יוקרא וזולא כדאיתא בפרק הזהב א"כ בין מעיקרא בין בסוף הוה נשך ותרבית אבל באוכל משכחת לה שלוה סאתים בשלש אם הוזלו אח"כ ובשעת הלואה היה שוין סאתים בסלע ובשעת פרעון שנותן לו שלש אין שוה ג"כ רק סלע א"כ בסוף אין שייך בו רבית שאין שוה יותר דלעולם נקרא תרבית מצד הכמות שהרי מקבל שלש בעד שתים וא"כ באוכל מקרי רבית דוקא משעת נתינה שפסק סאתים בשלש אף שלבסוף אפשר דלא יתרבה שלא יהא שוה יותר משא"כ בכסף לא שייך לחלק בין תחילה לסוף וא"כ מה דכתיב במרבית לא תתן אכלך אתי לאורויי דבתר מעיקרא אזלינן כיון דבשעת נתינה רבית הוא אף שיוזל אח"כ מ"מ מקרי רבית סאתים בשלש וקמ"ל מה דנקרא רבית בשעת נתינה איכא איסורא וכספא טיבעא הוה א'כ לא משכחת לה שיהיה רבית בשעת נתינה ואח"כ לא יהיה רבית רק באוכל שהוא פירות וא"כ מוכח כן לפי המסקנא דלהכי שינה הכתוב לאורויי דבתר מעיקרא אזלינן וא"כ תו לא קשיא מה שהקשה הא סאה בסאה פשיטא לן דהוא דרבנן די"ל דכך המשך הש"ס מדשביק רבי דאורייתא ונקט רבית דרבנן והיינו מרבה בפירות לפי פירוש התוס' לקמן דלקח בהלואתו פירות ואח"כ עמדו חטין בשלשים דינרין אין כאן רק איסור דרבנן לפי האמת דבתר מעיקרא אזלינן ומנ"ל הא וע"כ משום דלא משכחת לה נשך בלא תרבית כדמפרש הש"ס וא"כ ממילא מוכח מכח קושי' התוס' מדשינה הכתוב אתי לאורויי דבתר מעיקרא אזלינן והכל נכון:

דף סא.

בגמרא ל"ל כו' לאו בגזל כו' תיתי מרבית ואונאה. כבר כתבתי לעיל להקשות למ"ד אין אונאה לפרוטות א"כ לא יליף מאונאה גזל פרוטה ונראה דבלא"ה כבר הקשתי איך אמר דגזל לא נפיק מאונאה משום דלא ידע דמחיל אבל בגזילה מחל א"כ קשה קרא דוהשיב את הגזילה איך תתרגמי' לכן י"ל שגם בגזילה יש מציאות לא ידע דמחיל כגון שגזל מבית שומר או שלוחו וא"כ י"ל דכמו דלא יליף מאונאה גם מגזילה לא ניליף די"ל דבגזילה איירי ג"כ בלא ידע דמחיל וא"כ א"ש דנילף גזל דידע דמחיל מרבית ואונאה וא"ת למ"ד אין אונאה לפרוטות י"ל דלא מקרי גזל עד פרוטה די"ל דאכתי מוכח מהשיב את הגזילה גזילה דלא ידע דמחיל ומוכח שפיר מגזל דלא ידע דמחיל ורבית וגזילה סתמא פרוטה ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל פרק הזהב אגמר' דבכורות דקאמר השתא גזילו מותר אונאתו מבעיא וקשה הא אונאה לא מוכח מגזילו דידע דמחיל ולפ"ז ניחא דודאי איכא גזילה דלא ידע דמחיל ומגזילה זו מוכח שפיר אונאה בק"ו:

דף סא:

גמרא במדה זו מדידת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה כו' לכאורה פשיטא שזה גזל גמור הוא ואפשר לומר דבלא"ה יש להבין למה ימתין השני מימות החמה לימות הגשמים לכן אפשר דקמ"ל אם אין אח אחד בכאן וזה רוצה חלקו א"כ נותנין לו חלקו ובחלק השני מורידין קרוב נמצא שזה נהנה מחלק אחיו שאכל הפירות כדלעיל פרק המפקיד דף ל"ט וא"כ ס"ד שאם בא אחיו השני אינו מקפיד על דבר מועט קמ"ל דמ"מ לא יעשה כזאת ולהכי פרש"י אחין ולא שותפין גם אפשר דנ"מ דאפילו אחין למ"ד אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל א"כ אין נ"מ כ"כ שביובל יוחזר לזה חלקו אפ"ה לא יעשה עול במדה:

גמרא ק"ו ומה משורה כבר כתבתי דקשה איך שייך ק"ו שלפי גודל המדה הפחת לפי ערך ואפשר לומר עוד דרביעית יש בו יותר מהקפידא שזו שיעור של מצוה כדאמרינן בפסחים דף ל"ח ע"ב רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות ובפרק המוציא יין כדי מזיגת כוס של מצוה שהוא רביעית וא"כ בחסר כ"ש יש בו מהקפידא יותר לשיעור שהוא צריך ולהכי לא נקט נמי פחות מרביעית מיהו בב"ב דף פ"ט ע"ב חשיב נמי חצי תומן ועוכלא ע"ש:

בגמרא ע"כ ותו לא כבר כתבתי הדיוק מה שעולה על הדעת לומר דבדרבנן לא שייך יכין וי"ל באופן הלזה לפי מה שמבוא' בפסוק שמביא לקמן בנשך נתן כו' וחי לא יחי' א"כ י"ל לפי מה שאמרו לקמן דף ע"א עושה אלה לא ימוט לעולם מלוי ברבית נכסיהן מתמוטטין שנאמר עושה אלה לא ימוט לעולם א"כ י"ל רבית דאורייתא שלמיתה ניתן ויורש א"צ להחזיר י"ל שפיר יכין רשע וצדיק ילבש אבל רבית דרבנן דאין עונשו חמור כ"כ י"ל שנידון בהתמוטטת נכסים לא שייך צדיק ילבש ואין דוחק לאוקמה התמוטטת נכסים בכה"ג דהא דרשינן כספו לא נתן בנשך אפי' רבית דנכרי וא"כ שפיר י"ל דדוקא בדאורייתא שייך ילבש אלא דהש"ס ס"ל כדפרישית בחדושים שכינה התנא תרבית ברבית דרבנן לפי שנשאר לו ואינה יוצאה בדיינים כיון שהוא רבית דרבנן מתרבה ממונו וא"כ ע"כ כוונת התנא שמתרבה ממונו בדרבנן יותר א"כ קשיא ליה שפיר איך אפשר שכיון התנא ע"כ ותו לא דע"כ כיון דמכנה התנא דרבנן בלשון תרבית הכונה על ענין שמתרבה דרבנן יותר משל תורה ולזה קאמר אפילו ע"כ שייך בו לשון רבית בשל תורה שמתרבה אצל בנו ותרבית הוא מתרבה אצלו ג"כ ולמ"ד אינה יוצאה בדיינים א"ש ג"כ תרבית כפרש"י שאינו נהנה ממנו אע"פ שאינו יוצאה בדיינים עונשו בידי שמים. עוד אפשר לומר דקדוק הלשון דקרי לתנא נשך דאורייתא ותרבית רבית דרבנן אפשר לסייע לדעת רשב"א שסובר דהלוה לא עבר ברבית דרבנן א"כ י"ל דאיסור הלוה אינו מבואר בפסוק רק בלשון נשך לא תשיך לאחיך כו' משא"כ לשון רבית לא נאמר בפירוש על הלוה וא"כ דייק התנא לומר מפני שהוא נושך ואיכא איסור גם על הלוה משא"כ רבית לא נאמר בתורה איסור רבית על הלוה אף דדריש לעיל הגזירה שוה מ"מ אגב אורחא קאמר התנא לפום פשטא דקרא דלא מצינו שום רבית על הלוה:

בתוספות ד"ה רבא כו' אע"ג כו'. מ"ש התוס' דרבא ס"ל ר"ק אינה יוצאה בדיינים כבר תמהו עליהם דלקמן דף ס"ה ובתמורה משמע בהדיא דס"ל רבא ר"ק יוצאה בדיינים לכן נ"ל ליישב דרבא ס"ל ר"ק יוצאה בדיינים ודרשא דקרא אתיא נמי אליבא דרבא לפי שיטתו והוא עפמ"ש בחדושים דקשה דמעיקרא פריך מ"ט דר"י משמע דמסברא הוה אמרינן דיוצאה בדיינים והדר פריך מ"ט דר"א משמע דמסברא הנ"ל דאינה יוצאה בדיינים לכן י"ל בפשיטות דודאי בפשיטות הוה לן למימר דהוה כמו גזילה ויוצאה בדיינים ולהכי בעי מ"ט דר"י דמשמע לו דחייב להחזיר שהרי אינו נותנו ברצון ומייתי טעמא דר"י והדר פריך מ"ט דר"א והוא דמשמע ג"כ לפי האמת אין מוציאין הרבית בדיינים מטעם גזילה דהא היורשין אין וחייבין להחזיר ומפרש שאינו מטעם גזילה רק מטעם מצות השבה כי היכא דניחי אבל ודאי קני ליה ועפי"ז י"ל דודאי יש הפרש בענין השבה בין רבית לגזל דגזל דכתב רחמנא והשיב את הגזילה מקרי ניתק לעשה שהעשה תיקון הלאו הוא כמו שפרש"י במכות דף ט"ו וא"כ יש הפרש בין רבית לגזילה דבגזילה אם מת ולא הספיק להשיב כיון דהיורשים מחוייבין להחזיר הרי נתקן הלאו של גזילה ע"י חזרת היורשים ומועיל לו למעט עונשו שהרי נתקן עכ"פ אף שהוא לא תיקנו כמו שאם אינו רוצה והב"ד כופין להשיב עכ"פ יש תיקון ללאו משא"כ ברבית נהי אם קיבל הרבית יכול לתקנו בהשבה אבל אם מת מקרי מעוות לא יוכל לתקן שהרי היורש אינו מחוייב להחזיר ואם החזיר מדעתו מתנה בעלמא יהיב ואין מועיל לתיקון הלאו וא"כ א"ש דרבא ודאי אליבא דנפשיה דריש נמי להאי קרא דמות יומת דמיו בו רק דדריש ליה בזה הטעם שאם מת דמיו בו אין לו שום תיקון דאחר שמת אין חיוב על הבן ונתבטלה העשה לגמרי ולא ניתן להשבון אבל ר"י דדריש לקרא דוחי אחיך לכדרבי עקיבא כדלקמן א"כ אין טעם לחלק בינו ובין בנו וכיון שלא ניתן להשבון ע"כ קני ליה ולאו בכלל גזל הוא ודריש מהך קרא מה שופכי דמים לא ניתן להשבון אף מלוי ברבית מוכח דקני ליה ואין לפרשו דוקא לאחר מיתה לא נתקנה העשה כיון דלא ס"ל דרשא דוחי אחיך אלא דמסברא הוה אמרינן דלא קני ליה והשתא דקני ליה ממילא דרשינן ליה כפשטיה שאף קודם שימות אין לו תקנה בחזרה לכן אמר מגופיה דקרא שמיע ליה לר"י דלא דריש וחי אחיך רק לענין הסברא דקני ליה ואינו בכלל גזל שפיר קאמר דזה מוכח מקרא גם לרבא אלא דלרבא מפרשינן נמי קרא דכתיב באורייתא לכך אבל לר"י צ"ל דהך דיחזקאל הוה גלויא מלתא שאין רבית בגדר גזל רק דקני ליה לגמרי והכל נכון ודו"ק:

בגמרא רבא אמר כו' הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים וקשה למה ליה לומר לאקושי לשופכי דמים שנדחקו התוספות לימא בפשיטות דהוקשו מלוי ברבית לחייבי מיתות דמה חייבי מיתות קים להו בדרבה מיניה ופטורין מתשלומין אף מלוי ברבית כן מיהו לשיטת התוס' שסוברין דאף לצאת ידי שמים פטור א"כ לא מועיל הך הקישא דהיכא דקים ליה בדרבה מיניה חייב לצאת ידי שמים כדרבא לקמן דף צ"א אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו אבל לפי' ריב"ן דבאמת חייב לצאת ידי שמים לימא בפשיטות דהוקשו מלוי ברבית לחייבי מיתות דקים להו בדרבה מיניה וחייב נמי לצאת ידי שמים ונראה מכאן סיוע לדברי מהרש"ל שהביא בש"ך ח"מ ר"ס כ"ח דדוקא גבי אתנן מהני תפיסה שחייב שניהם משא"כ בשאר לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה א"כ י"ל ברבית לפי' ריב"ן למורא ניתן ולא להישבון משמע דוקא במחזיר מעצמו אבל תפיסה לא מהני ולהכי מקיש ליה לשופכי דמים שאין שייך בו תפיסה:

דף סב.

בפירש"י וחי אחיך עמך רישיה דקרא ברבית קאי אל תקח מאתו עכ"ל. לכאורה מה בעי רש"י בזה ואפשר דקשיא ליה לרש"י דבשמעתין חשיב רבית ניתק לעשה ואחר וחי אחיך כתיב את כספך לא תתן לו בנשך גו' וא"כ מקרי לאו שקדמו עשה ואיתא במכות דף ט"ו כל לאו שקדמו עשה לוקין עליו ואף דהתוס' הקשו מגזילה כבר כתבתי דאין ראיה מגזילה דבתרי עניני אין מוקדם ומאוחר בתורה לכן פירש"י כיון דמעיקרא כתיב הלאו דאל תקח הרי קדמו לאו עכ"פ וא"ש מיהו לפרש"י שם משמע דס"ל כפי' התוס':

בגמרא עד שבא רבי עקיבא ודרש וחי אחיך עמך חייך קודמין: עיין הגמי"י פ"ג מת"ת דברי ר"ת שפירש טוב תורה עם ד"א ד"א עיקר ועיין בהגהות שם שהקשו עליו גם רבינו אלחנן חלק עליו ולכאורה משמע דכאן כיון דדרש עמך חייך קודמין א"כ עם הוא הטפל ונראה כשנזכר עם במקום שהוא סיבה לדבר כמו כאן שהוא סיבה לחיות חבירו א"כ עמך ה"ל אתה תגרום לו חיות הסיבה חשובה מן המסובב משא"כ תורה עם ד"א אין ד"א סיבת תורה דהתורה יקנה במיעוט ד"א וא"כ זה שנזכר בסתם חשוב יותר והך דיבמות יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב נראה בדבר שאנו דנין עליו שיהיה בשיתוף ומי יזכה א"כ משמע שזה זוכה בודאי ויורשי האב עיקר דאיך שייך שיחלקו אם אין להם בנכסים וכיון דנקט שחולקין עם יורשי אב משמע שהם ברורים יותר בזכות הנכסים עמש"כ בדרושים על מ"ש מהר"ם שי"ף הך דעמך במאכל:

בגמרא והני משום כבוד אביהם. לכאורה אין ענין לקושיא זו דלכ"ע קשה ואפשר לומר דהוה מצינן למימר דמה שאינה יוצאה בדיינים הוא שנתנו לו במתנה וקני ליה ובב"ק דף ק"י בנתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא ודייק אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאם לא כן נימא אדעתא דהכי לא יהיב וא"כ כאן י"ל דודאי הרבית מסתמא אינו נותנו ברצון רק מפני האונס שמא יצטרך ללות עוד וא"כ במת י"ל אדעתא דהכי לא יהיב וא"כ י"ל בשלמא במעות כיון שעכ"פ לא היה דעתו לתובעו עוד בעודו בחייו א"כ לא מיבעיא למ"ד מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים שפיר דאין יכול להוציא מן היורשים ואפילו למ"ד גובה מן היורשים י"ל בכה"ג לא שייך שעבודא דאורייתא שהרי בחייו אין שעבוד נכסים דעכ"פ גמר ואקני ליה בחייו משא"כ בדבר המסויים י"ל הך מילתא עצמה ברשותא דמריה קיימא דאדעתא דהכי לא יהיב וא"כ י"ל דס"ד אפי' עשה תשובה הוא עצמו אין חייב להחזיר דלו ניתן במתנה גמורה אבל בניו חייבין אבל לפום סוגיין דמשמע דלכ"ע בבריה אינו חייב להחזיר דמתנה גמורה הוא ואפי"ה חייבין משום כבוד אביהם פריך שפיר:

בפרש"י ד"ה לאו בני אהדורי נינהו וחי אחיך לכדרבי עקיבא עכ"ל לכאורה כשפת יתר ונראה דרש"י ס"ל דלצאת ידי שמים חייב א"כ קשה איך אמר לאו בני אהדורי נינהו ולזה פרש"י דנהי דחייב לצאת ידי שמי' מ"מ כיון דאינו עשה דוחי אחיך לכדר"ע לא מיפטר ממלקות:

דף סה.

מ"ש בחדושים דהך דתוקף בעבדו לא מיירי אדעתא דגזלנותא דהא קשה איך פסק הרמב"ם בעבדים דמשלם כשעת הגזילה הא כמה פעמים שיש ביטול מלאכה אחר זמן רב ראיתי בש"ך סימן שס"ג שהשיג על הסמ"ע שכתב שאף הרי"ף דס"ל עבדי כמטלטלי דמי הכא שלא תקפו רק לעשות מלאכתו מודה דצריך לשלם דמי בטילתו ובש"ך השיג עליו דבש"ס לא משמע כן וכוונתו מהא דפריך פ' הגוזל שם דף צ"ג לרב דס"ל עבדא כמקרקעי דמי למה פטור בתוקף בעבדו ועשה בו מלאכה משמע אי כמטלטלי דמי פטור אפי' בלא טעמא דלא נסתרי עבדי' וראיתי בספר קצות החושן ביקש לומר טעמו של הרי"ף בשעת מלאכה הוא משום שבת ולא נהירא דודאי הב"ח הקשה דליחייב משום שבת בעבד אפי' סגרו בחדר דשייך שבת בעבדו לפי האמת לדעת הפוסקים דעבדא כמקרקעי דמי וכן שייך שבת בהדקי' באנדרונא ולא קנאו ולא הגביהו בזו שפיר י"ל שבת בעבד לכן נ"ל בחובל בעבד שייך שבת שהרי לא קנאו בחבלה אף אם רוצה לגזלו אבל אם תקפו במקום שנקרא קנין כמו בספינה כיון דטעמא משום דמטלטלין נגזלים א"כ גם בעבד לא עדיף ממה שפטור במה שעשה מלאכה בבהמת חבירו דמתחייב על המלאכה כמו בדין שבת מן התורה ואפ"ה פטור בתוקף בהמתו של חבירו ועשה בה מלאכה כיון שמטלטלין נגזלין קנאן דנהי דאין שבת בבהמה מ"מ בעשה מלאכה חייב אי לאו משום דקנאה הגזלן וא"כ בתוקף בעבדו אי עבדא כמטלטלין דמי לא שייך שבת כיון דקנאו וזה פשוט וגם בש"ס דמשני הב"ע שלא בשעת מלאכה משמע אפי' בשעת מלאכה פטור אם עבדא כמטלטלי והיינו כדפרישית דנגזלין ונעשין ברשותו לכן נראה דבלא"ה צריך להבין בספינה דאמרינן בנחית אדעתא דאגרא רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ומוקמינן בנחית לה אדעתא דאגרא אבל נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל שכרה דגזלן מקרי כפרש"י וקשה א"כ גם בנחית אדעתא דאגרא כיון דאמרינן רצה פחתה נוטל ע"כ גזלן חשיב ליה כיון שעשה שלא מדעת בעלים וכמו שפרש"י בהדיא שם ד"ה נחית דהא ע"כ שקלה וגזל הוא וכיון דנקרא גזלן למה יתן שכרה וצ"ל דכיון דטעמא דמטלטלין דנגזלין אינו נותן שכרן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואינו משלם השבת זו משום תקנת השבים לא תיקנו רק בגזלן גמור משא"כ בנחית אדעתא דאגרא לא שייך תקנת השבים רק בנחית אדעתא דגזל גמור בחנם משא"כ בנחית אדעתא דאגרא אף דהוא גזלן כיון דלא דמי לשאר גזלן לא תיקנו בו תקנת השבים וא"כ כ"ש בעבדים כיון דהמלאכה מצד עצמו ניחא ליה דלא ליסתרי עבדי' א"כ מצד המלאכה שעשה לא נקרא גזלן כלל רק שצריך לשלם מה שביטלו ממלאכת רבו דבשעת מלאכה לא ניחא ליה וצריך לשלם כיון דלא נחית לגזול רק לעשות מלאכה לא מקרי גזלן כיון דאין קפידא בעבד בעושה מלאכה שלא מדעתו ונראה שהדברים מוכרחים דלפי האמת תקשי להך מ"ד במתני' בגזל עבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך וקשה למה נא ישלם שכר מלאכה שהיה זמן רב אצלו וביטלו ממלאכת רבו אלא נראה דאפי' להך מ"ד דס"ל עבדא כמקרקע דמי כבר כתבו דבמילי דרבנן חשבינן ליה כמטלטלין וכמו כן לפי מה שחילק בש"ך דלענין שעבוד וסמיכה ליכא שעבודא דאורייתא בעבדים שאין דעתו סומכת עליהם א"כ נראה דבנחית אדעתא דגזל גמור שייך ביה תקנת השבים ואינו משלם שכר פעולה רק בתקף למלאכה לא שייך תקנת השבים כדברי הסמ"ע ומטעמא דפרישית כיון דשייך לא נסתרי עבדיה לא מקרי גזלן גמור בתפס למלאכה אף דלפעמים מתרמי בשעת מלאכה כיון דניחא לבעלים שהרי אין התוקף יודע שעת מלאכה לכן לא שייך לתקן בזה בתקף למלאכה כיון דבסתם תקיפה למלאכה ניחא ליה לאו גזלן גמור הוא ובס"ד דפריך לרב דס"ל עבדא כמקרקעי דמי באמת הוה מצי לאקשויי מר"מ דאמר במתני' דאומר לו הש"ל תקשי ישלם שכר פעולה אלא דבמתני' ע"כ לומר בס"ד דחיק לומר בלא ביטלו ממלאכה כיון דלא ידע טעמא דלא נסתרי עבדיה ולפי האמת ודאי ע"כ כדפרישית אדרב דודאי דחוק לאוקמה מתני' שלא בשעת מלאכה לכן גם הרמב"ם והפוסקים שסתמו דעבדים אומר לו הרי שלך לפניך ולא משלם שכר פעולה דברי הסמ"ע מוכרחים לחלק בין תוקף לגזלן ותימא על הש"ך איך לא נרגש מזה והדברים ברורים כמש"כ:

דף סה:

במשנה מכר לו את השדה למ"ד דאיירי במעכשיו א"ש לשון מכר לו את השדה שכבר הוא מכורה אבל למ"ד לכי מייתית קני א"כ אין כאן מכירה עדיין והיכא נקט כר לו את השדה ונראה דקמ"ל אע"פ שנתן לו מקצת דמים בתורת מכירה והוה מכר דהא קיי"ל במקדש את האשה לאחר שלשים יום דאפי' נתאכלו המעות מקודשת כדאיתא בר"פ האומר א"כ ס"ד כיון דזוזי לא דמי למלוה ס"ד שלא יהיה איסור ללוקח לאכול פירות קמ"ל דמ"מ אסור כיון דיכול המוכר לחזור לא מקרי מכירה אפילו לענין רבית ועיין בסמוך:

בגמרא מי אוכל פירות רב הונא אמר מוכר אוכל פירות כבר כתבתי בחדושים דיש לדקדק דטפי ה"ל לפרושי מתני' במעכשיו וקאי אסור אתרוייהו ואפשר דרב הונא ניחא ליה לאוקמה מתני' אפילו כרבי יהודה דס"ל צד אחד ברבית מותר להכי מוקי בלכי מייתית קני דאפי' לר' יהודה אסור כמו שפרש"י לקמן. עוד אפשר לומר דמשמע ליה אי מיירי במעכשיו ע"כ תחילת התנאי היה כשמכר לו שהמוכר יאכל פירות דהא במתני' התנה ע"מ אימתי שתרצה הבא מעות א"כ ע"כ היה התנאי שהמוכר יאכל פירות דלאו בשופטני עסקינן שהרי הלוקח יאכל פירות ולא יביא מעות כלל וא"כ אם איתא דמתני' מיירי בגווני דשניהם אסורין ה"ל למיתני בקביעות זמן שביום פלוני יביא מעות שאז היה אפשר שהיה התנאי בתחילה שיאכל הלוקח פירות ואם לא יביא לו לזמן פלוני דאז היה שייך התנאי גם על הלוקח שיאכל הפירות ורב ענן דס"ל משלשין את הפירות י"ל דס"ל דעיקר רבותא הוא שהמוכר אסור לאכול הפירות אף דהוה מצינן למימר דשייר ליה הפירות כמש"כ בחדושי לי"ד סימן קע"ד אפ"ה אסור עוד אפשר דמ"מ פליגי בסברא דודאי אי א"ל בהדיא קני מעכשיו שניהם אסורין אלא דיש לפרש שלא אמר לו רק בלישנא דמתני' אימתי שתרצה הבא מעות והנה בלשון זה אפשר לפרש הכונה במעכשיו וגם יש לפרש לכי מייתית קני והנה יד הלוקח על תחתונה וא"כ השדה ברשות מוכר אם רוצה לחזור י"ל שאין נכלל בלשון הלזה מעכשיו דאוקי ארעא בחזקת מרא ומ"מ אסור בזה למוכר לאכול פירות שאם יתן לבסוף המעות ויבא השדה לרשות לוקח אז נדון שקנאו למפרע דאין לאוקמה בחזקתו של מוכר כיון דהשתא ודאי ברשות לוקח הוא כשהביא מותר הדמים יש לדמותו לקידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר דהרי בוגרת לפנינו לרב א"כ קמ"ל דמשום הכי איכא איסורא אף דהלשון סתום ויש לפרש בלא מעכשיו מ"מ כשיקנה אותו הלוקח בסתם נדון אותו כשעת מציאתו שכאן נמצא וכאן היה ורב הונא ס"ל דלעולם לא משמע הך לישנא רק לכי מייתית קני ובזה י"ל מה שהקשה הרשב"א למה משלשין את הפירות יאכלם המוכר ע"מ להחזיר אם יביא לו מעות ודייק מכאן דרבית ע"מ להחזיר אסור וכבר כתבתי דעלי הלוקח ליכא לאקשויי שיאכל הפירות שהרי אם יאכלם הלוקח לא יבוא מעות לעולם רק הקושיא על המוכר שיאכלם ע"מ להחזיר אם יבא לו מעות ולפ"ז ניחא דודאי נהי דלענין הקרקע י"ל כיון דמכורה לפנינו והיה ברשות לוקח למפרע כאילו אמר מעכשיו מיהו לענין הפירות לא נוציא מיד מוכר די"ל דלישנא לא משמע מעכשיו וכשישלם לו המעות לא יוכל לכוף למוכר לנכות הפירות ויפרע לו סתם ואז נאמר שקנה למפרע והוה רבית:

בתוספות ד"ה רב הונא כו' ולא רצו לפרש לוקח אוכל פירות עכ"ל לכאורה י"ל בפשיטות דאי מיירי שזוזי הלואה למאי נקט נתן לו מקצת דמים הא במכר באמנה ולא נתן לו שום דמים נמי שייך הך דהוה הלואה ורבית אע"כ איירי באמר לכי מייתית קני וא"כ בלא נתן לו מקצת דמים אין כאן רבית אם לוקח אוכל פירות ודוקא משום דנתן לו מקצת דמים הוה רבית:

בתוספות ד"ה לא תמכרם כו' מה שפירש בקונטרס כו' עמש"כ בה' רבית ובאמת דברי רש"י מוכרחים שאפילו פוסק להוסיף לו דמים מ"מ כיון דלא משכח התירא רק בשויהן מוכח דלא שרי אפי' מוסיף לו דמים:

בא"ד יהא זקוק לפדותה כבר הקשיתי בחדושי י"ד דלמה זקיק לפדותה הא יוכל להגבות לו בשומא ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת אמאי אסרינן הכא והא תנן כו' עכ"ל ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה הרמב"ן דאיך יועיל התנאי כשנותנין לו יותר דהא אמרינן זוזי אנסוהו וכתבתי בחדושי לי"ד ונראה דקמ"ל דאסור משום רבית דאילו היה מותר משום רבית דהיינו לר' יהודה דס"ל צד אחד ברבית שרי א"כ באמת שוה לו המעות שנותן לו בהלואה נגד הוספה שאחר מוסיף לו נמצא לר' יהודה לא הוה שייך לומר זוזי אנסוהו דמהשבין הנאת הלואה ששוה לו כ"כ דהרחבת זמן ממון הוא כדאיתא במס' מכות שהעדים צריכין לשלם שווי הזמן רק דגזירת הכתוב הוא לאסור לקבל שכר על זה וא"כ אי לאו דאסור משום רבית לא שייך כלל זוזי אנסוהו דשכר מעותיו עומד ונוטל וא"כ ממילא א"צ לדחוק דבמתני' שפיר י"ל דשרי שהרי מכירה על תנאי הוא משא"כ הכא כיון שמתנה שימכרם לו תלינן שהוא בשכר מעותיו לכן אף שאחר יתן לו יותר ע"כ צריך להתנות שאף בפחות ממה שיתן לו יתחייב למוכרה לו והיינו ממש שכר מעותיו משא"כ במתני' אינו מתנה על שכר מעות כלל דמה שמחליט לו אינו מפורש בשביל הלואתו שהרי אינו מפרש התנאי דוקא בשביל שאחר יתן לו יותר שאפי' לא תהא שוה יותר הוא מתנה שיוחלט לו אבל כאן מפרש שימכרם בדמים הללו וא"כ אם נימא דמותר היה מחוייב להתרצות למכור לזה בפחות וזה רבית מרצון שמתרצה למכור לזה בפחות שהרי כל רבית נותן ברצון ואי לאו דאסור היה מחוייב לקיים מה שפסק לכן אסור שיעשה התנאי שיתרצה למכור בפחות שהרי כבר נעשה הלואה ובשביל המתנת מעותיו מתרצה למכור לזה בפחות שכך היה המדובר ביניהם ודאי רבית גמור הוא אבל במשנה אין המלוה מרוצה להלואה כלל רק למכירה על תנאי ואין צריך לחדש רצון וממילא מוחלט לו אבל כאן שהלוה מתרצה למוכרה לו בשביל מה שפסק לו ודאי הוה רבית כיון שעיקר התנאי אף אם אחר יתן לו יותר הרי הלוה מתרצה לזה מפני קיום תנאי וזה רבית אבל במשנה אין כאן הלואה כלל שמה שמניח לו השדה אינו עושה רק בשביל שאין לו לפדותה והמלוה לא נתרצה רק למכירה על תנאי ואף בלא מעכשיו לא נתרצה המלוה רק שתהא המכירה ולא הוה הלואה אם אינו נותן לו אבל כאן כבר נתרצה המלוה להלואה והלוה שבא למוכרה אחר זמן רב ויש רוצים ליתן לו יותר ע"כ לומר שמה שאינו מוכרם הוא בשביל דשוה לו שכר מעותיו ומקרי רבית:

בגמרא מכר לו בית כו' עיין מ"ש בחדושי לי"ד באריכות גדול בסימן קע"ד:

בפירש"י ד"ה שלא כו' הא מוקמינן כשמואל כו' לכאורה תמוה דשמואל ס"ל במוכר אחריות לאו ט"ס ונראה דלרש"י משמע מדקאמר אמאי עציבת אי טרפו לה מינך כו' וקשה הרי תנחומין של הבל ניחמן שהרי מסתמא אם יטרפו ממנו לא יהיה ללוה בני חורין דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום ב"ח וע"כ כשלא יהיה לו וא"כ אין זו תנחומין לו דרחוק שיתעשר לכן ע"כ היה ירא מנגזל ובנגזל גם לשמואל אחריות ט"ס כיון שאין כאן מכר הו"ל הלואה וכמש"כ התוס' לעיל דף י"ד גם מדהזכיר פירי משמע נמי בנגזל דב"ח לית ליה פירא ובכה"ג לשמואל נמי ט"ס הוא:

דף סו.

גמ' הלוהו על שדהו א"ר הונא בשעת מתן מעות קנה הכל לכאורה נראה טעמא דר"ה דס"ל דבשעת מתן מעות לא שייך ביה דין אסמכתא כלל שהרי לא נתרצה להלוות לו כלל כי אם שיהיה מכירה אם לא יביא לו מעות וא"כ מה"ט לא מקרי אסמכתא דנהי שאין דעתו להקנות הא באמת כל מכירה חשבינן לאונס אלא דהוה אונסא דמנפשיה כדאיתא בפרק חזקת הבתים דף מ"ח וא"כ מה בכך שלא היה דעתו להקנות הא מ"מ המלוה לא נתרצה רק בצד מכירה וא"כ מה"ט ס"ל לרב הונא דלא הוה אסמכתא כלל ואדרבה יש לדקדק למה חשבינן כה"ג אסמכתא לדידן משא"כ לאחר מתן מעות שפיר הו"ל אסמכתא שהרי כבר הלוה לו מיהו כנגד מעותיו ס"ל דקני כמש"כ בתוס' ומה שהקשו המפורשים במאי קני לאחר מתן מעות הא מלוה אינו קונה ונדחקו דבשטר קני ומיירי שעשה לו שטר ודחקו בלשון הש"ס ולענ"ד כפשטיה דש"ס רק דאמר ליה הכי דהכא משמע דהלוהו על שדהו והשדה ממושכנת ביד המלוה א"כ כי מטא זימניה כיון דמיירי בלא מעכשיו לרב הונא אפי' מדין כסף לא קני רק לכי מטי זימניה ולא יהיב ליה א"כ כי ירד אח"כ והחזיק בשדה שפיר קני דכיון דאמר לו יהיה שלך הוה כאילו א"ל לך חזק וקני וקני במה שמחזיק בה בהגיע הזמן ואף דבקנין חזקה בעינן מעכשיו כמש"כ רמ"א בח"מ ססקל"א היינו שאם לא כן פסקה חזקה ראשונה אבל אם אמר לו חזק לאחר שלשים יום ואז תקנה משעת חזקה ואילך שפיר י"ל דקני וא"כ ס"ל לרב הונא דבמה שמסר לו המשכונא לא גרע מאומר לו לך חזק וקני א"כ קני אז כשהגיע זמן ולא נתן לו במה שמחזיק אז כיון שע"פ דבריו החזיק. ואפשר דמשמע להו כיון דע"כ לוה אוכל פירות ע"כ השדה ביד לוה הוא מיהו לקמן לא משמע הכי בתוס'. אלא דקשיא לי לפי מ"ש בח"מ סימן ע"ב סעיף כ"ו במלוה על המשכון דחקו לפדותו וא"ל יהא שלך לא קנה דדחויי קמדחי ליה א"כ קשה גם כאן לאחר מתן מעות נימא דחויי קמדחי ליה ולא ליקני אפי' בלא טעמא אסמכתא ולפי מש"כ דמיירי שכתב לו שטר מחדש א"ש מיהו כבר כתבתי שזה דוחק לפום פשטא דש"ס ועמש"כ עוד בסמוך

בפירש"י ד"ה בשעת כו' ואם לאחר מתן מעות התנה אין בדבריו ש כלום עכ"ל הלשון תמוה דהא רב הונא קאמר קנה כנגד מעותיו ואפשר דס"ל לרש"י כמש"כ התוס' דדוקא באמר קני לגוביינא א"כ י"ל כוונת רש"י באם אמר כל השדה יהיה שלך אין בדבריו כלום. ותר נ"ל דרש"י נקט לפום לישנא דמתני' דקאמר אם אי אתה נותן לי הרי הוא שלי משמע שהמלוה מתנה כן והיינו ע"כ בתחילת הלואה די"ל מלוה לו ע"ד כן משא"כ אחר הלואה בודאי לא מהני מה שיאמר המלוה ם אי אתה נותן לי יהיה שלי רק לאחר מתן מעות כנגד מעותיו הוא קני לרב הונא וס"ל לרש"י עיקר הטעם כדפרישית לעיל דרב הונא ל דלא מקרי אסמכתא משום דתליא בדעת מלוה שאינו רוצה ללוות ק שיהיה מכירה על תנאי ולא יתרצה המלוה באופן אחר ולא שייך מר שאין הלוה גומר ומקנה שהרי לא נתרצה המלוה רק למכירה בצד אחד משא"כ לאחר מתן מעות אין בדבריו כלום ר"ל בדברי המלוה דומיא תני' ומאחר שאין המלוה יכול להתנות כרצונו ותליא בדעת לוה לחוד שפיר י"ל דמקרי אסמכתא שהרי הלוה סמכיה דעתיה שיהיה לו לפדות השדה וא"ש דברי רש"י ועיין מש"כ בתוס':

בתוספות ד"ה לאחר כו' וא"ת יקשה כדפריך בסמוך מי קא"ל קני לגוביינא עכ"ל אפשר ליישב דודאי רב הונא ס"ל דלגוביינא לא מקרי אסמכתא אלא די"ל כיון דא"ל קני כולה גם מקצתה לא קני וי"ל דדמיא לקני את וחמור ולפמש"כ רמ"א בסימן ר"ג ור"ט ס"ל לקצת פוסקים דקיי"ל לא קנה כלום אם הקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה לכן ס"ל לקמן דלא קני כלום מיהו רב הונא ס"ל כרב נחמן דקני מחצה כדאיתא ב"ב דף קמ"א א"כ שפיר י"ל דכנגד מעותיו קני מיהת וא"ש עוד י"ל דתליא אי אמרינן פלגינן דיבורא כדאיתא בגיטין דף ט' גבי עצמך ונכסי קנויים לך וכותב כל נכסיו לעבדו א"כ י"ל דאי אמרינן פלגינן דיבורא אף דלא קני הכל כפי דבריו מ"מ קני כנגד מעותיו עכ"פ ורב הונא בר' נתן לקמן ס"ל דלא פלגינן דבורא ואפשר לומר עוד בטעמא דרב הונא דס"ל דקני כנגד מעותיו היינו משום דהוא משכונא ביד המלוה וכיון שאמר לו שיהיה שלו עכ"פ יכול לגבות ממנו וס"ל לרב הונא דגם תפיסה מהני בקרקע רק דבעלמא מקרי תפיס שלא ברשות אבל כשאמר לו שתהיה שלו מקרי תפיס ברשות לכן יכול לתופסה לגוביינא עכ"פ ואפשר לומר דרב הונא לשיטתו דס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ עיקר השעבוד אינו חל מן התורה אלא משום נעילת דלת ובמשכונא י"ל דקרקע זו שמשכן אצלו משועבדת לו מן התורה עכ"פ לכן באמר לו שתהיה שלו עכ"פ כיון דעיקר שעבודו על זו הקרקע שפיר גבי מינה ולקמן פריך לדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא א"כ כל הקרקעות משועבדים לו לכן לא קני אפילו נגד מעותיו ששיעבודו חל על כל נכסיו והכא רב הונא תלמידיה דרב כרב ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא חל עיקר שעבודו על המשכונא לכן קני נגד מעותיו לגוביינא עכ"פ:

בגמרא א"ל אני אומר אסמכתא קניא ומניומי אמר כו' לכאורה תמוה מה תירץ לו בזה הא מ"מ איך קיבל ממניומי נגד המשנה וכי לא ידע המשנה ואפשר לומר דבלא"ה כתבתי דיש לדקדק איך שייך כאן אסמכתא כיון דמיירי בלא מעכשיו א"כ למה לא יקנה דאי לא גמר בדעתו לקנות א"כ כיון דלא אמר מעכשיו ולא הקנה לו רק לאחר שלש שנים א"כ הוה כאומר קני לאחר שלשים יום וא"כ יכול לחזור מקודם שהגיע הזמן א"כ היה לו לחזור בפירוש אם לא רצה להקנות ואם אמר לו מעכשיו שייך יותר לומר אסמכתא שאם תמצי לומר שיקנה לא שייך שיחזור וי"ל דלא גמר ומקנה משא"כ בלא אמר מעכשיו לא שייך לומר לא גמר ומקנה שהרי יכול לחזור לכן היה אפשר לומר דבלא"ה כיון דלא קני מיד הוה המעות מלוה אלא דבקדושין במקדש בכסף לאחר שלשים יום קיי"ל דמקודשת אפי' נתאכלו המעות כדאיתא ר"פ האומר דף נ"ט דהני זוזי לאו למלוה דמי ולא לפקדון דמי כיון דבתורת קדושין אתי לידה א"כ י"ל כאן לכך לא קני בלא מעכשיו דהוה מעות מלוה ואין לומר דבתורת מכר אתי לידיה דכיון דבתחילה הוה אסמכתא לא מקרי בתורת מכר מיהו לפי שיטת הרמב"ם מלוה קונה במכר והכי ס"ל לרב נחמן לעיל פרק הזהב דף מ"ו ע"ב כיון דס"ל לרב נחמן פירי לא עבדי חליפין ומוקי למתניתין דיש דמים שהם כחליפין ומלוה קונה לפי שיטת הרמב"ם ואי מלוה קונה א"כ בלא מעכשיו לא שייך אסמכתא דנהי דבתחילה הוה אסמכתא מ"מ בסוף שלא פדה לא מקרי אסמכתא וא"כ י"ל דרב נחמן דס"ל דלא קניה אפי' כנגד מעותיו י"ל איפכא דהיינו דוקא באמר מעכשיו שאין יכול לחזור מקרי אסמכתא משא"כ בלא אמר מעכשיו לא מקרי אסמכתא שהרי היה בידו לחזור וא"כ א"ש אני אומר אסמכתא קניא היינו בלא מעכשיו דבסוף אינו אסמכתא א"כ כי קאמינא לא קני הוא במעכשיו דוקא ופריך ולמניומי קשיא מתניתין ומסיק איפכא דבלא מעכשיו ה"ל אסמכתא טפי ומה שאינו חוזר י"ל מחמת כיסופא כדלקמן מיהו לשיטת רוב הפוסקים דמלוה אינו קונה במכר י"ל עיקר טעמא דהוה אסמכתא משום דמעיקרא לא מקרי בתורת מכירה ולא קני מטעם מלוה ועמש"כ בסמוך בלשון התוס' וא"כ ליתא למש"כ:

בתוספות ד"ה ומניומי כו' וא"ת בלא מניומי נמי קיבלה וכו'. ולפי מש"כ לק"מ דהא למסקנא באמת מעכשיו מהני וא"כ הכא בלא מעכשיו איירי א"כ י"ל לפמש"כ דאדרבה בלא מעכשיו הא יכול לחזור וא"כ אי לא גמר ומקני יחזור בו וצ"ל דס"ל דהא לא מקרי בתורת מכירה אתי לידיה א"כ י"ל דלא דמי כלל לשאר אסמכתא דכאן כיון שיכול לחזור ולא חזר שפיר י"ל דס"ל דאע"פ דמעיקרא הוה אסמכתא מ"מ מקרי בתורת מכירה אתי לידיה ושפיר קני וכן אם נימא דלא קני אפי' בלא טעם מלוה והיינו כדפרישית לעיל שקונה בחזקה מ"מ י"ל דס"ל כאן קני טפי כיון דיכול לחזור ומאן דאמר הכי לא קני ע"כ לומר דמה שאינו חוזר בו הוא מחמת כיסופא א"כ לא דמי כלל לשאר אסמכתא שאם תמצי לומר שקונה הרי לא יוכל לחזור ושפיר אמרינן כיון דבידו לחזור ולא חזר ודאי גמר ומקני ולא דמיא כלל לשאר אסמכתא וא"צ לדחוק כלל:

בא"ד ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם כו' דבשעת מתן מעות כו' והקשה מהרש"א גם לרב הונא תקשי אחר מתן מעות למה יקנה כנגד מעותיו כיון דס"ל אסמכתא לא קניא ונראה דודאי גם אחר מתן מעות י"ל כיון שבידו לדוחקו ליתן לו מעותיו ומרויח לו זמן מקני ליה ג"כ בהנאת הרוחת זמן כדאיתא בקדושין דף ו' ע"ב דמקדש בהנאת מלוה מקודשת ומפרש בארווח לה זמנא לכן שפיר מקני ליה כנגד מעותיו אבל לרב נחמן דס"ל קנה הכל קשיא להו שפיר דל"ל דס"ל משום הנאת הרווחת זמן דא"כ הו"ל רבית גמור כיון דנותן לו יותר מן החוב משא"כ כנגד המעות לא שייך רבית דהא אינו שוה יותר ודוקא לא ישכור ממנו בפחות תנן ואפי' יהיה איסורא לכתחילה מ"מ לא שייך איסור בזה שיתבטל המקח משא"כ לרב נחמן הוה רבית גמורה וצריך לבטל האיסור ואין המקח חל כלל ולק"מ:

בא"ד אלמא בשאר אסמכתות אפילו מעכשיו לא מהני כו' עכ"ל ולענ"ד נראה כדפרישית לעיל דכאן לא מקרי אסמכתא במעכשיו דבשעת מתן מעות לא תלי בדעתו כלל שהרי המלוה אינו רוצה להלוות לו רק שיהיה צד אחד במכירה ובכה"ג הו"ל אונסא דמנפשיה כדפרישית לעיל מיהו בלא אמר מעכשיו לא שייך לומר שלא רצה להלוות רק שיהיה צד אחד במכירה דהא באמת אם רוצה הלוה יכול לחזור בו וע"כ אמרינן דמחמת כסופא לא הדר ביה כדפרישית לעיל אבל לא גמר ואקני ולא תלי כלל בדעת מלוה רק בדעת לוה שפיר י"ל דהוה אסמכתא אבל במעכשיו שנגמרה המכירה בצד אחד והלוה דחוק למעות הו"ל כמוכר שדה שוה מאתים במנה שאף שאינו מקנה ברצון רק מפני שהוא דחוק למעות מקרי אונסא דמנפשיה ועיין מש"כ בספרי גט מקושר והכל נכון וברור:

בגמרא איבעית אימא מתניתין ר' יוסי הוא וקשה הא לעיל דף ס"ד מייתי דר' יהודה ס"ל גם לוקח אוכל פירות מותר ואי מיירי בלא מעכשיו הא ר' יהודה ס"ל אסמכתא לא קניא וא"כ אין כאן צד מכירה כלל ולא שייך צד אחד ברבית וע"כ איירי במעכשיו דהוה עכ"פ צד אחד במכירה ועוד אי בלא מעכשיו אפי' תימא אסמכתא קניא מ"מ לא קני עד דמטי זימנא וא"כ מה שאוכל הפירות קודם שקונה הוה שכר המתנת המעות והוה רבית בלא צד היתר כלל ובספר פני יהושע דחק למאוד בזה ונראה לומר לפמ"ש בש"ך ח"מ סימן ע"ג בשם רוב פוסקים דס"ל דבמטלטלין אפילו בלא מעכשיו לא מקרי אסמכתא א"כ הה"ד בלא מעכשיו לר' יהודה דצד אחד ברבית מותר א"כ כי מתנה אם לא תתן לי מכאן ועד שלש שנים יהיה שלי מאותו זמן וגם הפירות יהיה שלי א"כ י"ל ודאי דהפירות שהם מטלטלין שפיר קני להו אף דגוף הקרקע אינה נקנית מטעם אסמכתא מ"מ הפירות קנה עכ"פ בקנין גמור וכ"ש הוא ממשכון דאמרינן משום ב"ח קונה משכון קונה כ"ש בפירות דנחית אדעתא דהכי ודאי הקנה לו מעכשיו מה שכבר אכל או שבידו לגמרי א"כ לרבי יהודה אם לא יתן לו הפירות הם שלו עכ"פ דהוה כאילו התנה אם לא תתן לי יהיה הפירות שלי וגם הקרקע ונהי דלענין הקרקע הוה אסמכתא לענין הפירות לא מקרי אסמכתא לכן לא הוה רק צד א' ברבית ולא דמי להא דאמר רב נחמן לקמן דאי אסמכתא לא קני הדרא ארטא והדרי פירי היינו משום דלא התנה על הפירות כלום רק שיהיה שלו הקרקע וזוכה בפירות מצד הקרקע אבל אם מתנה שאם לא יתן לו יהיה הפירות שלו מיד שיטלם והקרקע לאחר זמן י"ל דלענין הפירות לאו אסמכתא הוא כלל ונהי דיכול לחזור בקרקע בפירות אין יכול לחזור שהרי קנה הקרקע וגם הפירות בסתמא אלא דלענין הקרקע לא מהני תנאו מ"מ לענין הפירות הוא קיים וא"כ לא הוה רק צד אחד ברבית. ועוד נ"ל דבלא"ה כתבו הפוסקים דנדר ושבועה מסלק אסמכתא והיינו משום דאמרינן מסתמא גמר והקנה שלא יהיה איסור ואפילו לא נדר בפירוש א"כ י"ל דהא בהא תליא דלר"י דס"ל בלוקח אוכל פירות מותר מטעם צד א' ברבית וא"כ י"ל כמו שמצינו כמה דברים דבסתמא מעכשיו קאמר שפיר י"ל כאן שאם אין כונתו מעכשיו אין כאן צד היתר כלל א"כ בסתמא דעתו אהתירא ומעכשיו קאמר משא"כ מתניתין דמשמע דהיינו מוכר אוכל פירות דהא לא קיי"ל כרבי יהודה בצד אחד ברבית א"כ ליכא איסורא שפיר פריך דס"ד דבלא מעכשיו איירי ומסתמא לא אמרינן דקאמר מעכשיו משא"כ בהך דר"י דצד היתר הוא במעכשיו אמרינן מסתמא מעכשיו קאמר וא"כ באמת לרבנן דמוכר אוכל פירות דוקא מותר באמת הו"ל אסמכתא דליכא דררא דאיסורא ולק"מ מיהו נ"ל דבלא"ה אין מקום לקושיא זו דאטו ליכא מידי דמסלק אסמכתא הא ודאי ידע דאיכא מידי דמסלק אסמכתא כגון ב"ד חשוב וא"כ פשיטא דהך פלוגתא דר"י ורבנן מיירי בענין דלית ביה אסמכתא כגון בב"ד חשוב וכדומה לכן אמר שכך היה ביתוס עושה ע"פ ר"א בן עזריה י"ל שנעשה בבד"ח דליכא משום אסמכתא משא"כ במתני' דנקט סתמא אם אמר לו אם לא תתן לי הרי הוא שלי לא משמע לן רק דלא אמר טפי ממה שמבואר במשנה לכן ס"ד דאיירי בלא מעכשיו

דף סו:

בפירש"י ד"ה איבעית אימא כו' ולרבנן משלשין אותן כבר תמה מהר"ם שי"ף למה לא יאכל המוכר הפירות כדאמרי רבנן לעיל מוכר אוכל פירות היה דהא אף אם לא יביא לו המעות ותוחלט השדה ביד לוקח אין שייכות רבית לזה שהמוכר לא הלוה ללוקח כלום ואפשר לומר ע"פ מש"כ בתומים בח"מ סימן ע"ג על תמיהת הש"ך שכתב המחבר במשכון ואמר מעכשיו בשם יש מי שאומר דלא הוה אסמכתא ותמה בש"ך דמשנה שלימה היא דהלוהו על שדהו במעכשיו ליכא אסמכתא וכתב בתומים לחלק דדוקא בקרקע משום דאין אונאה לקרקעות א"כ י"ל לפמש"כ התוס' לעיל בפרק הזהב דבטפי מפלגא יש אונאה לקרקעות א"כ גם במעכשיו אם לא יביא לו המעות יצטרך המוכר להחזיר לו גם הפירות כיון דהמקח הוה למפרע א"כ יוכל להיות שבצירוף הפירות יהיה אונאה טפי מפלגא ומ"מ המוכר יחזירם לו כפי התנאי שיהיה מעכשיו של המלוה ואז כיון שאין המקח קיים איכא איסור רבית במה שמחזיר לו לכן משלשין אותן ויתחשב אם אינו עולה טפי מפלגא ולפי"ז אם הוא בענין שבצירוף הפירות אינו עולה טפי מפלגא שפיר יוכל המוכר לאוכלן בסתם ורש"י לא קאמר רק בשהלוה בסתם ולא התנו אזי משלשין שיחשבו בבירור אם אינו עולה יותר מפלגא מיהו דברי התומים דחוקים ויותר היה נ"ל דס"ל לרש"י אם מתנה שהמוכר יאכל הפירות א"כ אם לא יתן לו בסוף ולא יצטרך המוכר להחזיר לו הפירות כיון דהשדה נעשית למפרע של מלוה א"כ היה ראוי שהמוכר יחזיר הפירות ואם אינו מחזיר הרי הוא כאילו מכר לו השדה בשוה טפי כגון שהלוהו מאה זהו' ומתנה שהמוכר יאכל פירות תוך שלש שנים הרי נראה שמכרו ביותר ממאה ושוה ק"כ וכדומה והמוכר קונה הפירות ביתרון ממה שהשדה שוה יותר ממה שהיה דמי מכירה א"כ הו"ל כמו פרדיסא דאסר רב וכתבו התוס' לעיל לחלק בין משכנתא לפרדיסא דמוזיל גביה טובא מסתמא וכאן נמי כשאנו אומרין שהשדה מכורה למפרע ללוקח הוה כאילו קנה פירות על שלש שנים ואסור לו לקנות הפירות דמסתמא יתחשבו בזול כמו בפרדיסא לכן איכא איסורא והא דאמרו לעיל בזמן שמוכר אוכל פירות מותר אפשר דס"ל לרש"י דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי שפיר י"ל דדמי כאינו עדיין ברשות מוכר שאוכל הפירות. א"כ י"ל לעיל ת"ק דר"י היינו ר"מ ומותר שפיר במוכר אוכל פירות והכא קאי לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"א להתנות שיאכל המוכר הפירות דא"כ נראה דמעכשיו לא עדיף ממכרה עכשיו ביותר ממאה שנתן לו ומתנה שביתרון יאכל הפירות דאיכא איסורא דרבית או אפשר לומר בהיפוך דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ כיון דלהך מ"ד איתא בפרק החובל דף צ' במוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום ס"ל לר"מ ראשון ישנו בדין יום או יומים שהוא תחתיו שני אינו בדין יום או יומים א"כ ע"כ דס"ל קנין פירות כקנין הגוף עדיף קנינו של ראשון מקנינו של השני א"כ לא שייך מעכשיו כלל לסלק אסמכתא שנאמר שהוא שלו למפרע דכיון דהמוכר התנה לאכול הפירות הרי עדיין הוא של מוכר כיון דקנין פירות כקהג"ד וא"כ כאן דקאי אמתני' סתם מתני' ר"מ ס"ל קנין פירות כקהג"ד לא שייך מעכשיו שנאמר שהשדה קנויה לו מזמן המכר כיון דקנין פירות נשאר למוכר והך תנא דברייתא דס"ל בזמן שמוכר אוכל פירות מותר י"ל דס"ל דק"פ לאו כקהג"ד ואינו מגרע המעכשיו וא"ש מיהו נ"ל דרש"י ס"ל בפשיטות דהא התוס' הקשו לעיל דגם מעכשיו אינו מסלק אסמכתא רק בבד"ח ותירצו דהך אסמכתא כיון שעשה לו טובה שהלוהו דעתו לקיים ולא להסמיכו א"כ נראה ודאי בסתמא שאם התנו שמעכשיו יהיה השדה שלו והמוכר יאכל פירות א"כ בסתמא אם לא מייתי ליה המוכר זוזי אם יהיה שלו למפרע יצטרך להחזיר הפירות וכה"ג ודאי אין דעתו להחזיר הפירות בשביל טובת הלואה ששיקע בידו שדה שוה מאתים בודאי מסתמא אין דעתו לקיים שיהיה שלו למפרע שע"י כן יתחייב להחזיר הפירות שכבר אכלן וקשה גזר הנאכל ובודאי הוה אסמכתא גמורה דלא מהני מעכשיו לחוד וא"כ י"ל לפמש"כ לעיל דלעיל מיירי בזמן שמוכר אוכל פירות בענין שאין אסמכתא כגון בבד"ח וכדומה לכן פרש"י דמשלשין הפירות הו"ל אתפיס ג"כ ולא איכפת למוכר כיון שא"ל להחזיר ונדמה לו כאילו קנאו מאז שנתן ל המעות ושפיר קני ובאמת י"ל דרש"י מודה בודאי אם מתנה שאף אל לא יביא המעות ישארו הפירות למוכר ולא ישלם דמיהן רק דכאן קא רש"י אמתני' דהכא דנקט הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן ל כו' הרי הוא שלי הרי הוא שלו ומוקמינן במעכשיו א"כ משמע דשלו הו מעכשיו משמע דגם הפירות שלו וא"כ ע"כ לומר שיצטרך המוכר להחזיר הפירות וזה אינו דבכה"ג הו"ל ודאי אסמכתא שאין דעת המוכר לשל מכיסו ולזה קאמר דמשלשין אותן ואז שפיר הוה שלו השדה למפרע לגמרי עם הפירות משא"כ לעיל בברייתא אתי לאורויי התירא בזמן שמוכר אוכל פירות שמתנה בהדיא שלא יצטרך להחזיר ובכה"ג ודאי שרי ולק"מ ט רש"י וגם לדינא יש לזה פנים שאין סברא כלל לומר שאם נשאר המוכר בשדה ואכל הפירות ולא הביא המעות אף אם אמר מעכשיו שיצטרך לשלם הפירות דבכה"ג ודאי לא גמר ומקני וצ"ע שהפוסקים לא חיל בכך ולא ראיתי מפורש בדברי הפוסקים אי מהני קני מעכשיו אפי לאחר מתן מעות דכיון דלרב נחמן גם בשעת מתן מעות לא קנה אם א אמר מעכשיו א"כ אהני מעכשיו לסלק אסמכתא א"כ י"ל דאפי' של בשעת מתן מעות נמי מהני לסלק אסמכתא או דאפשר דדוקא בשעת מתן מעות מהני מעכשיו לסלק אסמכתא שע"ד כן הלוהו וראי בספר פני יהושע תמה על שלא כתבו הפוסקים בהך דהלוהו על שד ואמר לו אם אי אתה נותן לי כו' שלא כתבו דמיירי בשטר או בקנין ולא הבנתי דודאי בשעת הלואה לא צריך קנין אחר דהא נותן לו מעות וקרקע ניקנית בכסף רק לאחר מתן מעות הוא שנדחוק לומר דאיירי בשטר ובאמת דין זה לא הוזכר בפוסקים דלא הוזכרו אלא דין דהלוהו על שדהו והלוהו על שדהו בשעת הלואה משמע כדאיתא לקמן דהמלוה על המשכון בשעת הלואה משמע וצ"ע.

בפרש"י ד"ה אי קפיד בדמי כו' שלא לפחות משווין ובארעא. פירש שקפיד שלא למכור אפילו בשויו עיין מהר"ם שי"ף שדחק לכאורה אמרתי דבמטלטלין ליכא ראיה שאינו מוכר אפי' בשויין דאולי אין רצונו למכור מטלטלין כלל דהא אמרינן לעיל בלוקח מבעל בית אין אונאה דכלי תשמישתיה אי לאו דיהבי ליה דמי יתירא לא הוה מזבין להו לכן פירש שרוצה למכור בשוויין אבל בפחות משויין אין רוצה למכור ולקמן לא מצי רש"י לפרושי קפיד בארעא בפחות. משויה דממה שאין רוצה למכור פחות משויה אינו ראיה שרוצה לשקעה ביד המלוה דלמה ימכור בפחות משויה קרקע לפדות זו שלא תוחלט בפחות משויה דמאי נ"מ בזו הקרקע או בזו ואף די"ל דזו שוה מאתים במנה לא נתנו חכמים דבריהם לשעורין לכן פירש שאינו רוצה אפי' בשויה אבל במטלטלין שפיר י"ל דקפיד שלא למכור רק בשויין כדי לפדות הקרקע ואם אין דעתו לשוקעה טפי ה"ל למכור בפחות משויין לפדות הקרקע דאין עשויה למכור קרקע כ"כ כמו שמוכרח לדברי התוס' ג"כ ועיין בסמוך:

בתוספות ד"ה אי כו' קשה דא"כ הו"ל למימר דלא ליתזלו מטלטלין עכ"ל נ"ל ליישב פרש"י דודאי אי אמרינן שאילו היה רוצה לפדות השדה היה מוכר גם בפחות משויה בפעם זה רק שיש לו מורא פן יצטרך למכור עוד ויתזלו נכסיה מאחר שידעו שדחוק למעות כי זהו פירוש לא ליתזל ארעיה א"כ י"ל במטלטלין אינו ירא דליתזלי דיכול למכור ע"י שליח והשליח לא ימכור רק בשויין ואין לו מורא מכח מכירת מטלטלין אבל דלא ליתזל ארעיה שייך דל"ל שימכור ע"י שליח דהא קרקע בחזקת בעליה וצריך שטר שקנה מזה א"כ כ"ש דליתזלי ארעיה כשיתן שטר שכבר מכרן דהא אפי' אפושי שטרא איכא קפידא בקרקע כדאיתא בכתובות דף צ"ט לכן פרש"י דקפיד הכא במטלטלין בפחות משויין ואין לומר ימכור ע"י שליח בפחות משויין די"ל שגם השליח לא ירצה שהרי יתזלו נכסיה ובהכי ניחא דלא מצי רש"י לפרש קפיד בדמי שאינו רוצה למכור אפי' בשויין דא"כ נצטרך לומר דגם בשוויין אם מוכר מיתזלו ארעא א"כ תקשי נימא דלא לתזלי מטלטלין ואין לומר שימכור ע"י שליח דא"כ גם עכשיו ימכור ע"י שליח וע"כ שגם השליח חייש למתזלי נכסיה א"כ גם בשויין לא ירצה השליח למכור בחזקת שלו דלא לתזלו נכסי דשליח ועיין בסמוך בא"ד:

בא"ד ועוד דהא כו' דילמא משום דידע דאסמכתא לא קניא עכ"ל. נראה ליישב קושיא זו ג"כ דודאי אם ידע דאסמכתא לא קניא א"כ שלא כדין עביד במה שעושה לו שדהו מכר שהרי המלוה סבור שיקנה השדה בסוף כשלא יתן לו והוא מבטיחו על שקר וע"כ צ"ל שנוהג בו מנהג רמאות ואם נחזיק אותו לרמאי א"כ יכול למכור מטלטלין בפחות משויין ויטעה ללוקח ואח"כ יטעון טענת אונאה כדלעיל פרק הזהב דף נ"א ויצטרך להחזיר אונאה או ביטול מקח ויצטרך להוסיף לקיים המקח בכדי שויא אלא דבסתמא לא מחזקינן לרמאי אלא דאם ניחוש שנוהג מנהג רמאות שפיר הרי היה יכול למכור מטלטלין בסתם ואח"כ יטעון, טענת אונאה לכן אי קפיד ע"כ לא נתכוין לרמאות גם באסמכתא י"ל שמסתמא סבור שיקנה אם לא יתן לו כמו שהתנה עמו ובהכי ניחא דלא מצי רש"י לפרושי דקפיד למכור מטלטלין אפילו בשויין דא"כ י"ל דידע דאסמכתא לא קניא ואין לומר אם נוהג מנהג רמאות ימכור ואח"כ יתבע אונאה שהרי אין רוצה למכור מטלטלין כלל ולהוציאם מרשותו אלא ודאי למכור מטלטלין בשויין אין קפידא רק בפחות משויין יש לחוש שיתזל ארעיה ואם איתא שהוא רמאי הרי יכול אח"כ לתבוע שנתאנה וא"כ לא יתזלו קרקעותיו כלל שהרי יתפרסם שמחמת טעות עשה וגם בקפיד בארעא לא מצי רש"י לפרושי שמקפיד למכור בפחות משויו אבל בשויו אינו מקפיד כמו שפירש"י קפיד בדמי דשם י"ל דקשה קושית התוס' דילמא משום דידע דאסמכתא לא קניא ואין לומר ימכור בפחות, משויו ואח"כ יטעון אונאה דהא אין אונאה לקרקעות אלא ע"כ הפירוש קפיד למכור אפילו בשויו ובשויו ודאי י"ל דהיה מוכר לפדות השדה וע"כ לא חש כלל וא"ש דברי רש"י:

בא"ד ונראה לפרש אי קפיד בדמי כו' אלא אי קפיד בארעא שאינו רוצה לעשות כו' אלא בזו כו' עכ"ל וקשה לי על סברת התוס' דאנן דאמרינן אסמכתא לא קניא אין הטעם מפני שהלוה יודע שאינו קונה ונתכוין להטעותו דלאו ברמאי עסקינן ופשיטא שאפילו היה סבור הלוה דאסמכתא קניא מ"מ אנן אמרינן שלא קנה שלא נתכוין להקנות דמי איכא דפליגי בה תנאי ונימא בשביל שהלוה יודע הדין נתכוין להטעותו ע"כ אפילו סבר אסמכתא קניא מ"מ לא קני דלא נתכוין להקנות בלב שלם וא"כ מאי ראיה מהא דקפיד בארעא דילמא משום שסבור דאסמכתא קניא לכך אי מקפיד שאם תוחלט תוחלט זו ויחזיק הרב במיעוטו אבל באמת לא גמר ומקני כלל וצ"ל דס"ל להתוספות הא דאסמכתא לא קניא עיקר הטעם הוא משום שבשעת הלואה מוחלט בדעתו שבודאי יוכל לפדות הקרקע למשך הזמן שקבע משא"כ אם היה מעלה על דעתו שלא יהיה לו במה לפדותה לא היה ממשכנה כלל וא"כ בקפיד בארעא ע"כ אסיק אדעתיה שיש לו לחוש שלא יהיה בידו לפדותה ואפ"ה השכינה א"כ לאו אסמכתא הוא וקנאה לגמרי ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרי"ף שהשמיט דר"פ ותמה הרא"ש למה ולפ"ז ניחא דע"כ ר"פ ס"ל כל היכא דמעלה על דעתו שמא תוחלט הקרקע לא מקרי אסמכתא דאל"כ למה יקנה בקפיד בארעא דהא למיחש מבעי ליה שמא לא יוכל לפדות הקרקע וע"כ ס"ל דכל דמסיק אדעתיה שמא לא יוכל לפדות הקרקע לא מקרי אסמכתא רק כשסומך שבודאי לא יוחלט א"כ כפי סוגיית הש"ס לקמן דאת ונוולא אחי נמי סמכא דעתי' אף דשם לא שייך שמעלה בדעתו בודאי שיתרצה להחזיר הקרקע אלמא מספיקא נמי לא גמר ואקני א"כ ממילא גם בקפיד בארעא י"ל דמספיקא חושש פן לא יוכל לפדותה ומ"מ לא גמר ואקני דמ"מ מקרי דאסמכתא וע"כ לא קי"ל כר"פ. ועפ"י דברי התוס' יש ליישב הקושיא לעיל דלא פריך מעשה שדהו מכר דר' יהודה איירי בה ולפ"ז י"ל שם איירי בקפיד בארעא משא"כ לישנא דמתני' אם אי אתה נותן לי לא משמע הכי.

בתוספות ד"ה ואי אמר קני כו' וא"ת כו' והכא מאן אסמכתא איכא כו' עכ"ל עיין בספר פני יהושע שהאריך דכאן מקרי לאו בידו שמא לא יהיה לו מעות ומ"ש שיכול להצניע מעות הלואה ודברים של הבל הם ובאמת לק"מ כי עיקר הטעם שאין בידו אמרינן דלא גמר ואקני אע"ג דלא גזים דמסברא אית לן לומר שלא קיבל עליו לפרוע אפרוותא דזולשפט כיון דאינו בידו אבל כאן כיון דלא אסקו התוס' הסברא שאין עשויה למכור קרקעותיו א"כ קשיא להו שפיר למה נימא שלא השתעבד ברצון שיקנה עכ"פ כדי חובו שהרי בלא"ה אם אין לו מעות מחוייב לפרעו במה שיש לו ועדיף טפי מאם אוביר אף די"ל ג"כ שאין לו מעות לשכור פועלים לעבודה וכדומה אלא פשוט דדבר שאינו בידו הוה כמו גזים במלתא יתירתא וזה פשוט אמנם למאי דפרישית לעיל לא הבנתי כלל דהא כיון דמעכשיו מסלק אסמכתא ע"כ איירי הכא בלא מעכשיו וכיון דאיירי בלא מעכשיו בלא"ה כבר כתבתי לעיל דקשה אם לא גמר ומקני רק שהיה סובר שיהיה לו מעות א"כ אמאי אינו חוזר קודם הזמן דבלא מעכשיו הוה כמקנה לקרקע לאחר שלשים יום שיכול לחזור קודם הזמן וע"כ לומר כיון דבתחילה לא גמר ואקני מה שאינו חוזר בסוף מחמת כיסופא הוא כדאיתא הכא בסוגיא א"כ ממילא אין לדמות לאם אוביר ולא אעביד שבלא גזים חייב היינו משום דכבר נתחייב ואין יכול לחזור ואז אמרינן שנתחייב בלב שלם משא"כ הכא עיקר הקנין מפני שלא חזר אח"כ וכיון די"ל בתחילה היה סבור שיהיה לו מעות ועכשיו ברצון היה חוזר רק מחמת כיסופא אינו חוזר א"כ קשיא להו שפיר בש"ס שלא יקנה אפילו אמר קני לגוביינא שאינו מקנה בלב שלם שאין ראיה ממה שאין חוזר שהרי כל הסוגיא ס"ל מחמת כסופא אפילו א"ל קני בפירוש לא מהני ועפ"ז אפשר לפרש מ"ש אפותיקי היכא דמי דאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו שאין לו ביאור ונדחקו הקדמונים ולפמש"כ י"ל דהך לישנא משמע שמשעבד שעבוד גמור לפירעון וא"כ כיון דשעבוד גמור הוא ולא מצי הדר ביה וכיון דלא גזים שפיר קני זהו לפענ"ד הנכון וצ"ע על הקדמונים שלא פירשו כן עמש"כ בסמוך. ולפי"ז י"ל דקמ"ל הכא דעדיף מאפותיקי מפורש בעלמא שיכול לסלקו במעות וכאן שהלוהו על השדה בתורת משכון וא"ל לא יהיה לך פרעון אין יכול לסלקו במעות כלל אם בא זמנו כיון דשעבוד גמור הוא נשתעבד מעכשיו משא"כ באמר קני לגוביינא משמע שאז יקנה:

בגמרא אלא אפותיקי דאמר ר"פ כו' לא יהא לך פרעון אלא מזו פרש"י אם אין אני נותן לך מגופה כו' וכתב הרא"ש דיכול לסלקו במעות דאל"כ היא מכורה ע"ש וקשה דא"כ ל"ל לרש"י לפרושי אם אין אני נותן לך מגופה אפילו תוך שלש ולמה לא פירש"י בפשיטות שאם איני נותן לך בסוף שלש תגבה מזו וצ"ל דא"כ אין שייך אסמכתא שיכול לשעבד קרקע שלו אם לא יתן לו מעות יגבה מקרקע זו כמו כל אפותיקי לכן פירש שהתנה עמו אם יתבענו המלוה תוך שלש לא יסלקנו במעות מחוייב ליתן לו קרקע כשיעור מעותיו ואם יתבענו בסוף שלש ולא יתן לו מעות תוחלט לו הקרקע דאמרינן דנהי דתנאי דהוחלטה בטל מ"מ תנאי אפותיקי נשאר עכ"פ ויגבה עכ"פ ממנו כדי שיעור חובו בקרקע זו. ואפשר ליישב בזה דברי הרי"ף שהשמיט מימרא דר"פ ולפ"ז י"ל דקשה פשיטא דנהי דתנאי זה בטל מ"מ למה יתבטל תנאי אפותיקי וצ"ל דר"פ ס"ל קני את וחמור לא קני כלום וס"ד דהוה כמו קני את וחמור וא"כ לדידן דקי"ל כרב נחמן בקני את וחמור דקנה מחצה א"כ כ"ש בכה"ג דאין תנאי אפותיקי בטל. אלא דתמיה לי למה לי אפותיקי מפורש אפילו אפותיקי סתם נמי אין יכול לסלקו בשאר נכסים כשהשדה בידו כדאיתא בהדיא פרק השולח דף מ"א דדוקא בשטפה נהר גובה משאר נכסים אבל כשהיא בעין אין יכול לסלקו בשאר נכסים רק בזוזי וכן הוא בכל הפוסקים בח"מ סי' קי"ז ואף דנ"מ שאין יכול למוכרה אם אינו מסלקו בזוזי וכפי שיטת הפוסקים בח"מ סי' קי"ד מ"מ הך רבותא הוה מצי לאשמעינן נמי באפותיקי סתם ובאמת מלשון תלמידי הרשב"א שהביא ב"י ס' ר"ז סי"ג כתב דלא גרסינן כגון אלא כלומר נעשה כאומר לא יהא לך פירעון אלא מזו כו' ומיהו קנה לגבי הא שאם בא לסלקו בשומת קרקע אינו מסלקו אלא בקרקע זו דאדעתא דהאי קרקע נחית מיהו אם בא לסלקו במעות הרשות בידו שאינו קני' לו לגמרי ומלשון זה נראה דבאמר לו קני לגוביינא מהני עכ"פ לענין זה שיהיה כמו אפותיקי שאומר אין לך פירעון אלא מזו וא"כ א"ש דקמ"ל טובא אלא דהביא שם גירסת כגון ופירשה דאם אמר אם לא אפרע לך מכאן ועד שלש שנים ואני בא לסלקך בקרקע לא יהא לך פרעון אלא מזו אע"ג דלא אמר מעכשיו קנה דהיכא דשוויא ניהליה אפותיקי ליכא משום אסמכתא עכ"ד וע"ז קשה אפילו לא עשאו אפותיקי מפורש נמי דינא הכי וגם מאי קמ"ל הא ברייתא ערוכה הוא בפרק השולח ואפשר לומר דבפ' השולח איירי בשטר וקיי"ל זמנו של שטר מוכיח עליו א"כ הוה כאומר מעכשיו וכמש"כ הרשב"א בתשובה הובאה ב"י מחודש מ"ו והכא קמ"ל אפי' ע"פ אי א"ל לא יהיה לך פירעון אלא מזו לא מקרי אסמכתא ולא צריך מעכשיו לכך אלא דקשה בשטפה נהר הא למפרע היא שלו מיהו אכתי לא ידעתי למה לא יועיל באומר מכאן תגבה כמו אפותיקי שאינו מפורש לענין שאין יכול לסלקו בשאר קרקע אכן למאי דפרישית לעיל ניחא טובא דכאן שהלוהו על השדה וא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו משמע דשעבוד גמור הוא ואין יכול לסלקו במעות ועדיף משאר אפותיקי שיכול לסלקו במעות וטובא קמ"ל ר"פ וא"כ באם אמר מכאן תגבה אין בכלל דבריו רק כשיבא לידו גוביינא ויכול לסלקו במעות אבל אם אמר לא יהיה לך פירעון ונתן לו הקרקע בתורת משכונא אין יכול לסלקו במעות כלל כן נ"ל נכון רק הקדמונים לא פירשו כן עיין בסמוך:

בגמרא האי גברא כו' מגבית לי פירש"י כנגד מעותיו עכ"ל. משמע דרש"י ס"ל דדוקא כנגד מעותיו לא מקרי אסמכתא אבל יותר מכנגד מעותיו מקרי אסמכתא וקשה א"כ כנגד מעותיו נמי נימא כל דאי לא קני כמו בקני לגוביינא דאמרינן בסמוך דהוה אסמכתא: ואפשר לומר לפי פי' התוס' בקפיד בארעא שאינו רוצה להשכין רק קרקע זו מסתמא דעתו לשקעה א"כ הכא נמי דאמר מעידי עדית לא מגבינא לך ע"כ אסיק אדעתיה שלא יסלקנו במעות ובהכי ניחא דהרי"ף השמיט עובדא זו ותמהו עליו ולפי"ז י"ל דהרי"ף לשיטתו אזיל דס"ל דהוה אסמכתא דלא הביא הך דקפיד בארעא וס"ל בכל גווני הוה אסמכתא לכן לא מהני מאי דקאמר מעידי עדית לא מגבינא לך מיהו בגיטין דף נו"ן משמע בהדיא שאם התנה לגבות מן העדית תנאו קיים עיין שם ברא"ש בח"מ ס"ב ק"ב וצ"ל לשיטת הפוסקים דמעכשיו מהני לסלק אסמכתא י"ל דסתם שטר מעכשיו הוא דקיי"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולדעת התוס' לעיל דמעכשיו לא מהני רק במשכונא צ"ל דדוקא אי מתנה שאם יגיע זמנו לא יוכל לסלקו במעות הוה אסמכתא משא"כ בהתנה לגבות מן העדית היינו אם יצטרך לגבות מקרקע יתן לו עדית זהו לא הוה אסמכתא וצ"ל דכאן מיירי בקרקע גזולה דאל"כ אין נפרעין ממשועבדין במקום ב"ח וראיתי להגאון בתומים ס"ס ק"ב שכתב לתרץ השמטת הרי"ף והרמב"ם שסוברין כפירוש שהביא הריטב"א שנשטפו ונעשו זבורית ועדית דמעיקרא נעשו עידי עדית והם ס"ל בשל עולם הן שמין לא שייך הך דינא ולא ידעתי צדיק מה פעל דאפי' אי בשל עולם הם שמין משכחת להאי בהיה התנאי על עדית שלו ואח"כ נעשו עידי עידית שלו ואפשר לומר לענ"ד דהא קשה מאי טענה היא זו השתא קיימא במקום עידי עדית הא כבר כתבו התוס' בפ' נערה דהיכא דתליא בדעת אחרת כגון לוקח בהמה ונטרפה לא אזלינן בתר אומדנא דאם נמצאת טריפה שיחזיר לו המעות שהרי לא מכר ע"ד כן ונתרצה ליכנס בספק וא"כ כאן שלא נתרצה לקנות רק כדי שיטרוף מעדית מה איכפת ליה במה שנשתדפו עדי עדית שלו מ"מ לא נתרצה רק לאחריות של עדית ואף די"ל דבספק זה היה נכנס אם ישתדף מ"מ דוחק הוא לומר אומדנא בכה"ג לכן ס"ל דר"פ לשיטתיה דס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ מדינא אפילו שיעבדו בפירוש לא מהני רק מתקנת חכמים א"כ י"ל בכה"ג דיש לו טענה לא תיקנו משא"כ הרי"ף והרמב"ם לשיטתייהו דפסקו כרב הונא בריה דר' יהושע דשעבודא דאורייתא וכיון דנשתעבד מדינא דאורייתא מאומדנא כל דהו לא מפקינן שעבוד

בגמרא גבי מהאי חמרא כו' אבל חמרא כו' כזוזי דמי כו' וקשה הא מעות אין קונות במטלטלין א"כ בלא"ה לא קני וצ"ל דהחמרא היה תחת יד המלוה א"כ קשה לפמ"ש בש"ך ח"מ סי' ע"ג דבמטלטלין אין צריך מעכשיו א"כ אין כאן אסמכתא כלל ודוחק לומר דלענין מי שפרע קאמר דלא מצינו רק במקח ואפשר לומר מכאן ראיה לדברי הנ"י בפרק הזהב דס"ל בשכירות גם מעות קונות דלא שייך נשרפו חטיך בעליה כיון דהגוף של המשכיר א"כ הכא נהי דאמר גבי מהאי חמרא א"כ הוה כמו אפותיקי סתם ובאפותיקי סתם בשטפה נהר גובה משאר נכסים א"כ לא שייך נשרפו חטיך בעליה ושפיר מהני קנין מעות לחוד ואפי' למאן דפליג אנמוקי יוסף בשכירות י"ל דכאן מודה כיון דלא מכרו רק לשעבוד בעלמא י"ל דאי מהני אינו רק בתורת שעבוד ומשעבד ליה כיון ששעבדו בפירוש למגבי מיני' וגם בש"ך כתב דחמרא הוא תחת יד רב בר שבא מיהו נ"ל דמה"ט גופיה אפילו הוא תחת יד המלוה אם א"ל גבי ממשכון זה הוה אסמכתא דהא עיקר ראייתם מן התוספתא דאי אמר לו אם אתן לך בזמן פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה עכ"ל תוספתא בפ"ק דמציעא א"כ נראה דדוקא בכה"ג דאמרינן דמכר גמור הוא אם לא נתן לו אבל אם אמר גבי מהאי חמרא כיון דלא הוה רק אפותיקי סתם ואם נאבד באונס יכול לגבות משאר נכסים לא דמי למכר כלל וגם לגוביינא הוה אסמכתא וכן מוכח בהדיא דהא בקרקע בעינן דוקא שיאמר לא יהא לך פירעון אלא מזו אבל קני לגוביינא מקרי אסמכתא א"כ הרי בהדיא אף דלענין גוביינא מהני בקרקע כשאומר לא יהא לך פירעון אלא מזו קני לגוביינא גרע טפי ומקרי אסמכתא א"כ גם במטלטלין כשאמר לו גבה ממשכון זה לא דמי כלל להך דתוספתא דהגיעו משכון בין רע בין יפה כיון דאם אמר אין לך בידי כלום משמע שגם הוא לא יוכל לתבוע ממנו אם לא יתן לו ועיקר סמיכתו על המשכון אם לא יתן לו ואם נאבד ממילא אינו נותן לו כלום ועפ"ז יש ליישב היטב תשובת רש"י שהביא בתשובת מיימוני ספר משפטים ס"ב שכתב בא"ל שמעון ללוי בשעה שקיבל המשכון מראובן עד אותו זמן ואם יעבור הזמן שוב לא יפדנו וכתב רש"י דהוה אסמכתא ותמהו עליו דהא בתוספתא משמע דקנה ובש"ך סי' ע"ג דחק ג"כ אכן לפמ"ש ניחא דודאי אם אמר אם לא אתן לך עד שלשים יום יהיה חלוט לך שפיר י"ל דקיימא ברשותיה לגמרי ואם יאנס לא יתן לו כלום ונסתלק שעבודו משאר נכסים לכן מהני כמו בקרקע שאמר לו מעכשיו דודאי אם אישתדפא הקרקע אין יכול לתובעו כלום שהרי לא יתן לו עד זמן שתוחלט לו למפרע ובלשון רש"י משמע שקיבל המשכון עד אותו זמן משמע שאם יאנס בתוך הזמן או יותזל רשות ביד המלוה לתובעו משאר נכסים רק אם יהיה בעין ולא יפדנו אז יוחלט לו גם לשון שוב לא יפדנו אפשר דלא משמע רק שאין ביד הלוה לפדותו מיהו אם המלוה אינו רוצה במשכון יוכל לומר תן לי חובי ואחזיר לך המשכון ובכה"ג ודאי אסמכתא הוא משא"כ אם אמר שיוחלט לו משמע ודאי שיהיה שלו ולא יהיה לו שום תביעה על הלוה בכה"ג מודה רש"י דלאו אסמכתא הוא ולק"מ על רש"י ודברי רש"י ברורים ותימא על הש"ך שלא הרגיש בחילוק זה כי אין לנו ללמוד יותר ממעכשיו דקאי ברשות המלוה כן נראה לפי ענ"ד ברור ונכון:

דף עג:

בגמרא אמר רב חמא האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למיזבן ליה חמרא כו' אפרוותא דזולשפט כו' וקשה האיך ס"ד שיצטרך לשלם הא אפילו יש לו יין וחוזר אינו חייב רק לקבל מי שפרע ואפשר לומר לפמ"ש הריטב"א בשם ר"י דמיירי שהתנה שישלם אם לא יקנה ובכה"ג צריך לשלם כפי תנאו רק דהוה אסמכתא וצ"ע לפ"ז אם נותן לו מעות לעולם יוכל להתנות שיתחייב ליתן לו הפירות ואם לא יתנם לו יתחייב לשלם כפי מה שהיה יכול להרויח כמו כאן שהיה צריך לשלם כדאזיל אפרוותא דזולשפט ולא מצינו כלל שיקנו מעות עיין בש"ך ח"מ ס' קצ"ח ס"ק י' שהשיג על רמ"א שכתב דמתני אם התנה לקנות בכסף והביא בשם הריטב"א גופיה דהיכא דאין קנין לא מהני תנאי וכ"ש לפמ"ש הריטב"א דכיון שנתן לו מעות ליקח סחורתו וסמך עליה מחוייב לשלם לו הפסידו אפי' בלא התנה וקשה מכל קנין מעות דלא קני בשום אופן אפי' יש לו והיה יכול ליקח דבכה"ג לאו אסמכתא הוא כיון דהוא בידו וצ"ע:

דף עד.

בתוספות ד"ה הכא לאו בידו מכאן מקשה ר"ת לפי' הקונטרס כו' דהיכא דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד כו' עכ"ל נראה לי ליישב פרש"י דבלא"ה רש"י בסנהדרין הביא כגון אם אוביר אשלם במיטבא ותמהו התוס' דבכה"ג לאו אסמכתא כמפורש כאן וכתבו שט"ס הוא. ונ"ל ליישב פרש"י דכל אסמכתא הוא כשאנו דנין מצד הענין דמסתמא כשנתחייב היה על דעת אחרת ומה שלא קיים תנאו הוא לפי שלא עלה בידו כפי הדעת שנתחייב בה והנה אם אמר אשלם אלפא זוזי אסמכתא הוא משום דאנו דנין דמסתמא לא יכול לקיים תנאו דאין לומר שבמרד ובמעל סמך מאחר שידע שיהיה פטור שהרי באמת נהי דלא משלם אלפא זוזי הרי מ"מ צריך לשלם במיטבא כמש"כ הרי"ף והרא"ש לקמן פ' המקבל נמצא שמצד הענין עצמו מוכיח שלא עלה בידו מסתמא לעשות כאשר הי' במחשבתו בשעה שהתנה ומסתמא לא היה בידו ולפ"ז גם באמר אשלם במיטבא ודאי עכשיו שכבר פסקנו הדין שחייב לשלם א"כ מסתמא לאו בשופטני עסקינן דמסתמא לא היה בידו וא"כ באמת הוא אסמכתא דכל אסמכתא כן הוא שסבר שיהיה בידו ובסוף לא היה בידו אלא דהיכא שאם אנו פוטרין אותו לא יהיה הכרח שלא היה הדבר בידו לכן הוא חייב לשלם במיטב שע"כ נתחייב עד"כ שאם יהיה פטור לא תהיה טענתו מבוררת שלא היה בידו שהרי י"ל שהיה בידו ואעפ"כ לא השגיח לעשות מאחר שפטור על זה לכן הוא חייב נמצא לפי האמת שאנו מחייבין אותו ע"כ אסמכתא הוא שהרי אחר שהדין מוחלט שחייב לשלם ולא עביד ע"כ סמכא דעתו בתחילה לעבוד ולא היה בידו כאשר זמם לעשות אלא שאי אפשר לפטור אותו שא"כ לא יהיה רגלים לטענתו ואינו מבורר שלא היה בידו ואמרינן דעד"כ נתחייב כדי שלא יאמר הנותן לו השדה שהיה בידו שהרי לא יהיה אונסו מבורר וא"כ לפי האמת הוא אסמכתא אלא שאם נפטור אותו לא יהיה מבורר שהוא אסמכתא ולא היה בידו וא"כ כונת רש"י אם אוביר אשלם במיטבא הוא אסמכתא כשמשלם באמת לכן באלפא זוזי נמי אמרינן דע"כ אסמכתא הוא ולא היה בידו שהרי ידע שישלם במיטבא עכ"פ אבל אם נפטור אותו לגמרי כיון שבסתמא הדבר בידו כשאין אמתלא מבוררת לדבריו מצד מה שחייב עכ"פ במיטב א"כ לא היה בו דין אסמכתא כלל ומעתה נראה נמי הכא דדוקא בדבר שהיה דנין מעצמינו שמסתמא בידו מקרי אסמכתא שאנו אומרין שלא נתחייב רק בשביל שעלה בדעתו שהוא בידו ובאמת לא עלתה משא"כ בקוביא הרי בתחילה נתחייב ע"ד שאינו בידו לכן חייב שפיר שהרי אין לנו לומר שבתחילה ידע שיהיה בידו שהרי לא ידעה זה בשום פנים וא"כ הכא נמי קאמר הכא לאו בידו שהרי לפי האמת שהדבר אינו בידו י"ל בתחילה חשיב שיהיה בידו שמסתמא לא היה מתחייב רק לפי שבתחילה חשב שהוא בידו וימצא יין ועכשיו לא מצא א"כ שפיר יש לנו לתלות שטעה בדמיונו כיון שאנו דנין הדבר שאינו בידו ע"כ בתחילה חשב שיהיה בידו נמצא לפי מחשבתו ומאחר שלפי הראות לא מקרי בידו אי אפשר לחייבו שאם נחייבו הרי בהכרח היא שאינו בידו ואין לומר שעכשיו נחשוב שמסתמא היה בידו רק בשביל שהוא פטור עשאו זה לא אמרינן רק בדבר שמסתמא הוא בידו לא מיפטר רק כשיבורר שאינו בידו ובלא בירר שאינו בידו לא מיפטר אבל הכא אפי לפי ראות עינינו אין הדבר בידו לכן אף אם הוא פטור אמרינן שלפי דעתו היה בידו בתחילה ולא עלתה בידו ולא דמי לאם אוביר שבסתמא הדבר בידו לכן לא מיפטר ופרש"י נכון ועמוק:

בא"ד ופר"ת כו' דאגב דבעי למקני גמר ומקני כו' וקשה דבהזהב כו' עכ"ל ולפענ"ד ליישב סברת ר"ת נראה דעיקר דמילתא תלי' דהא דאמרינן אסמכתא לא קני היינו משום דאמרינן דמתחילה לא היה רצונו להשתעבד ולהתחייב בדבר ההוא רק לפי מחשבתו שהיה סבור שלא יבוא לידי כך כמו באוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי היה סבור שיעבוד ולא יבא לכלל החיוב כלל ואמרינן שלא עלה במחשבתו שיבא לידי החיוב ואילו ידע שיבא החיוב לא היה מתחייב כלל משא"כ בקוביא ע"כ נשתעבד מרצון שאל"כ הרי גם הוא לא יקנה מחבירו ג"כ וע"כ מרצון נכנס לחיובו איך שיפול הדבר לשכר או להפסד ואין לדון אותו לחיוב מוטעה שהרי עד"כ נכנס מי שמרויח יהיה לו אשר ירויח שאם לא יתרצה רק ע"ד שירויח הרי לא ירויח מחבירו כלום שהרי לא יקנה מחבירו לכן אמרינן שנשתעבד מרצון משא"כ בהך עירבון דפ' הזהב אין לומר שנשתעבד מרצון די"ל וודאי לא נתקשר בקנס רק לפי מחשבתו שיחזיק במקח ולכך נתרצה על הקנס ואין לומר א"כ גם מחבירו לא יזכה כשחבירו לא ירצה לקיים המקח די"ל באמת הוא אינו חפץ גם בקנסו של חבירו אם יחזור ומה שהסכים לדעת חבירו הוא לפי שעלה בדעתו שיתקיים המקח ואם לא יתרצה לקנס לא היה מוכר כלל א"כ צד א' לא גמר ומקני שהרי אין עיקר הכוונה לקנס כי אם לקיום גוף הענין וי"ל שלא נתרצה רק לפי מחשבתו אז שלא יולד לו חזרה בגוף המקח ומה שנתרצה לחבירו הוא מפני שחפצו במקח ועלה בלבו אז לקיום המקח כנ"ל סברת ר"ת ומעתה גם מה שהקשו התוס' מהא דמייתי התם דאין אחד מהם נזיר וגם מהרש"א בסנהדרין הקשה כן ולא זכר שכבר כתבו התוס' מזה כאן כן לפמ"ש עיקר סברת ר"ת דכל אסמכתא אינו מתחייב מרצון רק בקוביא מתחייב מרצון וא"כ כ"ש בהך דנזיר שאין מכריח אותו על הנזירות א"כ כ"ש די"ל גמר ומקני דעיקר אסמכתא הוא שאינו מתחייב מרצון ודברי ר"ת ברורים ועיין בסמוך:

בא"ד ור"ת עצמו חזר בו והגיה בס' הישר עכ"ל בעניותי איני רואה כאן חזרה דמה ענין זה לזה נהי דלא הוה אסמכתא מ"מ בהמרו זה לזה במה יקנו אם לא בקנין וגם בקוביא אם נדר ליתן לו קנה דבמה יקנה בלא קנין ומ"מ אסמכתא לא הוה ועכשיו שנדפס ספר הישר לר"ת ראיתי בסי' קע"ו בהדיא שחילק בין עירבון וגם כתב דהמרו מיירי בקנין דאל"כ במה יקנה רק יש קצת ט"ס אבל הכונה רצויה כמ"ש וגם לפי מש"כ בשדוכין אין דברי ר"ת מספיקין דלא כמש"כ בסנהדרין וכן נראה בהדיא מס' הישר לר"ת וכפי הנראה לא היה דברי ס' הישר נגד עיני בעלי התוס' כלל וצ"ע כי ר"ת חילק בהדיא בין עירבון לקובי' והוא קרוב למש"כ ותיתי לי שכוונתי לדעת הגדול כמוהו ולדעת האמת:

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה