מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר
לד
נשאלתי מברעסלי באש' שיש לה שבירה ואמרה האשה כי בהיותה בק"ק פינטשוב הראתה כתונתה למילדת וטיהר' המילדת לה כי תלת' במכתה ובתוך הזמן עשתה לה רפואות מפני שלא היתה יכולה לילך בקל מפני כאב השבר והועיל לה שאין המכה נראה כ"כ מבחוץ כמו בראשונה והדם אינו שותת אבל עדיין לא נתרפאות שמרגשת עדיין כאב המכה ואינה יכולה לנקות את עצמה לאחר שבעת ימי נדתה עדיין רואה לפעמים מראה שחור או ירוק כזהב או כעשבי' ולפעמים טיפת דם מעורב בו ולפעמים חצץ אדום ולפעמי' כמין שערות שחורות וכך הי' רואה עד זמן מרובה ואינה יכולה להטהר ואין לה ג"כ ווסת קבוע ונסתפקו שם אם הי' יכולה לתלות דם שאחר ימי ווסתה במכתה כגון לאחר ז' ימי' אפי' תוך שלש' ימים או לפחות אחר שלש' ימי' הראשונים:
תשובה בתחילה נבאר המחלוקת שבין הרב ב"י והרמ"א בההוא עובד' דר"ש שמביא הרא"ש וזה לשונו שם שמביא הרא"ש בפרק המפלת על בעי. דבעי ר' ירמי' מרבי זירא הרואה דם בשופופרת מהו כגון שהכניסה שפופרת במקורה ויצא דם דרך השפופרת ולא נגע בבשרה מהו בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת ושח ה בבשרה מבעי לי' שמטמא בפנים כבחוץ:
לימא שפופרת תנאי הי' דתני' המפלת חתיכה אף על פי שמלא' דם אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ר"א אומר בבשרה ולא בשפופרת בבשרה ולא בחתיכ' ר"א היינו ת"ק אימ' שר"א אומר כו' וחכמים אומרים אין זה דם נדה אלא דם חתיכה חכמים היינו ת"ק אלא לאו דפלאי פלויי א"ב דר"א אומר בבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה וה"מ היכי דשיע אבל היכי דפלי פלויי טמא מאי טעמא בבשרה קרינן בי' ואתו רבנן למימר אע"ג דפלי פלויי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נידה וודאי טמא אפילו בשפופרת אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת והכא בחתיכה עצמה קמיפלגי רא"א דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ורבנן סברי אין דרכה כו' ופירש"י ואפילו פלי פלויי דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה וקשה' דהשתא לא הוי, הך דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כמו אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת דהאי הוי טעמא משום הפסקה והכא משום דאין זה דם נדה ועוד קשה דהוה ליה למימר אין זה דם נידה כדאמר מעיקרא ועוד קשה כיון דאביי לא בא לחדש בדבריו אלא לחלוק בין שפופרת. לחתיכה ופליגי בחתיכה כדפליגי מעיקרא א"כ לא הוי צריך למימר אלא בשפופרת כ"ע לא פליגי וכו' כי פליגי בחתיכה ופירש ר"ש מקוצי ז"ל דבהא פליגי דר"א סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וכיון שראתה כדרך שנשים רגילות לראות טמאה ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואף על גב דפלאי פלויי וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילה טהורה ואף דהוי דם נדה ודם נוגע בבשרה ופליגי רבנן ור"א בטעמא דקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת ר"א סבר דממעטי' שפופרת מטעם הפסק' וכן חתיכה היכי דאין הדם נוגע בבשרה אבל אי פלאי פלויי קרינן שפיר בבשרה ורבנן סברי טעמא דממטעינן שפופרת משום דרכה של אשה לראות דם כך וכן חתיכה נמי אפילו אי פלאי פלויי לפי שאין דרך נשים לראות כך והא דקאמרינן אין זה דם נדה הכי פירושו אין זה דם נדה לבוא בזה הענין וכן עשה מעשה ר"ש באשה שנעקר מקורה וכמין חתיכת בשר הי' נופלות לה בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון שאין דרך נשים לראות כך וכתב במעדני מלך וכמין חתיכ' בשר נופלת לה בבית החיצון וסיים בה הטור סי' קפ"ח ולא היתה פוסקת לראות כ"ז שהי' אותן החתיכו' בבית החיצון וכתב ב"י שכ"כ ג"כ ראשו וכ' עוד הב"י נראה מלשונם שמפרשים שהית' רואה דם ממש ואפילו הכא היה מטהר אותה מפני שהי' תולה שמהחתיכ' שבבית החיצון נמשך הדם וכיון שבשעה שנעקר לא היה דם אלא בחתיכה טהור אבל מלשון הר"ש לא משמע כן אלא כמין חתיכות בשר היו יוצאים בעצמם ואף על פי שהי' דם בתוך החתיכות ופלאי פלויי' הי' מטהר משום דאין דרך אשה להיות רואה כך אבל אם היתה רואה דם להדי' בלא חתיכה בהא לא איירי ואפשר דכל כה"ג טמויי' נמי מטמא לה דאף על גב דתלינן במכה ה"מ במכה שבצדדים אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמה איכא למימר דמטמא לה ולפי זה צ"ל דלא היתה פוסק' מלראות שכתב הטור ורי"ו אחתיכת בשר דבסמוך קאי כלומר לא היתה פוסקת מלראות חתיכ' בשר ולשון רי"ו שכ' שכל זמן שאותה חתיכה הי' בבית החיצון נוח יותר מלשון רבינו הטור שכ' כ"ז שאותן החתיכה בבית החיצון עכ"ל הב"י ורמ"א מפרש דבריהם במשמעותן דמיירי שראתה דם ממש ואפ"ה מטהרה כ"ז שהחתיכה בבית חיצון מטעם דשפיר מצינן למיתלי במכה דהואיל וידעינן ודאי שנעקר מקורה תלינן הדם בחתיכה זו ומחמת מכה הוא ע"כ והוסיף הב"ח להפליא דהא בכל גירסת הרא"ש והרי"ף אית' דאמרה מכה יש לי במקום ולא באותו מקום (ולי קשיא דודאי מוכחת גי' זו דבלא"ה א"א לאוקמי מה דמסיק שם במקור מקומה טמא פליגי דו"ק) ובתשובת מהר"ם מלובלין וכן בס' תפארת שמואל כתבו שבלי ספק שהרב ב"י כ"כ בלי כוונה ואפשר לתרצו בדוחק ובתחילה נבאר דעתו בעובדא דר"ש ונ"ל שהיה מוכרח לפרשו באופן אחר מפשיטתו מפני הקושיא המתהוי' בהאי עובדא והרגיש בהם ג"כ בסי' ל"ח והם כי כיון שהרא"ש שהביא האי עובדא לא כ' כ"א שחתיכ' בשר נופלת לה בבית החיצון וא"כ מאין הוסיפו הטור ורי"ו שלא היתה פוסקת לראות כו' ותו ק' דלכאורה יש לטהר אותה אף לפירש"י דחכמים מטהרי' אף בפלי פלויי וא"כ אף אם הי' דם בחתיכ' תהי' טהורה לחכמים ותו משמעות הרא"ש דיש איזה נ"מ בין פירש"י והר"ש ולכאורה אין נ"מ לדינא:
ובלחם חמודות רוצה לאוקמי שהיה דם עמהם ועפ"ז הוסיף הטור לכתוב ולא היתה פוסקת לראות ודחה דברי הרמ"א שרוצה לאוקמי שטהרת הר"ש לאותה האשה מחמת מכתה שמוציאה דם דא"כ גם לרש"י ה"ל לטהרה וגם משמע ממה דכ' הרא"ש ואין דרך אשה להיות רואה כך מ' דמטעם זה טהרה ולכן אוקמי איהו שראתה דם עמהם (ובלי ספק לפירושו מיירי שראתה דם מן המקור עם אותן החתיכה דאל"כ אלא שנגרו מתוך החתיכה לאחר שיצאו לבית החיצון כמשמעות הרב ב"י הדרא קושי' לדוכת' דגם לרש"י מן הראוי לטהר האשה כיון שלדעתו דם שבחתיכה אינו דם נידה אלא דם חתיכה וא"כ היאך יחזיר לטומאה לאחר שיצא אגור בחתיכה):
אבל לא העלה בידו לתרצם דהרי מכל מקום ה"ל לטהרה מ' המכה שמוציא' דם דהא וודאי כשנתקר' המקור הדם שותת ממנה ואחרי שכולם הסכימו שאפי' מ' דם מכה שבמקור עצמו יש ליטהר א"כ גם לפירש"י ה"ל לטהרה ותו דא"כ דמאי שהוסיפו הטו' ורי"ו ולא היתה פוסקת הי' מ' קושי' הנ"ל לא ה"ל לכתו' לשנא דלא היתה פוסקת אלא והי' דם עמהם דמאין להם שלא היתה פוסקת כלל:
ועוד קשה שאחרי שהר"ש מ' קושיא שלו מוכרח לפירושו הי' די לו במה ששינה לפרש דאין דרך נשים לראות ולא יהי' הטעם דאין זה דם חתיכה באופן שלא יהי' שום נ"מ לדינא ומנ"ל לטהר מאי דטמא לדעת רש"י.
והנראה לפרש דכל הנ"ל היה קשה להטור וע"כ פירשו דהאי עובדא דאשה שנעקר מקור' אירע לה בימי נידתה בעודה בחזקת מעיין פתוח וזהו שלא היתה פוסקת מלראות כלומר שלא היתה יכולה למנות ימי' נקיים וע"כ לא תלינן במכת' כלומר שאין מטהרין אותה למנות הנקיים בעוד' רואה דהרי זה גרע מימי ווסת' או משלושי' לשלושים יום שאין תולין במכה מכ"ש זאת האשה שהיתה בחזקת מעיין פתוח כדמוכח בסי' קצ"ו דאפי' כתמים שמוציא' בג' ימים הראשונים אין תולין במכתה שמוציאה דם שמא טיפת דם נידה מעורב עם הדם מכה וברואה בהדי' אפי' בד' ימים האחרונים לא תלינן כמ"ש בע"ה. וא"כ לרש"י היינו מטמאין אותה דע"כ לא מטהרין מפלת חתיכה דפליי פלויי אלא אם הי' בחזקת טהרה מקודם ולטמאה מכח הדם הזה אמרינן אין זה דם נדה כו' אבל זאת שהי' טמאה מקודם ובחזקת מעיין פתוח א"א שתטהר בכך כל זמן שהי' רואה בכך אמרינן דם נדתה מעורב עם דם חתיכה ולכך לפירש הר"ש הי' טהורה שאפי' יהי' כן הי' טהורה כיון שאין דרך אשה להיות רואה כך וראוי למנות שבעה נקיים עם ראייתה כזה:
וכזה נ"ל שהבינו הרב ב"י שכתב וע"כ צריך לומר שלא הי' דם עם החתיכה מפני שבענין זה היתה טמאה שהרי מדרך האשה להיות רואה כך לאפוקי לדעת רמ"א היינו תולין גם זה ממכת':
וכתב עוד הרב ב"י ולא תלינן במכה דע"כ לא תלינן במכה כ"א במכה שבצדדי' כו' הנה הקשתי עליו כמ"ש אבל הנ"ל דר"ל אם היה אפשר למתלי בצדדי' כלומר אם הי' הספק ג"כ אם בא זה הדם מן המקור כלל אפשר הוי מצינן לטהרה אפי' תוך ימי ראיית' כמו שפרשתי מפני דכל שיש לספק בו אם הוא מן המקור כלל אפשר לטהרה דהרי מה שאין תולין בשבעה נקיים במכתה ממאי שאין תולין בזמן ווסתה במכתה וזה שאין תולין בזמן ווסתה במכתה מפני שא"כ לא תטמא לעולם וא"כ כל שיש להסתפק אם זה הדם מן הצדדים אפשר לומר שהי' טהורה ומצינן לטמא אותה בעת שתרגיש שבא לה מן המקור כמו שהרוב מרגישין בכך בזמן ווסתה ולא שייך א"כ לא תטמא לעולם שכתבו תוס' וכמ"ש בסי' קפ"ז דהרי תטמא כשתרגיש שבא לה הדם מן המקור כמ"ש בבשרה עד שתרגיש בבשרה והפוסקים כתבו לעיל ס"ט כשלא תרגיש בא לה הדם מן המקור א"כ אף במעיין פתוח אפשר למתלי בכך אבל כל שמכתה במקורה א"א לטהרה בכך משום מכה:
ולא כתב הרב ב"י זה לפרש שאין טעם הר"ש משום מכה דלא היה צריך הוכחה לזה דאל"כ למה לו לפרש משום דאין דרך אשה להיות רואה כך אלא כ"כ לתרץ למה לא טיהר אלא דווקא לפי פירש הר"ש שהרי טהורה לפירש"י ג"כ משום דנתלי במכה ועל זה מסיק דלא תלינן במכה שבמקורה והיינו בחזקת מעיין פתוח ובזה מתורץ קושי' הרב בעל לחם חמודות ודו"ק.)
והנ"ל נכון פירושי בגופא דעובדא דהר"ש ובכוונת תוספ' מילי' ולא היתה פוסקת לראות שהוסיפו הטור ורי"ו ומתורץ כל קושי' הענין בזה והנ"ל כי גם הב"י הבין כן ואם שיש קצת דחוק בלשונו:
איברא דאיכא למידק לפירושנו דמסקינן לטהרה משום מכתה לולי שפירשנו שהי' בימי נדת' וכן לפי פי' הרמ"א בד"מ ממאי דאית' בפרק יוצא דופן דף מ"א ע"ב אמר ר"ל משום ר"י נשיאה מקור שנעקר רש"י חתיכת בשר) ונפל לארץ, טמאה שנא' יען השפך נחושתך ותגל ערוותך למאי אלימא לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכה אלא לטומאת ערב ע"כ:
וק' תיפוק לי' דאפילו דם נטהר משום שהוא דם מכה דמודי' כ"ע דאפילו רשב"ג דפליג התם מודה באשה עצמה דמשום מקור מקומו טמא קפליג כדמסיק לשם:.
ולשיטת הרב ב"י בסי' קפ"ז דכ' אפלוגתת רבי ורשב"ג דהלכה כרבי דמשמ' מני' דרשב"ג לטמא האשה נמי פליג ניחא דמקשה כאן לר"ל אליבא דרשב"ג אכן הקשו עליו האחרונים הב"ח והר"מ מלובלין בסי' קי"א ובספר תפארת שמואל וגם רמ"א בשיט' הגמרא דרשב"ג מודה לרבי דהאשה טהורה דמסיק עולא מקור מקומו טמא א"ב:
ונרא' לי דסבירי ליה דפליגי בהאשה עצמה נמי אם טמאה הי' דאי במקור מקומו טמא לחוד פליגי הא איפלגו נמי רבי ורשב"ג חדא זימנא בו בפרק כל היד דף ט"ז ע"א ואי משום דבעי למתני מאי דהעידו על זה רבותינו ז"ל מכל מקום עיקר פלוגתת' לא בעינן ותו במאי דמסיק מ"ב במקור מקומו טמא כו' דהאי לישנא קשה אחרי שנראה דזה מטהר וזה מטמא לא הוי בעי למיתני בזה הלשון אלא הכי סוגי' דש"ס במאי קמפלגי וע"כ נ"ל לפרש דפליג רשב"ג לומר דם מכה הבא מן המקור טמא אפ' לטמא האשה עצמה וקאי מאי דמסיק מ"ב כלומר בין רבי לרבותינו שהעידו דתרווייהו מטהרי ומסיק במקור מקומו כנ"ל אבל לרש"בג טמא' גם האש' עצמ' ואולי הית' גירסתו בדרשב"ג טמאה וגם לשון טמא אפשר לפרש כן וכן טהור בדברי רבותינו ומאי דטיהר רשב"ג בפרק כל היד גם האשה מיירי בדידעה שזה הדם שראתה עתה בא מן המכה כנ"ל בדעת הרב ב"י אכן פשט כל הפוסקים דפליג רשב"ג רק לטמא הדם וא"כ ת"ל אפי' אם יהי' דם ה"ל לטהר במקור שנעקר דה"ל דם מכתה:
וא"א לפרשו דמיירי כמו שפירשתי עובדא דר"ש דמיירי בתוך ימי נדתה דלישנא דטמא' משמע הכי גם כי המקשה דם אמר רחמנא ל"ק מידי כמו שכתבתי דלר"א טמא בכה"ג אפי' בדפליי פלויי א"נ אם יש דם עמהם לכ"ע טומאת נדה ממש כלומר שלא תטהר בכך ואולי סברת הש"ס דאפי' בזמן ווסתה תהיה טהור' בכך דדם אמר רחמנא ולא חתיכ' דאלו משום מכה א"א לטהרה בזמן וסת':
ומעתה נבוא לבאר דינא דהאי איתת' אם תראה מראה האלו בין ימי ווסת' או בתוך למ"ד לראיית' באין לה ווסת כבר מצאנו שפסק הב"ח בתשובתו בסי' פ"ד על מעשה ונדון כזה ומסקנתו שם דאין אשה תולה דם הבא מן המקור אלא אם תדע' שיש לה מכה במקורה אבל אם אין לה שם מכה אף שיש לה מכה בשארי מקומות שבאותו מקום אין לתלות הדם שבא ממקורה באותה המכה אלא בעינן המכה במקום שמרגשת הדם ופשוט הו':
ומעתה בנ"ד אין לה כח לתלות במכתה במה שהי' שבירה שהרי בבדיקה מכניסה הבגד בעומק והשבירה כפי הנשמע הי' למטה והשתא אין לה לתלות במכתה אלא אם תאמרי שברור לה שמגיע מכתה עד מקום שמוציא' אותן המראו' עכ"ל שם בתשובה:
ועוד כתב דבעינן נמי שתדע' שמכתה מוציאה דם כל שאין לה ווסת וביש לה וסת ושלא בשעת וסתה לא בעינן שתדע כן וכ"ז פשוט משמעות הש"ע ג"כ:
והנה בעניין השבר צריך בירור כי יש מיני שבר שאינן מוציאין דם כלל ואין להם שייכ' להוצא' הדם כפי מה שהספרי' הגידו מעניין השבר של העתק' הדקין מתוך הפריס' שנתקרע לפעמים דמכה כזאת אינה מוציאה דם כל עיקר ואף דלא בעינן שתדע' שמכת' מוציאה דם מכל מקום צ"ל באופן שמכה כזאת מוציאה דם לפעמים או אפשרו' לכך ואם כי באו הדמים במראה משונו' מיום שבאה לה המכו' האלו ונשתנה אלי' סדרי ראיית' מ"מ אין זה כ"א דם מקורה אלא שמכח דחק השבירה נעצרו השבילים שבהם הדם יוצא חוצה ועל ידי זה משתנה ומתהפך לכמה גוונים ובהיו' כן אפי' ביש לה ווסת ובלי עת ווסתה א"א לטהרה ועל כרחך צריך הדבר לאומדו כי אולי יהיה השבר בעניין אחר שמוציאה דם והמורה ישאל ע"כ כי הכל נקרא אצלם שבר:
והנה כי הגיענו למאי דפסק הרמ"א והב"ח בתליית דם במכתה באשה שיש לה ווסת ושלא בשעת וסתה דאפילו בלי ידעה שמכתה מוציאה דם תולין במכתה והם עשאו כן דרך פשר דבר כמ"ש בד"מ ועפ"י פסק מהרא"י בפסקיו סי' מ"ז יע"ש והוא ממאי דראו שהרשב"א לא בעי שתדע' שמכתה מוציאה דם (ומיהו רוב הפוסקי' הם נגד הרשב"א בזה ה"ה התרומה ומהר"מ והמרדכי וס"ה והש"ך כתב דנ"ל דגם הרשב"א לא כ"כ אלא דלא בעינן שתדע' שזה הדם ממכת':
וגם ראו המרדכ' פסק באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסת' תלינן להקל אפי' באין לה מכה דאורח בזמנו בא חזקה כ"כ לטהרה ולומר הדם בא מן הצדדים כן פירש הש"ך בסי' קפ"ז:
ועפ"ז הכריעו באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסת' אפי' אינה יודעת שמכתה מוציא' דם טהורה
והנה הבין הש"ך דעת המרדכי לטהר לבעלה בלי ז' נקיים וטבילה שהרי כתב דאין לסמוך על המרדכי לטהרה בלי טבילה לבעלה וכן משמע ממה דכת' שהמרדכי שכת' תולה במכת' הוא בבא אחריתי:
וקשה היאך עלה כן בדעתם שיהי' המרדכי נגד שיטת הש"ס ריש נידה כל אשה שיש לה ווסת דיה שעתה דמסיק רבנן פליגי עלי' דר' דוסא באשה שיש לה ווסת ושלא בשעת ווסת' וע"כ לא פליגי אלא דאינה מטמא למפרע אבל טמאה מהשתא ואפי' כתמא טמא שבין ימי ווסת' ולית דין צריך בשש דבר המפורש הוא:
ולדעתי לא כיוון המרדכי אלא ביש לה מכה ואינה יודעת שמוציאו דם (וכ"כ הב"ח) והיה לו הוכחה לפרש כן מדסיים בסיפא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה הדם יוצא (ולפי פירושו צריכה לידע שמוציא' דם) ולא אמר כן ברישא גבי ואם יש לה מכה תולה במכתה ה"ל ג"כ לומר שממנ' הדם יוצא תולה במכת' א"ו דברישא ביש לה ווסת מוקי לי' ומחובר למעלה ממנ' אאם יש לה ווסת וגירסתו הי' כגירסת רוב הפוסקים שהי' גירסת' להיפך אם יש לה ווסת כו' בתחילה ואח"כ אם יש לה מכה והש"ך כתב שהוכיח בס' ואנו אין לנו אלא מה שראו עינינו:
ובלי ספק שאם היתה כוונתו כדעת הש"ך לטהר בין ימי הוסת בלי מכה כלל לא כתבו כ"א לאשה הרואה מחמת תשמיש אבל לא להקל לטהרה לבעלה בלי טבילה כלל והטעם לזה דטפי יש להקל לרואה מחמת תשמיש שהרי אנו רואי' בה חולשת הצדדים שאינה סובל בעילת בעלה אבל נשי דעלמא הרואי' בין דם לדם אין תולין בשום דבר
ואחרי שהוכחתי שגם המרדכי אינו מקיל כ"א ביש לה לתלות במכה וכ"כ הר"מ מרוטנבורג סי' תרכ"ה או כמ"ש לעיל א"כ בטלה לה הכרעת רמ"א ומהר"אי להקל כיון שכולם נגד הרשב"א רש"י והרמב"ם והרא"ש. והטור בפי' ובעי כולם שתדעו שמכתה מוציא' דם והש"ך כתב שדעתו ג"כ דבעינן שתדעי כן (ואם כי אין לומר' שכוונתו היה שא"צ לידע שזה הדם מן המכה דלישנא דתולין לא משמע בעניין אחר) ומכ"ש בנ"ד שרוב השבירות צריכין בדיקה אם מוציאין דם כלל וא"כ אין להתירה כל שלא ידעת שמכת' מוצי' דם אפי' ליש לה וסת ושלא בשעת בשעת וסת':
ומכ"ש לפי מאי שבא בשאלת אין לה ווסת דאז אין להקל כלל לתלות במכה שאין יודע' שמוציא' דם:
והנה מדברי הרמב"ם נראה נמי שלא להקל בתלי' המכה כ"א לאשה הרוא' מחמת תשמיש שלא לאסרה עליו שכתב בפ"ד ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה הדם ותהי' מותרת לבעלה הנה הוסיף לפרש אלישנא דבריית' ותהי' מותרת לבעלה ולא קאמר וטהורה לבעלה:
ובפרק י"א דין י"ג לעניין תליי' המכה לטהר' לגמרי הפליג להחמיר שהרי כתב ואם היתה בה מכה והי' הדם שותת ממנה כו' דקדק לכתוב שהיה הדם שותת ממנה מ' דבעי שיודעת עתה הדם שותת ממנה דאל"כ לא הי' צריך לכתוב וא"ת מקמ"ל י"ל דהא שמא דם נדה מעורב בו קמ"ל:
ואין להקל על שבא לה בסוף צורות משונ' שהרי לא רצו חכמים לסמוך על הרופאי' עם ראיי' הצורו' קליפ' ושערו' כל שאלו נמוחו.
ומכ"ש בזה שאנחנו יודעים ששינוי הזה מ' עיכוב הדם ברחם מ' השבירה שסותם הילוכו ויציאתו אבל גוף המכה אינה מוציאה דם ודרך השבר בכך שאינה מוציא דם כל שאינו בדוק לנו שמוציא דם ובלא"ה אנו אומרים שע"י העיכוב שהוא מתעכב בבית החיצון ונשתהה לבוא חום הטבע מהפכו וע"כ יהי' שינויי' אלו לבסוף כל מאי שמתאחר לצאת וגם הראיי' שאין זה אלא מדם ווסתה שהרי אין זה בין וסת לוסת אלא בסוף ימי וסת' ומה לה למכה שתוציא דם דווקא בעת ווסת':
ואין להקל ולומר שלא יצאת' האשה הזאת מכלל דשאר כל הנשים שנגמר וכלתה להן דמיהם בה' או ששה ימי' והשאר נשתהה מכח מכתה בבית החיצון שלה ונימא כיון שכבר יצא הדם לבית החיצון ה"ה כאלו יצא לחוץ ז"א חדא מאן לימא לן שלא נשתהה במקורה ע"י מכת' והעיכוב הוא במקור דמי' ועוד מאן לימא לן שמטמא כ"ז שהי' רואה מבית החיצון וגם מלשון הטור משמע הכי שכתב בהאי עובדא דהר"ש ואינה פוסק' מלראות כ"ז שהי' החתיכ' בבית החיצון משמע שלא היתה ראייתה כ"א מבית החיצון שלה ואפ"ה מטמא וצ"ע אם יהי' וודאי שלא בא זה מחדש לבי' החיצון אם תטמא בו:
ועדיין חל עלינו לבאר הדין כתמי' שתמצא בתוך ג' הראשונים מימי ליבונה פשיטא שהם טמאים אפי' תדעה שמכתה מוציאה דם שכל האחרוני' דחו דברי רמ"א ומכ"ש לפי שכל דבריו בנויי' על יסוד דתלינן תחילת ראיית' במכה כמ"ש רמ"א בד"מ שלו א"כ כל שהייתה המכה שלא תתל' בו תחילה ראיית' מכ"ש בג' ימים הראשונים שהיא בחזקת טמאה ואפי' שהי' ראיית' בימי ווסת' מ"מ איך תצאה מחזקת דם מקורה דו"ק בד"מ:
(ואפשר בכל מאי שתולין במכה בראתה בין הווסתות תולין ג"כ להקל כזה וע"כ לא השיגו האחרונים להחמיר אלא במכה שהיתה יכולה להזהר דהוה לה להזהר אבל במכה זו שהיא בתוך מקורה שאי אפשר שתזהר ממנה אפשר להקל ועי' בט"ז:)
אכן בד' ימי' האחרונים מקילין בכתמי' כבשאר כתם שתמצא בין הווסתות אבל מאי שמוציא' ממש בבדיקתה אין תולין במכתה אלא בהיו' האופן המכה שהיינו תולין בו ראייתה בתחילה אפשר להקל ג"כ לתלות בו זאת הראיי' אבל ראיית ג' ימים הראשונים פשיטא שאין להקל שלא יצאת מחזקת מעיינה אפי' אם היינו תולין תחילת הראיי' במכה ועיין בתשובת הב"ח סי' פ"ה בזה:
ומעתה דון מיני' אם המכה הזאת שהוכת' הי' שלא כדרך כל הנשברי' דעלמא אלא שהי' באופ' שמוציא' דם וידוע לה שלפעמי' הוצי' דם והט"ז מקי' אפי' ידוע במכ' כזו מוציא' דם באחרי' יכול' לתלו' בה בין הווסתות או בתוך למ"ד למי שאין לה ווסת ולרואה לאחר ג' ימים בימי נקיית' צריך עיון והמקיל יסמוך על הב"ח שמקיל בזה ועי' לקמן שאלה ס"ח וס"ט שהסכמתי להחמיר.
וכתם שמוצאו בתוך ג' ימים ראשונים של ימי ליבונה רבים מן האחרונים מחמירין ואני כתבתי דאפשר להקל עפ"י הט"ז כיון שאין לה מנוס להנצל ממכה זו:
ואלכה ואשובה לנ"ד באם שלא תדעי שמכתה מוצי' דם זולתי עפ"י רופאים בקיאים אם יכולין לסמוך עלייהו ואי בעינן שני רופאים דווקא משום דהוי ליה דבר שבערוה ונבאר אם סומכים על הרופאים האומרים שיש לה מכה בתוך מעיה בדבר שאינו ניכר
והנראה ממה דאיתא פרק המפלת אר"א בר צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעים ליבנא מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות אדומו' ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה שלה במעי' שממנה מפלת קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומ' באו ושאלו לאבא ואבא לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו להם אשה זו שומא יש לה שממנה מפלת כמין שערות תטיל למים אם נמוחו טמא' ע"כ והנה הרא"ש סוף כלל ב' הקשה על זה למה אמרו אם נמוחו טמאה הלא הרופאים אמרו אשה זו מכה יש לה במעיה ולהיתר קושיא זאת כתב הר"מ מלובלין בתשובה סי' קי"א וז"ל צ"ל ע"כ דפי' דמלתא כך הוא שהרופאים אמרו שאין הקליפות דם רק הם בריא בפני עצמן קליפת מכה או שומא ואמרו חכמנו ז"ל תטיל למים כדי לבדוק לדעת אם כדבריהם או לאו אם הקליפות ההם הם קליפת המכה או משומא ואינם דק רק ברי' בפני עצמה כמו שאמר' הרופאים או הם דם נידה גמור אלא שנתייבש ולא כמ"ש הרופאים ולכך אמר אם נימוחו טמאה דלא תלינן שהם קליפ' ממכה אלא נידה גמורה רק שנתייבשו אין לה שום מכה ואין העניין כמאמר הרופאים אבל אם לא נימוחו אז אנו רואים שהו' כמ"ש הרופאים כו':
אשר לכאורה משמע מזה שאין לסמוך על דברי הרופאים ים כל שאין יכולי' לברר כמ"ש שם לבדוק אם נימוחו ואולי דווקא אם יכולין לבררו דקיי"ל כל מה שיכולים לבררו אין סומכין על החזקה אבל בלא"ה לא דאל"כ למה שאלו להם מתחיל' וא"ל לחומרא שאלו להם שאלו שהוא דם לא יועיל הבדיקה וחשבינן לי' דם יבש דלא בעינן מידב דייב א"כ מכ"ש מוכח דסמכו על הרופאים להקל דאל"כ הי' מטמאין אף בלי נימוח וממילא מוכח לחלק בין היכי דאיכא למיקם עלי' דמלתא ועוד לפי מאי שכתבו חכמי הרופאים על הרפואה שנק' חכמת העיוני' וא"כ גם לדידהו נסתפק' להו ואולי אינהו אמרי הכי למבדק בזה לאמת הדבר וכן הקשה בתשובת עבודת הגרשוני סי' ך"ב ומביא ראיי' מב"י שהביא ראיי' ממעשים אלו להא דתשובת הר"ן בסי' קצ"א אף על גב שלא הי' שם הבחנת ובדיקה זאת כמו כאן א"ו שיש לחלק דבכאן יכול לברורי אבל מ"מ קשה מנ"ל לסמוך במקום שאין שם הבחנה וצ"ל דקשה להו גם כן למה שאלו להרופאים אם לא יסמוך עליהם אלא על הבדיקה ומיד ה"ל לבדו' אם נמוחו אם לא א"ו אלו אמרו דבר שאין בו לבדוק הוי סמכי עלייהו דו"ק:
ועוד אולי חשו חז"ל שמא יש עליהם דם לכך הטילו במים שמא ימס הדם מעליהם וא"ת הלשון נמוחו כל גופן משמע דהרי האמ' אף אם ימס דבר מה מעליהם תטמא וכ"כ הרש"בא בהדי' על הא דאמר רבא כי לא נמוחו בריא הו' ע"ש והביאו ה"ה בשמו בפ"ה ומחל' המ"מ בין האי דפליי פלויי שמטהרין מפני שהדם תוך החתיכה שאין זה דם נידה שאין דרכו לבוא כן:
וגם ממה דכת' הר"ש במקור אף שהי' דם מלוכלך ע"ג כבר תירצו הט"ז דש"ה שכל עיקרו אין דרכו לעקור המקור עצמו וכ"ת הרא"ש ג"כ בזה ה"ל לאפוקי כאן שדרכו לבוא דרך המקור מלוכלך מדם נדה שכתוב ואפשר לומר דמיירי שם שלא הי' ע"ג:
וכן מצינו ביה"כ סומכי' ארופאים באיסור כרת דאכיל' יה"כ ואפילו חולה אומר א"צ ואף דאפשר דבספק נפשות הקילו טפי מ"מ יש ללמוד משם:
אך לבי נוקפי אם לא בעינן ב' רופאים מפני דה"ל דבר שבערו' אין פחות משנים ולפום ריהטא אמינא דלא קרי' לי' דבר שבערוה בהגדת הרופאים כ"א בעדו' נשים אבל דבר זה מקרי גלוי מלתא בעלמא וגם בדין נדה אם עדותו בדבר נידה מקרי דבר שבערוה ראיתי שהתוס' בריש גיטין מסופקי' בדבר זה אמנם אני פרשתי' שם יצא לנו לנדון זה וע"כ ראיתי להביא דברינו שם וז"ל תוס' בריש גיטין דף ב' ע"ב בד"ה לבעי תרי אכתי לא ידע הא דפרישית דלא הוי טעמא אלא משום לעז עד לבסוף הנה דבריהם צריכין ביאור וגם המפרשים פירשו אותו לפי דרכו דלכאורה דבריהם למותר דפשיטא שהמקש' לא אסיק אדעתי' מתירץ קושייתו:
ונ"ל פירושו דהא ודאי מ"ש רבה שאין בקיאין לשמה מצינן לפרושי אי משום דב"ד חיישי דלמא לא נכתב לשמה ותצא האשה בגט זה שהוא פסול ושרינן אשת איש לעלמא ולאו דחיישי שיבוא הבעל אח"כ לערער עליו:
וי"ל נמי דחיישינן לערעורי דהבעל כדמסיק ואנן לא חיישינן למידי אלו נדע שלא יערער הו' וע"כ המקש' ס"ל הא דאמר רבה שאין בקיאין לשמה היינו דאנן חיישינן אף בלי שיערער הבעל כגון שהביאו הבעל בעצמו והעיד שנכתב בפניו לשמה ה"ה כק' עדים ואין לומר דס"ל להמקשה דלא חיישינן כ"א לערעור הבעל א"כ מאי מקשה דלמא הא דתנן במתני' מיירי שהביאו הבעל בעצמו לכך סגי לי' בלחודו דאז לא חיישינן תו לערעורו וכ"ת הוא עצמו באמת א"צ לומר ב"נ כדתני' בבריית' הבעל עצמו א"צ לומר כו' הרי הוכיחו התו' בד"ה לפי שאין בקיאין שלא ידע המקשה מזאת הברייתא וע"ש בפי' מהרש"א ובד"ה הוי דבר שבערוה האי דנקט דבר שבערו' אומר ר"י משום דבפרק האשה רבה בשאר איסורים כגון טבל והקדש וקונמות מספקא לן אי מהימן אפי' אתחזק איסורא ולאו בידו או לא וא"ת אי עד א' נאמן בשאר איסורין אפילו אתחזיק איסורא ולאו בידו אמאי איצטריך וספרה לה לעצמה וי"ל דס"ד דחשיב כמו דבר שבערו':
והנה התוס' בד"ה מידי דהוי אכל עדו' שבתורה מסיק התו' דאין דבר שבערוה שייך אלא באישות בגיטין וקידושין וזנות דא"א לאוסרה ע"כ:
והנה לכאורה פי' תוס' בד"ה הוי דבר שבערוה באו תו' לתרץ הא דלא סגי לי' להמקשה במאי דאמר דלא אתחזק אבל היכא דאתחזק איסורא כו' וע"ז מפרשי' דבאש' מספקא לן כו' לכך לא סגי בזה לחוד ונ"ל לפרש ג"כ דלא מקש' ממה דדבר שבערוה צריכין שני' לחוד די"ל דנלמוד מנדה דדלמא נדה מקרי דבר שבערוה כמו שאנו צריכין לבוא להאי סברא במאי דאנן קיימין היכי דאתחזק איסורא ואין בידו נאמן א"כ בנדה למה לי וספרה לה ודלמא הוא האמת א"כ נלמוד דיש דבר שבערוה דא"צ שניים לכך מקשה ג"כ מדאתחזיק איסורא וגם הו' דבר שבערוה דאז לא מצינו בשום מקום דסגי באחד כנ"ל פי' פשוט' דברי':
אלא דלפירושינו הנ"ל בדעת המקשה דאפשר דמוקי לי' בבעל עצמו א"כ לא קשי מידי מאי דסגי לי' בעד א' שהרי הבעל מקרי לא אתחזיק איסורא שהרי בבעל עצמו מיירי ובידו ליתן לה גט כשר לפנינו ודבר שבידו מקרי לא אתחזיק כדמוכח מטבל ומדבר שבערוה לחוד לא קשה דיש לומר מנדה ילפינן והדבר דומה להדדי מאי דלא אתחזיק איסורא במה שיש בידו ליתן לה גט ובנידה אע"ג שאין בידה מכל מקום הרי אינה בחזקה שהי' רואה תמיד לכך שוין הם דיהי' נאמן בעד אחד:
אבל כד דייקינן בי' נראה דנהפוך הוא דלפי פירושינו שכתבנ' הוא עול' יותר' הגון קושי' המקשה ממה דמצינן לאוקמי לפי פי' תוס'. דלדידהו קשה כיון דבפרק האשה לא מסיק כן במסקנא דיהי' נאמן בדבר דאתחזיק איסורא ואין בידו ומהי תיתי שנחוש לזה עד דנימא דחש לי' המקשה כאן ועוד מאין לו לומר כן ומהיכן למדו:
אבל לדברינו שיש לפרש מתניתין בהבאת הבעל עצמו ניחא טפי והנ"ל לדעת כולם כי מאי שאנו מאמינן באיסורא אינו מלימוד הקרא כ"א מצד הסברא שהרי אנו רואים כל התורה האמין לכל אדם לאכול עם חבירו דאל"כ יהא האדם יושב עם ב"ב בעת בשולם ומעבדם תמיד ופסק' להו ג"ח ויהי' תמיד ביתו עמו והוה דבר שא"א וכן פירש ר"י ביבמות בהדי' שמצד הסבר' להאמין בכך אבל מני' דספרה לה א"א ללמוד דלמא אתחזק איסורא שאני בשחיט' וטבל וע"כ צ"ל מצד הסבר' והא דאיצטריך וספרה לה אחרי שנאמר דנאמנות האיסורין הי' מצד הסברא כמ"ש וי"ל ב' תירוצים על זה הא דש"ה שאין בידה והב' הו' תירץ תוס' דה"א שהו' דבר שבערוה:
ועפ"ז נכון בידינו לפרש המקשה גם על הבעל . המביא גט משום דבמקום דאתחזיק איסור' מנ"ל להאמינו ועיקר סמך קושייתו משום דהוי נמי דבר' שבערוה ואין לילף מהאמנת כל האיסורין כגון טבל אע"ג דגם שם אתחזק איסורא ואי מהאמנת דנידה וספרה לה יש לומר דנדה לא מקרי דבר שבערוה אלא מידי דאישות וכ"ת נידה דכתב רחמנא ל"ל י"ל כתירוצ' קמא ואין לומר דטפי קיל דבר שלא אתחזק אע"ג שאין בידו מדאתחזיק אפי' שהו' בידו וע"כ צ"ל דנידה איצטריך משום דה"ל דבר שבערוה מ"מ קשה לי' א"כ גם מנידה ליכא למילף דש"ה שלא אתחזיק איסורא אבל כאן דאיתני דאתחזיק ודבר שבערוה מנ"ל ואם תאמר דהסברא להיפך הו' דקיל טפי דבר שבידו ואתחזיק מדבר שאינו בידו א"כ מנ"ל לומר דנידה הוי דבר שבערוה דלהכי איצטריך קרא וספרה לה לעצמה משום שאין בידה דו"ק:
ובזה אתי שפיר לשון הגמרא דכתב' ה"ל דבר שבערוה ולא קאמר וה"ל בוי"ו משום דעיקרו מזה לבד:
מכל אלה מוכח להדי' דס"ל להתו' דגם נידה מקרי' דבר שבערוה אלא שהאמינתה התורה לספור לעצמה ואף דלשנא של התוס' משמע דהוי ס"ד דהוי דבר שבערוה אבל אין האמת כן י"ל דכוונת דס"ד דהוי דבר שבערוה וצריך שנים קמ"ל דנאמן באחד ודוקא בדבר שאינה בחזקת איסור. מיהו חזקת איסור ודבר שבערוה מנ"ל כגון בזאת שהי' רואה ומראה דמי' לפנינו ונאמן ע"פ רופא ומיהו לפירושו בדעת המקשה לא משמע שהי' פשוט למקשה דה"ל דבר שבערוה אלא הי' מסופק בזה אבל פשיטת תו' משמע דפשוט להם דהוי ס"ד דה"ל דב' שבערו' דבעי שנים ואפש' מיהו דדברי הרופאים ה"ל כמו גלוי מלתא בעלמא ואינו דומה לעדות דבר שבערוה דבעי שנים והדבר צריך עיון:
איברא בעיקר האמנת דברי הרופאים לא מלאני לבי להקל למעשה וכ"כ הרב בתשובת עבודת הגרשוני גם הר"ן לא רצה להתירה על סמך שאותו חצץ אדום דרך להוליד בכליות אלא שאר היתרי' ובדיקו' כמ"ש ע"ש ואף שהי' לה כאב הדבר מורגש שהאמת אתה עכ"ז צידד אחד אל אחד להתירה ומכ"ש בזמנינו לכן קשה לסמוך על הרופאים אפי' ישראלי':
ופתח פתוח לדברינו מצאנו בסי' קפ"ז שמסופקים לסמוך על דבריהם אפילו לאסור אשה איסור עולמות ואפי' מילתא דעבידא לגלויי שמתיירא לשקר:
ועוד אגי' לך בשריות' דהך איתת' כי מה שכתבנו בענין השבר שאינו מן המכו' המוציא' דם היינו אם הוא שבר כמ"ש מעניין שנקרע הפריס' אבל נמצא לפעמים מתקלקל רחם האשה ע"י העתקת הוולד ע"י מילדת שאינה בקיאה ומתנתקי' קשרי' ויוצא' האם חוצה או תולה למט' ממקו' רבית' וז"ל ספר החיי' ספר י"א חקירה ב' שאלה ז' לפעמים נתקי' קשרי' של בית הרחם או מתרככי' ויוצאי' לחוץ מקצתה או כולה תלוי' ועומדת וסיבותי' רבו' וחולי זה ניכר לעין ונראה שם עובי' כביצה עם כאב וכובד בערוו' וצער בהליכה עכ"ל:
וכעת ראיתי תשובה חדשה הובא' לפני מהרב החסיד ר"ש אבוהב מווינצייא ז"ל סי' ק"ע ז"ל לפי הצעת המעש' לא נמצאת מכה באם עצמה לתלות בה ולא דמי' לדין נעקר המקור המובא בגמרא ופוסקים ואיני רואה מן הדין להתירה לבעלה מפני שהדברי' נראי' כפי דרכי הטבע שהדם בא מן מקרה הרפיון ההוא שמתפשט בגידין וחולשת כח המחזיק ככתוב בספרי הרופאים ולא יגרע מפני זה איסור דם נדות שהרי מן המקור הוא בא ומעיין אחד הוא והתורה טמאתו דה"ל כמו קפצה או עשאת צרכי' בחוזק או כההי' דבעתות' מרפיי' ושינוי מראה דם אינו סימנא להתירה כי וודאי דם הבא מן חימו' או אונס או חולי אחר משונה משאר דמי הווסתות הטבעיי' עכ"ל וכן נמצא מזה בסי' פ"ז מתשובותיו:
ואחרי הדברים נ"ל כי גם מעשה הזאת בכל תנועותיו נראה שכן הוא והיתה השבירה בעניין זה מן המקור ולא מהפלת הדקין אל תחת הפריס' וא"כ צ"ע אם נדמה אותו למ"ש בש"ס אין דרך אשה להיות רואה כך להיות המקור חוץ ממקומו הטבעיי' ומקומו המוטבע לו ואין לומר שאין לנו אלא מה שמנו חז"ל שאין דרך אשה להיות רואה דם בחתיכה אבל בעקיר' המקור בזה האופן על ידי העתקת קשריו וריכוך לבד י"ל מה לי הכא ומה לי התם וכמ"ש הר"ש הנ"ל בתשובתו וגם מקרא אתי' לן יען השפך נחושתך ותגל ערוותך והגרת הדם אינה כ"א ממקור דמי' ולא מן המכה שאין בגוף ההכאה הוצאת דם י"ל דגם הר"ש מקיל אפי' בדם נידו' עצמן שהביאן החתיכות לחוץ שהי' טהורה כמ"ש הט"ז ע"ש בהר"ש שלא אסרה התורה אלא אם המקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו מה שא"כ כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראיי' שאסרה התורה והוא לשון הרא"ש שהביא הב"י הרי ג"כ שדימה מילתא למילתא ואינו ממש מ"ש חז"ל ואף אנו נאמר כן שאין דרך הדם לבוא כזה שיוצאת הרחם לחוץ ושלא במקומו המוטבע לה:
והנה לולא דמסתפינא ה"א לפרש עובדא דר"ש וגם האי דאמר ר"ל בנידה דף מ"א מקור שנעקר כ' אשר לכאורה כמה קושי' מצינו בכל הפירושים ובתחילה בדברי הר"ש על האי עובדא הקשה למה לי לפירושו דהר"ש דהרי גם לדעת רש"י מצינן לטהורי ועוד לא פירש אם הי' דם עם החתיכה כמו שהוסיפו הטור ורי"ו ולא היתה פוסקת מלראות כ"ז שהי' החתיכה בבית החיצון והדבר פלא שלא מצינו שכתבו הר"ש בהדיא בהמעשה שבא לפניו וגם ה"ל לפרש מה שהוכיח הב"י שע"כ היו החתיכ' קטנות דלא יהי' פתיחת הקבר ע"י לטמא אותה משום לידה וגם שלא נימוחו הם עצמן ומאי שכתב וכמין חתיכה בשר נופלת לה בבית החיצון אינו מובן דזה עצמו תחילת המעשה שנעקר מקור שלה לפי המובן ועוד יש לבדוק לפחות שלא יהי' דם ע"ג החתיכה וגם חתיכות המקור אינם פלויי ועוד למה לא נתלה במכה רבה כזאת שיצא דם הרבה מקרעיו וגם בעובדא דמימרא דר"ל הרי אין לך מכה רבה מזו וה"ל לטהרה אם יצא ממנה דם ועוד מאי מקשה דלמא באמת הי' דם עמהן:
ואני אומר במחילה מעצמותיהן הקדושים ,כי נ"ל דהכי הוה מעשה כמ"ש שלא נפל המקור כולו לחוץ שהוא דבר שאינו וגם חתיכה ממנה הוא פלאי להיות כן ומאי חידש בו הש"ס דמהי תיתי לא נשאר שמו' עליו ברוב שנשאר בו א"ו שכולו תולה לחוץ כדרך שכתבנו וקמ"ל ר"ל דטמאה בכל דם שיצא למטה ממנה דרך ערוות' אף כי תלוי הו' למטה שמו עליו ומה לי הכא, ומה לי התם ועל זה מבי' מקרא דגם הקרא בהכי פירשו ר"ל והמקשה ס"ד אף שאינו יוצא ממנו דם קמ"ל דטמא משום אותו החתיכה שבתוכו אגור דמו ויוצא דרך בשרו של חוץ שהוא בית החיצון טמאתה ר"ל למקשה דם אמר רחמנא ולא חתיכה ואפי' לר"א ס"ד לטהר דהרי זה:
כאלו לא ראתה כלל והרי הוא לפחו' כרואה בתוך שפופר' ומעתה אין להקשות דה"ל דם מכה שהרי אין זה מכה שמוציא שום דם ע"י המכה כ"א מתוך בשר המקור עצמה ואולי גם רש"י כיון לזה הפירש ולא מיירי בעוקר חתיכה מן המקור מעולם ומה שפירש מקור' שנעקר חתיכת בשר בא לפרש דמילת מקור הוא על נביעת מקור דמי' ובא לפרש דמיירי על חתיכת הבשר שנקרא מקור.
והכי נ"ל לפרש עובדא דהר"ש והי' שנפל וניתק מקורה לחוץ ומ"ש וכמין חתיכת בשר נ"ל לגרוס ולא חתיכו' בוי"ו שהוא מורה חתיכו' רבו' וכן הגי' נופל לה בבי' החיצון לשון יחיד ולא נופלת לה וכן הוא בהדיא בהרא"ש אלא בא להורות על האי עובד" ממש ואתי לאשמועינן דכה"ג יש לטהר אפילו אם תראה דרך מקורה למטה כיון שהוא בבית החיצון ואין דרך אשה להיות רואה כן וצריך לאשמועינן מאי דלא אשמועינן מהאי עובדא דר"ל בנידה דאי משם ה"א דווקא שאין שם דם עם נפילת המקור ולדידיה קמ"ל אפילו דם שיוצא דרך המקור טהור שאין דרך נשים לראות כך ואי מהמקשה דר"ל יש לומר דמיירי בלי דם וטמאה טומאת ערב מפני נוגעה במקור שיצא לחוץ:
והנה לפי דברינו אלו יהי' הדין במכה כזו של יציאות המקור כל דם שיצא ממנה טהור ואיהו גופא עובדא דהר"ש אכן מי יקל ראשו לכוון הלכה ע"פ פירושו מה שלא פירשו הראשונים והנ"ל כיון דבעובדא כזה אין דרך שיצא ג"כ דם מן המכה אלא דרך הרחם הנדחק והוא למטה ויוצא דמו מפיו והרי שמו עליו מה לי הכא מה לי הת' ומקר' מל' הוא יען השפך וגו' ומי יאמר שאין דרך אשה להיות רואה כך ואולי נטיית' ל מטה מרבית' דאם הוא כדרכה לנטו':
ובתשובה צ"צ סי' פ"ו רוצה להקל באם שנתק' והנ"ל כתבב ח מדברי הר"ש אבוהב נראה כן כי הוא דם המקור אתו התור' ומעיין אחד הוא ומה לי הכא ומה לי התם ודי בזה להבין. אן נוטה לבי בנדון זה בעסק השברי' שצריכין בדיקה. ע"י נשים בקיאי' לידע עניינם לטהר אשה ע"י ומתוך דברינו ילמדו היטיב: