מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר
מח
שאלה ראובן נשא שרה בת יעקב ותהי שרה עקרה אין לה ולד מראובן ויקרבו ימי יעקב לילך בדרך כל הארץ וירא כי תירש בתו נכסיו ויבואו לידי אחרים חילו ויתן כל אשר לו לבתו במתנה גמורה מהיום ולאחר מיתה בכל יפוי כח ועוז ואחרי מות בתו בלי ז"ק יהיו נכסיו כולם הקדש לחבורת ת"ת אשר בירושלים והוסף לדור חתנו מנכסיו לאחר מות בתו ז"ק כדי שלא יעשה תחבולה להבריח הנכסי' אחרי מות יעקב והחזיקה בתו בנכסיו ובעלה על ידה שליט בהם כאוות נפשו ימים רבים קרה מקרה שנשבית שרה אשת ראובן ולא ידענו מה היה לה וחברת הגבאים מעו' ירושלים רוצי' להחזיק בנכסים אולי מתה שרה וגם ראובן חש לנדר חותנו ועתה נשאול את פני כבוד מכ"ת יבאר דעתו ויבואו דבריו אלינו מה דעתו בגוף הנכסים ואם יש חלק להקדש ברווח שהרוויח עם הנכסים או הפסיד:
תשובה הנלע"ד כי קנה ההקדש הנכסים לאחר מות שרה בת יעקב בלי ז"ק כפי אשר התנה יעקב בעת נתינתו ולא אמרינן מתנה זו ירושה מקרי שאין לה הפסק משום דאמר בי' מהיום ולאחר מיתה וכל דכתב בו מהיום כו' יש לו הפסק כמו שהכריע עלינו רמ"א בסי' רמ"ח ס"ז והש"ך בס"קג הסכים לפסוק כמותו ובר מן דין לדעת הרמב"ם דס"ל כל שגילה דעתו בפירוש שלאו משום ירושה נותן להם, אלא משום מתנה והרי אני פסקתי' השני קונה מה ששייר ראשון ה"נ כאן דכוותי' כל שהדיר חתנו מהנכסים אחרי מות בתו אין לך גילוי דעת מזה והרי יש לה הפסק:
ומה שיש לפלפל בדברים אלו מדברי הריב"ש סימן קס"ז קס"ח לא אשים עיני כעת עליהם עד סוף תשובתי אי"ה אברר זכותו דראובן בטענות אלו
וראשונה נכתוב אם נחוש שמתה שרה ויהי' נכסי ראובן להקדש והוא מבואר בש"ס גיטין דתנינן המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים בת ישראל הנשואה לכהן אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ובגמרא שם אמר רבה ל"ש אלא זקן שלא הגיע לגבורה (מפ' עד צ' שנים) אבל הגיע לגבורה לא. איתיבי אביי המביא גט והניחו זקן אפי' בן ק' שנים נותן בחזקת שהוא קיים תיובתא ואי בעית אימא כיון דאיפלג איפלג רמי לי' אביי לרבה תנן המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ורמינהי ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומ' מיד כו' אלא אמר אביי הא ר"מ דלא חייש למיתה והא רבי יהודא דחייש למיתה דתני' הלוקח יין כו' רבא אמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן רש"י שמא מת לא חיישינן דאוקמי אחזקתי' שהניחו חי וגבי כהן שהלך למדינת הים כיון שלא גירשה אינה נאסרת א"אכ מת אבל זו שנתן לה גט ע"מ שיחול שעה אחת קודם למיתתו לשמא ימות מיד וודאי חיישינן דלא מרע לה לחזקה בהכי) א"ל רב אדא בר מתנה לרבא והא נוד שמא ימות הו' ופליגי אמר ר"י מדסקרת' שאני נוד דאפשר דמסר לי' לשומר מתקיף לי' רב משרשי' ערבך ערב' צריך (פי' שמא השומר עצמו יפשע) אלא אמר רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי הי' והנה רהיטא הסוגיא כתיר' רבא דהלכה כרבא וגם משום דלדידיה מוקמינן למתני' ככ"ע וכן פסק הרמ"בם בפרק ט' מה"ל תרומות:
והנה לפ"ז בנדון דידן מותרי' הנכנסי' לראובן דלשמא מת לא חיישינן כהאי דינא דמתני' דאוכל' בתרומה והגם דיש לחלק דהאי דינא דמתני' מיירי כגון שהלך בעלה למדה"י ודעתו לחזור ליום כסה ועדיין לא עבר זמנו ולא אבד זכרו וה"נ בהניחו זקן או חול' אבל נדון זה אם נתיר אותו הרי יאכלום לעולם ואטו לא נחוש שתמות לעולם והרי זה יותר דומה לחשש ימות דחיישינין לי' וע"כ צ"ל דמתנ' מיירי באופן שכתבנו דאל"כ ה"ל לעשות צריכא כזה לאמר דאי מגט ה"א דזהו פ"א אבל שתאכל לעולם לא א"ו דמתני' בהכי מיירי שתאכל בעוד שלא עבר עליו מועד ועת בואו אבל ז"א דמתני' ג"כ בהכי מוקמינן וה"ה דה"מ למימר הכי א"נ דגם זה נשמע מני' דגט דכיון דנותן לה לעולם משמע בין בזמן קרוב או רחוק וה"ה זקן או חולה ש"מ דלא חיישי לעול' לשמא מת הו' וה"נ דלא חיישינן שמא מת הוא ואין זה בדומה לימות כלל:
והנ"ל דעיקר החילוק הוא דמחלק רבא בין מת לימות היא במאי דנהוי אחר מותו איסורא למפרע והו' באומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתו דמיד שימות הרי זה איסור למפרע מאי שאכל' בעודו חי עמה וכן בהאי דיבמות דאם ימות אחי' הרי זה ביטל מצוות יבמין במאי דייבם אחות' וכן טעמא דלוקח יין מבין עובדי כוכבים כשיבקע הנוד הרי זה שתה טבלים למפרע:
ובהכי מתרצי נמי מאי דקשה לכאורה בסוכה לפי מאי דתירצו תו' שם על מאי דקשי להו מש"ס יבמות דהכא לא חייש ר"מ למיתה ובפרק ד' אחין תנן כו' ומפרש שם משום דאסור לבטל מצות יבמין כו' והאי מתני' ר"מ הי' כדמוכח בפרק ב' דיבמות דף י"ח וי"ל דלכ"ע חיישינן התם למיתה דשמא ימות לזמן מרובה דלפעמים ממתין זמן מרובה אבל בקיע' הנוד דהכ' דשמא ימות לזמן מועט לא חיישינן וא"ת הא לא חייש ר"מ לשמא מת בזמן מרובה דקתני בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למד"הי כו' ואביי לא מפליג בין שמא מת לימות וסוגי' דיבמות משמע דאביי קיבל הטעם הנ"ל מרבה וי"ל דאביי מדמי פרק כל הגט חששא דשמא מת דזמן מרובה לשמא ימות לאלתר דמאן דחייש להאי חייש להאי אבל פשיטא דלא לגמרי מדמי לי' שמא מת לימות לאלתר דהא אפי' ר"י דחייש לשמא ימות לאלתר גבי בקיעו' הנוד לא חייש שמא מת לאלתר דאל"כ אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתה לא תאכל בתרומה מיד שנתעלם בעלה מעיני' עכ"ל:
ולפי דבריהם ק' לוקמי' אביי הסוגי' דסוכ' דלא תיפוך ונימא דסוכה מקרי ימות דזמן מרובה דר"מ מודה כדמוכח מפרק ד' אחין כמ"ש תוס' וסוכ' מקרי זמן מרובה שהם ז' ימים ור"י דמכשיר בסוכה משום דלא חייש ללאו אדעתיה אלא יתקן מיד שתתקלקל ח"ו דכל כיוצא בזה שלא יהיה הקלקול למפרע כ"א לאחר שתמות מקרי שמא מת דלא חיישינן לי' דלא חייש לי' אפילו לזמן מרובה מדמי לי' לימות לאלתר דלא חייש ר' מאיר:
ובתו' קידושין דף מ"ה ע"ב מפורש בהדי' כמ"ש ועוד מתורץ בזה דקדוק אחד אחרי שאלו הסוגיו' שווי' למה מצינו דבגיטין הקשה רב משרשי' אהא דמסיק שם אפשר דמסר לי' לשומר הקשה ערבך ערבא צריך ולא הקשה כן בסוכ' דמתרץ אפשר דמסר לשומר והנראה דפירושו דערבך ערבא צריך שגם השומר יפשע היינו דלמא מיית נמי השומר כמו בסוכה באפשר דמסר שינתי' לעבדא דפריך ערבך ערבא צריך שמא יישן גם השומר באותו הזמן שישן והכי נמי שמא יארע לו באותו זמן איזה פשיעה אלא דע"פ סוגיא דיומא דאמר שם רבי יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו משמע דטפי חיישינן למיתה דחדא מלמיחש למיתה דתרין אלא דרבנן סבירי ליה אי חיישינן לחדא אפילו לתרין חיישינן ואם כן לא מקשה רב משרשיא מידי בסוכה דלקיימא הסוגיא כתיר' דאביי דסבירי ליה שאין לחלק בין שמא מת לימות ואם כן על כרחך האי דחייש אליבא דרבי מאיר למיתה וקשה לרבי מאיר שהרי גילתא רחמנא שיכפר בעדו ובעד ביתו ממילא הרי חזינן דלא חש רחמנא לשמא ימות דאם לא כן למאי נפקא מינה דכתב רחמנא כיון דאי אפשר בתקנה אחרת דנימא דלהכי אשמעינן קרא אלא וודאי להכי בעי קרא דלא נחוש למיתה) ובהכי מתור' דעת תוספת ביבמות דף י"ח ע"א שכתבו דרבנן דיומא לא חייש למיתה דקשה לכאורה מנא לן דלמא התם משום דלא אפשר) אלא וודאי דרבי מאיר גם כן סבירי ליה דחיישינן למיתה דחדא טפי מלמיתה דתרין (ועל כרחך צריך לומר דרבנן דפליגי ביומא על רבי יהודה לאו היינו רבי מאיר (ולא הקשה שם ערבך ערבא לאפוקי בסוגיא דגיטין דתירץ רבא לחלק בין מת לימות ואם כן האי דיומא מקרי שמא מת כיון דלא יהיה איסור למפרע כי אם לאחר מיתתה קא משמע לן רחמנ' דלשמא מת כזה לא חיישינן ומצינן למימר לעולם רבי מאיר הם רבנן דפליגי על רבי יהודה דיומא כמו שכתב הרבינו ניסים בנדרים דף פ"ז ע"ב דלעולם מוקמינן סתם בר פלוגתיה דרבי מאיר הוא רבי יהודה והוא הדין היפך וכן כתב הרבינו משה בר מיימן ומה גם כי סתם מתניתין רבי מאיר וכיון דאיהו. דאמר ליה לרבי יהודה שם אין לדבר סוף דכמו שנחוש למיתה דחדא הכי נמי נחוש למיתה דתרין ומקשה שפיר בשומר ערבך ערבא צריך דלא סגי בשומר שנחוש שיפשע גם השומר
ואפשר לדחות קושייתי הראשונה דאביי יתרץ דמאי דחייש רבי מאיר בסוכה משום דמקרי שמא ימות בזמן מרובה יש לומר דכיון דנימא דלאו אדעתיה שיראה בהמתו מתה ויחסר דופן סוכתו זהו אינו כי אם בשעה קלה ומקרי לאלתר ואדרבה מסיק בעירובין סוכה דליחיד מדכר והכי נמי אטו לא יאכיל לבהמתו כל שבעה שהי' קשורה וע"כ יראה שמתה אלא וודאי דלשעה קלה חיישינן שתמות והוא ישן או יאכל בסוכתו ומקרי זמן מועט:)
ובתוספת יומא מפורש גם כן כמו שכתב בדף נ"ה בדבור המתחיל אלא בחטאת שמתה בעליו וודאי עיין שם וכן מצאתי זאת הסברא בתשובת הרי"ט ח"א סי' ק"ג על מתניתין דילן:
הגם כי מפירש רש"י ביומא דף ס"ה ע"ב דחיישי רבנן לחטאת שמתו בעליו שמא ימות הכהן הגדול דלפי מה שכתוב הרי הוא שמא מת דלא חיישינן ליה בשלמא לפירוש התוספת שם דמפרש שמא ימות אחד מאחיו הכהנים אפשר דלהאי וודאי חיישינן שימות אחד מן מרובים כאלו והנראה דבאמת צריך לומר לפירושו שהוא נגד סוגיית משנתינו דלא חיישינן לחטאת הנשתלח ממדינת הים שמא מת אלא מעלה עשה בכפרת יום הכיפורים וכן נראה גם כן ממאי דפסק הרבינו משה בר מיימן בפרק טית דהלכות תרומה באומר הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה מיד לאכול בתרומה ולא חייש לתקן לו אשה אחרת וכן בהלכות סוכה דעושין דופן מב"ח אלא וודאי כמו שכ' לחלק דבעינן אסורא למפרע והכי נמי לא חיישינן שמא מתה שרה ומותר לראובן בנכסי יעקב:
ועדיין מסוגיא בבא מציעא דף ל"ט מהאי מעשה דסבתא דכתבי התוספת דחיישינן שמא מתה משום דבשבוייה חיישינן טפי שעושין יסורין אכן להוציא הנכסים מיד המוחזק כיון דיש שם גם כן תירוצים אחרים בתוספת דהחמירו בנכסי יתומים ואם תאמר דיש להחמיר גם כן בנכסי הקדש כמו בנכסי יתומים שהרי בחדא מחתא מחתינהו בגיטין וקידושין בדין קנינם שלא יהא נכסי הקדש חמור מבהדיוט וכן מצינו שחשו אמעו' צדקה וקראו לו דיני נפשות כדמצינו בירושלמי דפיאה פרק בתרא מכל מקום להוציא הנכסים אפשר דמצינו לחלק בינייהו:
וגם בלאו הכי נראה כי עוד מתרצים תוספת שם חדא תירוצא דהאי סבתא הגיע לגבורה הוי ומאי דקשי להו על זה אך קשה דבסמוך אמרינן הלכך פלג' יהבינן לאחתיה כו' דליכא למימר ברתה נמי הגיע לגבור' הוי אם כן סבתא אתפלגיה ותו ליכא למיחש דלמא שכיבא סבתא דאמרינן בגיטין כיון דאפליג אפליג עכ"ל:
והנה אחרי העיון נראה דלא קשה מזה מידי דעל כרחך לא אמרו כיון דאפליג אפליג אלא נדע שחייתה הסבתא ובאמת אולי המעשה שהיה דאשתבי' קודם שהיתה הסבתא מגעת לגבורה וחיישינן שמתא הסבת' מיד ואחר זמן הגיע גם הברתא לגבור' וחיישינן שמתה הברת' וגם הסבתה מאז הגיע לגבורה מתה ואף כי ממשמעות לשון הש"ס משמע שנפל הספק בבת אחת היינו משום שהיו שני בנותיה קיימים וחיים אבל לאחר זמן מרובה שאפשר בנתיים שנחוש למיתת שניהם כנ"ל מתה האחות ושבקת ינוק' ונפל ספיקו דאביי:
ואולי דעת תוספת דלא לאוקמי בהכי דאלו הי' הנכסים כבר כ"כ זמן הנכסים בידי הבנות שבכאן היאך סלקא דעתך דרבא להוציא מידי' ולאוקמי אפוטרופוס להפסידה שהרי יאכל האפוטרופוס מחלק הפירות כמו שכת' תוספת כיון דאיהי מוחזק היאך נוציאם מידה מהאי ספיקא כנ"ל:
ולפי זה מוכרחים אנו לבוא לתירוצו של התוספת דבשבוייה חיישינן טפי למיתה ומאי גם כי תירוצו של הש"ס לחלק בין זקן שהגיע לגבור' לא קאי להלכה וגם חילוק בין זקן דאיפליג איפליג ולכן לא הביאו הרי"ף והרא"ש וגם הרמב"ם ועיין במפרשים טעמייהו.
ועוד לנו כי תירץ התוספת דחיישינן בשבוי' טפי הוה ממשמעות המשנה שאחריה מיד דהעיד רבי אליעזר בן פרטה על עיר שכבשה כרכום שנותנין עליהם חומרא חיים וחומרא מתים והיינו האי דחיישינן בשבויים למיתה ממש ותמהני על תוספת שלא הביאו לזאת המשנה והיאך ס"ד לחלק חילוקים אחרים ואפשר דחשו דאשה כלי זיינ' עליה כדמשמע בריש האשה שהלכ' או אולי האי סבתא לא נישבית בכבישית כרכום אלא על ידי ליסטים גוזל נפשות שאינם כל כך בחזקת הורגים כולו האי (אכן בריש האשה משמע דבמלחמה גדולה לא שייך באשה כלי זייני עלי' ע"ש ברש"י:)
ועוד אפשר לחלק בין לא ידענו מה היה לה בעת כבישת העיר ובין ידעינן שלא נהרגה בעת הכבישה כי אם אחר כך היתה בשביה בידוע והלשון דלשם בבבא מציעא משמע שידוע לנו שהיו שבויים אחר הכיבוש של העיר ועם כל זה תירצו תוספת דחיישינן בשבויים למיתה ומיהו קשי אם כן למה העיד רבי אליעזר על עיר שכבשה כרכום אפילו בסתם שבויים חיישינן למיתה:
ועיין בתשובת פני משה חלק ראשון דף ך"ג ע"ג ובתשובת הרב רבינו אליהו בן חיים חלק ראשון ע"א דחש לתירץ שבויים להחמיר:
והנה לבד ראה זה מצאתי נגד דברי התוספת דלא חיישינן בשבויים טפי מאינש דעלמא דהכי איתא בירושלמי על האי מתניתין דהעיד רבי אליעזר בן פ' איזהו כרכום רבי בא בשם ר"ח ב"א אמר כגון זוגין ושלשלי' וכלבים ואווזות ותרנגולי' ואיסטרטיס המקיפין העיר ואמר רבי בא כו' מעשה היה וברח סומא אחת משם היתה שם פרצה אחת מצלת את הכל היה שם מחבוא' א' צריכה ר' זעירא רבה כו' ובלבד כרכים של אותה מלכות אבל של מלכות אחרת כלסטים הם ועוד הוסיפו עליהם שלשה את שגררתו חי' ושטפו נהר כו' והביא הרב רבינו אשר והטור בסימן קמ"א הירושלמי ופירשו ארישא במתניתין דכרכום של מלכות אחרת אפילו בעת הקיפו כרכום הם בחזקת מתים מפני שמפילים החומ' פתאום:
והרי"ט בתשובה הנאמר למעלה סימן קוף גימל דקאי לסיפא דמתניתין ודבר הלמד ממאי דקודם לו הוה שקאי האי מחבואה אחת מצלת שאין נותנים עליהן חזקת מתים וגם חלוקה זאת עליה קאי ועוד לישנא דכלסטים הם להקל בא ומה שפירש הבית יוסף שהם מפילן החומות וכי בדידהו תליא מלתא ועוד אם מחבואה אחת מצלת כל זמן שלא כבשו מחבואות הרבה לפניהם וכתב בשם הרשב"א דפירשו אסיפא דמתניתין וגם מביא ראייה מהרב רבינו משה בר מיימן פרק י"ז דהלכת אסורי ביאה הביא לשון זה דכרכום מלכות אחרת הן כלסטים שבאין רק בשביל ממון ואני פרשתיו בטוב טעם בכתבי ובזה כתבתי דניחא לישנא שאמרו הרי הם כלסטים דמאין נדע בלסטים גופא שנותנין עליהם חומרא מתים וכל הש"ס מלא לסטים אינם באים אלא על עסקי ממון ולא על נפשות ושמו עליו לסטים והכי נמי לא חיישינן בכרכום של מלכות אחרת לנבעלה כמו בליסטים ואי דחיישינן מחמת צער השבי לתת עליה חומרא מתים ומאי שנא בכרכום של מלכות אחרת מאותו מלכות דמסתמא בענין השבי לא יקול עליהם מלכות אחרת מאותו מלכות ואולי הרבינו משה בר מיימן דלא חילוק בזה כדע' הירושלמי משו' דסבירי ליה דמהש"ס שלנו דמעשה דסבתא מוכח דנותנין על כל השבויים חומרא מתים והוא נגד הירושלמי ופסק כש"ס שלנו.
והנה זאת תורת העולה מהמקובץ וכל מה שכתבנו כי תירוצו של התוספת דבבא מציעא הוא משמעות מתניתין דגיטין מהעדת רבי אליעזר בן פ' והא דהעיד דווקא בעיר שכבשה כרכום יש לומר דאתי לאשמועינן דמיד שנכבשה נותנין עליהם חומרא מתים דאלו משום השבי הוה אמינא דווקא לאחר זמן שסבלו קצת צער ועינוי השבי אבל בזמן קטן שעדיין יסבלו צער השבי לא קא משמע לן נמי שמיד שנכבשו חיישינן שימותו מפני שהורגים מהם וניתנו למיתה ונותנין עליהם חומרא מתים ומכל שכן לפי תירץ תוספת דנכסי יתומים שאני והכי נמי נכסי הקדש לכן חיישינן כאן נמי שמא מתה שרה הן בתחילת הרעש ועת הכבישה מעדותו של רבי אליעזר ולא מהני במלחמה גדולה כזאת דאשה כלי זיינ' עליה כמו שכתב בשם רש"י ואף לטעם התוספת שם כיון שזורקין אבני בלסטראות ואינם יודעים לכוון על מי יפול הי' יראה לעמוד שם ואומרים בדדמי אבל באמת אשה כלי זייני עליה אף במלחמה גדולה מכל מקום לא מהני זה אלא לעניין שהיא אינה אומרת בדדמי אבל אנן נותנין עליה חומרא מתים ולא סמכינן על זה דאשה כלי זיינא עליה והכי כתבו תוספת בעבודת כנעניים דף ך"ה ע"ב אם כן לא עדיף לן אשה מאיש וכל שהיתה בעת הכיבוש וודאי חיישינן שמא מתה ובפרטו' באלו התחבולות המתחדשו' שיש לחוש מחמת הפחדים תמותו הנשים שמזגם רך וענוגים מאוד ואם חשו חכמינו זכר' לברכה מחמת חשש עינוי השבי להיותם בחזקת מתים מכל שכן מי שהוא בעיר בזמן כיבושה ואפי' בזמן הקפת הכרכום יש ליתן להם חזקת מתים בזמן הזה בלי ספק ולא העיד רבי אליעזר בן פ' על דמיון זה:
ובר מן דין בעת שבייתה דכולא איתני ביה בלי ספק דחיישינן למיתתה ונותנין עליה חומרא מתים:
ועדיין לא שמענו אם מוציאין הנכסים בחזקה הזאת ואדרבה הוכחנו מדברי התוספת שאין מוציאין הנכסים מיד המוחזק ועיין בנ"י במעשה דסבתא שכתוב גם כן כזה דאין להוציא הנכסים בשביל טובת הסבתא ועיין גם כן בתשובת מהרב רבינו אהרן ששון סימן צ"ג מה שצידד שם היפך מזה דלא שייך כאן וכל שכן הוא דהתם וודאי איכא יורש ואין לך אדם מישראל שאין לו גואלים אין להוציא מידו כל שכן כאן דאפשר דעדין שייכי ליה הנכסים ואיך נוציאם מידו בטענת ספק ואנן קיימא לן בספק ממון קולא למוחזק ואפילו בקרקע שייך חזקה כל שירד ברשות והמוציא ממנו עליו הראייה ואפילו מוחזק הטוען טענת ספק כמו שכתבו תוספת בבבא מציעא דף ק' דבור המתחיל ולחזי ועיין בספר תוקפי כהן סימן נון ונ"ג כת' דלא מהני בקרקע תפיסה אפילו ברשות נגד חזקת בעלי ראשונים היינו בעלים וודאי כמו במשכיר מרחץ אבל לא בנדון זה שאנחנו מסופקים מ' הם הבעלים עתה לנכסים אלו ומכל שכן בדבר שאפשר שיתגלה פשיטא דמוקמינן ליה בידי המחזיק בהם ואפילו תפס וגבר להוציא מידי השני אין מוציאין מידו כמו דאיתא בבבא בתרא בזה אומר של אבותי כו' דפסקינן כל דאלים גבר עיין שם ועיין עוד בספר תוקפי כהן סימן נ"ג בסופו ובכאן ראובן מקרי טפי בעליו שהוא היה בחזקתו בראשונה ואל תקשה מכל דיני אחריך דמשמעו שהגוף להאחרון ולא הקנה לראשון כי אם הפירי אדרבא נימא מדמכר הראשון אין לשני כלום אם כן הגוף לראשון וכן אם מת שני בחיי ראשון אין לשלישי כלום ונראה לי דזה הוא הקשה בדיני ממונות:
אכן במאי דיעקב הדיר מנכסיו את ראובן נראה דזיכה הגוף הנכסים מיד להקדש לאחר מות בתו וכאלו פירש הגוף מהיום להקדש דאם לא כן אין לו להדירו מהם ומה גם כי שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא ובאיסורא ספיקא לחומרא ובפרטות איסורא דנדרים דספקייהו דאורייתא לחומרא ואם כי כתב הרבינו ניסים בדף ט"ז דנדרים דאסור נפשיה מן חפצא הרי הן דומין לממון דלא אמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן מכל מקום המה גם מיקרי איסורא אלא דקרי להו איסורא דאית ביה ממונא ומכל מקום לעניין חומרא דספיקייהו איסורא לחומרא הוא וכן פסקינן בכל מידי כרב במאי דפליגי רב ושמואל לעניין נדרים:
איברא דהרבינו משה בר נחמן פסק בכל ספיקא דדיני צדקה לחומרא משום דספיקייהו ספיקא דאיסורא הוא ואנן לא פסקינן כוותיה בזה ועיין בהרבינו ניסים דנדרים דף ז'. ע"א מיהו מדאסריה ליה בנדר עלי' אמרינן הכי וגם משום דהאי חששה אנן חוששין בנכסי יתומים וצדקה ליתן עלי' חומרא מתים כמו שכתבו תוספת בנכסי וכל שכן בנכסי הקדש
אמנם עדיין חל עלינו לבאר אם נדר כזה חל על הנכסים ולדעתי הוא פלוגתא דרבוותאי על פי מאי דאיתא בנדרים דף מ"ז בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או מכר לאחר מהו אדם אוסר כו' שמע מינה אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והטור בסימן רי"ו כתב אומר קונם לבית זה שאני נכנס אסור בו לעולם אפילו מת או נתנו לאחר או מכרו וכן אם אמר שני הלשונות קונם שאני נכנס לביתך זה אסור בו לעולם וכן אם אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס בו ומת ומכרו לאחר אסור שאדם יכול לאסור על חבירו דבר שהוא ברשותו לכשיצא מרשותו וכגון שפירש בחיי ובמותי קונם לביתי שאתה נכנס מת או שמכרו מותר עד כאן לשונו והנה זה שכתוב הטור דבעינן שיאמר בקונם בית זה בחיי ובמותי הוא על פי מה שכתוב הרב רבינו אשר הא דפשט רבא ממתניתין דבבא קמא אם מת לא ירשנו דדילמא שאני התם דפירש בחיי ובמותי וכן דחי הש"ס בדף מ"ב האי דינא ממש לכך פירוש הרב רבינו אשר דהאי בעי דאבימי גם כן בדפריש בחיי כו' וכן פירשו ג"כ הטור שאמר בחיי כו' והב"י הקשה א"כ יש לתמוה על האי חלוק' דכ' קונם לביתי שאת' נכנס מת או מכרו מותר וע"כ אפי' בדפרש ואמר בחיי כו' מיירי דאל"כ מאי ארי' לביתי אפי' לבי' זה נמי מותר וכיון דפריש אמאי שרי' דהרי ה"ל תרי לישנא דסתרן ונקטינן לחומר' כדנקטינן באומר לביתך זה וצ"ע ועיין מ"ש הט"ז מלי דהו' כמו ביתי ויש לחלק בנייהו דשם הי' צריך לומר לי לכלול כל שיבוא ממנו וא"א לפורטו כי רבים הם אבל בבית ה"מ לומר בית זה ושפיר ה"ל תרי לישנא דסתרי דו"ק:)
ומגודל תמיהתו פי' הב"ח האי דבעי הטור שפי' בחיי כו' לומר דווקא שיתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אומר לכשיצא מרשות אינו יכול לאסרם והנה זה קצת דוחק לאוקמי בהכי דה"ל למימר לפ"ז ודווק' שיתחיל מהיום דמשום זה לא בעי שפיר' כלום דסתמא דלישנא מהיום משמע ועוד דחק לתרץ באופן אחר ע"ש עכ"ז נראה דלא ס"ל להנהו פוסקי' דבעינן שיתחיל נדרו מהיום מדלא תירצו כן והו' דמשמע להו לישנא דש"ס הכי דייקי דאין איסורו כ"א לכשיצא מרשותו (והאי דתנן במתני' בחיי ובמותי לא כיון דבמותו לחוד לא מהני אלא ארישא קאי) ויותר נ"ל דכ"ע מודים להב"ח דכל שלא הדירו מחיים לא חל נדרו אלא דלא בעי לפרושי דעת הטור דבעי לפרוש מהיום וכן כ' הש"ך פשוט האי דינא וכן מצאתי מפורש בהר"ן דף מ"ב וא"כ לפ"ז לא חל נדרו זה כאן דלא הדירו מעת הנכסי' שלו מכ"ש כזה שהרי נהנה מנכסיו זמן רב אחרי מותו כל זמן שהיית' בתו קיימת וכבר פסקו הנכסי' ממנו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודמי קצת לאומר לאחד מן יורשיו ואחריו לפלוני דלא מהני דירושה אין לה הפסק
ולכאורה הי' נראה מדברי הר"ן בדף למ"ד ע"א מ"ש על מאי שהביא בשם הרש"בא על בעי' דנותן שני פרוטות לאשה כו' עד לאחר פדיי' וגירושין לא חייל' ע"כ משם נראה בנ"ד כיון שהם בידו להקדישן מיד אותו הקדושה קדשי לאחר זמן אכן אין זה דמיונו דש"ה חוזר השדה לידו כעת חלוף ההקדש לאפוקי כאן שכבר פסק מני' וניחא ליה שלא יקדש מיד ויהנה בתו וחתנו מנכסיו בעודם בחיי' ביחד עד שתמות הא לא דמ' אלא להא ע"כ מצאתי בין הקונטרסים והשאר נאבד וחבל על דאבדין ולא משתכחין: