אור ברסלב

מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר

נג

נב

שאלה יעקב נתן לבתו רחל בעת כניסתה לחופת בעלה הראשון ראובן שח"ז כנהוג לה ולי"ח מבעלה זה ומת בעלה ראובן והניח אחריו מאשתו רחל בני' ואח"כ לקח שמעון את רחל אלמנת ראובן ובעת כניסת' לחופ' המינה אביה שח"ז הראשון שהיה לה וחילק אותו לחצאין לשני שטרות האחד על חלק רביעי זכר לה ולי"ח מבעלה ראובן והשני על חלק רביעי' זכר לה ולי"ח מבעלה זה השני ועתה מת אבי' יעקב וטוען שמעון בעל רחל ששייכי לו הפירו' מחלק הרביע זכר שנכתב לה ולי"ח מבעלה הראשון ובני' רוצי' לזכות מיד בחלקם הדין עם מי:

תשובה טרם אני אענה בזה דעתי אומר לך הלא ידעת כמה נשמרו הראשוני' מלהשיב דבר בדיני ממונ' בלתי שמוע טענות שני הבעלי דיני' ונדרשים מהם על כך או מהנבררי' להם לדיינ' ע"ז כמ"ש הרב מ"ע בתשוב' בסי' פ"ט ואפי' למי שאין לו עסק באותו הנדון אפשר שאין להשיב אולי יהי' הו' עצמו עורך דין לפני אותו הב"ד כמשמעו' הריב"ש בסי' קע"ט ויתר כל התשובו' מלאי' כל המקומ' מזה כמ"ש בס' באר שבע דף ק"ד וקט"ו:

ועכ"ז התנו בזה שאם השואל ההו' בדוק להנשאל שכונתו לידע האמת אתו אם לא ואין כוונתו ח"ו ללמוד לשקר מדבריו רשאין להשיב ובכל מקום ומקום שמצאו עילה וסיבה להשיב השיבו אפי' לבעל הדין בעצמו כמ"ש בספר עבודת הגרשוני סי' מ"ד ונ"ח וכן השיב בתשוב' ד' בצמצום דברי' שנראה לו ממנו שאי אפשר ללמוד ממנו לשקר וכן בסוף תשובתו כתב כל היכ' שיש בו דררא דמצוו' לא שתי קמאי לבייהו לזה דחשו שממנו ילמדו לשקר אכן אני מתמיה מאין לקחו הם להקל אחרי שמצאתי את זה האיסור נובע ממעין עליון ממקור חכמה שאמרו אבות העולם ממה דתנינן תמן אל תעש עצמך כעורכי הדייני' ז"ל רש"י בשם מר יהודא גאון ז"ל כד אתי קדמך אינש ולימא לך לא בעינא מנך למפסק לי דינא דהוי לי את בעל דיני אלא בעינא היכא דינ' תביע' וטענתה הדא דאית לי על חברי אסור לדיינא למשתעי לי' כלום בדינ' ולחווא' לי' כמנהגם של ערכאו' דבעי מנייהו ומקדמי ומחוי עכ"ל:

ואחרי שהו' מן ההזהרו' דאבות עולם מי הו' זה אשר יערב לבו לגשת ולחלק חילוקי מלבו להתיר ועכ"ז אמינ' פוק חזי רבני קשישאי דסמכי להשיב למי שהוא בדוק להו מכ"ש בהיות ידעת' בשם שאין הדבר נוגע בך:

ואמינא בתשובת שאלתך לדעתי זכה הבעל בכל החלק ח"ז שהניח יעקב לבתו רחל ולא לבד בחיי' אלא אף אם תמותי היא בחיי בעלה הבעל יורש כל הממון ואין צריך ליתן לבני' מבעלה הראשון כלום ואין יתרון לזה השטר שעשה אביה בעת כניסתה לבעלה השני שנתן רביעית הממון לבני' מבעלה הראשון אלא באם שתמותי הי' בחיי אביה שירשו בני' הראשונים עם בני' מבעלה השני ביחד אבל כ"ז שהי' בחיי' מסתמא הי' קודמת לכל י"ח ולכן נכתבו השטרו' בלשון הזה לה או לי"ח שהי' תקדים לירש ונוסח השטרות פה עירינו בזה"ל ואף אם יהי' נוסח השטר ולי"ח כמו שיש נוסחאות אנחנו מפרשים את הוי"ו הזאת לוי"ו מחלקת והו' במקום או הנכתב באיזה מקומן שהרי לא שמענו מעולם שיעלה על רוחו בעזבון חלק חצי זכר שירשו בני הבת במקום שהיא קיימת ומסתמא כולם על דעת זה נכתבו:

ועוד אלו הי' הדבר מתפרש שירשו יחד לא הי' כח להאב לבטל שט"ז הראשון שכתב לה לבעלה הראשון לזכות בניה י"ח מבעלה הראשון ומאחר שזכו הבני' איך יוכל לחלק אותו אח"כ אבי' ויגרע זכותן שזכו כבר וא"ת באמת נתן להם רביעי החלק כי זהו חלקם כמ"ש מחצה לאהרן ומחצה לבניו מ"מ הרי זה הרביעי חזר וכתב להם בלשון לה ולי"ח עד שלא יזכו כ"א בחצי הרביע הזה וכבר נהגו כן בלי פקפוק א"ו שמעולם לא זכו בני' בחיי' כלום ולכן הרשות בעודנה בחיים חיות' לחלק אותו לחצאין ולעשות בו כרצונה וא"כ אחר שזכתה הי' בכל החלק במות אביה שוב אינה יכולה ליתן כלום לבני' הראשונים דזכה הבעל לירש ממנה כדין נ"מ שאם מכרה או נתנה הבעל מוציא מיד' (ואין לומר שיעקב היה לו רשות להנחיל כ"ז שהוא חי לכל מי שירצה שהרי אין זה ירושה לעניין זה שהרי בתורת חוב כותבין אז השטרות ואין רשאי' ליתן מתנות להפקיע מה שראוי לירש בשח"ז כמבואר בסי' ק"ח):

והעיקר אשר לא שמענו פוצה פה ומצפצף ליתן דבר או חצי דבר מן הירושה לי"ח כ"ז שהי' בחיים ומסתמא כן הוא דעת הנותן אומדן דעת דלא שביק אינש בניו ומניח לבני בניו:

ואפי' בתורת אחרי' אינם זוכים (אפי' לפי נוסחי השטרות הכתובים לשון לה ולי"ח אחריה) דאין זה לשון אחריך המבואר בש"ס פרק מי שהי' נשוי הנותן מתנה לאשה נשואה ואחריך לפלוני שאין הבעל יורש אותו המתנה דהכי קאמר אחריך לירש בעל לא לירש דא"כ אף אם יהיו בניו ממש לפקעו מיד אביהם וגם בזה לא שמענו ולא ראינו פוצה פה מעולם וע"ד מנהג זה מתפרשי' לשון שטרות אלו וע"כ צ"ל שזה הנוסח לא אתי למעוטי אלא שלא לירש אותה בעלה בקבר אם תמותי בחיי אביה אלא בני' אף דבלא"ה נמי אין הבעל יורש אשתו בקבר מ"מ מילי דשטרי הכי איתני שכותבין וכופלין בו דברי' שאינם צריכים (וגם בנוסחאות הישנים לא נמצאו בלשון זה) והכלל כל שהי' בחיי' בעת מות אביה זכתה הי' ובעלה יורש אותה דאל"כ גם בזה הדרא קושיא לדוכת' איך הי' ברשות אביה לחלק השטר שכבר זכו בו י"ח מבעלה הראשון בתורת אחריה א"ו דהאי לשון אחרי' פירושו כמ"ש שאם היא לא תמצא בחיי' אלא בני' ירשו ואלו הי' הכוונה בתורת אחריה ממש ה"ל לכתוב בלשון השני בדברי חז"ל לה ואחרי' לי"ח ואינהו דאפכי לי' להאי כוונ' כוונו ולכן לא מקפידי' במקצ' מדינ' לכתוב נוס' זה:

והנה לכאורה פש להו מידי למזכי מצד אומדן דעת יעקב שהיתה כוונתו שירשו הם לאחר מות בתו ולא יירש ממנה בעלה ואף כי לא שמענו כן בשום בעל היורש ח"ז ליתן לי' אחר מות אשתו היינו משום דכל שהם בניו ממש לא נתן על לבו שירשו הם ואיכא רווח ביתא שירשו אח"כ ממנו לאפוקי באלו שהם בני' מבעלה הראשון י"ל כיון דבחדא מחתא מחתינהו אין להם זכי' בזה יותר מבניו ממש וכמ"ש מה שנוכל לומר בכוונתו בלשון אחרי'

מבלעדי זה דיני אומדנ' רחבי' מיני ים שנאמר להוציא ממנו מה שכבר הוא מוחזק שהרי לפחות יזכה בנכסי בחיי ואף כי מוציאין נכס' ע"פ אומד' דמוכ' ואני כב' כתב' במקו' אחר בדינ' אומדנ' להתי' אשה בלי גט כל היכ' דמוכחי שפי' יעויין שם אבל באלו הרחוקים בעינן לפחות דמוכחי קצת ואינו דומה למי שהלך בנו למ"דהי ושמע אביו שמת וכ' כל נכסיו לאחר כו' שאין מתנתו קיימת בח"מ סי' רמ"ו ודומיו דין מברח' ומתנ' ש"מ בכל או זבין ולא איצטריכ' לי' זוזי כל אלו קרוב' ומוכח' נינהו וגם אלו לחכמים חלוקי' בדיניהם ומהם דבעינן בהו גילוי דעת ובלאו הכי ה"ל דברים שבלב ומהן דלא בעינן כלום מפני שהם מוכחו' כ"כ אבל באלו לית דין אומדנ' מוכחי כ"כ אולי לא שם לבו כלל לאם תמותי בתו אחריו איך יהיה בנכסי':

ועוד בענייני קנין לא אמרינן דמהני אומדנא וכל האומדנות לא אמרינן דמהני אלא במקומות שמבטלין מעשה וממילא חזרה הירושה או המתנה למקומ' אבל לא לקיים מעשה שאלו לא נאמר האומדנ' לא הי' לו קנין או ירושה באותן הנכסי' כמו בזה הנדון דצריך תנאי להקנותן נגד ירוש' בעל שהוא דאוריית' וזהו דעת הר"אש בתשובותיו כלל כ"ד סי' ה' וז"ל ומ"ש אם יש לילך בתר האומדנ' כמו במי ששמע שמת בנו אומדן דעתו אלו ידע שבנו קיים לא כתב לאחרי' הלכך כשבא בנו אנו מבטלי' המעשה שכתב נכסיו ונשארו בחזקתן ויירשם בנו אבל בנדון זה אף כי ידוע שכוונו להבריח לא עשו דבר שיש בו הברחה ובדברי' שבלב אין מעקרי' נחלה דאוריית' ואחריו החזיק מהרא"ש בסי' קכ"ד מתשובו' דלא אזלינן בתר אומדנא אף שנודע שאותו האומדנא אמיתות שהאומדנ' לא תועיל כ"א לבטל מעשה וממילא בנ"ד שלא נראה מלשון השטר שסילק את הבעל מן הירוש' כמו שהארכנו הא וודאי ממיל' נתקיים הירוש' אחרי מיתה לבעלה:

ובזה נ"ל לתרץ קושי' חזקה שהקשה מהרי"ק בתשוב' סי' קך"ט על כל הני רברבת' דפסקו בדין גמל האוחר כו' דלא כרב אחא דאזיל בתר אומדנא ובכל שאר האומדנ' שבש"ס פסקי דהולכין בתרייהו ותירץ הוא דכל היכי שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקי' באומדן דעת הנותן או מוכר אזלינן בתר האומדנ' אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיונים כי ההיא דרב אחא בהא וודאי פליגי רבנן עלי' והלכת' כוותיהו:

ולכאורה הדע' נותן היפך סברתו (ע' בספר אמרי נועם בח"מ סי' נ"ג מה שפירש הוא בכוונת תירץ הרב) והנ"ל לפרש דעתו עם מ"ש בשם הרא"ש דבהאי דרב אחא אנו באים לחייבו עפ"י האומדנא ומעולם לא יועיל כ"א לבטל מעשה וממילא חוזר הדין לקדמותו לאפוקי בזה דין דגמל שכל החיוב בא ע"י האומדנא דו"ק:

ואינהו דפסקי גם בזה כרב אחא משום דכ"כ הוא מוכח עד שבלי ספק נעשה המעשה בזה ונמצא מתחייב אבל בנ"ד אף אם יהי' האומדנא כאלו פירש כוונתו שלא יירש בעלה כל חלקה עכ"ז כל זמן שלא עשה שום אופן המועיל לזה שירשו י"ח ולא בעלה לא מהני פירושו ולא יהא אלא הנותן מתנה לבתו ע"מ שאין לבעלה רשות בה שהרי פירש כוונתו ודבריו דק"ל כ"ז שלא התנה בדבריו בגוף המתנה שתהי' לכך ולכך כגון שיאמר ע"מ שתלבשי בו זכה בעלה כמפור' בנדרי' שהרי יד אשה כיד בעלה דמי וכבר זכה בעלה וה"נ שהרי עכ"פ כיון שתזכה הי' בעלה בחיי ואיך נוציא ממנו אח"כ באומדן המסתפק וגם שאינה דומה לנותן לאשה נשואה נכסיו ואחרים לפלוני דאמרי' לא קנה בעלה ש"ה שלא זכתה הי' בגוף הנכסים מעולם לאפוקי בדהכי ובלי ספק שכל שהי' בחיי' עם בעלה ויצטרכו למכור בגוף הנכסים כגון בדחקי להו שעתא ניחא ליה ליעקב שיחיו הם בהנכסים ממה שישתיירו לבניהם אחריהם משא"כ בכל אומר נכסי לך ואחריך לפלוני שהרי אינו רשאי למכור בנכסים אלו אפי' בדחקי לי' שעת' כדאיתא באומר תנו שקל לבני בשבת ואחריהם לפלוני אפי' בדלא ספקי לא יתנו להם ואפי' הם עצמם אינן רשאין לעשות כן בתחילה והמשיא עצה בכך רשע ערום הוא ולדעתי כל האריכ' בזה. אך למותר ולא כתבתי כי אם להוציא מדעת החולק עלי:

ומעתה נחזור לנדון שלנו אם רשאין ב"ד לפסוק לשמעון שיזכה בכל הממון גם אחרי מות אשתו אחרי שאין נראה מטענתו שתבע את זה כ"א לאכול פירותיהם בחיי':

והוא הדין שכתב רמ"א בסי' י"ז. בח"מ שאין לדיין לפסוק יותר מה שתבע הו' ואם פסק הוי כטוע' בדבר משנה וחוזר וכבר עמדו האחרוני' על פסק זה בסמ"ע וב"ח והש"ך תפס עיקר דכל שברור שהתובע טועה בדין לתבוע דבר מועט רשאי הדיין לפסוק לו מרובה וכגון זה פתח פיך לאלם וכשהו' מוותר לו המותר הא וודאי אין אחר המחילה כלום אלא אם תבעו בדבר מועט ומסתפק לדיין בזה אם מחמת טעות אינו תובע מותר או מחמת מחילה והיינו ממש עובדא דש"ס ברבינא דאקפי' לרוני' והא וודאי תבע לרוני' בסתם לפני רבא מדלא הזכיר הש"ס וודאי שלא הזכיר בתביעתו כ"א אגר נטר והי' לו לחשוב שטעה ואינו יודע שהלכה כרב. הונא ואי הוי ידע הוי תבעו יותר א"ו כל שמסתפק הדבר אסור לפסוק יותר עכ' ל והנה מלבד הדוחק שבזה הפירש דנימא דרבא חשב לרבינא בטועה בדבר הלכה דס"ל כר"ה כמ"ש התוס' עוד ישאר להקשות מנ"ל למו"רם דעובדא הכי הוי דלמא ידע רבא כל מאי דתבע. מתחילה עד סוף ומ"ה קאמר לי' אי צייתי' כו' דמשום דדינא הכי הוי די"ל ע"כ לא מחל לו מותר תביעתו אלא משום דעביד איניש דזבין דינא אבל כל שיטריח עליו בדינא ודיינ' אף שכבר מחל לו בפירוש רשאי לחזור ולכאורה היותר נרא' דרבא לא כיון באמירתו כ"א לעצה טובה בעלמ' דיתפייס מני' דרבינא במאי דאפשר דע"פ הדין יפסוק לו כר"ה ואדרבה יותר הי' נראה להוכיח משם לאידך גיסא דרשאי הדיין לפסוק יותר מתביעתו מדאמר לו ואי לא צייתי כו' אלא דמשום עצה טובה אמר לו מתחיל' מיני' דעני הוי כדמוכח מסוגי' שאחר זאת:

והנ"ל בזה בדע' מור"ם דהוכחתו מדאמר לו רבא לרוני' זיל פייסי כו' ולא קאמר זיל פייסי במאי דיתפייס ויהי' פירושו בכל מאי דאפשר להתפייס מיני' או בדמי אגר נטר או דמי קני' בזול דטב לי' ממה שיתן דמי כל מאי שגדר בר"ה א"ו האמת הוא דהתם לא הוי כ"א עצה טובה ואולי עדיין לא נחית כלל לדין עמו כ"א רוני' שאל בדרך עצה מרבא או קודם שירדו לטעון לפניך ואמר לו שיתן לו כל מאי שנתפייס מיניה עד שלא ירד עמו לדין בזה לא יוכל עדיין לחזור ממה שנתפייס דמיד שנתפייס במעט שוב לא יוכל לחזור בו אבל כל שימתין עד שירד לדון אפשר ששוב לא יתפייס ורשאי הוא לחזור בו דאין זה ראי' שנתרצה במועט דעביד איניש דזבין דיני' כאשר תבעו מתחילה אבל כל שעדיין לא ירד לדין יצטרך להתפייס במאי דכבר נתפייס והיינו באגר נטר ולזה לא אמר דיתפייס לשון עתיד שהרי אינו רשאי לחזור ממאי שכבר נתרצה ולכן אמר במאי דאיפייס שהוא לשון עבר (וזהו כוונת רש"י בד"ה במאי דאיפייס טוב לך להתפייס באגר נטר הואיל ונתרצה בכך שאין לו הבנה לכאורה) ועכ"פ נשמע מיניה דכל שמחל אדם בדרך זה שלא הי' לו מחילתו אלא שתבע מניה מועט ממיל' נראה שוויתר לו על מותר תביעתו אף בדלא פירש ואפשר דחשב להוציא ממנו מאי דאפשר בלי כפיי' ד ועל המותר ירד אח"כ עמו לדין ומעולם לא מחל לו המותר ואפ"ה אמרינן שהוא מחילה מכ"ש במי שירד לדין ותבע במועט דאמרינן וויתר במותרו ולא יוכל לומר שלא וויתר אלא דלא תבע כעת יותר וזה שהוציא הרמ"א מההי' דרבינא דציוה לו רבא שלא יתן לו יותר ממה שכבר נתרצה כדמוכח מלשון דאתפייס כמ"ש משום דמחילה זו הוה כמחילה מפורשת ומיהו דווקא באופן שאנו יודעים שידע לתבוע יותר ולא תבע כי ההיא דרבינא שמתחיל' תבע כל דמי גדרו וכדמוכח מהני לישנא דכתבתי שידע רבא מכל זה אבל כל שאנו מסתפקים אם מחל לו המותר או טעה בדין הא וודאי רשאי הב"ד לומר לו שע"פ הדין מגיע לו יותר ונראה לי דנאמן הוא לומר שטעה לתבע ממנו זה המועט והסברא נותנת שהאמת אתו דלא שכיח שאדם ימחול כ"כ ועוד דברי ושמא ברי עדיף והרי הוא טוען ברי והנכון שהב"ד יאמרו לו שאם מתחילה כיון למחול מותרו הרי גזל בידו ליקח יותר ודי בזה כי מהי' תיתי לומר שיחזור מכח אמירת הדיינים אם באמת גם מתחילה ידע שיש לתבוע יותר ומחל מסתמא עודנו יעמוד במחילה ומה בכך שהב"ד יאמרו דשייך לו יותר ואם מתחיל' באמת מ' ספק לא תבעו יותר הרי זה פתח פיך לאלם והוא בכלל לכל אבידת אחיך אף כי הלבוש הסביר פנים לדבר זה מ"מ הנ"ל ע"ד כתבנו ואפשר יש עליו חרם סתם כנ"ל בדין זה מכוון אל האמ' כפי' הסוגי'.

והנה בנ"ד בלא"ה י"ל שלא רצה הבעל לתבוע דבר שלא הגיע לעולם להתעבר על ריב לא לו שאולי ימות הוא ולא רצה כ"א דבר שהגיע זמנו לאכול פירות. נ"מ מיד וגם טענתו אינו מורה היפוך ושמחל לו על הירושה ואדרבה המובן ממנו שיהי' כשאר נ"מ לאכול פירות ולא רצה לפרוש ירושה משום איבה ואין להאריך יותר

תוכן העניינים

מעיל צדקה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה