אור ברסלב
מעיני החכמה על סדר נזיקין חידושים במסכתות אחרות

מעיני החכמה על סדר נזיקין· רבי אריה לייב צינץ

חידושים במסכתות אחרות

פרק עשירי הבית והעליה

בבא בתרא דף מה.

בסוגיא דאומן

בגמרא אמר רבה לא שנו אלא שמסר לו בעדים כבר הקשו התוס' א"כ מאי איריא אומן ולפרש"י דס"ל מלוה על המשכון היכא דב"ח קונה משכון חייב אף באונסין א"כ י"ל דס"ל אומן קונה בשבח כלי א"כ י"ל דחייב באונסין ג"כ. א"כ אחר נאמן במיגו דנאנסו משא"כ אומן דקונה בשבח כלי וחייב באונסין לכן אינו נאמן לומר לקוח במינו דנאנסו. ומיושב ג"כ תמיהת התוס' לקמן ולמסקנא דהמפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים באמת פריך מ"ש אומן מ"ש אחר עמ"ש בסמוך בלשון התוס':

בתוספות ד"ה אבל וא"ת מאי איריא אומן כבר כתבתי ליישב מיהו התוס' לשיטתיה ס"ל אע"ג דקונה משכון מ"מ אינו אלא ש"ש וכן הקשו ג"כ שיהיה נאמן במיגו דנאנסו ונראה ליישב תמיהת התוס' כי רבה הוא ודברי התוס' דחוקים לכן אפשר לומר דהחילוק בין אומן לאחר הוא במודה שמסר לו בעדים ואין העדים לפנינו ובשדה זו של אביך היתה שפיר י"ל דאם אין העדים לפנינו שפיר נאמן במיגו דלא היתה של אביך מעולם ואין לומר דירא פן יבואו העדים דמ"מ לא יפסיד ע"י זה ואם יבואו באמת לא יהיה נאמן וזה כלל בכל דיני מיגו דאין לומר שירא מדבר שמא יבא כל זמן שלא בא מיהו הכא באומן שמגיע לו שכר אומנות א"כ אם מודה שמסר לו בעדים ואין העדים לפנינו אין להאמינו במיגו דאי בעי היה טוען שבתורת לקוח בא לידו דא"כ אם יבאו העדים ויאמרו שבתורת אומנות בא לידו הרי הוא מפסיד שכר אומנתו וא"כ נוח לו טפי לטעון שמסר לו בתורת אומנות ואח"כ לקחו דאז אף אם יבאו העדים לא יפסיד עכ"פ שכר אומנתו משא"כ אם יאמר בתורת מקח בא לידו מפסיד גם שכר אומנות שהרי טוען נגד העדים והוה כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי אף שמביא עדים דאוזפיה ופרעי' כדאיתא במס' שבועות דף מ"א אלא דאכתי קשה ל"ל למיתני אומן אפילו שומר שכר נמי אין לו חזקה בכה"ג דאם יבאו עדים שמסרו לו בתורת שמירה בשכר יפסיד שכרו ג"כ מטעם כל האומר לא לויתי מיהו י"ל לזה דנהי דאמרינן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי מ"מ אם הלוה יודע שהוא חייב צריך לשלם א"כ בשומר שכר אין לו מורא שיבאו עדים שבתורת שמירה בא לידו ויפסיד שכרו דממה נפשך אם אין המפקיד גזלן ישלם לו מעצמו ואם ירצה לכפור הרי בלא"ה יכול לטעון על השכר פרעתי אם ירצה לעשוק שכרו א"כ אינו מפסיד משא"כ באומן אם יטעון על שכרו הרי הדין דנשבע ונוטל נגד בעל בית כדין שכיר א"כ מפסיד ע"י זה א"כ אם טוען שמסר לו בעדים בתורת אומנות ואח"כ לקחו ממנו אינו נאמן דירא פן יבאו העדים גם שכרו יפסיד שהרי אם יטעון שלא בא לידו בתורת אומנות דמי לאומר לא לויתי שאף עדים אין מועילין לו אף שאמרו אוזפיה ופרעי'. ואפשר דקושיית התוס' אליבא דאביי דס"ל באומר לא לויתי אינהו אמרי אוזפי' אינהו אמרי פרעי' א"כ גם כאן כיון שהעדים מעידין על השכירות עכ"פ לא יפסיד שכרו מיהו י"ל לקמן דרבא מותיב לסיוע לרבה שפיר י"ל לרבא לשיטתיה לא קשיא לרבה כלל ממתני' דרבא ס"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ מפסיד בטענתו. אלא דעדיין צריך למודעי איך פריך רב נחמן ב"ר יצחק ממתני' דאומן אין לו חזקה הא י"ל דמיירי במודה שמסר בעדים מיהו נראה דהא קשה גם בש"ש בכה"ג ליכא מיגו דיפסיד שכרו אם יטעון שבתורת מקח בא לידו מיהו י"ל דכבר כתבתי דבלא"ה יכול לטעון פרעתי השכר מיהו י"ל כיון דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף א"כ כל זמן שהחפץ בידו מקרי תוך זמנו ואין יכול לטעון פרעתי מיהו לקמן רבא לשיטתיה דס"ל לעיל אדם פורע תוך זמנו שפיר מסייע לרבה משא"כ לדידן דקיי"ל אין אדם פורע תוך זמנו ל"ל דנקט אומן משום דיש לו שכר דא"כ שומר שכר נמי ועוד נ"ל ליישב הקושיא גם לשון אי הכי שנדחקו התוס' דהא קשה כי היכא דלפי האמת מתפרשא מתני' דאומן אין לו חזקה באיכא עדי ראה א"כ גם לרבה מצי איירי באיכא עדים וראה לכן נראה דמה שהקשו התוס' מה חילוק בין אומן לאחר ונראה ליישב עפ"י מ"ש בח"מ סימן ע"ב סי"ח ובש"ך ס"ק צ"ד דאם הלוה על המשכון ויש עדים שבא לידו בתורת משכון דנאמן המלוה כמה מגיע לו על המשכון אף בלא מינו כיון דבתורת משכון בא לידו וא"כ י"ל דאומן דתפיס ליה אאגרי' א"כ ג"כ מגיע לו בודאי מעות שכרו א"כ י"ל לפי המסקנא דהמפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים א"כ י"ל בכה"ג באדם שאינו אומן אם בא לידו בתורת משכון דומיא דאומן שבא לידו בתורת אגרא א"כ שפיר י"ל אף דהמפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים מ"מ בלא ראה נאמן לטעון לקוח במיגו דהחזרתי ואין לומר צריך להחזיר לו בעדים דהא אם טוען שהחזיר בלא עדים אין טענה שיחזיר דוקא החפץ שהרי צווח ואומר החזרתי רק שצריך לשלם דמי החפץ א"כ בעלמא נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר שאין החפץ בידו שהחזירו או איבדו אפילו בפשיעה אף אם לא יהיה נאמן במיגו דנאנסו מ"מ אחר שאומר שאין החפץ בידו אין לו טענה ק על הדמים ויוכל לטעון שמגיע לו עליו חוב כדי דמיו והחפץ אינו בידו וכיון דלענין החוב נאמן שמגיע לו כל כך א"כ מהימן לומר לקוח במיגו דאי בעי היה טוען עליו כדי דמיו אף שיש עדים שבא לידו בתורת משכון משא"כ באומן שמסר לו בעדים כבר כתב הרמב"ן שכר אומנות מידע ידיע לא שייך שיטעון שכר אומנות כדי שיווי כל החפץ דמסתמא החפץ שוה יותר ממה שפסק לו בשכרו א"כ לית ליה מיגו דאי בעי אמר שמגיע לו כדי דמיו והחזרתי לא מצי למטען דצריך להחזיר בעדים וא"ש וא"כ א"ש פירוש אי הכי דבשלמא לדידן י"ל דמיירי בראה בלא עדים ובזה יש חילוק בין אומן לאחר אבל לדידך דס"ל דבראה בלא עדים אומן נמי מהימן א"כ ל"ל דמיירי בראה ועדים דא"כ אין חילוק בין אומן לאחר וע"כ לומר דאחר שבא לידו בתורת משכון נאמן לטעון לקוח במיגו דאי בעי אמר שמגיע לו כדי דמיו ואי בראה לאו מיגו היא די"ל שרוצה דוקא החפץ א"כ גם אחר אין לו מיגו וע"כ בלא ראה דנאמן במיגו שמגיע לו כדי דמיו ואין החפץ בידו א"כ אומן נמי יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר החזרתי ומשני דס"ל צריך להחזיר בעדים וא"כ באחר שאין הטענה רק בדמי החפץ אם לא ראו בידו שפיר נאמן במיגו דמגיע לו כדי דמי החפץ משא"כ באומן לא שייך הך מיגו דאין לו טענה עד דמי החפץ וא"ש הכל: וא"כ למסקנא דמסיק דאין צריך להחזיר בעדים פריך שפיר מ"ש אומן מאחר גם י"ל בפשיטות לפי הטעם שכתב בש"ך משום דב"ח קונה משכון א"כ באומן דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי אינו נאמן שמגיע לו כ"כ שכר אומנות בלא מיגו וכן מוכח לקמן דאקציצה לא מהימן בלא מיגו וקשה לדברי הש"ך מ"ש ממשכון שנאמן בלא מיגו וע"כ לומר כיון דאין אומן קונה בשבח כלי גרע ממלוה על המשכון אף דבשעת הלואה לא קנה משכון אח"כ ראיתי בתומים סימן ע"ב שהביא בשם הרשב"א בתשובה גופיה שחילק בין אומן למלוה על המשכון ובאמת מן הש"ס דאין האומן נאמן בקציצה אין ראיה כ"כ דהא לדעת הגאונים כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין צריך לישבע בנק"ח א"כ פשיטא דגם המלוה צריך לישבע בנק"ח א"כ לקמן ע"כ עיקר תועלת המיגו לפטור משבועה שפיר י"ל דאף דנאמן מטעם קנין משכון מ"מ עכ"פ צריך לישבע על זה היכא דלית ליה מיגו וארווח לן בזה דברי הרי"ף במ"ש דאומן לא מהימן במיגו והקשה עליו הר"ר יוסף הלוי תלמידו א"כ איך יפרנס הברייתא דבהדיא תניא כל זמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראיה ואף דזו יש לדחות בקל דשם בלא"ה האומן נאמן על שכרו ואין המיגו מועלת רק לפוטרו משבועה מ"מ הקשיתי על זה מדברי הרי"ף גופיה דהביא ברייתא דהמ"מ ע"ה משמע דס"ל דאומן נאמן במיגו והרי"ף פסק כרבנן דבקציצה ישבע בעל הבית א"כ תקשי לשיטתיה לא מהני מינו לאומן אכן לפמ"ש א"ש טובא דהרי"ף ס"ל דאומן אשכרו לא גרע ממלוה על המשכון וא"כ אפילו לדידן אם הטלית ביד אומן נאמן בלא מיגו כמה קצץ לו אלא דמ"מ לשיטת הגאונים הרי צריך לישבע שבועה חמורה כיון דלאו אגופיה דמשכון קטטין וא"כ אין המיגו מועלת לאומן רק לפוטרו משבועה וכדברי הש"ך בסימן פ"ט במ"ש בישוב דברי הגאונים דהיכא דבלא מיגו שקיל בשבועה אהני המיגו לפוטרו משבועה א"כ ס"ל להרי"ף גם לדידן כשהטלית ביד אומן נאמן בשבועה וכשיטת הרשב"א במשכון והרי דברי הרשב"א מוכרחים כשיטת הרי"ף ועמוד גדול לסמוך על זה במשכון והרמב"ם לשיטתיה ס"ל בלא"ה דמהני מיגו באומן שפיר י"ל דמחלק בין אומן למשכון לכן ס"ל דאומן אינו נאמן כלל שלא מיגו ובאמת דברי הש"ך נכונים בדעת הרמב"ם פי"ג ממלוה כמ"ש הש"ך לשונו שם שכתב שאילו היו עדים שהשכינו היה נשבע ונוטל משמע כדברי הש"ך דבלא מיגו נמי נוטל בשבועה ומה שהשיג עליו בתומים ס"ק מ"ם דקשיא בדברי הרמב"ם דאילו לא היה במציאות לתקן שבועה רק במקום דיש מיגו א"כ לא היו מתקנין שבועה כלל מה שייך מיגו לפטורי משבועה הא אין כאן שבועה שיצטרך מיגו לפטרו ע"ש שדחק להוציא דברי הרמב"ם מפשטן ולא ירדתי לסוף דעת דהא דעת הגאונים דכל מלוה על המשכון צריך לישבע כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין וכמו שהביאו כל הפוסקים דברי הגאונים כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין צריך לישבע וכמ"ש הרא"ש פ' הנשבעין ג"כ והן הן דבר הרמב"ם ממ"ש בפי"ג ממלוה דפשיטא ליה בלא מיגו חייב שבועה ולא אהני ליה המיגו לפוטרו משבועה ואדרבה מדברי הגאונים גופייהו יש להוכיח כן דהא קשה איך שייך לומר בטוען על המשכון מיגו לאיפטורי משבועה כי לא שייך רק במקום שיש תיקון שבועה אבל מהיכי תיתי להמציא שבועה ולומר שלא תועיל מיגו לפטרו אלא ברור דהשבועה הוה משום דלאו אגופיה דמשכון קטעין והמיגו לא מהני לפטרו משבועה וא' אדרבה מכל זה ראיה לדברי הש"ך דאף אם אין לו מיגו צריך לישב כיון דלא טעין על גוף המשכון לכן לא מהני המיגו לפוטרו וכן מדוייק בלשון הרמב"ם פי"ג ממלוה למעיין שם ויש סיוע לדבריו מדעת כל הגאונים גם מדברי הרי"ף ופשיטא שאין להוציא מיד מלוה וגם בההוא דאומן ליכא הוכחה מן הש"ס שלא יהיה נאמן בשבועה לדעת הגאונים אלא מאחר שלא מצינו בפירוש שהאומן יהיה נאמן על שכרו בלא מיגו ובאמת קשה על דברי הש"ך לפי מה שהסכים בש"ך גופיה סימן פ' ליישב דברי הגאונים מהך דאומן בזמן שהטלית ביד אומן שנוטל בל שבועה וכתב הש"ך ליישב לדעת הגאונים שסוברין דכיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין צריך לישבע בנקיטת חפץ ותירץ הש"ך דשם כיון דאף בנתנה לו האומן נשבע ונוטל א"כ טענתיה דאומן עדיפא לכן ביש לו מיגו פטור אפילו משבועה וקשה מדידיה אדידיה דלפי מ"ש הש"ך בסימן ע"ב גם במשכון כיון דחזינן דהמלוה נאמן כמה הלוה אף בלית ליה מיגו א"כ ע"כ טענתיה דמלוה עדיפא שהרי אם יש עדים וראה בפקדון לא מהני ליה חזקתו כלום שהרי הכלי ברשות בעלים הוא וצריך להחזירו וע"כ כיון שהלוה עליו מקרי המלוה מוחזק במשכון דקונה משכון ונאמן בשבועה אף בלא מיגו א"כ כ"ש שתועיל לו המיגו לפוטרו משבועה כיון שמוחזק ג"כ וכבר כתבתי ליישב דברי הגאונים בענין אחר בחידושי ודברי המשנה למלך בפי"ג ממלוה תמוהים ולא עיין במגיד משנה שמבואר כדברי הש"ך גם פירושו בדברי הרמב"ם לפי דברי הכ"מ פ"ב מהלכות שכירות דבשומר שטוען החזרתי כיון שמודה שנעשה שומר צריך לישבע בנק"ח ואין דבריו נכונים שהרי מלשון הרמב"ם משמע דוקא כיון שיש עדים שהיה משכון בידו ולפי דברי הכ"מ אילו הודה שבא לידו בתורת משכון צריך שבועה בנק"ח ולדברי הכ"מ י"ל דמשכון עדיף כדברי הש"ך ומ"מ בטוען שמגיע לו עליו ראוי שהיה נאמן במיגו דלקוח ולא שייך לומר מיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן דזה אינו רק במקום שישנו השבועה במציאות משא"כ אם אין מציאות לשבועה ולזה נתן הרמב"ם טעם שמציאות השבועה הוא אילו היה שם עדים לכן גם באין עדים לא מהני ליה המיגו לפטורי משבועה ובאמת קשה לי גם על דברי כ"מ מהא דב"ב דף ע' בעא מיניה רב עמרם מר"ח המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי כו' א"ל נאמן כו' אטו אי אמר ליה נאנסו מי מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי ופריך סוף סוף בעי אשתבועי ולדברי הכ"מ מאי פריך הא פשיטא שלא עלה על דעתו שיפטר בלא שבועה דאפילו בלא שטר נמי צריך לישבע בטוען החזרתי ובאמת דברי הכ"מ בפ"ב משכירות תמוהין מצד עצמן שהרי ברמב"ם מבואר גם בהחזרתי אינו נשבע שבועת שומרין גם במשנה למלך תמה עליהם שם ותימא איך נסתייע מהם בפי"ג ממלוה ובאמת לפמ"ש גם בדברי הרמב"ן לא מוכח דפליג על הרשב"א במשכון דאף שכתב הרמב"ן דאומן עדיף ממלוה על המשכון י"ל דהיינו נמי לענין שיהיה נאמן בשבועה כמה קצץ שפיר מהימן אף בלא מיגו ובש"ס לא מיירי רק לענין שבועה דהא לרבי יהודה ודאי לא איירי רק לענין שבועה דהא אפילו נתנה לו נשבע ונוטל וגם לדידן באם הטלית ביד אומן שפיר י"ל דנאמן בשבועה עכ"פ ומ"ש בתשובה לרמב"ן סימן פ"ד דאין בעל המשכון נאמן כבר כתב הש"ך דהוא דרשב"א והרשב"א חזר בו ובאמת מה שהביא בתשובה להרמב"ן שם ראיה מיתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אמר אביכם השביח דאמרינן ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי לפענ"ד לא דמי כלל דשם לא ניתן השבח ע"ד שיעכבו היתומים עד ישלם להם והב"ד שמין הקרקע לב"ח ואם היתומים השביחו צריך ליתן דמים והם המוציאים משא"כ במשכון ע"ד כן ניתן למלוה שלא יחזירנו עד יפרע לו המגיע עליו ולא קיימא לגוביינא כלל עד יסולק המלוה ומה"ט י"ל גם באומן דתפיס ליה אאגריה שפיר מהימן אף בלא מיגו בשבועה עכ"פ ומה שהביא בתשובות לרמב"ן ראיה מאומן כבר נתברר דאין שום ראיה דשם לענין שבועה דוקא צריך מיגו וכאמור עכ"פ במשכון לא מצינו שום חולק על הרשב"א:

דף מה:

בתוספות ד"ה המפקיד וא"ת אכתי להימניה במיגו דנאנסו עכ"ל. כבר כתבתי ליישב גם בסוגיא דקציצה במס' שבועות כתבתי ליישב ואפשר לומר עוד דקאמר נ"מ היכא דהאומן חשוד שאין יכול לישבע על נאנסו ובטוען נאנסו ה"ל מחוייב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם לפי דעת רמ"ה שהובא בח"מ סימן פ"ז מיהו הא דפריך לקמן מראה עבדו אכתי לא א"ש די"ל דלכך בעינן ראה שלא יהא נאמן במיגו דנאנסו:

בא"ד דאיהו דאפסיד אנפשיה כו' עכ"ל והך דהכא אע"פ שטוען לקוח ג"כ אינו נאמן שלא היה לו ליקח בלא עדים כיון דלא הימניה:

בגמרא מיתיבי אביי ראה עבדו כו' ואי דאיכא עדים ל"ל ראה כו'. ויש לדקדק נימא דמיירי שמסר לו בעד אחד ובלא ראה לא שייך לומר צריך להחזיר בעדים דהא במפקיד אצל חבירו בעדים דצריך החזיר בעדים ע"כ משום דלא הימנוה וא"כ במפקיד בעד אחד י"ל שפיר מקרי הימניה ונאמן לומר שהחזיר משא"כ בראה ויש עד שמסר לו תורת אומנות הוה מחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם מיהו לזה י"ל דקשיא ליה מעבדו דאין נשבעין על העבדים ולא שייך משואיל"מ: מיהו קשה דנוקמה בהודה בפני עדים שמסר לו ומבואר בשבועות תבעו בעדים כיון דמעיקרא הימניה נאמן לומר החזרתי לכן בעינן ראה אל"כ נאמן במיגו דהחזרתי כיון דמעיקרא מסר לו בלא עדים ואפשר קשיא א"כ פשיטא דאינו נאמן כיון דהודה לו בפני עדים א"כ אחר נמי א מהימן דבשלמא הא דמוקי רבה באיכא עדים והוא דראה י"ל כמ"ש תוס' לעיל דיש עדים שמסרו לו ואין יודעין בתורת מה מסרו אם בתורת נאמנות או בתורת מכירה וא"כ באחר שפיר י"ל דמהימן שבתורת מכירה א לידו אבל בתבעיה בעדים והודה לו א"כ אפילו אחר נמי לא מהימן ע דמכאן הקשו הראשונים על הרי"ף שסובר דלפי האמת באומן לא הימן אפילו יש לו מיגו א"כ קשה לפי האמת ל"ל ראה הא אומן לא מהימן בשום מיגו אפילו ליכא עדים ולא ראה ונדחקו הרמב"ן ובמאור בזה למאוד ומה שקשה מלקמן בנותן טליתו כתבתי לעיל וליישב קושיא זו כי רבה הוא נ"ל דבלא"ה יש לדייק בלשון הברייתא דראה עבדו ביד אומן כו' משמע שטוען שנתנו לו בתורת אומנות כפירשב"ם וקשה מאי שייך מה טיבו אצלך הא הוא בעצמו מסרו לו וה"ל למימר ראה עבדו ואומר החזר לי עבדי וטליתי כו' לכן י"ל דכאן מיירי שזה טוען שלא מסרו לו מעולם ואינו יודע כלל איך בא לידו באיזה אופן לכן אומר מה טיבו אצלך וא"כ כאן ה"ל להיות נאמן שלקחו שהרי הבעלים הודו שלא בא בתורת אומנות לידו אלא די"ל דהבעלים נאמן במיגו דאי בעי הוה טען שמסרו בתורת אומנות לידו וא"כ א"ש בלא ראה י"ל כיון שהבעל מודה שלא מסר בתורת אומנות שפיר הוה מהימן לומר לקוח ואין לומר דבעל העבד נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר בתורת אומנות מסרתי דכיון דזה יכול לטעון החזרתי לא שייך מיגו כלל כיון דגם לאומן יש לו מיגו א"כ מרע למיגו של בעל בית שאם יתחכם לטעון בתורת אומן מסרתי מה שאינו יתחכם גם האומן לטעון החזרתי כיון שאינו נאמן במיגו והא דקאמר אי דאיכא עדים ל"ל ראה היינו דאיכא עדים שבא לידו שלא בידיעת חבירו כגון שהנך העבד מעצמו או שהטלית בא לידו מבני ביתו של בעל בית והוא אינו יודע מה טיבו אבל לפי האמת שפיר י"ל כמ"ש דלכך טוען מה טיבו:

בתוספות ד"ה אי דאיכא עדים כו' תימא לר"י דעדיפא ה"ל למפרך כו' עכ"ל אפשר לומר ליישב ע"פ דברי הש"ך שכתבתי לעיל שסובר במלוה על המשכון דהמלוה נאמן אפי' בלא מיגו כמה הלוה עליו וי"ל הסברא כיון דבודאי חייב לו א"כ שפיר כיון דברשות בא לידו נאמן כמה חייב א"כ י"ל דתליא אם העדים ידעו שהכלי היה צריך תיקון א"כ ודאי חייב לו עכ"פ שפיר י"ל דמהימן אף בלא מיגו כמה חייב לו לכן קאמר ליחזי עדים מאי קאמרי דס"ל להש"ס אם העדים ידעו עכ"פ שראו הכלי ולא היה מתוקן ועתה ניתקן א"כ י"ל שנאמן על השכירות אף בלא מיגו אלא איירי בליכא עדים רק עדי ראיה דבעה"ב מהימן אם יש עדים שנמסר לו נאמן לומר במיגו שעדיין לא תיקן כלום בחפץ אלא דאי אפשר לאוקמה בעדים ע"כ בליכא עדים ואם איתא דאין האומן נאמן לומר לקוח יהיה בעה"ב נאמן במיגו דאי בעי אמר לא תקנת כלום ואיני חייב לך כלום בכה"ג אין האומן נאמן אלא ודאי האומן נאמן ומשני בליכא עדים ולא ראה דאז האומן נאמן שבתורת תיקון בא לידו ותיקנו במיגו:

בגמרא לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה כבר כתבתי הקושיא על הרי"ף שסובר דבאומן לא מהני מיגו תקשי ליה להך ברייתא דבלא ראה מהימן האומן במיגו וכבר כתבתי ליישב ונראה דהא צריך טעמא למה לא יהיה האומן נאמן במיגו ועיין במאור וברמב"ן במלחמות שהאריכו ובאמת י"ל דטעמא של הרי"ף שהאומן מאחר שאין לו חזקה וכל אימת שיראה הכלי אצל האומן יוציאנו הבעה"ב מידו א"כ אין לאומן לקנות בלא עדים לכן הוה מיגו במקום חזקה שבודאי לא קנאו בלא עדים שהרי הורע כחו של אומן שלעולם אי אפשר לו בלא עדים וא"כ על שכירות שפיר יש להאמינו במיגו דלענין שכירות לא איתרע טענתו שאין לנו לומר שלא יקחנו בלא עדים לתקן דאומן ניחא ליה שישכירנו בעה"ב ולא יתן לאחר ולא איתרע טענתו ולק"מ מכאן אלא דצריך ליישב הך דלעיל בראה עבדו ביד אומן דבלא ראה משמע דנאמן וי"ל לזה דבלא"ה קשה איך תני בברייתא לא אמר כלום וקשה עכ"פ יתחייב ליתן לו שכר אומנות שהרי טוען שבתורת אומנות בא לידו וצ"ל כיון שזה טוען אתה מכרתו לי ותובע העבד גופיה וזה טוען שמסרו ללמוד אומנות מקרו טענו חטין והודה לו בשעורין דאמרינן דמחל כשיטת הפוסקים ס"פ המניח א"כ י"ל דס"ל כמ"ש הפוסקים דבתפס דמי שעורין צריך לשלם לו עכ"פ שעורין וכמ"ש בש"ך סימן פ"ח ס"ק כ"ג בשם מהרש"ל ולמ"ש י"ל דהכא שפיר כיון דיש לו מיגו לשיטת הרי"ף דלא מהימן במיגו על גוף החפץ מ"מ מהימנינן ליה עכ"פ שלא מחל השכירות לכן בעינן ראה והתפיסה בעדים לא מהני ליה דאמרינן דמחל השכירות משא"כ בלא עדים עכ"פ צריך ליתן לו השכירות: שמעתי להקשות בשבועות דף מ"ה דקאמר מכלל דס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים לפמ"ש במ"מ הטעם באל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן במיגו משום דהתנה עמו כשיאמר שפרעו בלא עדים לא יהיה נאמן וא"כ שם י"ל דנהי בעלמא אם אומר פרעתי אין לו מיגו משא"כ שם שפיר מהימן בלא שבועה במיגו דפרעתיך בפני פו"פ והלכו כן שמעתי בשם הרב ר' ליבער ואמרתי לפי דבריו ליישב בפשיטות דודאי בפקדון קשה איך אפשר לומר שהתנה שלא יהא נאמן דהא יכול לטעון נאנסו וצ"ל דס"ל דמ"מ לא האמינו רק אם יטעון נאנסו שחייב עכ"פ שבועה דאורייתא וא"כ כשתמצי לומר שיפטר משבועה א"כ מאי אהני ליה תנאיה הא כשיטעון נאנסו ג"כ יהא נאמן בלא שבועה א"כ ע"כ נימא שהתנה שגם על נאנסו לא יהא נאמן מיהו קשה יותר לדברי הר"ן שכתב הטעם דהוה מיגו במקום עדים כיון שאמר אל תפרעני אלא בעדים א"כ קשה טפי מנ"ל דס"ל אצ"ל בעדים דהא שם נאמן לומר נאנסו במיגו דפרעתיך בפני פו"פ לכן נראה דבלא"ה יש להקשות לשיטת הר"ן דלשמואל אף במלוה נאמן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ א"כ קשה מאי דייק מכלל דס"ל אצ"ל בעדים דהא שם קאי לשמואל ולשמואל ס"ל א"צ להחזיר בעדים לכן צריך לאוקמה בשטר לכן נראה דהש"ס לא קאמר רק דלא נימא בפקדון לכ"ע צריך להחזיר בעדים דבשלמא בהלואה אף דהמלוה לא הימניה דרך שיאמין הלוה למלוה אם צריך למעות לפרעו בלא עדים כדאמרינן פרק המפקיד מלוה מקיים ביה בלוה תומת ישרים תנחם משא"כ בפקדון מה לו להחזיר בלא עדים למיקם עמו בדינא לכן היה אפשר לומר דבפקדון לכ"ע אין דרכו להחזיר בלא עדים כיון דהוא לא האמין לו אלא דצריך להבין איך אפשר שימנע מלהחזיר לו בשביל שלא האמינו המפקיד הא האמינו בע"כ שהרי יוכל לטעון נאנסו וצ"ל דבשביל זה לא נקרא הימניה די"ל דוקא בשבועה דאורייתא הימניה וא"כ דייק שפיר כיון דבאפקיד ליה בעדים בעית למימר דפטור משבועה מתוך שיכול לומר החזרתי א"כ ע"כ ליתא להך סברא דכיון שהוא אינו מאמינו בלא עדים גם הוא אינו מאמינו להחזיר בלא עדים שהרי כשתמצי לומר שיהיה נאמן לטעון נאנסו בלא שבועה א"כ ממילא הימניה ולמה יצטרך להחזיר בעדים וא"כ כשתמצי לומר דלא הימניה ע"כ גם על נאנסו לא הימניה אלא ודאי על החזרתי לא הימניה רק על נאנסו בשבועה הוא דהימניה וכיון דס"ל דבמיגו פטור אפילו בלא שבועה ממילא לא שייך לא הימניה ואין טעם שיתחייב להחזיר בעדים:

לכבוד זקני מו"ר הרב המפורסם בתורה וביראה החריף מו"ה מרדכי ליב תלמוד זצ"ל זי"ע הדפסתי פה איזה גרגרים שמצאתי בכתביו וששמעתי ממנו בעת למדי אצלו ויהיו שפתותיו דובבות בקבר כמאמר חכז"ל [המלב"ד ארי' יחזקאל צעדרבוים]

בסוגיא דעדים שאמרו כתובות ד' י"ח ע"ב

הרמב"ם פסק [בהלכות גירושין*) פרק י"ג הכ"ט] דהא דעד אחד נאמן לומר מת בעלה דנאמנותו הוא מן התורה והפוסקים חולקים עליו ונראה להוכיח דינא דהרמב"ם מהגמרא דכתובות [ד' י"ח ע"ב] דאיתא שם אוקימתא קמייתא דרמי בר חמא קאי אסיפא אבל ברישא מהימנינן להו אף מחמת ממון כיון דאית להו מיגו ורבא דחי ליה כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ובשטר נמי חשיב הגדה דעדים חתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וחוזר מאוקימתא קמייתא וקאמר דרמב"ח קאי ארישא דלא מהימנינן להו רק מחמת נפשות אבל מחמת ממון לא מהימנו אף דאית להו מיגו ולכאורה קשה למה חזר הגמרא מתרתי הלא לא פריך רק כיון שהגיד כו' וסברת רב"ח דמחמת מיגו נאמן אף מחמת ממון לא דחי רבא אך נראה דהא תוספות הקשה (ד"ה ואין אדם כו'] למה לא מהימנו מחמת ממון לימא פלגינן דיבורא כדאמר רבא בסנהדרין (דף ט"ו ע"ב] פלוני רבעני לרצוני דפ"ד ותירצו ב' תירוצים א' קיום שטרות דרבנן לא פלגינן דיבורא ב' מחמת נפשות לא שכיח לא אמרינן בעצמינו מ"נ ולכאורה נראה תירוץ השני דחוק מאוד כיון דאית להו מיגו היה לנו להאמינם ולמימר פ"ד ואף דלא שכיח כיון דגם הא לא שכיח לומר שקר במקום דאית להו טענה אחריתא עדיפא [דאי בעי אמרו ל"ז כ"י] לכן תירוצם הראשון עיקר וא"כ א"ש דהפוסקים פליגי היכא דטוען הלוה מזוייף אי הקיום הוא דאורייתא או דרבנן וא"כ אפשר לומר דרב"ח ורבא פליגי נמי בהא דרב"ח סבר דקיום מדאורייתא וא"כ ל"ק נמי כיון שהגיד כו' כיון דקיום הוא מדאורייתא לא סבר הא דר"ל דעדים חתומים כו' וא"כ בשטר לא חשיב הגדה וגם כיון דקיום הוא מדאורייתא אמרינן פלגינן דבורא וא"כ בסיפא דלית להו מיגו לא אמרינן פ"ד כמו תירוצם השני דמחמת נפשות לא שכיח וברישא דאית להו מיגו אמרינן ורבא סבר קיום שטרות דרבנן לכן פריך כיון שהגיד כו' מחמת דעדים חתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וגם ברישא לא הימנינהו [מחמת ממון] במיגו ולא פ"ד כיון דקיום שטרות דרבנן והשתא הוכיח הרמב"ם את דינו דלכאורה צריך להבין תירוץ דקיום דרבנן. ונראה כוונתו כיון דמה"ת אף דאמרו בפירוש מחמת נפשות לא מהימנו לפסול השט' וא"כ אף דהצריכו חכמי' קיום לא הצריכו רק היכא דאמרו בפירוש אבל היכא דאמרו מ"מ לא פלגינן דיבורא וא"כ מהכא נמי שמעינן היכא דעד אחד אמר בפירוש מת בעלה נאמן הוא מן התורה דאל"כ למה היכא דעד אמר הרגתיו אמרינן פלגינן דיבורא הא אף דתקנו חכמים נאמנות גבי עד אחד להימן ליה דווקא היכא דקאמר מת בעלה אבל אם אמר הרגתיו אמאי אמרינן פלגינן דיבורא אלא וודאי הוכרח הרמב"ם שפיר דינו:

שם על הא שמקשין מנ"ל לרבא לומר גם ברישא דאינן נאמנים באנוסי' מחמת ממון יש ליתן טעם דלאוקימתא קמייתא הוי באנוסי נפשות נאמנים אפילו באו עדים ולפ"ז חזקה דאין אדם משים עצמו רשע לא הוי כ"כ בתקפו כי יכולים לומר אנו לא רצינו להפסיד ממון של לוה אלא אמרנו בבואנו לב"ד נאמר האמת ואי יבואו עדים היינו אומרים שמחמת נפשות הוא אבל השתא דאם יבואו עדים אינן נאמנים כלל לכן חזקה דאין אדם כו' חזקה מעלייתא ואין נאמנים ברישא באנוסים מחמת ממון וק"ל:

בתוספות ד"ה הרי אלו נאמנים כו' ע"ש במהרש"א מה שהקשה על זה ובתחילת הענין היה נראה לתרץ דלהכי לא קבה מידי אסיפא דהכא איכא סברא כיון שהגיד כו' כיון דהעדים שאומרים אנוסים גופייהו חתומים על השטר אבל לקמן הן עדים אחרים וארישא דהתם לא קשה מידי דבשלמא הכא הטענה גרועה דאין אדם משים כו' ומחמת נפשות לא שכיח אבל התם עדים אחרים הן ודו"ק:

עוד יש לפרש דברי תוס' בענין אחר עפ"י הרשב"א שהביא הר"ן ז"ל לקמן בברייתא הרי אלו נאמנים ופסק הוא ז"ל דאם טוען דנקבע לו זמן להביא עדים שמעינן לו אבל אנחנו לא טענינן עבורו ולזה הקשה תוס' הכא דטענינן עבורו דבשלמא לקמן לא טענינן עבורו משום טעם הר"ן דהוי תרי ותרי אבל הכא אם יבאו עדים הוי מוכחשין לגמרי ולזה תירץ כיון דצריכי קיום הכא לא חשיב קיום כוונתם דמה שכתוב כאן במשנתינו ואם יש עדים ר"ל דווקא אם באו קודם אבל אח"כ אם באו עדים הואיל והוה להו מיגו נאמנים אבל לא לגמרי אלא הוי תרי ותרי ולכן לא טענינן להו ולכאורה ברמב"ם לא משמע כן. דכתב הוא ז"ל גבי מודה בשטר כו' ואם באו עדים אח"כ א"נ אך באמת כוונתו רק למודה לוה אבל בעדים הוי להו תרי ותרי אם באו אח"כ דהנה קשה מנין הוציא הרמב"ם הדין זה וכל המפורשים השמיטוהו אמנם נראה דהוא ז"ל פירש כפירוש רש"י דבמודה לוה איירי ורצה לתרץ קושיית התוספות וכפירושם לא רצה לפרש דלא דמי כלל למודה לוה דשם איכא טענה שטרך בידי מה בעי ולזה כיון רש"י בכתבו שהרי ביד המלוה הוא ותוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לקמן דלא הוה טעמו משום שטרך בידי כו' לכן סובר דבמודה לוה אם באו אח"כ עדים א"נ כלל אבל בעדים נאמנים אינן נאמנים לגמרי אלא הוי תרי ותרי אא"כ באו עדים קודם דהוו א"נ לגמרי ולכן לא כתיב בעדים אם באו עדים אח"כ עדים נאמנים א"נ דבאמת נאמנים אבל לא לגמרי ולזה מתורץ שפיר דלכן פליגי במודה לוה להשמיענו דאם באו אח"כ ג"כ אין נאמנין דבלא זה הו"א דנאמנין הואיל והויא להו מיגו מקודם וכן משמע מפשטות הלשון לקמן זילו וקיימו שטרייכו וחותו לדינא ועכ"פ מצאנו למדין שהרמב"ם ג"כ סובר בעדים דהוי להו תרי ותרי אם באו עדים אח"כ ודו"ק:

בתוספות ד"ה אלא טעמא דר"מ כדר"ה והקשו התוספות על פרש"י ג' קושיות לכן פירש דמיירי דטוען הלוה מזויף ופליגי רק בעדים לבד עיי"ש ונראה לתרץ פירש"י דכך כוונת רש"י דפליגי היכא דלוה מודה וא"כ הוי כמקוים ופליגי אי חשיב כהגדה דידהו ר"מ סבר דחשיב כהגדה וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ורבנן לא סבירא להו דחשיב כהגדה אבל בלוה עצמו לא פליגי וכ"ע סבירי דמודה בשטר אינו צריך לקיימו תדע דקאמר הגמרא בפרק מי שמת האומר שטר אמנה אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר שטר לימא כר"מ סבר ולא כרבנן משמע כר"מ ניחא הא ר"מ סבר דעדים נמי אין נאמנין לפוסלו אלא וודאי דיש חילוק בין הני עדים דחתימו ובין עדים אחריני והתם מיירי בעדים אחריני ובזה נראה ליישב תרי אוקימתא דרמי בר חמא. דהקשו המפורשים למה נדה רבא מאוקימתא דרמי בר חמא מכל וכל דמשום אין אדם משים עצמו רשע אין נאמן אף דאית להו מיגו. דאיכא למימר דרמי ב"ח סבר כיון דכ"ע סברי דמבש"כ אינו צריך לקיימו חשיב כהגדה. וא"כ מתניתין דחקתיה ליה ממ"נ היכי מיירי מתניתין אי מיירי מתניתין במודה מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ואי מיירי בטוען מזויף א"כ ליתנא סיפא רבותא טפי באם מודה אינו נאמן אלא וודאי מתניתין לא סברה דאמרינן כיון שהגיד בשטר וא"כ ע"כ מיירי בטוענים אנוסים מחמת ממון ורישא אמרינן מיגו אף מחמת ממון ואי תימא עדיין קשה ליתנא סיפא רבותא במודה ג"כ לית להו מיגו. זה אינו דאיכא למימר דאשמועינן אף דקאמרי העדים קודם שידעו שהיו כתב ידם יוצא ממ"א לא מהימני משא"כ במודה אם מודה כבר לא הוי רבותא דלא מהימני ואי דקאמרו קודם אמאי לא מהימנא בשלמא בכתב ידם יוצא ממ"א איכא למימר דידעו מזה ולכן הקדימו למימר קודם שידעו ואערימו קא מערמי אבל במודה לא שייך כן דאם טוען מזויף היכא שייך למימר דידעו דאח"כ יודה כך סברת רמב"ח ורבא סבר דמודה בשטר שכ' לא הוי כמקויים דנחשב כהגדה וא"כ אף דמיירי במודה לא הוי כהגדה וא"כ פריך שפי כיון שהגיד כו' וא"כ נוכל לאוקמא כולה מתניתין במחמת נפשות ורישא ל הוי כהגדה וסיפא כיון שהגיד כו' וא"כ מחמת ממון לא מהימני אף דאי להו מיגו דאין אדם משים עצמו רשע:

*)(כך דייק מהרי"ק מדברי הרמב"ם ומהרמב"ם פ"ה מה' עדות נראה להיפך.)

ריש פרק המדיר המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יעמיד פרנס כו' עיי"ש הסוגיא ופריך הגמ' וכיון דמשועבד לה היכא מצי מדיר לה והתנן קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר לה עי"ש השקלא וטריא של הגמרא ומסקנא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך הרמב"ם לא הביא המסקנא של הגמרא והביא המשנה כפשוטו והמפרשים הקשו עליו ונראה לפע"ד דהר"ן מחלק בין שיעבוד הבעל ובין שיעבוד האשה דאע"ג דאמרינן דאלמוה רבנן שיעבודא דתרווייהו אעפ"כ היכא דהוא מקדיש כל נכסיו לא אלמוה רבנן שיעבוד דידה דלא שייך לומר כל אדם יעשה כן דהא גם הוא יהא אסור ליהנות אבל אם האשה הקדישה את נכסיו אלמוה רבנן דהבעל הוי לוקח בנכסי אשתו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיי"ש. ולכאורה קשה לפי סברתו היכא פריך הגמרא וכיון דמשועבד לה כו' והתנן קונם שאיני עושה לפיך כו' הא לא דמי להדדי היא אינה יכולה לאסור על בעלה משום דהוי דבר שאינו שלה אבל הוא יכול דהוי שלו אלא דמשועבד לה אך זה אינו דאף דמעשה ידיה שלו הוי היינו דאם עשתה כבר אבל אם עדיין אינה עשתה לא הוי שלו דידים אינם שלו אך כל זה אתי שפיר לרב הונא אבל לריש לקיש דס"ל דיכול לכופה הדרא קושיא לדוכתא וצ"ל דהסוגיא פריך לרב הונא דקיי"ל כוותיה ולפי זה אתי שפיר דהרמב"ם פסק כרב הונא וכר"ל והפוסקים מתמיהים על זה ואומרים אף דמתחילה אמרי' בגמרא ופליגא רב הונא אדר"ל אך לפי המסקנא הוכיחו מראיות דלא פליגי והסוגיא רוצה לתרץ אף לפי הו"א דגמרא דפליגי אך הרמב"ם לפי סברתו דלא פליגי לא צריכנא לתירוץ הגמרא דלא דמו להדדי כדכתיבנא לעיל:

בהלכות גיטין וקדושין פסקו הראב"ד והרמב"ם דבקטנה אביה ולא היא ותמהו הלא נהי דרש"י ר"ל הכי מעיקרא הלא שוב חזר בעצמו כמו שכתבו התוס' עיי"ש בקידושין ד' מ"ג ע"ב]:

ונראה לתרץ דלקמן ד' מ"ג ע"א בעי רבא מר"נ נערה מהו שתעשה שליח כו' כיד אביה דמיא או כחצר דמיא ודחיא הגמרא דאינה יכולה להיות כחצר ומסיק הגמרא דפשיטא כיד אביה רק האבעיא מי אלימא כיד אביה או לא ופשט לו דאין עושה שליח ולכאורה צריך להבין האבעיא דאי פשיטא ליה דכיד אביה אמאי לא אלימא כידו ונראה לי דמעיקרא אמרה גמרא פלוגתא דר"י ור"ל ר"ל סבר כמחלוקת לגיטין כך לקדושין ור"י סבר מחלוקת לגיטין אבל לקדושין כ"ע ס"ל אביה ולא היא ושקיל וטרי הגמרא טעמא דר"י מעיקרא הוה סבר טעמא דגירושין מכניסין לרשות אביה קדושין מפקעת ודחיא הגמרא ואח"ז היה סבר הגמרא טעמא דר"י גירושין בע"כ קדושין מדעתה ונאדו גם מזו ומסיק הגמרא ואמר הואיל וזקוקה ועומדת ולפי סברא זו יוכל להיות שני טעמים קיימים רק רש"י כתב וז"ל מעיקרא לא תקשי דבגירושין מכנסת עצמה ולפ"ז יש להסביר האבעיא מי אלימא כיד אביה דאמרינן טעמא דיכולה לקבל גיטה מפני דמכנסת וא"כ הוה כנותן לה אביה רשות לזה או לא אלא טעמא דגירושין בע"כ ולפי אותה סברא דטעמא דמכנסת יש לנו לומר דה"ה קטנה כיון דהוה כנותן לה רשות והשתא ניחא דיכולין אנו לומר דפלוגתא דר"י ור"ל תליא בזה אי עושה שליח או לא דר"י דס"ל גירושין מכנסת עצמה א"כ עושה שליח וה"ה קטנה ור"ל לא סבר ליה הסברא זו רק טעמא דבע"כ וא"כ אינה עושה שליח ונערה ולא קטנה וא"כ רש"י מעיקרא הוה ס"ל כר"ל דאינה עושה ונערה ולא קטנה דאל"כ אמאי נקט נערה דלרבותא דר"י לא חיישינן דלא כהלכתא אע"כ לא קטנה ולהכי פליגי דוקא בגיטין ולא בקדושין דבגיטין אשמועינן רבותא דנערה ולא קטנה אבל בקידושין מאי רבותא אשמועינן בקדושין אף ביתומה אין יכולה לקדש עצמה רק למאן ואף לר"י נמי נוכל למימר הכי דמעיקרא הוה ס"ל טעמא דבע"כ אבל אח"כ חזר רש"י ופסק אליבא דהלכתא כר"י וטעמא דמכנסת וא"כ עושה שליח וה"ה לקטנה ונקט נערה לרבותא לר"י ואליבא דהלכתא כיון דבקידושין מודו רבנן דאביה ולא היא ולפי זה אתי שפיר רש"י לשיטתיה דפירש גבי השתא דאתית להכי מעיקרא לא תקשי היינו דקיימא טעמא דמכנסת וא"כ האבעיא דלקמן לא מצי להיות אליבא דר"י דאיהו ס"ל טעמא דמכנסת ובוודאי עושה רק אליבא דר"ל ואולם הרמב"ם ס"ל דכוונת הגמרא מעיקרא לא תקשי דקיימי שני הטעמים וא"כ יוכל להיות האבעיא אף אליבא דר"י והיא גופא האבעיא איזה טעם קיים אי מכנסת או בע"כ וא"כ דהאבעיא אליבא דר"י ופשט ליה דאינה עושה שליח וא"כ לא ס"ל טעמא דמכנסת וא"כ אף אליבא דר"י קיימא הך סברא דאין עושה שליח ונערה ולא קטנה ומתורץ בזה קושיית התוס' דלפי הס"ד דבעי למיפשט מינה דעושה שליח הוה סבר טעמא דמכנסת וא"כ ה"ה קטנה ולמסקנא דמיירי דאין לה אב ואינה עושה שליח לא סבר טעמא דמכנסת א"כ נערה ולא קטנה:

הרמב"ם פסק בהאשה שאומרת נתקדשתי וא"י למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן גט להתירה לאחרים חוץ ממנו והרשב"א הקשה אמאי חיישינן אחר גט דלמא יצרו תקפו הא אינו בידו להחזירה לו דלמא לא תתרצה עכ"ל:

ונראה לתרץ דהרמב"ם הוכיח דינו מסוגיא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי עיי"ש [קדושין ס"ג ע"ב] דפליגי רב ור"א דרב סבר נאמן ליתן גט דא"א חוטא ולא לו ולא לכנוס דלמא יצרו תקפו ור"א סבר דלא חציף למימר לאב שקר ומודה ר"א באומרת נתקדשתי דחציף דתחפה עליו תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס וקשיא לרב ומשני דהכא אירתותי מירתת ע"כ סוגית הגמרא ע"ש ולכאורה קשה קושיות הרבה א' קושית הריטב"א מאי פריך הגמרא דלמא ש"ה האחד נותן גט וודאי הוא קדשה דאאחול"ל ב' קושית הפ"י אמאי לא פריך מרישא דלמה לא סגי בגט אחד אליבא דרב דאאחו"ל גם קשה לי דלמא היכא חייש רב ליצרו תקפו רק היכא דיועילו לו דבריו אבל היכא דספק לא חייש ובמתניתין בשנים כ"א יש לו ספק דלמא חבירו יכנוס ולא הוא. גם י"ל אמאי לא פריך הגמרא לרב קודם דקאמר ומודה ר"א כדמצינן בסוגיא דשליש בגיטין עי"ש לכך נראה דרב סבר דנאמן ליתן גט ואין נאמן ליכנס אפילו אחר הגט דחיישי' לספק יצרו תוקפו אף דאינו בידו אחר גט ומוכח כן דאל"כ אמאי לא קאמר ומודה רב באומרת נתקדשתי דאינו נאמן אף אחר גט דכי היכא דר"א דסבר דנאמן ליכנוס אף קודם גט מודה באומרת נתקדשתי דאינו נאמן דילמא תחפה אף רב מודה דאינו נאמן אחר גט אע"כ דסבר אף באב כן והשתא א"ש ומיושב קושית הריטב"א דהיכא סבר רב סברת אין אדם חוטא באחד דודאי חוטא אבל התם דספק חוטא לא אמרינן וקושית הפ"י ג"כ מיושב בדרך זו וקושיא שלי ג"כ מיושב דהא לפי מאי דאמרינן אף רב סבר ספק יצרו תוקפו דאחר גט ספק הוא וג"כ הדיקדוק דלא פריך הגמרא קודם דבלא זה לא היה קשה לרב כקושיתי רק מדקאמר הגמרא ומודה ר"א מוכח דרב סבר אף ספק ולפ"ז מתורץ מה שהקשה הרשב"א על הרמב"ם בסוגיא דהאומר להאשה קדשתיך כו' למה להרמב"ם להביאו בבא אחרונה דהש"ס קאמר דלא נקט התנא רק איידי כו'. ולפמ"ש א"ש דלכאורה קשה אמאי לא מהימנינן ליה דקיי"ל כר"א דאמרי' לא חציף אך יש לומר שאני הכא דהא חזינן דחציף אבל התם קאמר א"י אמרינן לא חציף והוי הכא כבאומרת דמודה ר"א דחיישינן ליצרו תקפו. אך קשה דלמא היכא חיישינן ליצרו היכא דחייש דלמא לא משכח אשה אבל הכא דהא אומרת אותי קדש אך י"ל לפי סברת הרמב"ם דלא יכנוס אחר הגט אף דלא הוי אלא ספק יצרו דאינו בידו אלא דחיישינן אף לספק ה"נ חיישינן לספק דלמא עיניו נתן בה דוקא ולכן מוכרח הרמב"ם להביאו לאשמעינן האי דינא דלספק כמו ג"כ חיישינן והגמרא נקט תירוץ אליבא דכ"ע:

מסכת ב"מ בסוגיא דשבח

הפוסקים נחלקו בשבחא דממילא האלפסי והרמב"ם פסקו דגבי הבע"ח כולו שבחא והבעה"מ והרמב"ן פסקו דגובה חצי שבח ולכאורה נראה דבשבחא דממילא פשיטא דהדין עם הרמב"ם והאלפסי דכיון דשבח ממילא הוי בא לעולם כמו שכתב נ"י הטעם ההוא עיי"ש:

ונראה לתרץ דאזלו לשיטתם דהתוספות הקשו בד"ה תריץ כו' היכא מוכח הגמרא דב"ב דאקני משתעבד משבח דלמא איירי בנגזל וקני מידו או יש לו קרקע עיי"ש ולכאורה קשה מאי קושיא הא אף דמיירי בנגזל מוכח שפיר דדאקני משתעבד מהלוקח דקתני דשבח גובה מבני חורין מפני תיקון עולם הא מהדין לא גבי דדאקני לא משתעבד והשתא אתי שפיר דהובא בש"מ קושיא בשם הרמב"ן היכא מייתא סייעתא מהברייתא המוכר שדה מחבירו ומכר לאחר כו' והונא חברין מוקי לה במילי אוחרן הא יכול לומר בברייתא דלוקח נוטל הוצאה מהב"ח ואי דמשמע סתם בלא הוצאה היכא מוקי לה הונא בנגזל הא הנגזל צריך לשלם הוצאה ואי דמשמע ליה הוצאה א"כ אין צריך לאוקמא בנגזל הא בב"ח נמי יכול לאוקמא רק דישלם לו הוצאה ותירץ דלעולם סתם דקתני משמע בלא הוצאה ואי דהונא היכי יכול לאוקמא בנגזל הא צריך לשלם הוצאה מוקי לה כר"מ דאמרינן בב"ק דקניס ואף הנגזל אין צריך לשלם הוצאה ולפי דברי הרמב"ן מתורץ קושית התוס' דהא קתני סתם שבח משמע בלא הוצאה והאיך יכול לאוקמא בנגזל הא צריך לשלם הוצאה ואי דמוקי לה כר"מ דקניס הא לא קניס רק במזיד וצריך לאוקמי בב"ח א"כ הוי כהכיר בה שא"ש וא"כ תליא בפלוגתא בין הפוסקים דהאלפסי והרמב"ם סברי בהכיר לא מהני קני מידו והבעה"מ והרמב"ן סברי דמהני קני מידו וא"כ להרמב"ם לא יכול לאוקמא בנגזל דמשמע סתם בלא הוצאה והנגזל צריך לשלם הוצאה דכר"מ לא יכול לאוקמא דלא מצי מיירי במזיד דלא מהני קני מידו והבעה"מ והרמב"ן יכולים לאוקמא כר"מ לפי שיטתם דסברי בהכיר מהני קני מידו והשתא א"ש דפסקו דבשבחא דממילא גובה חצי שבח דקשיא להו קושית התוס' ותירצו דהכי מוכח מלוקח דמאי צריך לתת טעם דאין גובה שבח מהמשועבדים מפני תיקון העולם הא כיון דדאקני לא משתעבד מהדין לא גבי אך דעדיין הא יכול לומר דלזה צריך תיקון עולם מפני שבחא דממילא ומזה הוכיחו הבעה"מ והרמב"ן דינם דאף בשבחא ממילא ג"כ גובה רק חצי שבח דלזה ג"כ צריך ג"כ לדין דאקני ודו"ק:

עוד שם דהגמרא הקשה לשמואל ממתניתין דאין מוציאין לאכילת פירות כו' עיי"ש עד הא כדאיתא וע"ש תוס' ד"ה מדרישא בגוזל ונגזל כו' הקשה למה לא פריך הגמרא מרישא גופא ותירצו דניחא ליה למיפרך משבח ע"כ והקשו המפרשים אכתי תקשה למסקנא דקאמר הא כדאיתא למה לא פריך מרישא ממתניתין גופא מה לו להקשות מברייתא ונראה לתרץ דהמ"ש הקשה מאי פריך הגמרא בע"ח מי אית ליה פירא דלמא מיירי בשבח המגיע לכתפים דג"כ איקרי פירא דגובה הבע"ח רק דמשלם ההוצאה ונראה לתרץ קושית המ"ש דהא לפי ה"א דגמרא דסיפא נקט דומיא דרישא כמו כן רישא דומיא דסיפא וא"כ לא יכולין למימר דב"ח גובה פירא רק דמשלם ההוצאה דהא צריך להיות דומיא דסיפא ובשבח איירי בלא הוצאה כמו כן פירות נמי בלא הוצאה לכן הוכיח גמרא שפיר דמיירי בגוזל ונגזל וסיפא נמי איירי בגוזל ונגזל דמיירי רישא וסיפא דמשלם ההוצאה ולפי המסקנא דקאמר הא כדאיתא מצי' למימר דרישא וסיפא איירי בבע"ח רק דרישא איירי בהוצאה וסיפא איירי בלא הוצאה: והשתא מתורץ קושית המפרשים דלא מצי למיפרך ממתניתין דמצי לתרץ בבע"ח רק דמשלם הוצאה וברייתא קתני הרי שגזל כו' ולפי זה מתורץ נמי קושיא עצומה מאי פריך בע"ח מי אית ליה פירי דלמא מיירי דשיעבד לבע"ח מטלטלי אגב קרקע ולפי שכתבתי א"ש דהא דבע"ח גובה שבח בלא הוצאה מוכח רבא תדע דכך כותב מוכר ללוקח הניחא שבח אבל פירי לא כתב ליה מוכר ללוקח לכשיגבה הבע"ח הפירא בודאי יהא צריך לשלם הוצאה דלא עדיף מנגזל ואנן אמרינן דרישא דומיא דסיפא בשבח בלא הוצאה ודו"ק:

גמרא אתמר המוכר שדה ונמצא שאינו שלו כו' עיי"ש פלוגתא דרב ושמואל כו' פרש"י דמיירי בגזל שדה משובחת ולכך לא צריך הנגזל לשלם ללוקח ההוצאה והתוס' פירשו דמיירי אפילו ריקנית והנגזל משלם ללוקח הוצאה ואף דגזל משובחת ג"כ צריך לשלם הנגזל הוצאה כדמוכח מדבריהם בד"ה תדע כו' ונראה לתת טעם לסברת רש"י ותוס' דהוכיחו את דבריהם כ"א לפי סברתו דלכאורה צריך להבין אמאי לא נקט בפלוגתא דרב ושמואל פירות הא בנגזל קמיירי והשתא רש"י הוכיח דלהכי לא נקט פירות דהא סברא פשוטה דאם גזל קרקע עם פירות ואכל הגזלן הפירות דוודאי לא יחויב הלוקח לתת הפירות שלו להנגזל דיכול לומר הגזלן אכל ונהנה ואני אשלם הנאתו וא"כ הסברא פשוט דהנגזל צריך עכ"פ לשלם להלוקח הוצאה וא"כ מצי למטעי דאף בשבח הדין כן צריך לשלם הוצאה כפי סברת התוס' לכן לא נקט פירות והתוס' הוכיחו סברתם דלכך לא נקט פירות דלא אתי למטעי דשבח דממילא כפירות מה פירות הדין והסברא מחייב לשלם הנגזל הוצאה ממ"נ אם גזל ריקנית וודאי הדין לשלם הוצאה ואף דגזל מליאה והגזלן אכל הפירות ג"כ הדין מחייב לשלם הנגזל הוצאה דגזלן אכל ונהנה והלוקח ישלם וא"כ ה"א כמו דבפירות ישלם הנגזל מכח הדין מיירי ג"כ בשבח דישלם הנגזל הוצאה מכח הדין דהיינו אם גזל ריקנית ואז סברא פשוטה דישלם הוצאה אבל אם גזל מליאה לא ישלם בשבח הוצאה לכן לא נקט פירות:

בסוגיא דתוך זמנו בב"ב דף ה

אתמר הקובע זמן לחבירו פליגי ר"ל ואביי ורבא אי אדם פורע בתוך זמנו ופריך הגמרא לר"ל ממתניתין בחזקת שנתן כו' אילימא דאמר פרעתיך בזמנו פשיטא ופירש"י דהא הוי כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ולכאורה קשה מאי בעי רש"י בזה ועוד אמאי הוי כאומר אין לך בידי הא אומר פרעתיך ונראה דקשה לרש"י מאי פשיטא דהא מצינו בשבועות ריש שבועת הדיינין דפליגי תרי לישני היכי קאי תקנת ר"נ דשבועת היסת אי אסיפא דווקא משום דהוי דררא דממונא א"כ להך לישנא דקאי ארישא ה"א בסיפא דררא דממונא חייב לישבע אף שבועת המשנה וא"ל דפריך הא כבר קתני ומאי קמ"ל הכא די"ל הא מצינו כמה פעמים דאשמעינן תנא מאי דאשמעינן כבר כדמצינו בפסחים ריש כ"ש לכך קאמר רש"י דהוי כאומר אין לך בידי דהא מיד כשהתחיל החיוב בגמר הבנין שילם לו דלא חל החיוב כלל והוי כאין לו בידו ואף דמיירי דלא תבעו מיד בנגמר הבנין אך דלכאורה צריך להבין להך לישנא דר"נ קאי אסיפא דררא דממונא אבל ארישא לא וא"כ אמאי צריך לישבע בסיפא להימנא במיגו דאומר אין לך בידי אך שם לא קשה הא דהוי מיגו למפרע ועוד הוי מיגו לאפטורי משבועה אבל הכא דקאי אמשנה קודם תקנת ר"נ א"כ שפיר הוי מיגו א"כ הוי שפיר כאומר אין לך בידי:

עוד שם תבעו לאחר זמנו אמר פרעתיך תוך זמנו אי אמרינן מיגו במקום חזקה ולא איפשיטא אבעיא והוי קולא לנתבע ובש"ע פסק בין תבעו לאחר זמנו ובין תבעו ביום דמישלם זמנו אמרינן קולא לנתבע משום דהוי אבעיא דלא איפשטא ולכאורה תמיה הא תוס' כתבו ד"ה הקובע דביומא דמשלם לא הוי מיגו דמשום דלא חציף והט"ז הרגיש בזה ותירץ דתוס' לא כתבו רק בהו"א דלא תפשוט האובעיא מר"ל דיכול למימר דלא הוי מיגו אבל למסקנא הוי גם ביומא דמשלם זמנו אבעיא דלא איפשיטא והוי קולא לנתבע ותמה התומים דלמסקנא קשה טפי על ריש לקיש הא מיירי ביומא דמשלם זמנו מאי טעמא לא מהימן במיגו הא אמרינן קולא לנתבע ונראה לכאורה צריך להבין דברי הט"ז האיך שייך לומר למסקנא לא סברי התוס' אמאי ולמה אך נראה דהא התוס' כתבו ד"ה הכא דאם לוה אמר למלוה אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ואין להקשות למה קתני והלכתא כר"ל אפילו ביתמי למה לא קתני בהלוה עצמו דקאמר אשתבע לי אך דהתוס' סברו דחדא נשמע מחבירו דאין לחלק ביניהם וא"כ מוכח מתוס' למסקנא דלא סברי הגרסא בא בזמנו דאל"כ למה לא נקט רבותא טפי בהלוה עצמו לישבע משום דהוי מיגו דחציף וזה לא נשמע מיתמי וע"כ דלמסקנא סברי התוס' דלא גרסינן ובא בזמנו דאמרינן מיגו כהאי גוונא וצריך לישבע אם אמר הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך תוך זמנו דנאמן במיגו וכן מוכח נמי מדפריך הגמרא מסיפא על אביי ורבא בחזקת שלא נתן אלמא לא עביד דפורע בתוך זמנו ולכאורה קשה לפי הגרסא דבא בזמנו דלמא לא סברי אביי ורבא רק היכא דאית ליה מיגו דפרעתיך היום אבל במתניתין מיירי בתוך זמנו ממש דלית ליה מיגו אלא וודאי למסקנא לא גרסינן בא בזמנו ודו"ק:

עוד שם הקשה התומים לפי דברי התוס' דמחלקין בין מיגו דמישלם זמנו ובין מיגו דלאחר זמנו היכא תפשוט הגמרא האבעיא מדתנן מנה לי בידך ואמר הן כו' דלמא מיירי התם ביומא דמישלם זמנו ולכך כי קאמר אין לך בידי דהיינו פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן משום דהוי מיגו דחציף ולעולם אמרינן מינו במקום חזקה וכו' ולא ידענא מאי קאמר הא תוס' הקשה קושיא זו מעיקרא כדבעי למפשט הגמרא ממתניתין דידן מסיפא בחזקת שלא נתן דלמא מיירי בתוך זמן או ביומא דמישלם זמנו ותירצו שגמרא רוצה לתרץ גם לאביי ורבא א"כ גם תירוצם עולה גם לכאן גם בלא"ה נראה דלא קשה דכך אזלא הפשיטות הגמרא אי איתא דאמרינן מיגו במקום חזקה ליפלוג וליתני באין לך בידי גופא בין ביומא דמישלם זמנו ובין לאחר זמנו והוי רבותא טפי מנתתי לך לאחר זמנו אלא וודאי לא אמרינן מיגו במקום חזקה ודו"ק:

ב"ב דף קעד: בסוגיא דקנוניא איתא בגמרא אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו כו' ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ופריך רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ שלא להשביע את עצמו ע"ש בתוספות שהקשה תפשוט מהכא בעיא דלעיל פרק מי שמת דבעי אי אמרינן בהקדש עמד חוזר דודאי אינו חוזר דאי חוזר מאי קנוניא שייך דיכול לחזור מיד ע"ש בתירוצו שהקדיש כשהיה בריא ועכשיו הוא ש"מ כשאומר ויש להקשות על הרמב"ם [פ"י מהלכות זכיה ומתנה הלכה ג'] דכתב ש"מ שהקדיש ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי והדרא קושית התוס' לדוכתיה. ונראה ליישב דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' דלימא שלא להשביע א"ע מאי השביע את עצמו שייך הא הקדש הוא וכן הקשה מהרש"ל עיי"ש תירוצו דחוק ולפע"ד נראה דצריך להבין מאי קושית התוס' דלמא רב הונא מספקא ליה וכן הקשה התוי"ט אך כוונת התוס' דע"כ מוכח דפשיטא לו דאינו חוזר דאי מספקא ליה קיי"ל דספק ממונא לקולא לא מפקינן מיניה ולפ"ז א"ש דלכאורה קשה קושיא עצומה על התוס' מאי קושיא דלוכח מהכא דאינו חוזר הא אמר ר"נ לעיל פרק מי שמת שכיב מרע שנתן נכסיו לאחר עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ומתניתין דקתני לא שייר עמד חוזר משכחת במוחזק דלית ליה וא"כ האבעי' דלעיל בהקדש ע"כ ג"כ במוחזק וא"כ דלמא הכא מיירי רב הונא בדלא מוחזק אך ז"א דהא סברא דחיישינן ר"נ אמר לעיל והתוס' הקשו לר"ה ורב הונא דלמא לית ליה האי סברא והשתא א"ש ושייך להשביע א"ע דהך קושיא ר"נ הקשה ור"נ אית ליה הך סברא דחיישינן וא"כ לדידיה שפיר מתוקם דינא דר"ה כשאמר בשעה שהקדיש דאינו חוזר דחיישינן ולהשביע א"ע ג"כ שייך למימר דאפשר אם יעמוד מהחולי יברר בראיה ברורה דלית ליה וחוזר ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם בשעה שהקדיש דלדינא קיי"ל כר"נ:

במסכת שבועות

בטעם הרמב"ם פ"י משבועות הלכה י"א דהשמיט האי דינא [דר"פ שבועות ל"ב] דאמר לדידה ולא אמר לב"ד שתמה עליו הל"מ משום דס"ל בטעמא דר"פ דהיא מהימנא יותר מהראשון דלא כהרא"ש שם ולכן לא מפסדא מידי ולהלכה אינו כן אך דהראשון נאמן ולא אמרינן סברת הרא"ש והרמב"ן דלא היה לה להשביעו כלל. אך כיון דעכ"פ עכשיו עפ"י שבועתו שא"י העדות לא תועיל עדותה ומפסדת בכפירתו חייב קרבן שבועה:

ולי נראה להמציא פלוגתא דתליא בפלוגתא [דשבועות ל"ז] דכופר בממון דיש עליו עדים דעיקר טעמא דפטור כיון דהוי עדים [והא דפליג ר"י] היינו דליתנהו דבאיתנהו מודים כ"ע כמ"ש התוס' ולפ"ז לרב בב"ק ק"ו דשבועה קונה ולא מהני ביאת עדים אח"כ ממילא ראוי לחייבו ק"ש על כפירתו אך לפי סברת הרא"ש דלא הוי כפירת ממון בדאיתנהו עדים וא"כ לא היה להשביעו רק להמתין לעדים דבקפץ לא קונה והוי כפירת דברים משא"כ לאינך פוסקים כיון דעכשיו מפסידו אף דלא הו"ל להשביעו מ"מ הוי כפירת ממון ה"ה בזה ולפ"ז נראה לי במה שהקשו תוס' ורש"י דלמה לא מבעיא הך בעיא בשבועת עדות לפרש"י דהמתרים צריכים לידע וודאי והוי איתנהו וכ"ע מודים וע"כ דהמתרים אינם יודעים רק עדים אחרים ובאין אח"ז להלקותו והוי התראת ספק ומ"ש פקדון מעדות ולפ"ז אני אומר דהא דרב היינו דווקא דקונה בשבועה בב"ד וא"כ וודאי לפרש"י דבעינן דהמתרים יודעים שיש ת"י פקדון וא"כ. כה"ג וודאי לא פסקו הב"ד שבועה לחנם היכא דעדים לפנינו והוי כפירת דברים אך לתוס' דאין המחרים צריכין לידע ורבה פריך גם בליתנהו יקשה מה פריך הא משכחת דפסקו לו ב"ד שבועת מודה מקצת או נאנסו ועדים מתרים שלא ישבע לשקר ואח"ז באו עדים להלקותו והוי כפירת ממון דעפ"י שבועה קונה אך דלהלכה לא קיי"ל כרב כדאמרינן התם בב"ק ופריך שפיר ולפ"ז י"ל דרב כהנא גופא ס"ל ג"כ דכופר בממון שעליו עדים דפטור אך דס"ל כרב דשבועה קונה דרב כהנא תלמידו דרב ולהכי לא אפשר למבעיא בשבועת עדות דכיון דע"כ שיש עדים שרוצים להלקותם הוי כפירת דברים דלא שייך שבועה קונה הואיל דמשכחת דב"ד פסקו להלוה שבועה ומשביע להעדים ולא היו רוצים להעיד נמצא הוי רק כפירת ממון דביאת עדים לא מהני אח"כ דממ"נ אי כבר נשבע לוה קודם שהשביע העדים גם עדותם לא יועיל דשבועה קונה ואי קודם שבועת הלוה פטורין העדים מקרבן שבועה דמי יימר דמשתבע הלוה אך כל זה לאינך פוסקים אמנם להרא"ש גם בפקדון לא מהני הא דשבועה קונה דלא היה לו להשביעו אך להמתין לעדים נחזור לענינינו לפי שיטת הרמב"ם דנאמנות עד אחד כשר מן התורה אך עד מפי עד מדרבנן א"כ לפי התוס' דאזלינן בתר תרווייהו וחייבין וא"כ להרמב"ם איכא תועלת בעדותו של הראשון מדרבנן לדאורייתא ואין לומר דגם הראשון פסולי עדות דבפסול כיון דלא מהני במקו' אחר רק בעדות אשה לא מחייב קרבן שבועה וא"כ ע"כ עד כשר הוי אך ר"פ ס"ל דטעמא דנאמן ע"א משום דדייקא ומנסבא דהוי ג"כ דרבנן והדבר מוכיח כן דאל"כ דלמא לא נקיט ר"פ שני עדים דאמרי לדידה ולא לב"ד אלא ע"כ בשנים הוי נאמנותייהו דאורייתא והוי קרבן שבועה חל עלייהו מדאורייתא ואתי שפיר להרמב"ם דהשמיט הא משום דס"ל דנאמנות דע"א ג"כ מדאורייתא אך זה טעות דכל זה לר"פ [שבועות ל"א] לשיטתיה דאזיל בתר תרווייהו לחייבו [עי"ש בתוס' ד"ה ורבנן] משא"כ להלכה פוסק הרמב"ם כרב אחא [שם] דלא אזלינן בתר תרווייהו קשיא אך דנראה להיפך דלא הוצרך הרמב"ם לכותבו בעד מיתה דפטור דבשני עדים ג"כ פטורין דלדידיה אין חילוק בין ב' לאחד דתרווייהו הוו נאמנים מדאורייתא אך ר"פ ס"ל דנאמנות דאחד מדרבנן א"כ יש חילוק בין אחד לשנים:

סוף הספר

תוכן העניינים

מעיני החכמה על סדר נזיקין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה