אור ברסלב

מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר

מט

מח

בש"ס יבמות דף יו"ד גימ"ל עמוד בי"ת שיטות לא תתגודדו והעירו רעיוני לחדש בו דבר בסייעתא דשמיא כי הוא כלל גדול עד מאוד מאוד לי ולכם והוא מקצוע גדול להרבה דינים ואתחיל ואומר:

בתחלת השקפה נ"ל מתוך הסוגיא שם שלא יפה עושים כמנהג שלכם לקרות המגילה גם בחמשה עשר באדר מטעם ידוע אבל באשר שאין זה מנהג בקהלה מימים קדמונים איקרי כאן לא תתגודדו ואולי כשהיה הגאון אדונינו שם איפשר שהיה מותר ומטע' שהיה נקרא שני בתי דינים בעיר שמותר וכמימרא דרבא שם באותו סוגיא אף שהרב רבינו משה בר מיימן בפרק יו"ד בי"ת מהלכות עבודת כנעניים פסק דאפילו בשני בתי דינים אסור בעיר אחד אבל. כבר כתוב עליו מהר"ר דוד. כהן והגיה בדברי רבינו משה בר מיימן והובא דבריו בכ"מ שם ומה מאוד תמהני על כסף משנה שם שרצה לתרץ דברי הרב רבינו משה בר מיימן שאין צריך להגיה רק דהרב רבינו משה בר מיימן פסק כאביי כשני בתי דינים בעיר אחת אסור אף דרבא פליג והילכתא כוותיה חוץ ביע"ל קג"ם היינו דווקא היכי דפליגי פלוגתא דנפשייהו משא"כ כאן דפליגי אליבא דמאן דאמר יש לפסוק כאביי עד כאן לשון הכ"מ ותמיהני דהא כאן ע"כ אביי הודע לרבא מכח הקושיא דאיתותב לי' מהך דב"ש וב"ה ויש לדחוק ולתרץ דברי כ"מ דבלאו הכי קשה בלישנא דרבא דפריך והא ב"ש וב"ה כשני בתי דינים בעיר א' דמי' כו' וקשה דהי' לו לומר והלא ב"ש וב"ה שני בתי דינים בעיר א' הי' ולמה הוקשה בכ"ף הדמיון כשני בתי דינים דמי':

ועוד קשה מאי פריך רבא מהך דב"ש וב"ה דילמא מעולם בפעם א' ובזמן א' לא עשה ב"ש כדבריו וב"ה כדבריו והא דא"ש ב"ש עשה כדבריו היינו לומ' דאחר שיצא ב"ק נמנו ורבו והחזיקו חכמי העיר כולה לפעמים לעשות כדברי ב"ש וכן משמע בסמוך דף ט"ז דאמר בימי ר' דוסא התיר צרת הבת לאחין ש"א עשה ב"ש כדבריו ושם משמע דכל בני עירו עשו כב"ש ובימי' הקודמי' היו נוהגים בצרות כב"ה וא"כ מנלן דילמא לעולם שני בתי דינין בפעם א' בזמן א' בעיר א' אסור וב"ש עשו כדבריו אם הסכימ' עמו חכמי עירו כמו בימי ר' דוסא בצרת הבת אלא נ"ל הברור דסבר רבא אף דאמרינן דב"ש לא עשו כדבריו אלא הסכימ' עמו חכמי בני עירו בכ"מ כיון דבימי' ראשונים ידועים וגלויים דעשו כב"ה לכך דמי כב' ב"ד בעיר אחת ול"ד לשני ב"ד בב' מקומות דמותר היינו אם מעולם נהגו כך מימים קדמונים ב"ד זה. מורין כן וב"ד אחר באותו העיר מורין כן משא"כ מחלוקת ב"ש וב"ה נראה. כשני ב"ד בעיר בפעם אחד לכך פריך רבא בכף הדמיון דדמי לשני ב"ד בעיר א' אבל באמת י"ל דלא היו בפעם א' בעיר אחת וא"כ מעתה בסברא פליגי אביי ורבא די"ל דאביי לא חש לקושי' דרבא וסבר אביי דלא דמי לשני ב"ד בפעם א' בעיר אחת כיון דב"ש מעולם לא עשו כדבריהן רק אם הסכימ' עמו חכמי עירו דכיון דבסברא פליגי יפה פסק הרמ"בם כאביי כיון דפליגי בפלוגתא דמאן דאמר ולא בפלוגתא דנפשייהו ולפ"ז נתעורר לן בהרבה דברים שצ"ע בענינן שלפעמי' בק"ק פראג וכדומה במדינה זו במקום שיש שני ב"ד שמנהגם אינם שוים וצ"ע אם אין בו חשש דלא תתגודדו וודאי בעניין סדר התפילה וקידוש והבדלה לא שייך ל"ת כיון שאינו אלא מנהג וכמו דאמרינן בגמרא אנו אמרי לך אסורא ואת אמרת מנהגי וכ"כ מג"א בסי' תצ"ג ובדבר שהוא מנהג לא שייך ל"ת אף שמג"א כתב דלמסקנא דגמרא אפשר דשייך ל"ת ומבי' ראיי' מתו' פסחים דף י"ד באמת יש לדחות דהתם בירושלמי לא הי' אוסרים משום ל"ת אלא מטעם שלא ילמדו אותן הבאי'. ממקומות האסורי' לנהוג אח"כ היתר גם בחזרתם למקומם אך עתה באתי על מאי ששמעתי שבשנה העברה בימי סוכ' לקחתם הדסים חדשים תוך הלולב והאב"ד והנלווים אליו רצו לפסול אותם ושמעתי כשהי' אחד מכם הולך ברחוב עם הלולב והדס שלו היו קצת העם מלעיזי' ומרנני' בכם וקצתם התירם וקצת' אוסרי' ובזה בוודאי יש משום ל"ת בודאי בשנה העברה שהי' הגאון ר"מ עמכם והכשירן הי' הרשו' בידכם לתלו' באילן גדול כמותו י"ב אף למאי שכתבתי לעיל לפי פירש הכ"מ אסור להרמב"ם אפי' בשני ב"ד בעיר א' מ"מ לפי מ"ש ב"י בסי' תרכ"ד לענין העושים ב' ימים כפורים משמע שם שדעתו נוטה כמ"ש מהרד"ך להגיה בדברי הרמב"ם אבל מ"מ אפי' למאי דפסק כרבא היינו במקום שמפורסם שם שני ב"ד ואפשר גם בב' בתי כניסיו' שמפורס' בם שני רבני' משא"כ בדבר שאינו תלוי במנהג ב"ד ואינו מפורסם שם שני ב"ד פשיטא שצריך להיות מנהגי' שוים ואין כח לשום יחיד או רבים לעשות עצמם ב"ד בפני עצמו להיות מורים מקצת כן ומקצתן כן ע"כ עכשיו בשנה הזו הבע"ל לחיים תהיו זהירו ברוחכם שלא ליקח אותן ההדסים אם הוא מפורסם בעיני ההמון עם לפסול שקצתן אוסרים אותן שבוודאי אקרי כאן ל"ת ומ"מ מכ"ת מבפנים ואני מבחוץ ולא שמעתי על בוריו רק במי ששמע מאחורי הפרגוד.

והנה לכאורה היה נ"ל במנהג שלנו בענין הקידוש בשבת קודם הנטילה הי' נ"ל לפקפק קצת עליו מאחר שהו' נגד המנהג והכל נ"ל דתלוי ג"כ בפלוגתא דב"ש וב"ה בברכו' מוזגין הכוס וכו' אבל כשעינתי ראיתי דפלוגתא ב"ש וב"ה בחול איירי אי למזוג בחמין אבל לענין קידוש בשבת תלוי במאי דאמר רב זימנא דחביבא לי ריפתא זימנא דחביבא לי יין ומעתה תליא במנהגים ובחביב ושפיר יכול לעשות כל אחד ואחד כרצונו וכמו שדחיתי ראיית מגן אברהם לעיל מתו' פסחים ועיקר הדבר תליא במנהג אף שהוא נוגע לאיסור והיתר אפילו הכי לית ביה משום ל"ת כפשוטת גמרא ביבמות:

ועדיין שפתי מרחשן ומתיירא אני מן הפרושים לפרשו ממנהג הציבור ממה שכתב מגן אברהם שם בסימן תי"ו צדי"ק גימ"ל אבל בדבר שמחולקים כגון שאלו אוכלים חלב בני ריי"נוס ואלו אין אוכלים ונתקבצו למקום אחד צריכי' לעשות מנהג שוה משום ל"ת עד כאן לשונו ומדלא כתב שצ"ל לעשות מנהג' שלא לאכול משמע דאם נראה להם לעשות מנהג להקל כגון שהרוב הם מאותם המקילין צריכי המיעוט להשוות עמהם ואסורי' להחמיר שלא לאכול אף שהוא איסור דאורייתא ומכל שכן באותה המדינה שנהגו לאכול הפאנ"צין פשיטא שאין ליחיד להחמיר שלא לאכול משום ל"ת וצריך עיון דאם כן לא יהא אדם רשאי להחמיר לעצמו לנהוג איזה חומרא מה שלא נהגו בני מדינתו ובאמת מצוי מאוד לעשות בלי פקפוק. והנראה לי דבוודאי באותן הדברים שהוא מחמיר על עצמו מחמת גדר וסייג לדבר איסור כגון שלא להאמין באיסורין לכל אדם כגון בדיקת הסירכא או ביינו' דבר זה מותר בפשיטת כמפורש בכמה מקומות בש"ס לענין טומאה וטהרה ודמאי וכיוצא בו שהחברים בדילין מהמון שלא להאמין אכן מה שנוהגין הרבה דברים להחמיר מה שתלוי בפלוגתת הגאונים כגון בדברים שיש בהם משום בישולי אינו ישראל בירקות או שקורין קומ"פשט או לענין פת אינו ישראל או כיוצא בדברים שמקילין בבדיקות קול' ובעשיית היינות בדברים שתלויים בפלוגתת' ובמחלוקת הגאונים מקצתן מחמירין כדעת המחמירי' אף שבני מדינתו לא נהגו כן אלא להקל וצ"ע מאוד בדין זה ומ"ש בפ"אנצין הנ"ל:

והנה לאחר העיון ז"ל הרמב"ם סוף הל' י"ט וכן מי שדעתו לחזור למקומו נהגו כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר והוא שלא יתראה בפני אנשי מקום שהוא בו מפני המחלוקת עכ"ל:

ודברים הנ"ל נ"ל שאם הולך למקום שמקילין ודעתו לחזור למקום המחמירין וא"א שלא יתראה בפני אנשי מקומו שהוא שם נ"ל דסבר הרמב"ם דאע"פ כן צריך לעשות כאנשי מקומו שהלך לשם אף שהוא להקל וטעמו נ"ל דהא שנותן חומרא מקו' שיצא הוא מדרבנן משא"כ חשש דל"ת שהו' איסור לאו דאוריית' ולא אתי דרבנן ודחו איסור דאורייתא לכך אסור להחמיר כאנשי מקומו מכ"ש מי שהוא ממדינ' המקילין שאסור להחמיר על עצמו. והנ' ראיתי. במג"א שכת' מי שנהג חומרא מפני שהי' מחמירין במקום שיצא משם לא שייך ל"ת וכתב שם הרמב"ם פרק י"ב מהל' ע"כ עכ"ל ותמהני מאוד אדרבה הרמב"ם בפ' י"ב מהל' ע"כ מביא להדיא שנ' ל"ת וגם שם לא איירי כלום מחומרא מקום שיצא משם ולכאורה הי' נ"ל להגיה בדברי מג"א שהוא למדו מדברי הרמב"ם דסוף הל' י"ט הנ"ל ולמד מג"א מדכתב הרמב"ם שם שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא שם מפני המחלוקת ולא כתב הרמב"ם מפני איסור דל"ת אלא ע"כ דאין בו איסור דאורייתא דל"ת רק חשש דרבנן מפני המחלוקת אבל באמת זה אינו דברור דעת הרמ"בם מפני המחלוקת אסור משום ל"ת והוא איסור דאורייתא לנהוג חומרא המקום שיצא משם וראי' לזה דבהל' ע"כ כתב להדי' כן וז"ל ובכלל אזהרה זו שלא יהא ב"ד כו' שהדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנ' לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות עכ"ל הרי להדיא דדבר שגורם למחלוקת הוא בכלל אזהרת ולאו דאורייתא דל"ת:

והנה דברי הר"אש בפסחים בפרק מקום שנהגו תמוהין לכאורה דכ' שם וז"ל דווקא בצנעא לא ישנו מפני המחלוקת ולהכי סיים אבל בפרהסיא לא לא מיבעי' כי האי דייתרא שיש לו לנהוג כחומרא המקום שהלך לשם ולא ישנה ויקל אלא אפי' הלך למקום שמקילין ואפי' דעתו לחזור יש לנהוג כקולי' המקום שהלך לשם ואל ישנה ויחמיר מפני המחלוקת עכ"ל ומדכתב דין זה אדייתרא שהוא חלב דאורייתא משמע אפי' באיסור דאורייתא כמו דייתרא אפ"ה אל יחמיר מפני המחלוקת וק"ל במאי דסיים שם ז"ל הא לא אפשר בלי מחלוקת הי' לו לעשות מלאכה עמהם דגדול השלום כיון דלית בי' איסור דאורייתא עכ"ל משמע להדיא דבמקום שיש בו איסור דאורייתא אל ישנה להקל אף יש מחלוקת וא"כ דבריו סותרי' אהדדי ונ"ל להביא ראיי' דמוכח מש"ס כמסקנת הר"אש באיסור דאוריי' אסור להקל אף שיש חשש מחלוקת ומש"ס חולין דף י"ח ר' זירא אכל מוגרמ' דרב ושמואל ופריך ולית לי' חומרי מקום שיצא משם ומשני כו' ואס"ד דהיכי דאי אפשר בלי מחלוקת אל ישנה ואפי' להחמיר באיסור דאורייתא אלא יקיל כאנשי מקומ' שהוא שם א"כ מאי פריך דלמא לא הי' לו אפשר בלתי מחלוקת אע"כ כיון דמוגרמת איסור דאורייתא הוא אסור להקל אף בחשש מחלוקת:

ואולי מזה למד המג"א דאם נהג כחומרא המקום שיצא לית בי' משום ל"ת והיינו באיסור דאורייתא אבל לפ"ז פשוט שמותר לאדם להחמי' על עצמו באיסור דאורייתא אף באות' מדינה שנהגו בו להקל ודברי המג"א צ"ע במ"ש בענין הפאנצין שצריך לעשות מנהגי' והנה אף לדברי המג"א צ"ל דודאי דמי שנהג כחומרי המקום שיצא לית בי' משום ל"ת אבל מי. שהוא מאותו המדינה שנהגו בו להקל אסור להחמיר אפי' באיסור דאורייתא וא"כ צ"ע בהרבה מנהגי' שמחמירן על עצמן מכח חומרא ודלא כמו שנוהגין במדינה להקל והנ"ל לתרץ ולומר דדווקא להורות כן לאחרי' לרבי' ולהשיב לשואלו דברי הלכה למעשה הוא דאסור להורות לחומרא אף באיסור דאורייתא משא"כ להחמיר לעצמו מותר ולי' בי' משום ל"ת ולזה יש הוכחה קצת מל' הש"ס והרמ"בם דכתבו פלג מורין כן ופלג מורין כן משמע דווקא במורין כן הלכה למעשה יש איסור ואף דמדברי הרא"ש הנ"ל מוכח בלא"ה שאין לחלק מדכתב וז"ל אלא אפי' הלך למקום שמקילין ודעתו לחזור אפ"ה אל ישנה ויחמיר אלא ינהוג קולות המקום שהוא בו מפני המחלוקת הרי אף ששם מיירי ביחיד שבא להחמיר לעצמו כחומרת המקום שיצא משם אפ"ה אסור להחמיר אלא דיש לחלק בין איסור דאורייתא דמותר להחמיר ליחיד לבין איסור דרבנן דאסור אף שהר"אש כתב הדין אדייתרא שהוא איסור דאורייתא מ"מ הלא כתבתי דע"כ הרא"ש לא קאי אלא אאיסור דרבנן.

אבל נ"ל ראי' ברורה מש"ס דאין לחלק בין יחיד לרבים ואפי' באיסור דאורייתא אסור להחמיר ואפי' יחיד מהא דפריך ביבמות והא ב"ש וב"ה וכו' ומשני מי סברי דעשו ב"ש כדבריו לא עשה ב"ש כדבריו ופריך מהך דשמאי הזקן שסיכך ע"ג מטתו של כלתו ומהך דר"ע שנתן שני מעשרות באחד בשבט ובט"ו בו וק' דלמא לעצמו הי' מחמיר באיסור דאוריי' ולא הורה כן אלא כב"ה הורה אלא הברור שאין לחלק בין לעצמו להוראת אחרים ומכל מקום צ"ל דווקא בדבר הוראה המפורסם אצל המון אסור לחכם לשנות מפני המחלוק' אבל בדבר שאינו ידוע ומפורסם היאך נפסוק הלכה בזו רשאי הת"ח להחמיר לעצמו אף שפשוט המנהג להורות להקל או איפכא באם נראה לחכם בראיי' ברור' שיתנו עידיהן להיתר איזה דבר שנוהגין בו להורות לאיסור מותר להורות כן גם לאחרים אם אינו מפורסם האיך מורין בדבר הזה מקדם אבל בדבר המפורסם אסור להורות שלא כמנהג שקצתין מורין כגון בנדון בסי' תצ"ג בעניין תספורת דספירה דמאחר שהוא דבר פרהסי' ומצוי בכל יום אצל ההמון ודאי אי' משום ל"ת ותמהני על מ"א שכתב דבתספורת ליכא חשש דל"ת דהרוא' יאמר שאין רצונו לספר עצמו אבל לא דייק בלשון הש"ע דקאי אמאי דכ' שם דמי שהורה להסתפר אחר פסח עד ר"ח לאותו חכם אסור להורות שיספרו משלשה ושלשים ואילך ומי שמתיר להסתפר מל"ג בעומר לאותו אסורים להסתפר מפסח עד ראש חודש אייר ואם כן אם יראה הרואה דנהגי בעיר להסתפר מקצתן כך ומקצתן כך דבזה סתרי אהדדי ואיכא ל"ת והוא ברור:

וכלל היוצא מדברינו דבכל מקום שיש חשש מפני הרואים בפרהסיא אסור לעשות שום דבר אפילו להחמיר על עצמו ומכל שכן להורות לאחרים אפילו באיסור דאורייתא אלא אם כן היכא דלא שייך בהו מחלוקת דפוסקים רק מחשש דאין להאמין באיסורין אך בדבר זה בענין קריאת המגילה בארבע עשר ובחמשה עשר לכאורה היה נראה דמותר כיון דאין עושין כן מפני הספק אם הו' מוקף או לא ומקום דאיכא ספיקא לא שייך ל"ת וקצת ראייה היה נראה מש"ס יבמות דאמר רבי עקיבא גמרא אסתפיק לי אי כב"ש אי כב"ה ואף על גב דלאחרי' היה ספק אפי' הכי היה מותר לו לעשות כב"ש ולית בי' משום ל"ת והוא הדין לעניין מגילה אבל באמת אין זו טענה מספקת דלא דמי כלל הך מנהג שלכם במגילה להך דרבי עקיבא דהתם אפשר דלא היה להם מנהג קבוע בעיר מעולם לעשות דווקא באחד בשבט או דווקא בחמשה עשר בשבט ולכך לית ביה משום ל"ת ותדע דלא היה מנהג קבוע דאם לא כן מה היה ספיקו דרבי עקיבא פוק חזי מאי עמא דבר ועיין בסמוך שהארכתי בזה בעניין הקושיא שהקשה בתשובת חוות יאיר בסימן קו"ף צדי"ק בי"ת על כמה פרטי מחלוקת שבין הפוסקים לחזי מאי עמא דבר ואין לומר שהיה רבי עקיבא מסופק אף אם העולם נהגו באחד בשבט דלמא הן דברי בית שמאי והוא לא רצה לעשות כבית שמאי אלא כבית הילל והוא הדין איפכא מסתפק ליה וגמרא איסתפיק ליה אבל זה אינו דאם כן הדרי הקושיא דש"ס לדוכתיה דמוכח דעשו כבית שמאי מדאסתפיק ליה אם העולם נוהג כדברי בית שמאי והן הן דברי בית שמאי או בית הילל אלא על כרחך שלא היה להם מנהג קבוע וגם להם גמרא אסתפק ומקצת אמרי שבית הילל בחמשה עשר בשבט אמר ומקצתן אמרי באחד בשבט מה שאין כן בנדון דידן בקריאת המגילה שהמנהג מעולם מימים קדמונים בלי פקפוק וספק כלל לעשות רק בארבע עשר באדר והיאך רשות ליחיד או רבים לשנות ממנהגן לעשות ספיקא בדבר וראייה לזה ממה שכתוב בטור ובשלחן ערוך סימן תי"ו רי"ש כ"ף דל"ת דהעושה שני ימים כפורים אפילו הם עשרה לא יתפללו רק תפילת החול ופירש הבית יוסף שם משום ל"ת רק דקשה ליה שם דנק' בית דין אחר משמע דבחד בית דין בעיר אסור משום לא תתגודדו אף על גב דעושין כן מספיקא דיומא וצריך לומר כיון דמעולם. לא חשו לספיקו וע"כ יש לחלק בין הך ספיקא לספיקא דרבי עקיבא ואם כן הוא הדין מנהג שלכם בקריאת המגילה דאסור בב"ד אחד בעיר משום איסור דל"ת והא דביחיד מותר להתענות ולעשות שני יה"כ משום דהרואה אומר בתענית חלום הוא ומלאכה הוא דלית לי' ואחר כל הנ' ל תמיהני מאוד למאי דפסק בש"ע בענין תפילין מרש"י ור"ת דמי שהוא חסיד מופלג מותר להניח שני זוגו' בבת אחת אף שכתב בש"ע בעצמו המנהג בכל המקומות כרש"י וא"כ מ"ש מכל ספיק' דפלוגת' דב"ש וב"ה דאסור משום ל"ת או מ"ש מהך ספיקא דשני יה"כ דאסור משום ל"ת אם לא בשני ב"ד:

ודאי להניח זה אחר זה איכא למימר דהרואה אינו יודע שהם דר"ת אבל להניחם בבת אחת תמו' וכמ"ש הב"י בשם תשובת אשכנזי והי' תשובת מהרי"ל והא דכתבו כן גדולי הפוסקים הראשונים הרא"ש והטור סמ"ג וסמ"ק ובעל התרומת לעשות שני זוגת תפילין היינו דווקא בזמניהם שלא הי' עדיין מנהג קבוע אי כרש"י אי כר"ת וכיון דגמרא איסתפק להו מותר לעשות כשניהם כמ"ש משא"כ בזמן הב"י שכתב בש"ע שלו דכבר נהגו כרש"י א"כ איך רשאי חסיד מפורסם להניח שני תפילין ודוחק לומר דמי שהוא חסיד גמור ומפורסם דמי לשני ב"ד והוא דוחק:

דברי הק' בצלאל בומס"ל חונה פה ק"ק איטינגי:

תוכן העניינים

מעיל צדקה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה