אור ברסלב

מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר

לג

לב

נשאלתי מראובן שנשא אשה ושהה עמה יו"ד שנים ולא ילדה ובכל אותן שני' אפי' י ארח כנשים לא היה לה כ"א ב' או ג' פעמים וקרוב הדבר שהיא עקרה מתולדתה כי נמצאים בה מקצת סימני איילונית וביקש ראובן ממני להודיע לו איזה הדרך נכון לפניו אם להיות עמה בהיות נהוג עלמא שאינם משתדלין לגרש נשותיהם שאינם זוכי' להבנות מהן או אם יותר נכון להשתדל במאמצי כחו להפטר ממנה ולזכו' לבנין עדי עד ותיקון העולם כי לא תהו בראה כ"א לשבת יצרה ואין מביאין ראיי' מן השוטים ומנהג בורות הוא:

ואחרי שיתן הדין להשתדל בזה אם יכול לכופה בכך ואיזה כפיי' מותרת לו לכופה בה.

ויהי תשובתי אליו דע בני כי מדעת קונך יש בך שנתעוררת להשתדל במצוה רבה כזאת שהי' קיומו של עולם ובה נעשים הברואים שותפים לבוראם ומדמים צורה ליוצרם ודי בזה למי שראה גדול הפלגת האיומי' ושינוי מהלכו בין העומדים ברומו של עולם על אלו המתרשלים במצוו' הזאת בספר הזהר בפרטו' ברזין דהאי סבא דפרשת משפטים בפסוק ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה כו' ולא ישים אל לבו להבין בין ולהשכיל להשתדל במצוה זאת בכל מאמצי כחו וכי מפני שוטים הללו המקלקלין דבריהם בשוט לשונם וסברת שכלם שכל אנושי אשר למראה עיניהם ישפוטו ומשליכים אמת ארצה הנחמדים מזהב ומפז רב וכאלו אין התורה כדאי הי' להכריע נגד שבוש דעתם וזרו' הבנתם ואפילו שאלת חכם אינם עושי' בזה כל ימיהם אשר עודנה בין שניהם עשה לך רב והסתלק מן הספק:

ובלי ספק להיותי מכירן דמין חבריי אתה כבר עיינתי בפסק הזה וראיתי כי מצד הדין מן הראוי שיכפה הב"ד לכל שוהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שיוציאנה ויתן לה הכתובה וכופין אותו ע"ז בשוטי' כי בדברי' לא יוסר עבד כמו שכל זה מפורש בש"ס ביבמו' בפרק הבא על יבמתו ובכתובות סוף פרק המדיר:

אמנם בדורות האלו אין מדקדקין בכך וגם בענייני הזיווגים כמו שתמצא בתשוב' הריב"ש סי' ט"ו וכבר הביאו רמ"א בסי' א' ובסימן קנ"ד והנה בתשובה זו מבואר טעם למה אין הב"ד נזקקים לזה דאלו כן היה מן הראוי ג"כ למי שאשתו ילדתו זכרים או נקיב' לבד ועדיין לא קיים פו"ר זכר ונקיבה היה מן הראוי לאחר שתשהה ותפסוק לילד עשרה שנים לכוף אותו שיוציאנה וכ"ש אם תהי' זקינה ואינה ראוי' להוליד והנה בהי' כן הי' רוב הנשי' זקינות נוטלת כתובתן ונדונייתן וליכ' כתובה דלא רמו בה תיגרא ותרבה הקטט' והמריבה ועפ"ז נהגו חכמי הדורות שלא מיחו בהם מלנשאם ומכ"ש מלהפרידם עכ"ל.

ובאמת טעם הזה היה מספיק שלא יכפו להפרידם אבל היה להם למנוע תחלת הנשואין באשה כזאת ואפי' בהפרדם כיון שהוא מדיני דש"ע במה נשתנה בזה עתה שגם בזמנם הי' בהו קטטות מסתמא ואפילו הכא לא חשו לי' וכפו בכך:

אכן כתב עוד שם טעם אחר וז"ל וכן אפשר דמהאי טעמא אין כופין באלו הארצות להוציא אשה שאינה בת בנים ושישא אחרת בת בנים שהרי באלו הארצות אין מקפידין בכך ואדם נושא שתים ושלש נשים ואין מכלים ע"כ והטעם הזה נראה והגון לפנינו ואף על גב דמשמעו' הש"ס דאף אם אמר הוינא בהדי' (כלומר שישא עוד אחרת עליה) כופין אותן והוא מטעם דכל כמה שיש לו הראשונה לא נסיב ל' אחריתי אי נמי לא יהיב לי' אחריתי כמ"ש הנמ"י ביבמו' ובכתובו':

ויש לומ' דגם בש"ס שם מיירי למאן דלא ספיק לי' לאנסובי תרי כגון דלא יכול למיקם בסיפוקייהו דלא יהבינן לי' אחריתי ולכך כופין אותה שתצא ממנו ואף כי ישנו רובא דעלמא דיכול למיקם בסיפוקייהו מכל מקום מתרץ שם הש"ס דכיון דלפחות מחולק הדין הזה לפעמים משארי דיני כפיי' דקתני מתני' התם תו לא קשי' למה לא תני לי' להאי דינא במתני' אבל על הרוב שמעינהו להו דשכיחי דנסבי טובא דהרי נושא אדם כמה נשים ומכ"ש במקום מצוה כזאת ולכן אין מדקדקין בענייני הזיווגים לכתחילה אפי' שכל ימיו בעמוד לישא אחרת על אשתו קאי וכן משמעות לשון המשנה ביבמות נשא אשה ושהה עמה יו"ד שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל דמשמעו דישא עליה כמו שפירש"י שם אלא דבגמרא מייתי עלי' ברייתא דקתני בה יוציא שמשמעו בע"כ ובאתה לרמוזי דאיכא נמי דכופין אותו כגון בדלא מצי למיקם בסיפוקייהו צריך להוציא בע"כ כמ"ש דלא מנסיב לי' אחריתי ויתרשל אבל מי שיוכל לקום בהו בסיפוקייהו אינו בגדר כפיי' כלל דכל ימיו יאמר א אשא אשה ההוגנת לי וישרה בעיני ולכן במי שאין לו אשה אינו בכלל כפיי' שיכול לומר לא מצאתי ישרה בעיני והוגנ' לי ואין כפיי' אלא למי שיש לו אשה ושהה עמה יו"ד שנים ואינו יכול למיקם בסיפוקייהו דאז אמרינן גרש הראשונה דבלא"ה אין נותנין לו אחרת ולא מנסיב לי' אחריתי כנ"ל בדעת הרב לתרץ:

ואחרי הראינו כי טעמו של הריב"ש השני הוא היותר נכון ומקובל על מה שאין אנו כופין בז"הז א"כ במדינות אלו שאין מי שרשאי לישא אחרת על אשתו מפני חרם ר"ג מ"ה שנתפשט במדינו' אלו ואם מצד מניע' חוקי דתיהם אשר אנחנו יושבים ביניהם והאיסור הזה לישא שתי נשים להם כערות א"א ויש בו סכנת נפש הי' מן הראוי לכוף השוהה עם אשתו מכ"ש הרוצ' ליש' מתחיל' אשה שאינ' בת בני' אלא שאין לנו כח להעמי' משפטי הדת על תילם בכל דבר אם מפני יראת המלכות ואם מפני שגברו יד בעלי זרוע ויש שמחה שאנו מוצאי' סמך להניח אותן מבלי כפיי' ואנו סומכים על סמך טעם הראשון שכ' הריב"ש אבל הבעל בעצמו עכ"פ מחוייב לעשות אשר בכחו ולעמוד על נפשו וליקח אחרת אולי יזכה להבנות:

ואם תאמר אשר עינינו רוא' כי מעולם אנשי השם הגדולים לא גרשו נשותיהם הזקינו' אשר כבר חדלו להם ארח כנשים ולא יוכלו לילד עוד ואין להם כ"א זכרי' או נקיבו' לבד ולא קיימו המצוה על תיקונה ויש אשר אין להם כ"א זכר אחד או נקיבה י"ל כי אולי הני סמכי להם על מ"ש הנ"י בשם הרשב"א דאיכא דס"ל דהאי דינא דשהה עם אשתו יו"ד שנים כו' דווקא אם לא ילדה כלל קאי ואין לו ולד כלל אבל למי שיש לו בן אחד אין הדין כן ואף דלא קיים המצווה ומאי נ"מ י"ל דיש לחלק בין מי שאין לו בנים כלל למי שיש לו ולא קיים המצוה על תיקונה שהרי לעניין ייבום כל שיש לו בן אחד א"צ אשתו לייבום וכן אמרו שמא לא זכה להבנו' ממנה הלשון הזה משמע דווקא למי שמחוסר כל בניינו אבל מי שיש לו בן א' שהרי יוכל לזכות ע"י לבנין עדי עד לא:

ולקמן נחלק בנייהו שלא היתה עניין הכפיי' לקיים מצות פו"ר אלא משום כי לא תהו בראה דכל שיש לו בן אחד שוב אינו בכלל תוהו בראה ולכך אין כופין עוד בזה שיש לו בן או בת אחת:

והראי' לזה מאברהם שלא הי' לו כ"א ב' זכרים לדעת ר"מ דלא ס"ל בת הית' לאברהם ואפ"ה לא השתדל ליקח אשה אחרת לאחר שילדה לו יצחק אף כי היתה זקינה וגם זה האחד היתה לה דרך נס כמו שאמר היפלא מה' דבר וגם ליצחק לא מצינו בנים ולא לקח אחרת אף כי נתרפא מהיו' עקר ומסתמ' היה מוליד אלו לקח לו נשים ועוד שלא מצינו שעשו אבותינו השתדלות ע"ז בתפל' כמו שעשו להם בהיו' אין בנים כלל דכתיב ויעתר יצחק כו' וכן באברהם ואח"כ לא מצינו שעשו השתדלו' הרבה לקיים המצוה כתיקונה והא ודאי כי יש דברי' בגו לחלק בין מי שאין לו כלל למי שיש לו קצת בניין אף כי לא קיים המצוה על תיקונה וכיון שזה שאנו כופין מאברהם רמיזה לי' אין לנו ראיי' על הכפיי' כ"א באין לו כלל ולזה לא השתדלו אלו הגדולי' כ"א למי שלא זכה כלל להבנו' אבל מי שהי' לו קצת בניין בן או בת ומכ"ש בנים הרבה או בנות הרבה אף כי לא קיימו להם המצווה על תיקונה ולהיו' קשי' הגירושין ולישא עליה אין רשאי במדינו' אלו לא עשו בזה שום דבר כן נראה לי בכוונת הגדולים אשר שמענו אבל שמענו רבים מהם מי שלא הי' לו בנים כלל וידעו בנפשם שאין החיסרון מצדם השתדו עם נשותיהם שיתגרשו ונשאו אחרת:

איברא כי מדברי הריב"ש שם נראה דע"כ לא כתב הנ"י ושאר המפרשי' דבילדה פ"א אין כופין להוציא דווקא בשהת' יו"ד שנים שעדיין לא הוחזק' בעקרה ואפשר שתלד לו עוד שהרי כבר זכה לבנות ממנה ואולי מקרה הוא אבל באם הי' זקינה שאין לה תקנה שתלד אעפ"י שילדה לו ויש לו בנים ממנה כ"ז שאין לו שיוצא בהן המצוו' פו"ר ראוי לכופו אותו אבל מדברי הנ"י דלא חילק בכך אין נראה כן:

ועוד כיון דאית להו דעל שיש לה בן אחד לא תנן במתני' מנלן שוב לחדש מלבינו:

ועוד הוכחנו מאברה' היפך מזה וגם דברינו מקובלים על אזן השומע שיש לחלק בכך ובהדי' הובא בנ"י דעה אחת שכתב כל שיש לו בנים ואפי' כולם זכרים או נקיבו' אעפ"י שזכר ונקיבה הי' המצוה אין כופין אותו להוציא הרי בהדי' דלא משום המצווה איתני לזאת התקנה אלא מהאי ראיי' ורמז שמצאו מאברהם וכל שיש לו קצת בניין כמוהו שהי' לו שני בנים לא קפדי אינהו דאל"כ אין אני יודע לחלק מ"ש בין מי שיש לו בן אחד או שיש לו שנים או שלשה כל שלא קיים המצווה כתיקונה אלא וודאי דאיכ' דס"ל דכיון דמצינו דקפיד אברהם עד שהי' לו ב' זכרים לכך לא סגי להו בן זכר אחד ואיכא דס"ל דאפש' אלו היה לו אחד לא הוי נסיב אחרת ותחילת השתדלותו לא הי' אלא מפני שלא הי' לו בן כלל ומקראי הכי משמ' וכיון שכן שיש להם פירושים שאין כופין למי שיש לו זרע אחד ה"נ אינם מקפידים בעצמם להשתדל כ"כ מי שיש לו שום זרע ומה גם הגיזומי' במדרש הזהר כלם למי שאין לו זרע כלל איתמר ולהיו' קשי' הגירושין ואהבת נשותיהם וקטטות סמכי שלא לגרש אבל כל שאין לו בנים כלל הא ודאי אף שאין ב"ד נזקקין בזה"ז לכוף להוציא מאיזה סמך מצאו להם מכל מקום אף אם ישתוקו. הם לא ישתוק הבעל בעצמו ממצוא כל חפצו לישא אחרת:

והנה באמת למה אין כופין למי שלא קיים המצוה כתיקונה להני מפרשי' דס"ל הכי במתני' דלא תני לי' שכופין אלא למי שאין לו בנים כלל ולמה ישתנה המצוה הזאת מכל שארי מצות. עשה שאין מתן שכרן בצדם י"ל שאין הדבר דומה לשארי המבטלי' המצות דאפשר למי שאין נושא אשה כלל הוא דהיה מן הראוי לכופו (אף כי כתבתי דאין שייך כפיי' לאינו נושא היינו אם אומר טעם שאינה הוגנת לו) אבל הנושא אשה ואין לו בנים ממנה דאולי המניעה ממנו משום ספיקא אין כופין אלא ממאי שמצינו רמז מאברהם שנשא אחרת והשתדל עליו בכל מאמצי כחו היינו כשלא זכה לשום זרע אבל כל שיש לו זרע אחד ששוב אין לילף מאברהם משום המצוה אין לנו לכוף כמ"ש ואולי גם עלי' דידי' לא רמי דכיון דעשה את שלו אלו זכה הק"בה נתן לו מן הראשונה בזמן שהיתה ראוי' לילד כן יש לצדד בזה ולחלק בין שיש לו זרע למי שאין לו ובהכי נמי יש סברא לחלק בענין קפידת הבעל בעצמו וכבר נמצא כזה נמי שאמרו גבי חצי עבד וחצי חורין שכופין לרבו לעשותו בן חורין וכתבו הטעם שם במשנה דכתיב לא תהו בראה ולא כתבו להם משום מצות פו"ר וכן מקשין תו' על זה ולדעתי ניחא דלא הקפידו להם אלא בכך משום שאין לו כלל ומשום כי לא תהו בראה נראה להם כי גדול כחו כמו שמצאו על השתדלות האבו' אבל כל שיש לו זרע דשוב ליכא משום שבת כדמשמע ביבמו' אף שלא קיימו המצוה שהרי גם הם שוב לא השתדלו כל וכן משמעות במגילה דף ך"ז עמוד א' דמצוה לא תהו בראה גדול ממצות פ"ור ולכך מייתי לי' שם לדחות שאין ללמוד משם לקנות ס"ת בתורה מהאי קרא דה"ל טפי משאר עשה כמו שמתרץ על לימוד תורה שהוא גדול שמביא לידי מעשה דו"ק:

ועל פי זה נהגו אלו הגדולים שאינם משתדלים למי שיש לו זרע אפי' בן אחד או בת אחת אבל למי שאין לו כלל הא ודאי אחרי שמן הדין הי' לב"ד לכופו מכ"ש שהוא יעשה וישתדל לישא בת בנים לזכות לבנות ממנה ולא ימחה שמו מישראל והדברים עתיקי':

ואלכה ואשובה אל מאי דפסק הראב"ן דכל הני דיני כפיי' דתנן ביבמות דווקא בא"י אבל בח"ל לא והמרדכי הבי' דעתו ג"כ ויש מן הפוסקים דס"ל דגם דעת מאור עינינו רש"י ז"ל כן הוא מפירושו שכ' על ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין דלמא משום עון ח"ל הם עקורי' ע"כ מני' משמע שלכל אדם אמרינן שמא בשביל ישיבתו בח"ל הם עקורים וכ"כ הדרישה בסעיף מ"ד ולדידי אין מדבריו הכרע אדרבה התחיל וכתב והא דלא נסיב לה כו' בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה לו דלמא משום עון ח"ל הם עקורים ע"כ ומדלא כתב לה רש"י בלשנא דאשמועינן הש"ס דבר זה והכי הל"ל ומדלא נסיב בהנך שנין קמאי דיתיב בפדן ארם ש"מ שאין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין וגם לישנא דקאמר בש"ס עולה לו לדיוקא אתי דווקא לאברהם אינו עולה וכמ"ש בע"ה ומני' לקח רש"י פירושו דמפרש לי' בלשון קושי' ותירץ על אברהם לחוד דלו אינו עולה מפני שהי' מזלו שלא להוליד אלא שהק"בה הבטיח אותו לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול נמצא שלא הי' הבטחון א"ל והיאך ס"ד להיות מניין השנים שעכב בח"ל מן המניין וגם משום שהיתה לו אמירה וציווי פרטי' ליסע לא"י ועכ' בח"ל ועל זה היתה הבטחון לו שיעשהו שם לגוי גדול והא ודאי לא יעלה לו חשבון ישיבתו בח"ל מן המניין משא"כ לשאר כל אדם כמו שאבאר בע"ה עוד ואף לפי דעת הרמב"ן שהנסיעה לא"י הי' מצוה תמידי' מ"מ אין החיוב כ"כ בזה"ז ולא יהי' כמבטל מצוה מ"מ אין אנו תולין בו דאל"כ יהי' הדבר לכל מבטל מצוה נימא שמא באותו עון הוא וא"כ יהי' דין המשנה הזאת נוהג באחד מן האלף אשר יעשה טוב ולא יחטא כי מה אולמ' דהאי עשה מכל עשה דעלמא אפילו לדעת הרמב"ן ואדרב' מצינו ת"ת ודומיו גדולים מאוד לאפוקי לאברהם כמ"ש מן הראוי שלא יעלה לו כיון שעל זה הבטיחו השם אם יעשה המצוה הזאת אשר מפיו נצטווה אליו ושם יזכה לבנים כדאי' במכילת' ושם אעשך לגוי גדול בכאן אי אתה זוכה לבנים:

והשתא א"ש האי קשר דלפיכך דאמר בש"ס לפיכך חלה הוא כו' אשר נתקשתי בהבנתו וקישורו לכאן ומנלן להוציא האי דיני' מני' דקאמר לפני זה לפירש הרא"ש בו תמוה כמ"ש בע"ה אבל למ"ש יהי' פירושו אחר שאמר לאברהם לא עלה ישיבתו בח"ל דעדיין איכא למימר אף שלא היה ראוי לילד בעת ישיבתו בח"ל מ"מ יעלה לו במנין השנים דמיד בואו לא"י ולא ילדה לו שרה הי' לו לישא הגר או דנילף שצריך להשהו' יותר מי' שנים שהרי מלבד ישיבתו בח"ל שהה י' שנים בארץ אלא די"ל א"כ קרא למה לי דאמ' מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ מניין ישיבתו בארץ למה לי דמאי נ"מ בזמן שבתו בארץ כמ"ש רש"י וטפי ה"ל לומר מנין הזמן ששהה עם אשתו א"ו בא ללמדינו שאין זמן ישיבתו בח"ל עולה לו לפיכך ה"נ חלה הוא דה"א ג"כ לומר שאם חלה עשר ויש מהן מקצת זמן שהיתה יכול' להתעבר ממנו אפי' אין כל הזמן הי' ראוי' להתעבר מ"מ הזמן עולה עשר שני' ביחד ולזה נפקא לי' מאברהם דע"כ ללמד הוא בא מאי דאשמועינן המקרא ויהי מקץ עשר שנים כו' ומשמע להו דהאי דינא אתי לאשמועינן:

ואלו נאמר שאין ישיבת ח"ל עולה לשום אדם ויהי' דבר זה גזירות הכתוב דהא ודאי משום חט' א"א לומר דמ"ש מכל שארי החטאים אלא דיהיה כן גזירת הכתוב א"כ נוכל לומר דאין ישיבת ח"ל עולה מגזירת הכתוב וחלה מקצת היו"ד מנ"ל דלא יעלה לתוך חשבון היו"ד שנים שלא ילדה וכ"ת משום שלא עלה שנים שהי' אברהם בח"ל ישיבת ח"ל גזירות הכתוב הוא דו"ק:

אלא וודאי דלשאר כל אדם אין בין ישיבת ח"ל לא"י מידי אלא לאברה' לחוד וע"כ הא אתי קרא לאשמועינן לדורות שאם חלה הוא כו' דהרי הוא בדומה לו דו"ק היטב:

אבל מאי שפירש הרא"ש משום דקשה לי' פשיטא שזמן שאינה ראוי להוליד לא יעלה לו ומני' הוכיח דאף אם ראוי לשמש ולהוליד כל שהי' לו צער ועונש כזה נאמר אולי עונש וחטא שגרם לו להיות חולה או חבוש גרם לו שלא יוליד ולא נ"ל דא"כ אף בכל צער נימא כן מי שנשרוף ביתו או טבעה ספינתו בים נימא הכי ולדבריו פשיטא שיקשה אם אדם. חטא באיזה חטא בפרהסי' לא נכיפנו ונתת דבריך לשיעורין א"ו כמ"ש אני פירושו:

ואי משום דקשה פשיטא כבר כתבנו דחלה מקצת היו"ד קמ"ל דלא יעלה אותן השנים בתוך מניין עשר שנים ואף שאינני כדי להשיב ארי הזה עכ"ז כתבתי הנ"ל ותורה הי' ועכ"פ בעניין ישיבת ח"ל רבו הדיעות שכופין אף ליושבי ח"ל וה"נ משמע סתם לשון המשנה שאינה

והרא"ש כתב דלא מסתבר טעמייהו בזה שיבטל אדם מפו"ר בטענה רעועה כזאת דהא חזינן רובא דאינשי פרין ורבין בח"ל ואחד מני אלף שלא זכה להבנו' מאשה אחת נתלה לו בעונש דירת ח"ל לפוטרו מפו"ר ולענ"ד נראה שא"כ מן הראוי לכופו או שישא אחרת או שיסע לא"י כי מאי איכפית לן שיהי' המניע' מה שתהי' נכוף אותו שיפרה וגדולה מזו כופין לאדון חצי עבד שישחרר חלקו משום ביטול פו"ר ותהו בראה ואפי' בלאו דלעולם בהם תעבודו כדי שיזכה העבד דאיהו איסורא רבא ואם מן הדין שאין לכופו על העליי' שאין אדם מחוייב לעקור דירתו ומשכני' וכמו שנכתוב העניין עליי' א"י א"כ אף אנו נאמר גם מן השמים אינו ראוי לענוש על כך עד שנאמר שיגרום החטא הזה שלא זכה לבנות ואם נתלה במזל ח"ל מכ"ש שהעקר בא"י שלא לכופו ונתל' עקירתו במזלו ואם נאמר כי בח"ל אינם יושבי' כ"א תחת המזל ובא"י ע"כ צ"ל איזה סיבה שאין יושבים בא"י תחת המזלות שהרי אנו רואים דשכיחי עקרי' בא"י כמו בח"ל והדברי' עתיקי') :

ומכ"ש בז"הז שנתפשט הוראת ר"ח שכתבו התו' בסוף כתובות ע"ש שבזמן הזה אין מצוה לדור בא"י משום הרבה מצות הנהוגים שמה וכיוצא בו הרבה טעמים נאמרו בענין מניעת דירת א"י ע"פי הרבה פוסקים קמאי ובתראי ואף כי הארכתי בתשובתי לסתור מקצת דבריהם מ"מ גם דבריהם נאמרים באמת והסומך על דבריהם בודאי עשה ע"פי הוראת ב"ד הגדול כמותם ואינו ראוי לעונש גדול כזה וחוזר הדין לכופו גם בחוצה לארץ בז"הז והוא נכון:

ועוד אלו נחוש לסברתם ולמתלי מניעת לידת' בעונש ח"ל אף כי רחוק הוא מאוד ומהו נשתנה עליו סדרי בראשית מכל אדם כי אדם אחד מאלף מצאתי כזה ולמה לא. נתל' נמי בא"י שמא המניעה והסיבה מצדו להיות עקור מתולדתו ואף אם נאמר לחלק שאין תולין בא"י בו משום דהוי מיעוט' דמיעוט' להיות המניעה מן האיש לאפוקי בח"ל יש גם כן הנמנעי' בעון דירת ח"ל וגם יש נמנעי' מצדם יש לומר דחיישינן למיעוט' דידהו שלא לכוף אף כי מיעוט' הם מכל מקום חיישינן למיעוט' אבל זה אינו כיון דכל הני הנמנעין הם א' מאלף חשבינן לי' כול' למיעוט' דמיעו' ומה גם כי למיעוט' לא חיישינן ומכ"ש להקל במצוה רבה כזאת מן הראוי שלא לחוש לו:

ומ"ש הרא"בן ודעמי' להביא סמוך למה דאין מעשין בזה"ז אפ"ור מדתני משחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים כו' וסיים בה המרדכי לפחו' אין כופין להוציא ואני תמה א"כ גם בא"י מן הראוי מטעם זה שלא לכוף, וא"כ בריית' דתני בה יוציא שפירושו לכוף להוציא בכדי. הי' שינויי' (ועיין בתוך ביצה דף ה' ד"ה הא לן הא להו) ושמואל דאמר אף למי ששהה עם אשתו לדורות הראשוני' קאמר וה"מ לשנויי' שם דבר הנוהג בזמן הזה. קתני במתני' שם הגם כי גם למאי שכתבנו דאיכא מאן דס"ל דדווקא בא"י אית' להאי דינא ה"מ נמי לשנויי הכי מ"מ אין זה קושיא כ"ה דנהוג מיהו בזמנינו ורבי תני להו לבני א"י אבל לפמ"ש קשיא א"ו שאפי' לדבר זה אין למדים מכאן דאטו יבטלו המצוה של פ"ור מכל וכל דקאמר דין הוא כו' א"ו לתוס' וריבוי בנים קאמר כמ"ש תוס' שם בהדי' ומה דקאמר ונמצא זרעו של א"א כלה מאליו כלומר שתתמעט ולפי הגירסא שבספרי' שלפנינו דאית' שם על שתיית היין ואכילת בשר אמר שם מיום שחרב בית המקדש ועל שלא לישא אשה ולהוליד בנים קאמר מיום שנתפשטו הגזירות שלא לכנוס לשבוע הבן ומבטלי' מעלינו תורה ומצות כו' אפשר לקיים אפי' יהי' פירוש המימרא דלשם שלא לישא אשה ולהוליד בנים כלל ג"כ נכון ע"פי מ"ש שב"ד גוזרין לבטל המצוה בשב ואל תעשה אפשר שיהי' מן הדין שנגזור על עצמינו עד יראה ה' שע"יכ זרעו של אברה' אבינו כלה וחלילה שיעשה לנו השם כך אחר שהבטחינו כי הנה השמים כו' ועל כרחו יעזור לנו שתתבטל הגזירה הרעה הזאת מעלינו ונמצא לפ"ז סיומה של הברייתא שנויי בטוב אבל לפי פשוטת הדבר קשה מאוד שח"ו יהי' שורת הדין בשביל מצות המילה שמבטלין אותנו נגרום שיכלה כל זרע ישראל ח"ו הלא אין זאת מן המצות שיהרג ואל יעבור ועוד מתחילה אומרת הבריי' שהי' מן הדין שנגזור בכך עד שיכלה כל זרע ישראל ומסיים אלא שאין גוזרים ואפ"כ ה"ל לסדר דבריו אבל לדברינו הו' דבר דבר על אופנו וכבר מצינו שנויי' בש"ס כזה שמדא עבידא דבטלה ומעקיר תקנת' דרבנן מקמי' שמדא לא עקרינן והוא ממש דברינו למדייק בה שלפי שעה קלה הי' מן הדין לגזור בכך דודאי עביד דיתבטל שמדא ומסיים אלא שאין גוזרין ולאו משום דיכל' זרע אברהם אלא שאין מקיימין הדבר ואינם יכולים לעמוד בלי צוות נשים:

וא"כ ע"פי זאת הגירסא לא שייך למגזר כ"א בזמן דאיכא שמד ולא בז"הו פשיטא דנכוף למבטלי' מפו"ר ולדעתי היתה גירסת הש"ס לפניהם בטעו' כמו שאירע שיבושי' בדברים אלו מפני יראת האומו':

ואף כי יהבינן סברתם בכל דבריהם בעניין כפיית ב"ד אבל כל מי שנוגע יראת השם בלבו וחפץ ה' בידו יראה לעשות עם אשתו ולהשתדל עמה שתלכי מאתו בגט ואף אם יצטרך ליתן לה מלוא ביתו באהבת המצוה בוז יבוזו לו:

ומעתה הגיענו השם אל המקום אשר הכינותי לברר אם רשאי לכופה ובאיזה מן הכפיי' והוא מתחלק לשלשה ראשים אם רשאי ליקח אחרת עלי' אפי' אם אינו יכול לשלם לה כתובת' או אם יתן לה גט בע"כ ואם לא יעשה לה כאלה אם רשאי למנוע ממנה שאר כסות ועונה עד שתאמר רוצה אני בגיטך:

והגם היה מן הראוי לברר דינים אלו על בוריין באשר המה נמצאים בדבריו הראשוני' ואחרונים אם תיקן רבי' גרשון תקנותי' במקום מצוה כי מהן דס"ל אפי' במקום מצוה נתקיימו גזירותיו ואי' מאן דס"ל דבמקום מצוה לא תיקן כאשר תמצא בתשובת הרשב"א והרמ"בן ובמרדכי ריש פרק הבא על יבמתו ובתשובת ר"י מינץ סי' יו"ד והר"אם בתשובותיו משיג עליו והר"מ פאדווה בכמה מקומות מתשובותיו בסי'. י"ד וי"ט מסכים לדעת הרא"ם וגם הר"שך בכמה מקומות מסכים לדעתו דבמקום מצוה לא תיקן וגם בספר בית שמואל סי' קנ"ד ס"ק ל"ה פסק דיכול לגרשה בע"כ וכן פסק בספר בית הילל סי' א' ועיין עליהם ותמצא בזה מגמתך אכן לדעתי במדינות אלו שני דרכי' אלו לישא אחרת עלי' או לגרשה בע"כ שניהם כאחד לא טובי' בעיני האומות אשר אנחנו דרים ביניהם ויש בזה חששות ע"כ לא שמענו שיעשה מאלה וגם אני לא אשים דברתי בו ואבאר אם רשאי לכופה במניעת שאר כסות ועונה:

ובדבר הזה נ"ל כי פשוט הוא לכופה בכך ע"פ מ"ש הרא"ש בכלל מ"ב סימן א' יע"ש באורך ובתשובת הרא"ם סי' למ"ד דאפי' בכל דעלמא אם רוצה הבעל לגרשה בלתי רצונה רשאי אותה בכך למנוע ממנה שכו"ע וכן כתב הב"ח בסי' ע"ז ואם כי בספר ח"מ ובית שמואל משיגים על זה עכ"ז במקום מצוה כזאת לית דין צריך בשש דרשאי לכופה בכך ופשיט' דאין כח בשום ב"ד לכופו על זאת המניעה דיכול למימר קים לי כהני דסבירי ליה דבמקום מצוה לא תיקן כלל ולדעתי אריכת הדברים בזה הוא אך למותר שאין ספק בזה להמעיין בסי' קי"ז ובספר ב"ש שם ועוד בסי' ע"ט ס"ק ד' והש"ך בתשובה ח"ב סי' ל"ו:

ואם לחשך אדם לומר במאי שלקחנו ממנו דברינו ולפקפק בו כאשר נדמה הדברים בקל להדוח' ועיין בתשוב' מהר"א ששון סי' נ"ה עכ"פ בנדון שלפנינו הדין פשוט שרשאי בכך וטב לי' למעביד הכי בלי פקפוק.

וחשבתי לדעת זאת אם יש תקוה לבנות ישראל לשוב לבעליהן אחרי שיגרשו' גט פטורין ויחזרו להבטיח אותן אחרי שיתקיימו המצוה באחרת שיקח לו יגרשו נשותיהן שיהי' להן וישובו ליקח הראשונו' ויש בזה כמה ספיקו' אם הבטחה כזאת משעבדתן ליקח אותן הב' אם רשאי לחזור ליקח הראשונה מפני ששנינו המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר אם הנדון הזה פוגע באיסור זה הג' אם רשאין לגרש נשותיהם השניי' בע"כ אם בתחילה נשאו להם בתנאי הזה אם לא תקון הגאון גם על זה שלא לגרש בע"כ ומה' נשאל עזר שנוציא הדין לאמתו ושלא נכשל בדבר הלכה ויצילנו משגיאות כי חסרוני ידעתי ומה אני להשתקע בדבר הלכה כזאת אבל אין אני אומר קבלו דעתי, כ"א כאחד מן התלמידים הדן בקרקע ואם לפני רבותי יראה הגון הוא יאמנו דברי:

והעיון הראשון בנדון שלנו אם הבטחה כזאת משעבדתן ואופן ההבטחה מבואר בח"מ בסי' ס' ובסי' ת' שם בהג"ה הרמ"א ואופן השיעבוד בסי' ר"ז.

אכן אם רשאי לחזור לקחת אותה אם יהי' בו משום המוציא אשתו משום איילונית לא יחזיר אם לאו:

דע שאין המוציא אשתו ששהתה יו"ד שנים ולא ילדה בכלל הזה אלא רשאי להחזירה כמ"ש תוס' בגיטין וביבמות דף ס"ה בד"ה אי איהי שתקה דעל זה לא תקנו כלל כדמסיק שם דאמרינן השתא הוא דבריית' ומכ"ש היוצאי' מבעלה הראשון לבד דרשאי להחזירה ואמרינן אף אם אלו תלד עם אחר אינו יכול לקלקלה דלא זכה הראשון להבנות ואין כאן קלקול דלדידי' לא זכתה ועם אחר תזכה להבנות דיש כמה דברים המונעים הריון מצד מזגם באשר אין ייחס ושיווי בין זרע האיש לזרע של האשה ולזה ימצא נשים שלא תהרו עם איש אחד ותהרו עם אחר וכן האיש ולפעמים יוליד ייחס בין שניהם אחר הרבה שנים ותהרנה אחר כמה זמן שלא נתעברה כי ברוב ימים תמצאנה ייחס בין שני המזגים כי אם יהי' שניהם חמי' מאוד או קרים לא תהרנה (ואחד מסיבת קרירת הזרע וחומה לפי מציאת תענוג האשה במשגל האיש שאז נפתח היטב בית רחמ' ויחמנה הזרעי' ושנוי הזה לפי שינוי האצבעו' כמ"ש לפי שאין כל האצבעו' שוות ועפ"ז אמרו ספרי המוסר כי יתרבה תאוות האשה הנבעלת מאינו ישראל מהנבעל' למהול והוא אחד מטעמי המצוה הזאת נמצא שיהי' עפ"י דברינו לפעמים המיל' סיבה להריון האשה יותר מאלו הי' הבועל א"י אם היה מצד תוקף חום זרעה ועפ"ז יובן פשט הפסוק באמירת אמנו שרה לפי חושבה שעפ"י תוקף חום זרע' לא ילדה ע"ע ואחרי שנתמועט החום בהשקט הביא' מאבר אינו נימול ילדה.

(אף כי היתה סיבה מאת ה' כ"ה מ"מ חשבה הי' שהיתה הסיבה עפ"י הטבע ולא הי' נס נסתר כ"א עפ"י הטבע וזה הי' המניעה לסיבת שלא הרתה לו) ולכן אמרו מי מלל לאברהם כלומר שהי' נימול מאז מעולם הניקה בנים שרה כלומר שהיתה מנקת הרבה בנים לו ויהי' לשון מלל מלשון מילת האבר והוא מן הכפולי' וכן ראיתי לפרש בספר צפנת פענח שחיבר הרי"ט) והאריכו הרופאים בהכרת הענין וסיבת המניעה מאיזה מזג עיין בספריהם ואין הרפואה שכיחי כ"כ ולגמרי מגרש לה ואין כאן קלקול ורשאי להחזירה:

אכן אחרי בא בשאלתך שנתקלקלה בווסת' אולי דמי' להא דאיתא בפרק קמא דנידה אשה שאין לה ווסת לא יחזיר ועפ"י מאי שחלקו שם התוס' דכיון שקילקל הווסת שכיח דמתרפא לא הוי מגרשה אלו ידע שסם מועיל לה.

איברא הנ"ל דלא דמי' דשם מיירי שנתקלקלה בווסת שאין לה קביעות וחיישינן שתראה דם מחמת תשמיש דזה אפשר שכיח להתרפאות אבל מניעת הווסת אין שכיח להתרפאות ומכ"ש בהיות שאין לו בנים הימינה ג"כ דמהי תיתי יועיל לה שאין לה ווסת גם כן דנימא דלא גירשה אם ידע שסם מועיל אחרי דלמניעת הבנים הרפואה קש' מציאותו כמו שכת' התו':

והיותר קשה לי הוא אשר שמעתיך חששת בה שהיא איילונית שאין לה דדים כדרך נשים דעלמא על זה נראה לי שיש לחוש שאסורה לחזור לך דה"ל המוציא אשתו משום איילונית אע"פ שנסתפקו בזה שהרי אין מחזיקין בסימן א' משו' איילונית ועיקר מגמתך משום ששהתה יו"ד שנים ולא ילדה וי"ל דאין כאן קלקול כבמוציא אשתו משום איילונית לחוד כמ"ש התוס' שם בגיטין דכיון דיתגלה אח"כ שאינה איילונית יכול לומר אלו ידעתי לא הייתי מגרשה דהרי וודאי גם למפרע לא הייתה איילונית ולא שייך שהשתא הוא דבריית' ואיכא קלקול לר"י אבל כאן נשתהה ג"כ עשר שנים מהוליד וא"כ אף אם ידע אז שלא היתה איילונית הי' מגרשה משום שאינו זוכה להבנות ממנה וליכא קלקול כבשאר שוהה ונשים עקרות שאמרינן השתא הוא דבריית'

אלא דלפ"ז יה' בכל מוציא אשתו משום איילונית אם שהתה ג"כ עשר שנים ולא ילדה לו מותר להחזיר ולא מצינו שום חולק בזה ומאן דהוא בדורינו להמציא חילוקים מלבו בדיני' המוזכרים סתם במשנ' וע"כ נ"ל דגם בנדון הזה אסורה להחזיר לך ואף שלא נמצא בה כ"א סימן אחד דאיילונית מ"מ הא ודאי כל מוציא אשתו משום איילונית בכה"ג מיירי דלא נתאמת כן בוודאי וכדמוקי לי' הר"ן דאל"כ ק' אפי' גט אינה צריכה וכמו שתמהו על זה בתו' גיטין:

אלא דבעיקר הדין הזה מצינו ג' דעות דעת הרמ"ה דס"ל דבעינן דווק' דאמר לה משום איילונית אני מוציאך דאז יכול לקלקל אותה אח"כ אפי' כפלי' לדיבורי' אינו יכול להחזירה והרא"ש ס"ל דבעינן דווקא כפלי' לדיבורי' ובלאו הכי אינו יכול לקלקלה והרמב"ם לפי מאי דפירשו הרב המגיד אפי' בלא אמר לה כלל מצי' לקלקלה כיון שהוא מום גדול וזהו שבגמרא לא הוזכר והוא שאמר לה באיילונית ונמצא למיחש לפסק מרן הרמב"ם אסור להחזירה אפי' בלי שיאמר לה בשעת גירושין משום איילונית אני מוציאך והוא הדיעה השלישי' המובא' בש"ע.

והנה האחרונים כתבו שאין פירושו מוכרח ומשמעות הסוגיא אינו כן אלא מיירי כשאומר לה מפני מום זה אני מגרשך והב"י מסכים דאפילו לשיטת הרמב"ם איירי דווקא כשאומר לה מפני שאת איילונית אני מגרשך וכן נוטי' דברי רוב הפוסקים ע"כ אני מוכרח להאריך קצת מ"ש בחידושי לגיטין לתרץ דברי הרמב"ם מאין ולאין הוציא הרמב"ם פסקיו בזה וביאר כוונתו בלשונו שם שהוא קצת מגומגם לכאורה וצריכין להביא לזה שיטת הגמרא בגיטין דף מ"ה:

המוציא את אשתו משו' שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ר' יהודא אומר נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ובגמר' על זה אמר רב יוסף בר מניומי והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך משום שם רע אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקול אי אמר לה הכי מצי' מקלקלה ואי לא לא מצי מקלקלה א"ד אמ' ר"י צריך שיאמר לה הוי יודעת שמשום ש"ר אני מוציאך משום נדר אני מוציאך קסבר טעמא כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצים בעריות ובנדרים הלכך צריך שיאמר לה הכי תני' כוותי' דלישנא קמא אמר ר"מ מפני מה אמרו המוציא אשתו משום ש"ר ונדר לא יחזיר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצא הדברי' בדאי' ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא אפי' היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים כו' תני' כוותי' דלישנא בתרא אר"א בר"י מפני מה אמרו המוציא אשתו משום ש"ר ונדר לא יחזיר שלא יהיו בנות ישראל פרוצות כו' לפיכך אומרי' לו אמור לה הוי יודעת שמשום ש"ר אני מוציאך ומשום נדר אני מוציאך:

ופסק הרי"ף והרא"ש כלישנא קמא דכל דלא א"ל שמשום ש"ר מוציא' מותרת לחזור לו כטעם סיפא דמתני' שאחר זאת דאיתני התם המוציא אשתו משום איילונית לא יחזיר דהוי משום קלקל' וכן בפרק הבא על יבמתו חייש שם לקלקולה:

ועל מתניתין דהמוציא אשתו משו' איילונית דאמר ר"י לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר לא כתב הרי"ף והרא"ש מידי דמשמע דפסקו כרבנן דס"ל יחזיר ובגמר' שם מוקי רבא כר"מ דס"ל דבעינן תנאי כפול כי היכי דלא תקשי דרבנן אדרבנן והכא בדלא כפלי' לתנאו וה"ל לפרושי דרישא מיירי דווקא בדכפל לדברי' וסיפא מיירי אפי' בדאמר כל כמה דלא כפלי' לדברים יחזיר כתירץ רבא והב"י האריך לתרץ הר"יף מכל הקושי' שעליו דס' להר"יף דרבנן אדרבנן לא קשה כלל ולכך לא אסיקו אביי ושמואל לתרוצי דרבנן אדרבנן דאיכא לתרוצי דרבנן דהאי מתני' דלעיל בדאמר והכא בדלא אמר ורבא דתירץ משום דלא כפלי' לתנאו בעי לאוקמי כולא באמר אלא דמתני' קמא מיירי בדכפל לדבריו והא מתני' מוקי בדלא כפל ולדחיי' בעלמא אמר כן אבל שפיר מתרצא בהאי סברא דלעיל ובעיני כ"ז דוחק דמה לי לחלק בין הני מתניית' בין כפלי' ללא כפלי' או בין אמר ללא אמר ודברי הרמב"ם באלו הדיני' יותר תמוהים כי ז"ל בפרק יו"ד מהל' גירושין המוציא את אשתו משום ש"ר או משום שהיתה פרוצה בנדרי' אומרים לו הודיע לה שמפני זה את מוציאה כדי לייסרה ודע שאין אתה מכניס' לעולם גזירה שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהי' צנועה תחתיו ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן תהי' לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש ע"ת ולא נתקיים שנמצא הגט בטל למפרע לפיכך אומרים לו גמור בלבך לגרשה שאין זו חוזרת לך לעולם כו' וכן המוציא אשתו משום איילונית או משום שרואה דם בכל עת תשמיש לא יחזיר לעולם שמא תנשא לאחר כו' וה"ה כתב משום דפסק כלישנא בתרא דלשם והנה מלבד דוחקי' דפסק כלישנא בתרא דאמר משום פריצותא קנסה' דלא תחזיר לו ולכאורה כל הסוגי' דלשם משמע כלישנא קמא לשון רבינו, א"א להולמו דפתח שאומרין לו הודיעה מפני מה אתה מגרשה ואחר כך כתב ודע שאין אתה מחזירה לעולם משמע דלאו משום טעם זה הוא אלא כמו דסיים משום קלקולה ואי משום פריצותא משמע דאפי' לא אמר לה אין להחזירה ולפחות ה"ל לפרש האי דינא ולשון פסקו משמע דאין הטעם כ"א משום קלקול' למאן דדייק' בי' ואם כן הוא דפסק כלישנא דקלקולא למה פתח כלל דאמרין לו כדי לייסרה שיאמר לה מפני זה אני מוציאך ועוד מה שכתוב ה"ה דפסק ששתי הלשונות לחומרא ואנחנו לא נדע מאי חומרא דלישנא דקלקולה טפי מלשון דפריצות' דאז אפי' בלא אמר לה לא יחזיר:

והנ"ל דמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם דבלא אמר לה כלום שלא יחזיר אותה דודאי אז אין לקלקלה וטעמא דידי' נמי משום קלקול' וריהטא דסוגיא אתי כהאי לשנא כמו שכתבתי בחידושי גיטין והא דכתב דאומרין לו שיאמר לה מפני מה הוא מוציאה נ"ל שהוציא כן מסוגי' דלשם דק' לכאורה להאי לישנא דס"ל טעמא משום קלקולא היאך הבין הבריית' דת"כ דפריצותא בשלמא לאידך לישנא דפריצותא ל"ק מברייתא דתני משמיה דר"מ משום קלקול' דאינהו לת"ק אמרי שהרי גם מפשוט' המשנה ע"כ צריך לומר דטעמי' דר"מ משום קלקול' ואפ"ה פירש אליבא דת"ק) משום פריצות' ונמצא דאין זה קושי' כ"ה אבל לאידך לישנא קשה ולמה לא תירצו הש"ס כסוגיא דלהון בכמה דוכתי' אלא דנ"ל להרמב"ם דלא ק"מ מדרבי אליעזר דאינהו פירשו דגם ר"א סבירא לי' הטעם משום קלקול אלא דר"א בא לתרץ מ"ש רישא דתנן מתניתין דמוציא ש"ר ונדר לא יחזיר וגבי איילונית תני' יחזיר וע"כ צריכין לפרש דרישא מוקי לי' באמר לה דמצי מקלקל אותה וסיפא בלא אמר לה מידי אלא דקשה למה באמת דימו הדין הזה באמר לה ואיילונית בדלא אמר לה ולא בהיפך:

ועוד דהוה ליה למימר נדר בלא אמר לה וש"ר באמר לה ותו לא הוי צריך איילונית לאשמועינן ועוד היאך סתמו וסמכו דנוקי האי בדאמר לה והאי בדלא אמר לה וזה בעצמו בא ר"א לתרץ מפני מה אמרו חז"ל להאי דינא יחזיר והאי לא יחזיר ומתרץ משום דמוציא אשתו משום ש"ר ונדר ע"כ צריך שיאמר לה שהב"ד מצריכין אותו בכך כדי לייסרה וזהו לשון ר"א לפיכך אומרים לו אמור לה כו' וע"כ הנהו דינא עכ"פ צריך שיאמר לה כן וע"כ יש לחוש לקלקול לפיכך בהני ב' דינים כתבו דנייהו באמר לה ולא יחזור אותה משום קלקול לאפוקי באיילונית איכא דלא אמר לה וכתבו אם אירע דלא אמר לה יחזיר דאז ליכא קלקול ובזה תבין מתק בניין לשון הרמב"ם ואף אם לא כיון ר"א ב"י למ"ש מ"מ הדין דין אמת לפי מה שכתבתי דרישא דמתני' דנדר וש"ר. באמר לה וסיפא בלא אמר לה מהאי טעמא לכך לא מצינו שכ' משום לייסרה אומרים לה שאינו מחזירה לעולם אלא אומר לה דמשום כך הוא מוציא אותה דו"ק.

ויש לומר ג"כ דס"ל להרמב"ם דלא פליג לישנא בתרא על לשנא קמא דוודאי טעם דלא יחזיר משום קלקול הוא אלא דבזה פליגי אם עכ"פ צריך שיאמר לה כן ללישנא קמא אם אירע שאמר לה כן לא יחזיר אבל אין אנו מזקיקי' אותו לומר לה כן וללישנ' בתר' אנו מזקיקי' בעלה לומר לה כן בעת נתינה לה הגט וע"כ אחרי שאומר לה כן א"א שיחזירנה ודייק לי' כן מדלא אמר לקמן המקשה דר"י אדר"י ורבנן אדרבנן דהוה. ליה לומר הניחא ללישנא דפריצות' אלא לישנא דקלקולה מה א"ל א"ו כמ"ש דג"כ מודה בכך:

ולפי זה אם אירע דלא אמר לה בשעת גירושין ומכ"ש באיילונית שאין צריך שיאמר לה רשאי להחזירה וליכא משום קלקול ולפי זה מאי דסיים הרמב"ם וכן המוציא כו' מיירי בדאמר לה והוא לשון וכן דקאי למאי דלפניו דמיירי בדאמר לה דווקא כמו שכתב וע"כ לא כתב ה"ה דגם באיילונית לא בעי הרמב"ם דאמר לה משום שהוא מום גדול דסתמי' כפירושו אלא לפי מ"ש הו' ברישא דנדר וש"ר שדעת הרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא לחומרא דגם בלא אמר לה אינו מחזירה ועל זה כתב וכן במוציא משום איילונית ע"כ צריך לדחוק לאוקמי אפי' בלי אמר לה אבל לפי מ"ש דרישא דפסק דווקא בדאמר לה מכ"ש סיפא דאיילונית שהרי כתב וכן כנ"ל והארכתי בגיטין למה פסק הרמב"ם באיילונית דווקא באמר לה ודלא כרבא דס"ל בדלא כפלי' דמשמע אפי' אמר לה כל דלא כפלי' לתנאי' וע"כ רישא מוקי לי' בדכפלי' וגם הרי"ף דלא חילוק בין רישא דמתני' דש"ר לאיילונית ע"כ סמוך על חילוק זה דמשמעו בהדי' מדאמר ר"י והוא דאמר לה משום ש"ר כו' וסיפ' מיירי בדלא אמר לה דלמה יאמר לה כן כיון דמגולה שלא ילדה לו מסתמא אינו אומר לה והי' אינה חייבת בכך ולמה יבייש אותה:

ובנוסחאות הרי"ף שבידינו מסיים במשנה דאיילוני' דאמרינן השתא הוא דבריית' דמשמע לפי זה לא מצי לקלקלה והוא נגד הש"ס שלנו וגם כל סוגי' דיבמות דא"כ גם בעקרה דלשם לא יחזירנה והר"ן דחה גירס' זאת:

והגם כי ה"ה קיים לפסק באיילונית אפי' בלי אמר לה לא יחזיר ואחריו תפס בש"ע הב"י וחלילה להקל נגדם באיסורין אלו מ"מ נ"ל בהאי דינא דבלא"ה אינו מוציאה משום איילונית אלא משום שלא ילדה לו עשר שנים וכבר צדדנו להקל אפילו באיילונית דגרשה לאחר ששהתה יו"ד שנים וכ"ש כשנצרף שניהם יחד להקל כל שלא יאמר לה משום איילונית אני מוציאך שיכול להחזירה ואין כאן קלקול אף כי בז"הז שאין כופין להוציא אשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה נמצא דלא שייך קולא קמיית' שכתבתי דאין קלקול באיילונית ששהתה יו"ד שנים כיון דבלא"ה הוכרח להוציאה אף שלא תהי' איילוני' אבל בזמן הזה לא היה כופין מ"מ איכא למימר עלי' דידי' רמי' כמ"ש ואין בו לקלקל דו"ק ואם יסכימו עמי בעלי הוראה נ"ל להקל בכיוצא בזה דלא יאמר לה בשעת הגירושין ואז רשאי להחזירה אחר כך אם ירצה לאחר שקיים פ"ור:

ועוד ידינו נטויה לבאר הדין והעיון השלישי בזה אם התנה עם אשה אחת בתחילת נשואין שתהיה אשתו רק לזמן מה או עד שיקיים מצות פ"ור ואחר כך יגרשנה אם יכול לגרשה אחר כך בע"כ שלא מדעתה ורצונה אם היתה תקנת ר"ג גם על זה הגם כי מדברי התקנות אין שום משמעות לזה מ"מ נ"ל כי דברי התקנות היו למען לא יהי' קלות בעיני בעליהן להוציאן בע"כ אבל כל שנשאת מתחילה לכך וודאי לא תיקן הגאון ומכ"ש לדעתי שעל ידי זה יתבטל המצוה הזאת כי ידבק באשת נעוריו וכשלא יהי' לו אופן להפטר מן השניי' נמצא לא יפרד מן הראשונה שהיה חברתו מן נעוריו שאין אדם מוציא קורת רוח אלא מאשתו הראשונ' ונמצא נוגע קצת במקום מצוה ונאמר שבמקום מצוה לא תיקון וגם כי בדברי התקנות קיים לן לדון בהן בדבר המסתפק להקל ועוד כיון שהוא חב לראשונה ומשתעבד לה בראשונה קודם שינשא להשניי' על אותן התנאים הו' נושאה וא"א לו למחול התנאי שנאמר שמחיל לה בשעת בעיל':

ועוד כתבתי במקום אחר מעניין התנאים יעויין משם לכן נ"ל שישתעבד אל הראשונה באופן המועיל דלי' בי' משום אסמכת' וקניין דשב' ל ואח"כ יקח השניי' על תנאי הזה שתצא ממנו בע"כ אחר שיקיים המצוה עמה ומ"מ אין להקל בכיוצא בזה במקום אחר כ"א בנדון הזה וגם בזה צריך הסכמה שני מוראי הוראה ודי בזה

תוכן העניינים

מעיל צדקה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה