אור ברסלב

מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר

נ

מט

הנה ברך לקחתי וברך אשיבנו להאי שואל ומשיב מאזין ומקשיב קול דודי' עליו חביב מיין הרקח ואביב הכ' הרב המופלא ידיו רב לו מוהר"ר בצלאל נר"ו לא יכבה:

וכחול ימים ירבה

הגם כי הזמן יקר הנמצאים יקר בימי ומה אענה באין מענה לשון עכ"ז מאשר מכותלו כתבו ניכר כי לבו עלי שלא כתבתי לו מיום נוסעי מזה אמרתי אפנה מעסקי להשיב אף כי טרדות רבות מוטל' כעת עלי:

ואשר היטב חרה לו על העולה על רוחינו בעניין ההדסים החדשים אשיב בקצרה כי באמת לא שמענו פוצה פה ומצפצף בדבר כי אם המתעסק במשא ומתן האתרוגים הוציא קול שהמה מורכבים להיות הפסול הזה שגור בפי ההמון על האתרוגים וחשב כן גם על ההדסים שייך פסול זה ובאמת להשביח מקחו אמר כן ודבריו כזובים ושקרים שהרי עינינו רואות כל האילן אחד בסימניו ומצריו ושמו עליו ומה גם כי לא שייך הרכבה בהיחור עצמו שאינו משתנה מכח הרכבתו ולא כן פרי שמוציא אילנו מחדש ואם הוא מהרכבה באינו מינו הרי אינו מין הפרי חדש ואינו אתרוג כמו שהאריך הר"מ אלשוך בתשובתו אבל ההדס גוף היחור נראה בסימנו וכל ציורו עליו וענביו והא ודאי לא נשתנה. אף אם יהי' מורכב:

וא"ת הענפי' המתחדשים בו יפסלו שאינו מן האילן י"ל אלו היה מן הענפים המתחדשים הי' להם שינוי אחד ואחרי שאנו רואי' כל האילן אחד הא ודאי לא נשתנה ואינו מורכב וגם האומן נאמן שאומר שאינו מורכב דאינו מרע לאומנתו דלא שייך באילני ריח הרכב' ומכ"ש לפי טעם הלבוש שפסל האתרוג המורכב משום מצוה הבאה בעבירת ההרכבה דלא שייך בהדס באילן סרק לא נאסר ההרכבה ות"ל כמה אנשים שלמים אתנו שידעו בטוב שהוא האילן בעצמו וגם הוא הודה לבסוף ולא בוש כי כנים הם:. והרמ"א בתשובתו סי' קי"ז מכשיר אפי' הדסי' הידועים שהמה מורכבים ע"ש טעמו ונימוקו דשאני אתרוג דהקפידה התורה על פרי עץ ידוע ולא כן בהדס דלא הקפידה התורה אלא בעבות תליא מילתא וכל שהוא עבו' כשר:

ואם אפשר הי' א' מן החכמי' בתחלה שפקפק בדבר הי' ע"פ דברי המוכר האתרוגי' הנ"ל כי זולת דבריו אינני יודע בהם פקפוק וכעת גם מהם לקחו אותן (אף כי נהיה שחלקו בדבר לדעתי אתנו רוב מניין ובניין בחכמה וכי בשביל אותן החכמים בעיניהם ובעיני ההמון אנשים רקים מסכימים למנות רבנים ובית דין נסרח' חכמת החכמים האמיתים חלילה ואם כי יפתח בדורו הוא דווקא לעניין קביעות המועדות המסור לבית דין כדכתיב אתם אפילו מוטעים (ומה גם כי לא נאמר שם כי אם על פחיתת הדורות נגד הקודמים כגון משה ושמואל בדורותם דו"ק) דלא ניתי לידי חילוק מועדות אבל לדון בדיני תורה אחרי שנאבדו בית דין הגדול בעוונינו צריכין רוב מניין ובניין חכמה של כל חכמי העיר וכיון שלא באו למניין ולשמוע טענות הצד שכנגדם אין לחוש לפטפוטם לא מהם ולא מהמונם ואלו לא באו אלא לקנתר ולהפך דברי אלקים חיים:

והנה הרב החסיד בספרו הזכרון זכרון א' כתב בזה שמחוייבים לשמוע אל הבית דין אשר בזמנו זה והי' מצוות לא תסור אבל לתלמוד חכם פשיטא שרשאי לעשות על פי דעתו כל שלא שמעו דבריו להשיבו ומה גם הוא לא כתב כי אם לשמוע אל הבית דין הנעשה על פי דעת רוב ישראל או מנהיגיהם שנתמנו על פי תקנת ישראל ודי בזה לעת עתה דאשתקיל מלולי:

ומשום ל"ת נ"ל דאין לחוש כלל בהורא' שלא נתפשט לאיסור מן הב"ד כ"א בפטפוט דברים בעלמא שלא הכריזו או פרסמו הוראתן כמ"ש בע"כ נפק שיפורא כו' וזה אינו נכנס כלל בגדר דל"ת וכמה הוראו' בישראל דעבד כמר עבד ואפי' סוגי' דעלמ' כאידך אין מחזירין אותו והו' בדבר שאינו ניכר שזה פסול ואסור לזה וזה לזה, וכאן אינו. ניכר כ"א הידור מצוה למהדרין אחרי' כמו מצות נר חנוכה למהדרין מן המהדרין וגם היבשים אינם פסולים לאלו האחרי' במקום שאין נמצאי' הלחי' וכיון דלא נתפשט הוראת ב"ד לפסול מאי נחוש בזה משום ל"ת ואם פקפקו כנ"ל הרי יוכל להמצא שאינם מורכבים כלל ובמאי יודע שאלו הם הפסולים אולי עמדו עליהם ומצאו אלו שהם כשרים נמצא שאין הפסול ניכר על הלקוחו' עתה והרי כזה. נהגו קדמונינו בלולבים שאלו נוטלין יבשים ואלו לחי':

ומה גם כי אתנו הסכים הראש וראשון המפורסם בהוראה בישראל מ"ו נר"ו ואם כי נסע מזה ויהי' דעתו להשתקע שמה לא בשביל כן בטלה דעתו ומקרי ב"ד שלו שבמקומו ב"ד כאשר נבאר מן הש"ס יבמות וכן עקבי' רצה לחזור בארבע דברים ששמע מפי המרובים אף כי הלכו להם לעולמם.

ומכ"ש כי אנו חוששי' לפסול אלו היבשי' שנפרכו בצפורן והפוסקי' המכשירי' כל שנשאר לה' מרא' ירקות לא כוונו על אלו לדעתי כ"א שנתייבשו מזמן קרוב ורוב לחותן קיים להם אלא שלא רצו בפריכ' הצפורן לבד מפני שזה מטבע גידולו קרוב להיות בעוד קצת לחותו קיים מצדת תגבורת יבשו' טבען אבל כל שהמה יבשי' לגמרי מבלי ספק עד שלא נשאר לו שרש לחו' ואין בין אלו להייבשי' משני' רבו' כלום כ"א המראה הא ודאי לא יועיל לו כלום ולא מהני מידי וזאת המראה שישתאר להם הוא מסיב' ידוע בתחבול' כאלו המייבשים קטניות ומעמידים להם מראה הירקו' ככרתי כנודע לכל. שאר עמינו ואני כותב בזה רק. מבלי פותח ספר כי אם הנשאר רשום בזכרוני ונהירנ' כי כל זה שהכשירו הוא מפני הדחק ותו' בדף ל"א בסוכ' מכשירי' כל הפסולי' באין נמצא אחרי' ויש אתי ממעלת זקני הגאון המפורסם בישראל מה"רל מפראג שכתב לערך יו"ד דפ' שלמי' על עניין הדסים שלנו המובאים שהם פסולים לגמרי שאינם עבות אלא הדם שוטה שהם תרי ותרי ות"ל באלו הנמצאים עמנו זכינו ג"כ ליקח שהם תלת ותלת והשם יזכנו לעשות שארי המצוות על תיקונן

ובאמת לית דין צריך לפני' כלל כי אני כותב כל זה לדעתך שחלקו בדבר ובאמת לא כ"א פטפוטי' בעלמא.

ובלאו דל"ת אינו נוגע כלל כל שאין החלוקה נרא' לעינים כמו אותן המתפללי' ז' ברכות דיה"כ למחרתו ושאר העם י"ח או י"ט שני שיעשו אלו י"ט ואלו חול או הוראה או מנהג שיתנהגו מקצת ב"ד העם כן בע"כ מפני הדין ומקצתם בהיפוכו ואפילו הנהגת איסור כמו תספורת ודומיו שייך ל"ת וזולת זה לא ויתברר לנו כל המקומות בראיות ברורות בסייעתא דשמיא

ומרוב אהבתך עיינתי במקור הדין ונכתוב אשר עם לבבינו באשר כתבת לתרץ פסק הרמ"בם שפסק כאביי ולא חש לקושייתו דרבא ותו בעיקר קושייתו דרבא מאי קשי' לי' ממאי דעשו ב"ש וב"ה כדבריהם אולי הי' בזמנים חולפי' ובזה לית בי' משום ל"ת והבנת שזהו עצמו קושייתו דרבא דס"ל אף אם יהי' כן נקרא שני ב"ד בעיר א' ולכך אמרו בכ"ף הדמיון ע"כ דבריך והנה לפ"ז לא הי' לו הכרח כ"א להתיר שני ב"ד בעיר א' בזמני' חולפים ולא יותר ועוד אולי הי' כוונת אביי ג"כ כזה אלא דתירץ עיקר קושייתו דר"ל לר"י ממגילה שהי' צריך עכ"פ דבזמן אחד א"א להתיר אלא בב' ב"ד בשני מקומות שהרי מגילה כך הי' כמ"ש תוס' ועל קושיא ב' דעשו ב"ש כדבריהם לא חש לתרץ כ"כ כיון דאיכא מ"ד לא עשו ב"ש כלל כדבריהם:

ולדעתי נראה לי דזה יש להתיר. יותר כל שהן בזמנים חולפין אפילו בעיר אחת משני עיירות בזמן אחד ומעשה בכל יום שרואים טעם אחר וחוזרים ממה שפסקו בזמן קודם לו וכמה פעמים דאמרי בש"ס חזו בו טעמא כו' אי נמי חושבנא לא סליק להו עד האידנא לאפוקי שני בית דין בשני עיירות בזמן אחד דהוה ליה להשוות ולמנות דעתן יחד וכיון דהתיר שני בית דין בשני עיירות כל שכן כזאת ומאי מקשה רבא (והאמת דקושיא זאת מעיקרא ליתא כיון דחד ממה שעשו בית שמאי כדברי' הוא שנישאו הצרות לאחים ומסתמא נשארו נשואות או בניהם בעול' ומסתמא לא הגדילו הראשונים או בניהם והוה ליה כבזמן אחד ממש דו"ק:)

ואני אוסיף להפליא על קושייתו דרבא אף אם נהי' דעשו ב"ש כדבריהם דלמא לא הי' כ"א בעיר אחרת ומ"נל להקשות דהוי כשני ב"ד בעיר אחת דאפשר בעיר אחת לא עשו אלא נמנו ורבו לעשות מנהג ופסק בעיר אחת ע"פ רוב חכמי העיר ההוא ולא שנו מפסקם שלא ירא אגודות אגודות והאמת בזה מאי דהחליט רבא דב"ש וב"ה כשני ב"ד בעיר אחת וע"כ עשו כדבריהם גם במקומות של ב"ה משום מאי דחשבי למו האי מאן דאמר דעשו בית שמאי. כדבריהם משום דסבירי ליה דרוב דמחדדי טפי עדיף מרוב מניין דבית הילל אם כן לא ימלט בעיר אחת שיהיה שם אחד מתלמידי בית שמאי שיעשה כדברי בית שמאי אפילו אם הרוב שמה דסברי כבית הילל וגם בזמן אחד כי לדעתייהו המה הרוב בבניין החכמה ולפחו' ו' כשיהיה שמה גם כן בית דין אחד מתלמידי שמאי אף שיהיה המיעוט יעשה כדבריהם כמו שכתוב רש"י לקמן בצרת הבת שסמכו על חריפתן נגד הרוב ולכך מחלק ומשני דשני בית דין שרי ובזה מתורץ דאפשר כל שהיה אחד מתלמידי בית שמאי במקום בית דין דבית הילל באמת לא עשו כדבריהם דעל סמך דעתן בלי קביעו' ב"ד לא עשו מסתמ' כלל כדברי' דאף דס"ל דמחדדי טפי מ"מ בעי ב"ד והוראה וא"נ יעשו כן ג"כ ביחיד איכא למימר כיון דה"ל ב"ד במקום אחד דהא מסתמא נמצאו במקום אחד ב"ד מתלמידי שמאי דס"ל כדעתו וסמך להו על דעתן וה"ל כב' ב"ד בעיר אחת דרשאי ולכך תפס רבא בלשון קושייתו דה"ל כשני ב"ד בכף הדמיון משום דס"ל דלפחות אף דמקרי ב' בתי דיני' ה"ל במקום אחד דו"ק.

ואביי לא חש לתרץ קושייתו משום דאיהו סבירי ליה דבאמת לא עשו בית שמאי כדבריהם בעיר דעשו כדברי בית הילל ומאן דאמר עשו ע"ס דמחדדי טפי היה מספיק מאי דעשו כדבריהם במקום שהיה בית דין של בית שמאי לבד ולא עשו כבית הילל בהיות שנמנו בכלל של כל חכמי. ירושלים ורבו בית הילל על בית שמאי. אבל לאחוז גם בזה בעיר אחת שעשו כדברי בית הילל ובית שמאי ולעשות אגודות חלילה אלא כל שהיה בעיר אחת והלכו שניהם אחר המחמי' בד"ת ולהקל בדרבנן כמו שאנחנו עושים בדין שאינו מוכרע:

וא"נ והוא העיקר דאף דלמאן דאמר עשו מוכח מקושי' דרבא דליכא בזה משום ל"ת כתירוצו דרבא היינו דווקא לב"ש מוכח כן דאינהו הוא דס"ל הכי מדעשו ב"ש כדבריהם אפי' במקום הרוב דב"ה ולא חשו לב' אגוד' שהרי גלוי גם לפני ב"ש שב"ה לעולם יעשו כדבריהם שהרי אינהו חשבי למו גם כן שאתם האמת ומחדדי ג"כ וע"כ מאי דלא חשו ב"ש לשתי אגודו' משום דס"ל שאין בב' ב"ד בעיר אחת משום ל"ת אבל ב"ה ע"פ רוב מניין עבדי דלדעתם לא יעשו ב"ש כהוראתם משום דאינהו המיעוט ואפשר כשראו שאוחזין בית שמאי בהוראתן חזרו להם שלא לעבור על ל"ת אי נמי דס"ל כל שפוסק ואוחז שלא כדין בפסקי אינו צריך השני לחזור מדעתו משום העושה שלא כדין ולבית שמאי הא וודאי רוב מניין שוה לרוב דמחדדי לפחות ומה גם לפחות סבירי ליה דמחדדי כוותייהו דבזה הדעת טועה וע"כ צריך לתרץ מאי דעשו בית שמאי כדבריהם משום דסבירי ליה שני בית דין בעיר אחת שרי ולא קיימא לן כבית שמאי בזה לכך לא פסקו הרמב"ם:

והנ"ל בדעת הרמ"בם שלא לבד ס"ל דאפשר לפסוק כוותי' דאביי כמ"ש אלא שהי' לו הכרח גדול ממאי דקשה לי' על רבי יוחנן דלא תירץ לר"ל קושייתו על קריאת המגילה אלא דאוסיף לי' מי' וקמח' להקשות ממתני' דמקום שנהגו וע"כ נ"ל דר"י כלל תירוצו בקושייתו דמקומות מקומות שאני כמו שדייק המשנה עצמה מקום שנהגו כו' ומקום שנהגו כי':

וזה לי לישועה מה דפסק הרמ"בם אפי' בדבר שאינו אלא מנהג לא יהי' ב"ד א' נוהגין כן והשני היפוכו ולכאורה משמע דבתירוץ ר"ל דבר שאינו אלא מנהג שרי וא"ל דחזר מזה במסקנא מדלא אמר אלא משמע דקאי האי סברא גם במסקנא א"ו דס"ל דלא תירץ ר"ל כן כ"א לתרץ מאי דלא קשה לי' על מתני' דמקום שנהגו כו' ואמר אנא אמרי לך אסירא כלומר בדבר איסור מן הראוי שאפי' בב' מקומות לחוש משום ל"ת אף דמוכח מפרק מקום שנהגו דסגי בחילוק מקומות מקומו' היינו דבר שאינו כי אם מצד המנהג:

ומיהו לפי המסקנא גם לר"ל סגי ליה בחילוק זה דמקומות ששוב אין בו משום ל"ת וכמסיק אביי אף באיסורא סגי בשינוי מקומות אם כן אין ליה חילוק בין מנהגא לאיסורא דאף במנהגא בעי ליה חילוק מקומות דווקא מדלא תנן התם הנוהגים לעשות מלאכה עושין והנוהגים שלא לעשות כו' ואם כן אף דמוכח ליה לרבא למאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם ועל פי דעתו אפילו בעיר אחת רק בית דין אחד אין בו משום ל"ת אבל מקום סתמא דמתניתין מוכח דאפילו במנהג בעלמא בעינן שני מקומות ומסתמא בית הילל הכי סבירי ליה דל דידהו דידהו לא מוכח מידי ממאי דאינהו עשו כדבריהם דאינהו ס"ל הדין עמהם ובית שמאי שלא כדין עשו לאפוקי ב"ש צריך לומר דשני בית דין בעיר אחת נמי שרי גם רבא לד"בש תירץ וכמו שכת' אבל לא לבית הילל כדמוכח מסתמא דמתניתין

ואחרי אשר אשרנו פסק מרן הרמ"בם ואפי' בדבר מנהג מעתה חל יותר עלינו לתרץ אשר התחלנו אכן רוח הי' באנוש ודעתי עמדי שאין בזה משום ל"ת כל שאין בו הוראה לאחרי' כ"א המחמיר לעצמו ואינו כ"א דרך חומרא אף שקשה הדבר גם בזה מפני המחלוק' כמו שמצינו למאן דסיים מסנאי אוכמ' (חבשוהו וכי חשיב את לאתאבולי אירושלי' ודומה לו מי הוא זה שמרא' גדול' בפנינו מ"מ מדידעי דאדם חשוב הוא לא קפדי משום ל"ת וכמה הפליגו ביש מהן שהבדילו בין אכילת בשר לגבינה ך"ד שעות ויש שהחמירו מאוד באיסור בשר שנתעלם מן העיין ויתר מן הדין מצד הזהירות והחסידות ויש שלא אכלו אפילו פרי חוץ לסוכה ויחזקאל לא אכל מבהמה שהורה בה חכם ושלא הורמו מתנותיה וכאלו מצינו בש"ס שכל שהוא משום חומרא ואינו סותר לפסק שאחזו ב"ד להורות להקל שרי והא דקש' לי' לפ"ז מאי מקשה ממאי דסיכך ב"ש ע"ג הנולד לו בן יום א' דלמא משום חומרא י"ל דהש"ס מוכיח עכ"פ שפיר דעשה ב"ש כדבריהם וכיון שעשו כן הא וודאי לאו משום חומרא נעשה דביומייהו לא הוה מסתפקי אלא היו נמנין ורבין ותו ליכא לספוקי כלל ובדבר הזה נקרא הדיוט המחמיר על עצמו אחרי הרוב בלשכת הגזית וב"ד הגדול שהי' להם בימים ההם זולתי לסגף גופו בדרך תענית לימי' הפרישה מדבר המותר שלא לבוא לידי איסור דלא שייך לתינוק בן יומו וע"כ מה דעשו כדבריה' משום דס"ל שהלכה כמותם דמחדדי טפי כמאן דאמר עשו בית שמאי כדבריהם ומסתמא בכל דבריהם עשו כן ומסתמא הורו גם כן לאחרים ואפילו בצרת הבת על פי דעתם זה ואיכא משום ל"ת אבל דבר שאינו סותר זה את זה ואין הכרחה מבית דין בדרך הוראה אין בו משום ל"ת דאדם עצמו רשאי להחמיר על עצמו בדבר המסופ' לו ואי משום שכבר נתפשט הוראה להקל בכך מכל מקום איכא דחש להו להחמיר ועתה בעוונינו שנתבטל בית דין הגדול המורים מן המקום ההוא שנאמר עלייהו אפי' מוטעים ואפשר הרוצה להחמיר במאי דמפורש בש"ס להדיא להקל בלי חולק הוא כממרא לדעתי אם לא בתור' סיגוף או מחמת איזה מכשול כמו שכתב מהר"ר מאיר מרוטין בורג שנשאר לו בשר בין שיניו ואפשר מדמצינו בש"ס דמשבח ליה לאותו שהמתין כ"ף דל"ת שעות וקרא לו חמרא מסתמ' רשאי אדם להחמיר בכך ואנכי ראיתי עודנה מחמירין בכך אבל אחרי חתימת הש"ס ופסקם אין אתנו יודע מה אף גם שבזה אחזו לנו להורות כדברי האחרונים ע"כז הרשות לדעתי להחמיר הרוצה לחוש מכל שכן בדבר שהוא במבוכ' בין אחרוני זמנינו אשר זה אומר בכה וזה בכה המחמיר תבא עליו ברכה וכל הפוסקים מלאים בזה ה"ל המחמיר תבא עליו ברכה ואף כי לפסוק לאחרים יש לנו לאחוז בדבר אחד והוא הנ"ל:

הכלל מאי דהקשה מכ"ת מהא דב"ש אין הנושאין שווין כלל ונחזה למ"ש על קריאת המגילה בט"ו והרבה להשיב אפו עלינו כבר אמרנו שרשאין להחמיר בדרך המסתפק לנו כל שאינו סותר בדרך קולא במקום אחד מאי דעמא דבר וכיון שאנו קוראין בלי ברכה הרי נראה שאינו כ"א חומרא בעלמא ובל"ה אני מקשה מה חרי אף הגדול הזה ולא יהא אלא תורה ומה יעשו אם נקרא המגילה כמו ספר תהילת של דוד ומניעת הברכה מעיד על ספיקו והרי אנחנו סומכים לברך בי"ד וסגי לן בכך להורות שאין בו אלא ספק רחוק והרי אדרבה מוכח מהש"ס דאין בזה משום ל"ת שהרי חזקיה קרי בטבריא בי"ד וט"ו וכן ר"א בהוצל וא"ל שהנהיגו כן כל בני עירם שהרי הרבינו ניסים והמפרשים דעמו ס"ל שלא היה כי אם ממידת חסידות ומסתמא לא נהגו בכך כולי עלמא ואחריהם פסק הרב רבינו משה בר מיימן בהדיא על כל המקומות שמסופקים בו קורין בארבע עשר ובחמשה עשר ואף כי אפשר לדעתו יהיה כל בני העיר קורין כן מכל מקום למאן דסבירי ליה דעשו כן רק ממדת חסידות הא וודאי אינהו לחוד קרי כן וכן משמעות לשון הש"ס חזקיה קרי ר"א קרי ומכל שכן לפי דעת מכ"ת בהוראה מפורסם אין להחמיר אפילו לאחר זמן ולמה קרי חזקיה בטבריה אחרי רבי שלא היה מסופק בטבריה ויש לי עמך תוכחת מגולה במ"ש שאין לשנות בהוראה מפורסמ' ויצא לך זה מפני שבנית בניין על יסוד רעוע כי שני בתי דינים שהם בזמנים חולפים נוגע ופוגע באיסור ל"ת ויצא לך מזה הפסק הזה ואנכי לא כן דמיתי כי בזמן חולף אין בו משום ל"ת יותר משני מקומו' בזמן אחד וכן אירע מימים קדמונים מימי עולם לאסור מה שהתירו כבר ולהתיר מה שאסרו מאז מעולם וכלל מסור בידינו שאין בית דין מבטלין דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו אבל כל שגדול הימנו מבטלין ואין מחלקין בין הוראה להוראה וכבר התירו פת ושמן דס"ל נותן טעם לפגם מותר והתירו צרת הבת בימי רבי דוסא וכיוצא בו אף שהיתה הוראה מפורסמ' לאסור וכן מעשה בכל יום מימי עולם ואין בזה משום ל"ת:

אבל מאי שרצה מכ"ת להביא ראייה מהא דרבי עקיבא והדר דחי ליה לא ידענא בכל הפלפול ההוא מידי דוודאי רבי עקיבא הוה ליה בית דין קבוע לעשות ע"פ ואין בו משום ל"ת ואין הש"ס מביא ממנו כי אם דעשו בית שמאי כדבריהם:

ובכל אלו ההנהגות על כל פנים טוב הצנעה דלא ליתי לידי מחלוקת וגדול השלום שהקילו בדברים שאינם אלא איסורא דרבנן להקל להולך ממקום שנהגו איסור בדבר אחד ובא למקום שנהגו היתר רשאי להקל כל שאי אפשר לו להנצל מהתפרסם הדבר כמו שכתוב הרא"ש בפסחים ולאדם מפורסם אפשר דמותר אפילו בפרהסיא ומזה מאי שמתירים לחסיד מפורסם להניח שני זוגות תפילין ולית ביה משום נצויי אחר שיודעי' כוונתו לשם שמים:

ודע כי להולך ממקום למקום החמירו טפי שאפילו דבר שאין בו כי אם חומרא בעלמא לא ינהוג שם דלא ליתי לידי מחלוקת כיון שידעו שהוא נוהג כן מפני מנהג שכל בני עירו סוברים כן מן הדין ואית ביה טפי דחיישינן משום נצויי ואפילו בדבר שלא נהגו כי אם מצד החומרא אף שליחיד במקומו שרי ולא חיישינן לנצויי בדבר שאינו אלא משום חומרא מכל מקום בהולך ממקו' למקום באופן שנוהג כן על פי מנהג מקום שהלך משם אית ביה טפי חשש נצויי ולכן לא ישנה לעשות על פי מנהג מקומו כי אם בצנעה כנ"ל לחלק והוא מוכרח לדעתי שהרי כל הפוסקים לא הזכירו איסור ההנהגה לאדם באדם המחמיר בדבר אחד לעצמו כי אם במי שאינו אוכל מפת אינו ישראל האוכל עם מי שאינו נזהר והוא משום שעל הלחם יחיה האדם אבל שאר החומרות רשאי אדם שינהיג ובכל אלו טוב הצניעות:

ומיהו שאין להאמין על המאכילה בפרט על השחיטה ובדיקות הסכין והרי בזמנינו שנראה רבו המקילין וגובר הקלות בין השוחטים ומהם החשודים על העבירה וגזל בראש כולם פשיטא שאדם רשאי להחמיר שלא לאכול ממי שאינו בדוק לו ואפשר כל שאוכל לפני אדם גדול והוא נזהר אינו רשאי להראות גדולה לפניו.

ומה שכתוב מכ"ת מלשון המגן אברהם שכתב שאם נתקבצו קהל אחד מהנוהגין היתר ואיסור בחלב הכרס שצריכים לבחור במנהג אחד דמשמע אפילו אם יראה להם להקל צריכים כת השניה לנהוג עמהם כגון אם המקילין הרוב ומשמע למכ"ת שאסורים להחמיר ולי נראה דשם לעניין הוראה נאמר שצריכים המורים לבחור מנהג אחד מהם אפילו הנהגת המקילין אם הם הרוב אבל המחמיר תבוא עליו ברכה ואמרו בביצה מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין לעצמן ומקילין לכל ישראל:

ומה שהקשה מכ"ת על הרב רבינו אשר מדכתב על חלב דאייתרא משמע דאפי' באיסור דאוריית' יש להקל וסיום לשונו שם לא משמע כן והאמת כי חלב היתר לבני בבל אינו אסור כ"א מדרבנן והו' בהרא"ש חולין.

ומ"ש מכ"ת ראי' מן הרמב"ם דסוף הל' י"ט הו' ש"ס ערוך כמ"ש הרא"ש ואין ראי' מאכסני' שהחמירו חז"ל שלא ישנו ממנהג מקום שהלך לשם מפני המחלוק' כי כן שיעור חכמתם דאי' בי' טפי ממי שמחמיר במקומו וכמ"ש:

ומה שהתמי' על מ"ש בס' מג"א בעניין הנהגת התספורת בימי העומר להתיר דאינו נראה כ"א שאין רוצה בתספורת וחילוק מכ"ת הגם כי האמת אתו שיש לתרץ בכך מ"מ נראה לי כיון שאינו מוכרח, כ"כ גוף האיסור ואינו אלא מנהג בגוף התספורת ומי ידעי האיסור דו"ק בדברים אלו ומכ"ש להיו' שאינו בזמן אחד:

וכבר כתבתי על מ"ש מכ"ת מספיק' דיה"כ דאסרי לי' משום ל"ת אף שאינו כ"א מספיק' י"ל באמת לא אסרי כ"א בשיאחזו ספיקם כוודאי כגון שיתפללו של יום הכפורים ז' ברכות ושאר העם שמונה עשר ברכות שהרי אלו מחזיקים ספיקייהו לוודאי כשאר י"ט שני של גליו' שמתפללים בו ז' ואלו מחזיקים אותו וודאי חול ואין לך אגוד' אגוד' יותר מזה שהרי כל אחד ע"כ אינו עושה משום חומרא לחוד דהרי מחזיק דעתו לוודאי דו"ק:

תוכן העניינים

מעיל צדקה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה