מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר
נב
שאלה כמה אנשים מתאספים עלי לאמר שמלה לך ד"ת המבוררי' כשמלה אם מותר להזיע בחמי טבריא בשבתות וי"ט ובהיותנו פה המרחץ טיפליץ פסקנו להתיר אחרי שהרב ב"י בספרו פסק להלכה כהר"ן ותוס' אלא שהיה חד מרבני פראג מחולק עמי ויורני מכ"ת דעתו בזה ושכרו אתו ופעולתו לפניו:
תשובה נדרשתי לאשר שאלתני ובקשתני לחוות דעתי אם מותר להזיע במרחצאו' נובעי חמין כחמי טברי' והנה לכאורה היה הדבר פשוט בעיני להתיר כדעת היש מתירין שהביא בש"ע סי' שך"ו דמותר להזיע בחמי טברי' והגם שעל הרוב הסכימו לפסוק כדיע' הראשונ' שהביא הרב ב"י לעול' ולא מיבעי' במקומו' דכתב הדיעה הראשונה בסתם פשיט' שיש לפסוק כוותי' כמ"ש הש"ך בכללי הוראותיו בסי' רמ"ב בשם הרב מ"ע סי' צ"ז וכן כ' מהרי"ק בכמה דוכת' ומהרי"ט בחלק א"ח סי' א' אלא אפי' במקו' שהזכיר שני הדיעות בשם י"א כתב בספר כה"ג חלק א"ח סי' שי"ח בשם ספר הזכרונו' דעת הרב"י לפסוק כסברא הראשונה ובאמת משיג עליו כה"ג שם והביא בשם כמה אחרונים בכמו זה שהזכיר שני הדיעו' בשם י"א האחרונה הי' עיקרי' ואפי' אם הזכיר הראשונ' בסתם היה דעת הש"ך להקל בשל סופרי' בשעת הדחק (עי' בהלק"ט רצ"ג מחלק א' מתשוב' הרמ"ח אבל אלו שנדפסו משם אביו ה"ג בוודאי לא יצא מפיו ותלמיד טועה העלם ע"ש) ונדון הזה כמה גזירות אחר גזירות יש בדבר זה ועיקרי' מדברי סופרי' והי' מן הראוי להקל כדעת המקילין שהביא באחרונה אכן כד דייקינן חזינן בי' תיוהא על מאי שסמך הרב ב"י להביא דעת המתירין לפסק נגד הרי"ף והרמב"ם והגאונים ורש"י שכולם מסכימי' לאסור זיע בחמי טברי' והיודע דהלכה כה"ריף וגם אין לחלוק על הגאונים אם לא שהתוס' חולקי' עליהם ובאמת חשב הב"י שהתוס' חולקים עמה' כמו שכתב הב"י בסי' שך"ו אבל בדברי התו' פרק שמונה שרצים בד"ה רוחצין במי גרר כו' כתבו ג"כ כסברת הרי"ף דמי מערה ה"ט דנאסר דהבלו מרובה וחיישינן שמא יזיע הרי נמי דמוקי לי' בחמי טברי' מדהוצרכו לה"ט ואף כי התו' והר"אש בפרק חביות מוקי לי' דהרוחץ במי מערה בחמי אור אפשר משום דלא רצו לאוקמי בחמי טברי' ומשום זיעה דא"כ גם להשתטף מן הראוי לאסור בהן דכל דמסקי זיעה אפי' בשהייה בעלמ' יאסר דהרי לא הותרו אלא לטייל באמבטאו' של כרכי' שהם גדולים כדפירש רש"י ופי' בהדי' ג"כ דכל זיעה נאסר אפי' מ' שהיי' בעלמא נאסר וא"כ אין הדבר תלוי בחילוק רחיצה או שיטף אלא בשהיי' תלי' מלתא (ומיהו לקמן מקיימינן לחלק בכך לחד תירוצא להר"יף ואורחא דמלתא קתני הש"ס) ולכך אוקמי לי' בהכי אבל אינהו נמי מודים דזיעה מחמי טבריא נמי נאסר וכמו שמצינו דסברי להו לתוס' דפרק שמונה שרצים הכי והקבלה בידינו להשוות התו' בכל מאי דאפשר דלא פליגי לעניין הדין ה' יותר. עדיף אלא דאינהו מוקמי לי' למתני' בתרי או תלתא גוונא:
וכן נראה בהדי' דס"ל לר"שי כדעת הר"יף שהרי מפרש מי מערה מי מקוה מקורה ואי בחמי אור מה לי מקורה ומה לי אינה מקור' וע"כ צ"ל כדעת הרי"ף דמשום זיעה נאסרה לכתחילה:
והגם כי גדלה התמי' לפירושם זה מה שהקשה עליהם הרא"ש בפרק חביו' דלמה צריך הש"ס לאוקמי לפ"ז מתני' כר"ש אפי' ר"י נמי דבחמי טברי' לא פליגי עכ"ז נ"ל דפליגי בגוף הדין דזיעה דאתי' מחמתי' דה"ט נאסר וכמ"ש אי"ה.
איברא דטפי מוכח דס"ל להרא"ש כדעת הר"ן דכל שמותר הרחצה בו מותר נמי להזיע מחמתי' שהרי ממה דלא קשיא לי' להרא"ש על הרי"ף דטעמ' משום זיע' מה בין רחיצה דנאסר לשיטוף דמותר וע"כ צ"ל דעלה בדעתו דזיע' דשיטוף לא נאסר כיון דגוף השיטוף לא נאסר לר"ש מהי' תית' לגזור על הזיע' שבו ולפ"ז גם קושית הרא"ש ל"ק דמוכיח הש"ס שפיר דאתי' מתני' כר"ש דלר"י דנאסר השיטוף מן הראוי לאסור הזיע' דמחמתו שאין חילוק בין רחיצה או שיטוף לר"י וכן בחמי טברי' וע"כ כר"ש אתי א"ו דק"ל להר"אש דא"א לומר האי תירוצא דס"ל כל שהרחיצה מותרת גם הזיע' דמחמתי' מותר א"כ זיע' דחמי טברי' למה נאסר לרחוץ במי מערה וע"כ צ"ל דס"ל דשיטוף מותר משום דסתם שיטוף אין לו זיעה כלל מפני שאין שוהין כ"כ בשיטוף ואורח' דמילתא קתני וא"כ שפיר מקשה דמצי לאוקמי נמי כר"י שהרי בחמי טברי' אפי' הרחיצ' מותר מכ"ש שיטוף ובקיצור לא הוי מצי להקשו' קושי' הר"ן דאפשר לומר זיעה נאסר אפי' במקום שאותו הרחיצה מותר אלא דלפ"ז למה משתטפין במי מערה וא"ל תירץ השני שאין לשיטוף זיעה כלל א"כ מצי לאוקמי מתני' גם כר"י דו"ק ומ"מ אין מזה הוכח' גמורה דס"ל הכי:
ומ"מ נ"ל דאפשר לתרץ דעת הרי"ף ודעמו מקושי' הרא"ש והו' דס"ל הוכחת הש"ס מדשרינן שיטוף במי מערה ע"כ כר"ש ס"ל דשרי להשתט' וע"כ זיע' דמחמתי' מותר דכל שמותר הרחיצה כ"ש הזיעה ואפי' בחמי האור כן הו' כ"ש בחמי טברי' ומיהו זיעה דאתי' מ' רחיצת חמי טברי' יש לאסור אף דרחיצ' דידי' שרי והיינו משום דבאמת אסרו להם ג"כ חמי טברי' אלא דהתירו להם אח"כ שראו שאין הדבר עומד והיה די להם ברחיצת החמין ולא הזיעה אפי' דאתי מחמי טברי' לאפוקי בשיטוף מעול' לא היה נאסר לדעת ר"ש והא וודאי וכ"ש שלא נאסר זיעה דמחמתי' דו"ק:
וקצת ראי' לזה שכתבתי נראה מדיוקי' דלשנא דריב"ל דאמר שם ראו שאין הדבר עומד והתירו להם חמי טברי' והזיעה במקומו עומד דלכאורה הו' למותר מאי דאמר והזיעה במקומו עומד א"ו דאתי לאשמעינן הא גופ' דזיעה אפי' דחמי טברי' במקומו עומד:
וגדולה מזו מצינו בראב"י הובא דבריו באגודה ובהגה' המרדכי שטוב להמנע גם הרחיצ' בחמי טברי' כיון שלא היה ההיתר כ"א בהכרח שראו שאין הדבר עומד ואף כי קשה לכאורה ע"ז ממה שרחץ רבי כמ"ש שם רב יצחק ב"א פ"א נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ והא מעשה אחר גזירה הוי מ"מ נשמע מני' דזיעה לפחות במקומו עומד שהרי בקושי ובדוחק התירו מרחץ דחמי טברי' (ולקמן אי"ה אכתוב שדעת הראב"י היה בזה שעדיין לא היה הך גזירה דמרחץ חמי טברי' ואפשר גם גזירה דזיעה לא היה ופירש הש"ס דאמר רבינא והא האי מעשה לאחר גזירה הוי דלא כפי' רש"י:
ואני מתמיה על מאי שהקשה הר"ן על הרי"ף בתשובה סי' י"א וז"ל כיון שהרחיצה בחמי טברי' מותר א"א שתהא הזיעה בה אסורה שהרי לא נאסרה הזיעה אלא משום גזירה דרחיצה וכיון שהרחיצה מותרת בחמי טברי' כ"ש הזיעה עכ"ל ולדעתי כל הני חדא גזירה הוי בין זיעה דחמי אור ובין זיעה דחמי טברי' ובין רחיצה דחמי טבריא כל שנכנס למרחץ יש לחוש לרחיצת חמי אור ולהחם הבלני בשבת ובזה מתורץ דלא הוי כל הני גזירה לגזירה אלא דמתחילה הוי סברי שיהי' די להם בחדא גזירה דמרחץ חמי אור דכיון שלא יסתפקו מהם מהי תיתי' יחממו בשבת כי הזיעה אין צריך רבוי חמי' ואחר שראו שעדיין היו רוחצין אסרו להם כל מרחץ המוחם ע"י אור ואפ"ה רחצו במרחץ מחמי אור וחזרו לאסור להם כל מרחץ וראו שאין הדבר עומד התירו רחיצת חמי טברי' אבל זיעה דידיה כיון דמתחילה במניין הוי לאסור ולא הוצרך אח"כ להתיר דהי' די בהתרת הרחיצה נמצא שהזיעה היה נשאר במניינו לאיסור והא וודאי צריך מניין אחר ואין זה דומה למ"ש בביצה ביצה במניין מי הוה לאפוקי בזה שהי' במניין האיסור מתחילה וכבר כתבנו דזהו דיוקו דהש"ס והזיעה במקומו שהרי לא הוצרך הש"ס לומר והרחיצה בחמין שהוחמו מע"ש במקומו עומד א"ו לזה כוונו
והוכחה גדולה הי' להם להני מפרשים דפירשו האי מתני' דהרוחץ במי מערה בחמי טבריא דאי משו' איסור חמי אור נגעי בי' מ"ש מערה דנקט וזהו דקדוק גדול בעיני הראוי לסמוך עליו וע"כ אין לזוז מפסק הגאונים והר"י והרמב"ם ורש"י וזולתן המחברים שהסכימו עמהם אשר לדעתי גם התוס' והר"אש דכוותי' ס"ל לדינא זולת הר"ן שכתב ג"כ ע"ש הרמ"בן והרש"בא דס"ל כן ואנחנו בעונינו לא ראינו אולי לא כתבי אלא כמ"ש תוס' והר"אש ולא חלקו על גוף הנדון:
והנ"ל עוד לומר דגם הר"ן ודעמי' לא התירו הזיעה אלא ע"ד הזה דאתי' ממילא מכח הרחיצה בלי כוונת זיעה וע"ז כתב א"א שתהא הזיעה בה איסור' כיון דממילא אתי וא"א להנצל כמעט ממנה אף כי י"ל שלא התירו כ"א רחיצה במקו' שאינו מקורה שאין לו זיעה מ' רחיצה מ"מ מדסתמו דבריהם ולא חלקו ש"מ דלעולם התירו וגם ממה דמצינו שנכנס רבי לבית המרחץ משמע במקו' מקורה דסתם בית מקורה (ואפשר דאינהו דאסרי מערה לא אסרי כ"א מערה שהי' בחפירה מתחת הקרקע והבלה מרובה וה"ל פסיק ריש' כו' ) ואפי' במידי דרבנן כל דפסיק רישי' נאסר ועיין בא"ח במ"א סי' שי"ד ס"ק ה') לאפוקי בית אף שמקורה מ"מ יש לו אויר דשליט בי' ואין לו בבירור כ"כ) ועכ"פ כל שנכנס בכוונת זיעה לחוד כמו שבא בשאלתך לית דין ולית דיין שנאסר שהרי זיעה במניין האיסור הוי וכמ"ש וגם דעת המקילין לא אתבריר אם מקילין נמי בזה דנכנס בהדי' להזיע כ"א כמ"ש ואדרבא לישנא דהר"ן מסייע למ"ש ע"כ יש לאסור הזיע' בזה האופן בלי ספק.
וכבר אמרנו ג"כ דזיעה שאתי' ממיל' דמרחץ שהו' בנוי על גבי הארץ אף דמטללי שרי דגם סיעת האסורי' לא אסרי כ"א במי מערה שהו' תחת הקרקע ומטללי ובשום פוסק לא מצאתי דבעינן דווק' רחיצה של מי טברי' תחת אויר השמי' מגול' ולא אתי' אלא לאפוקי מי מערה וגם כיון דמכח קושי' דמתני' הרוחץ במי מערה דמשמע דיעבד אתי' להו לחלק די לנו לומר דווק' במי מערה נאסר אבל המגול' ובנוי ע"ג קרקע אף דמטללי ומקורה מלעיל שרי דשליט בי' אויר' דרך פתחיו וחלונו' ומכ"ש אם הוא מגול' מצדדיו בהדי' דשרי ובלא"ה כיון דמידי דרבנן הו' וגזירה טוב' איכא בהדא מילתא שומעין להקל:
ואני טרם אכלה לדבר לא אמנע מלהעלו' לך מהני מילי דחדודי ופלפול בעלמא להוי אשר עלתה לפני בלומדי דבר זה ואמרתי לא אמנע ממך יען ידעתיך כי חביבי' לפניך מעשה חידודי' ולאנשי גילך בימי הילדות והשחרות:
ולכאורה להוי מיני' ראיי' להתיר גם הזיעה בחמי טברי' והוא ממאי דקשה לכאור'. על מאי דפירש"י בשבת בדף מ' ע"ב בד"ה והא מעשה דרבי אחר גזירה הוי שגזרו על הזיעה וע"כ בחמי' טברי' הוא דהוי ור' יהושע דאמר לעיל בימי רבי הוי אלמא בימי רבי כבר נגזירה גזירה:
והנה מלבד שאין לשון רש"י מורה דבעי לאיתויי ראיי ממאי דריב"ל הוי בימי רבי לומר דכבר נגזרה גזירה דא"כ ה"ל להפך ולומר והא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי דהא ריב"ל בימי רבי הוי וע"כ בחמי טברי' כו' ואלו בעי לאתויי מני' ראיי' ה"ל למימר דהא ריב"ל כו' בדל"ת וגם אין זה הוכחה כ"כ דהאי מעשה הוי לאחר גזירה כיון שהי' ריב"ל בימיו ואולי האי מעשה קודם לזה הוי והיותר נראה דהוה ידיע לי' רבינ' דנן אלו הגזירה שהיו בימים מקדם טוב' לרבי ואף שאמרם ריב"ל מעשה קדם סיפר שהרי ע"כ גזירת חמי אור שהוחמו מע"ש כבר בימי התנאים נאסר להם שהרי לא התיר ר"ש כ"א שטיפ' בעלמא ולא רחיצה והוא הי' קודם לרבי וגם מהא מעשה דר"י ור"א במרחץ של בני ברק הכי נראה לדעת התו' ואולי נמי זיעה נאסר אז והוה ידיע לרבינא זמנן וע"כ פשיט לי' דהאי מעשה לאחר גזירה הוי אבל ממה דהי' ריב"ל בימי רבי אין' ראיי' כלל:
והנ"ל דרש"י בעי לתרוצי קושי' אחריתי שראיתיה ג"כ בספר התרומ' ממה דמצינ' בברכות פרק תפילת השחר דמתרץ רבא על מאי דהעיד רבי אבין שנכנס אחר רבי למרחץ אחר תפילת ערבית בע"ש ויצא ושנה לן פרקין ומשני רבא דלמא להזיע וקודם גזירה וכן מביאו הש"ס בביצ' להאי דמשני רבא הרי דהוי קודם גזירות זיעה ואיך פשיט לי' לרבינ' כאן שהי' לאחר גזירות זיעה כמו שפי' רש"י ולכן מתרץ זה כיון שהאי גזירה דאמר ריב"ל היה בימי רבי נוכל לומר דתרווייהו איתני ורבינ' דאמר והא האי מעשה לאחר גזירה הוי ממאי דקי' לי' בגווי' מימי' ששימ' את רבי ידע לי' דאחר גזירה הוי מעשה ולא בעי לאתויי ראי' ע"ז אלא לתרץ דיוכל להיות נמי מאי דתירץ רבא בברכות דו"ק:
ועדיין חל עלינו לתרץ מדוע אינו מתרץ רבא ] בברכות נמי דהי' לאחר גזירה והוי במי טבריא וכדפשיט לי' לרבינא בשבת ונ"ל דאלו כן מאי אסהידותי' דרבי אבין לכך הי' מוכרח לתרץ דלמא להזיע כו' ול"ק מאי אסהדותי' דרבי אבין די"ל דאיהו טעי וחשיב שרחץ ממש שהרי הרחיצה נאסר מעולם וס"ד דאין בדלין ואיהו דחי לי' דלמא להזיע וכו' אבל בחמי טברי' מסתמא הוי ידיע' מילתא אם הוא מרחץ של חמי טברי' או חמי אור ולא הוי טעי בזה ר' אבין שהרי ראו אותו נכנס למרחץ ידוע ומסתמא לא הוי מעורבין אלא דלא נכנס עמו ממש שהרי אין נכנסים עם רבו למרחץ אלא הצריך לו וכמ"ש תוס' בפרק חבי':
ואי ס"ד דזיעה דחמי טברי' נאסר אף אחר התרת. חמי טברי' ה"ל למימר לאחר גזירה הוי אלא דרב"א חשיב שנכנס להזיע ואסהיד מיני' דאין בדלין ואפשר דלא הוי כ"א רחיצת חמין דמי טבריא דשרי לכ"ע
הרי שלך לפניך שאמרתי דברי' לחדודי' בעלמא אף כי יש מהן מקצתן אמיתי מ"מ אין מאלו דברי' דקדוקי' ופלפולי' ראיי' לא לאסור ולא להתיר:
ואעתיק לך מ"ש הרב ר"י ווייל בתשובותיו סי' קס"ד וי"ל ועוד תמיהני דאסיק אדעתי' לפסוק הדין להתיר א"א לעלמא מדקדוק' כל דהו' כי וודאי כשאנו מפלפלי' ולומדי' חריפות כגון בזמן התוס' אז אנו רגילי' למשקל ולמיטרח בדקדוקי' ובחילוקי' דקי' כמיעל פילא בקופא דמחטא אבל לפסוק הדין או להתיר איסור אין לעשות כ"א בראיי' מבוררת מלובנו' ומחוורו' מתוך פשטי' דסוגי' דשמעתתא ולא מתוך הדקדוקי' עכ"ל וה"נ לא נעלם מאתנו דאין אלו ראיי' ובכמה דוכת' שני להו תוס' המ"ל הכי ודומי' רבי'
והיותר הי' נ"ל לפרש האי סוגי' דשבת דלא כדפי' רש"י דהאי דאומר רבינא והא האי מעשה הי' לאחר גזירה לא כיון על גזירת הזיעה דכל זמן רבי לא גזרו על הזיעה כפשיט' תירץ רבא בברכו' והוי פשיטא לי' לרבינא דהאי מעשה הוי רחיצה ממש בחמין ולא זיע' מדרצה ר' יצחק ב"א להטמין לו פך של שמן ולקמן אמרינן רחץ בחמין ולא סך בשמן כו' משמע דהי' רגילי' לאחר רחיצת חמין לסוך שמן ולא אחרי הזיעה וגזירת רחיצת חמין וודאי הי' מימי קדם ועיין בספר התרומה דמשמעות תירוצו משמע כן ויש ט"ס שם:
והעולה מדברינו להלכה לעניין שאלה הנשאלת קדמנא הוא דכל שכוונתו להזיע בין בחמי אור ובין בחמי טברי' נאסר וזיע' דאתא ממילא דרחיצת מים בבית המרחץ אפי' מקורה שרי כיון שהוא בנוי באויר ע"ג הארץ אבל לרחוץ בחמי טברי' תוך המערות מתחת הקרקע ומכוס' יש להחמיר כדעת הגאונים הרי"ף והרמב"ם כמ"ש: