מעיל צדקה· רבי יונה לנדסופר
ח
בענין חג שמיני עצרת שנסתפקו גדולי המורים לומר חג או לא הא ודאי לא קשה דבלשון בני אדם חג מקרי בלשון נדרים כמו שפסק המחבר בי"ד סי' ר"ך ס"ך (והב"י שכ' שם דקמ"ל אע"ג שהוא רגל בפ"ע כו' היינו לפי מה דס"ל הו' דמקרי חג כתב דצ"ל האי חידושא דהיינו דקאי סמוך לחג וסלק' דעת' אמינא דלא נדר כ"א זה החג הסמוך לחוד קמ"ל בלשון ב"א כולו אחד הוא) אבל נראה דגם בלשנא דקרא מקרי חג מהא דאית' בירושלמי דמ"ק מניין לאבל ז' דכתיב והפכתי חגיכם כו' ואימא שמונה שמיני רגל בפני עצמו הוא ואימא חד יומא כעצרת האי מיבעי לי' לשמוע' רחוקה שאינה נוהג' אלא יום א' כו' והנה אמ"ו אמר הא דלא קשי' לי' מתחילה דאימא חד יומא דהא וודאי מילי דאבל להקל הוא וצ"ל כיון דעצרת יש לו תשלומין ז' דחגיכם נאמר על לשון חגיגה וכיון דיש לחגיגה תשלומין ז' ל"ק מידי והמקשה בתרא משמיני עצרת מקשה לאחר דמשני שמיני רגל בפני עצמו הוא נמצא דשמיני אינו כ"א יום א' ונמצא מוכח לפי זה דשמיני מקרי חג דלשנא דקרא ולי אין ראיי' משם דיש לומר דהמקשה בתרא מעצרת דעומר מקשה לפי מאי דמשני שמיני רגל בפני עצמו אף דלענין תשלומין תשלומין דז' הוי והוי ליה סוכה שמונה א"ו דלא נפקא מידי בתשלומין כ"א מעיצומו של חג והדרא להקשות ואימא חד יומא כשבועו' ועוד קשה דא"כ למה לא תירץ גם כן מיד דהקשה אימא שמונה ה"ל לתרץ דאין לילף באבל אלא ז' דהוה המיקל באבל ואמ"ו רצה לדחות זה דהתרצן רצה לתרץ האמת כי היכי דנדע דאין נ"מ בתשלומין של החגיגה כ"א בעיצום החג ומני' נדע לילף משבועו' דהוא חד יומא לשמועה רחוקה עכ"ד) ואני אומר כיון דעכ"פ אחרי שאנו באים לתרץ דשמיני רגל בפני עצמו הרי מ"מ צריך לומר ג"כ דאין נ"מ מאי דהוה תשלומין לראשון דהרי באמת הו' תשלומין לראשון וא"כ ה"ל לתרץ בקיצור אף דשמיני ה"ל רגל אחד עם אותן שלפניו מ"מ לא נלמד מני' כ"א אבלו' ז' דתפסת מועט תפסת מני' דפסח ומשבועו' בלתי התשלומין לא נדע כ"א יום א' לשמועה רחוקה ולמה צריך לתרץ דשמיני רגל בפני עצמו והיותר נ"ל דמ"ה הי' מוכרח לתרץ דשמיני רגל ב"ע הו' דהבין קושי' המקשה שהקשה לו ואימא שמונה משום דידע דצריכין ללמוד מכאן ג"כ הזמן דשמועה רחוקה וע"כ ומצד הסברא ששמועה רחוקה צ"ל הזמן היותר מועט משמועה קרובה וסבירי לי' דנלמוד נמי מזמן דתשלומי' דשבועות שהרי מקרי זמן חג כיון שבו קרב החגיגה דשבועות וא"כ כיון דמפסח ושבועות למידן אבילות ז' ומסוכה לאבילות ח' ע"כ ז' לשמועה רחוקה ושמונה לאבילת שמועה קרובה ואל תתמה על לשון המקשה ואימא דלפ"ז ה"מ להקשות במוחלט דמספקי ליה בהא דיעלה זמן התשלומין ללמוד ממנו זמן אבילות ומשני שמיני רגל בפני עצמו והיינו דהניח לו זאת הסברא דימי התשלומין יעלה לזמן דמקרי חגיכם אלא דמכל מקום מצינו ג"כ רגל של יום א' שהו' ש"ע וממילא נילף ממנו שמועה רחוקה יום א' וא"כ אף די"ל שמונה מסוכ' עם ש"ע כיון שהוא מזמן תשלומין של חגיגה סוכ' וכבר הנחנו שימי התשלומין יעלה לחשבון מכל מקום תפסת מועט תפסת ולא נילף כ"א מפסח או משבועות עם ימי תשלומין ואולי באמת המקשה לא כיון לכל זה אלא כנ"ל ולכך הקשה א"כ נילף מיניה יום א' ותירץ לו דהאי מיבעי ליה לשמועה רחוקה וא"כ לדידן ע"כ דשמיני עצרת חג מקרי בלישנא דקרא דמני' אתי' לן שמועה רחוקה אבל לא משבועו' שהרי באמת גם לשבועות יש לו תשלומין ז' וימי התשלומין עולין למניין ואתי' לי' מקרא דאמר והפכתי חגיכם לאבל שהוא לשון רבים אחד לשמועה קרובה ואחד לשמועה רחוקה ועכ"פ צריך לומר דמקרי חג:
ועוד נ"ל להביא ראיי' ממתני' דבכורים מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד החנוכה מביא ואינו קורא והוא עד אחר שמיני עצרת כדמפרש טעמא בגמרא דהוא זמן שמחה ושמיני בכלל שמחה הוא ומפורש בהרמב"ם בהדי עד סוף החג והא וודאי גם י"ט ראוי להביא בכורי' מלשנא דהרמב"ם שכ' מהחג העצר' משמע דבחג עצמו מביא מדלא אמר מאחר חג העצר' כמו שאומר מאחר החג עד החנוכה כו' והרי בלישנא דתנאי' מקרי חג:
והר"ן בנדרי' דף מ"ט מביא ירושלמי שבלשון תורה אינו מקרי חג כ"א בלשון ב"א והנה מן הראוי אפשר דבלשון תפילה יהי' כלשון ב"א אף כי מצינן כל לשונות התפילה והברכה על סמך המקראות נתייסדו מכל מקום במאי דאינו מנוסח הקרא עדיף טפי לשון ב"א ואף גם אלו הנסמכים על לשונות המקרא צ"ל שמסכים עם לשון בני אדם חוץ מנוסחאות הברכות שמצינו להם שסמכו על סמך המקרא שהוא נגד פשוט' הלשון כדמצינו בברכות גבי המוציא וגם לשם ימצאו להם טעם שינויי בתוס' וגם כי נוסחאי הברכות משוני' כמ"ש תוס' בפסחים דף ז' ע"ב דר"י לא מצא טעם לנוסחאי הברכות אבל בלשון תפילה עדיף טפי בלשון ב"א המביני' והלואי שיתפללו בלשון אשר בו מדברים איש אל רעהו
ומתחילה עלה בדעתי לומר דמאי שאמר בירושלמי שבלשון המקרא לא מקרי חג היינו דלא פי' בקרא עליו לשון חג ובתו' פסחי' דף ע"ז ד"ה ס"ד משמע דש"ע אקרי רגל גם בלשון תורה אף דאינו מפורש עליו בהדי' כ"א מכללא.