מעבר יבק· רבי אהרן ברכיה ממודנה
שפת אמת
פרק א
מאמר ב' שפת אמת תכון לעד
יהי רצון שיהיו מעשי רצויים לפני מלכי
מרגלא בפומייהו דרבנן קשישי על פי האמת והצדק המתבאר בגמרין. ובפרט במסכת ברכות ובדברי המפרשים כי יש קשר אל הנשמה עם הגוף אפי' אחר הסתלקה. ואפי' אחר ששלט הרקב בעצמות ימצא הקשר הזה בעצם הקטן שהוא כשאור שבעסה בתחיית הגוף. ולהיות כי עיקר בריאת האדם היתה להיותו הויה קיימת אלא שחטא הקדום גרם ההעדר לכן ההעדר החיות מן הגוף אינו העדר תכליתי אלא קצתי כי בעצם הנזכר תשאר הקשר חזק ואמיץ עד שיחזור הדבר אל קדמותו שהוא סוד התחיה. והמיתה אינה מבטלת החושים כאשר חשבו רבים וענין ר' אלעזר יוכיח. וכן אמרם דובב שפתי ישנים שפירשו ששפתותיו דובבות בקבר. ומעשה דאחאי בר יאשיה יוכיח. ואפילו כשאינם צדיקים מצינו דיש להם הרגשה אחר המיתה כדאמרי' ביומא באבוה דכידור שאמר לבנו שהיה כיס מונח ארישיה בקבריה: אמנם המיתה היא הפרד הקשר שיש לחמשה דברים הקשורים בדרך אחרת בזמן החיים והם נשמה ורוח ונפש. ונפש המרגשת שהיא נפש הבהמית שבאדם שיש בה חמשה חושים. וגוף האדם. אלו חמשה חלקים נקשרים בעת חיות האדם אלו באלו וכל אחד משכן לחבירו כי גוף האדם משכן ולבוש אל חמשה חושים אלו שכללם הנפש הגשמית ונפש הגשמית הזאת משכן אל הנפש הרוחנית והנפש משכן אל הרוח. והרוח משכן לנשמה ועקר תפקידתם הוא למטה יורדים אל העולם השפל שהנשמה פוקדת הרוח והרוח הנפש והנפש הגוף לעתים בעת עסק התורה או מצוה וכיוצא:
ואם יסתלקו מן האדם ויעלו למעלה יהיה מפני מעוט ההכנה וקלקול הכסא כאלו נאמר הרבה שאינם עוסקים בעבודה שנשמתם ורוחם ונפשם מסתלקים מהם ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות כך אלו נשארים כבהמה ונמשכים אחר החומר וזה טעם פגימת אזן עבד עברי כנדרש בזהר. וכמה בני אדם שמשתנים במעשיהם במדותיהם פעמים כנשים פעמים כאנשים. ויש הרבה שרוב חייהם עובדים בני אדם כעבד וזה מורה על פתיתות נשמתם כי הפנימי מראה פעולותיו בחצון ולכן תקנו לברך בכל יום שלא עשני אשה ושלא עשני עבד כי כאשר ישוב נשמת האדם בו ויביט בעצמו טוב הכנתו יברך על הטובה אשר גמלהו ה'. ולהיות הדבר הזה מתחדש לאדם בכל יום לכן ברכתו בכל יום. והירא את דבר ה' בשומעו הדבר הזה יחזיק בתומו ואל ירפה ואל ישעה בדבר שקר ולא יתלוה אליו דבר שלא כראוי ח"ו. ויכוין בג' ברכות הנזכרים לבטל ממנו ומעליו כל מין עבדות וקלות אשה ועבדות עבד ומחשבה בלתי טהורה וכן כמה בני אדם המרחיקים עצמם מחכמת האמת ואינם מאמינים בה גם באלה מראה נשמתם כי אין לה חלק רק בשטחיות התורה ובפשטי מאמריה. וכבר הארכתי בסוף מעירי שחר שלי להוכיח זה מדברי רבותינו ושם בא רמז התורה שבע"פ ולמה אנן בתר בני בבל גררינן ורמז ספר הזהר ושכרו גדול מהשונה הלכות בכל יום יעויין שם: ובסלוק חלקים הנזכרים מהאדם יש בהם בחינות כפי מדרגות העבודה אמנם טבע המציאות יחייב כי אל הראויים יתקשרו חמשה דברים אלו למטה תמיד כפי מה שיתמידו בעבודה הראויה. וימצא לפעמים שישפיעו על האדם נשמה יתירה לעתים בעת שיהיה עוסק בתורה או עושה איזה מצוה ואח"כ יסתלק וכן בשבתות וימים טובים כנודע. ויש ה' מיני נשמה יתירה. בחינת שבת קדש. בחינת יום הכפור שגם הוא שבת שבתון. בחינת ימים טובים שהם מקראי קדש אושפיזין עילאין בחינת חול המועד מחמת שמירת איזה מלאכות האסורות בו וחיוב המצה בפסח והסוכה בחג. ובחינת ראש חדש ובפרט בשעת המוסף והם בחינות מנפש רוח נשמה חיה ויחידה הנזכרים במדרש. וזהו מלבד הקשר שיש לשלם בעודו חי מהחמש בחינות שזכרנו שיתמידו בו תמיד אם לא יקלקל מעשיו אחר שזכה בהם במדת ימיו כנדרש בסבא פרשת משפטים ובספרי המקובלים:
פרק ב
בבחינת צורת האדם למדוני חכמי הזהר והתקונים ור"מ ופקודין וס"ת ובפרט החכם קורדואירו בספ"ר שלו בשער הנשמה. ובפרט מן הפרט הגאון מורי מפאנו זצ"ל בספר העסיס שלו ובמאמר עולם קטן שחדש. ופה אביע תמצית כוונת המאירים עינינו בקצור נמרץ ואין מדרש בלא חדוש ובאור. צורת האדם נחלקת לג' חלקים. א' נפש שהיא מרכבה לרוח. ב' רוח מרכבה לנשמה. ג' נשמה ואצילות שלשתן מספירות עליונות. נשמה מבינה. רוח מת"ת. נפש ממלכות. והוסיף הגאון מורי בעסיס שלו כי יש חיה מחכמה יחידה מכתר. אשר אין להם דוגמא למטה לרוב העלמן. לא כן נר"ן שיש להם לבושים. והם נשמה דבריאה. רוח דיצירה. נפש דעשיה. ומצד פעולות האדם יוכל להגביר בנשמתו איזה חלק שיבחר ממנה כגון אם יעסוק בתורה יוסיף כח הת"ת שבנשמתו ויאיר מאד והוא יהיה העיקר ושאר חלקים טפלים אליו. וארבע מערכות יש לנשמה אשר תהלל יה והנגשת אל ה'. מערכה גדולה מעולה מכלן היא איקונין ראשונה האדם באדם צלם העליון מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעיני כל בעל כנף. שהם עשר כתות שאמרו למעלה שמשפיעים בגלגלים ובעולם התחתון. ונפלאת גם כן מאופן וחיה ושרף וכוללת בעצמה ה' פרצופין נפש רוח נשמה חיה יחידה וכלן מעולם היחוד לצדיקי ישראל וזאת לא תחטא ולא תענש ואינה נכנסת לגיהנם לא עליון שהוא נהר דינור ולא תחתון שהוא גיא צלמות אלא להצלת הזולת כי בזכותה עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. מערכה שניה היא החי באדם דמות עליון שר לפני המלך והיא איקונין שניה הכוללת שלשה דיוקנין נפרדים קראו שמותם על שם המדרגות המתלבשות בהם מן המערכה גדולה שזכרנו שהם נפש רוח נשמה כי חיה ויחידה הם בסוד ראש ואינם צריכות לבוש ואלה הדיוקנין מתפשטים מבריאה יצירה עשיה. וגם ג' אלה מסתלקים בנפול תרדמה על אנשים להיות להם מהלכים בין עליונים כל אחד כפי זכותו ואז יגבר המדמה בשתים המערכות תחתונות שיבואו אחר זה ויבא החלום ברוב ענין. שלשה דיוקנין אלו הם בעלי בחירה ונהר דינור הוא לבונם דלא עדיפי ממטטרון דמחיוהו שתין פולסי דנורא בפרק אין דורשין. וגבריאל בפ' יום הכפורים בדרוש הגחלים שלקח מתחת הכרוב ואליהו בפרק הפועלים בעובדא דר' חייא. ואפשר לשנים התחתונים שהם הרוח והנפש שירדו לגיהנם תחתון לא לעצמם זולתי אם יקרה שיהיה להם בגדים צואים לרוע בחירתם שהבגדים יבערו באש והם לא יחסרו כלום. אבל דיוקן הנשמה אינו צריך ולא נטפל לגיהנם תחתון אם לא ירד שם להעלות את הזולת וגם זה לו מרוק לא מזער בשביל איזו מחשבה גרועה וזהו הרהורי עבירה קשים מעבירה שהיא בגשמי והמה ברוחני. ויגעו בדיוקן הנשמה שהקליפות מצדה מועטות ורחוקות מן הקדש. ובדיוקן הרוח הם מחצה על מחצה בסוד עץ הדעת טוב ורע אך אינם מתערבים בטבעם אלא זה לעצמו וזה לעצמו. וכאן הוא סוד ההבדלה שיזהר אדם שלא לערב קדש בחול אך בדיוקן הנפש אפי' מיעוט הטוב מעורב ברבוי הרע וצריך לברר הטוב מן הרע בכל כחנו וכל אחד מהדיוקנין כלול משלשתן אלמלא המחשבות הפגומות ישנן גם באלה השנים עם היותם משמשים בעצם וראשונה אחד לדבור ואחד למעשה:
פרק ג
מערכה שלישית הצומח באדם צלם תחתון עבד לפני המלך והוא ההתפשטות בעולם המורגש לתרי תתאי מגו תלתא מן הדיוקנים הנ"ל העליון שבשנים אלו גם הוא ראש יחשב לתחתונים וישתנה אקונין שלישית הלזו לאדם בפני עצמו ולדוד בפני עצמו ולגואל בפני עצמו וכן לכל דומיהם הכי נמי לא נשתתפו בו אפי' רעים אהובים. ויש בו תרין דרגין חד רברבא הנקרא צלם באמת דכתיב ביה אך בצלם יתהלך איש וחד זעירא הנקרא צל כדכתיב כצל ימינו עלי ארץ. הראשון הוא דוגמא שלמה מאקונין שניה שזכרנו והתחתון גם הוא יתחלק לשנים שהם לבושי הרוח והנפש הנזכר באקונין שניה בסוד חלוקא דרבנן המזומנת לשלש הדיוקנין בכח פשוט מששת ימי בראשית אלא שהוא מחוסר מעשה המצוה וברכותיהן וכוונתם להשלמתו. וכלן מסתלקים לנחתמים למיתה בליל החותם וחוזרים עד שלשים יום לפני הגויעה ואז העליון לבדו שהוא דוגמא מאקונין שניה הנ"ל הוא לבדו הולך ולא ישוב עם נשמה עצמה דבריאה שהיא עולה מאליה לברור את חלקה ואין נטילתה על ידי שליח אלא הולכת וחוזרת כפי זכותו של אדם אך אינה מתיישבת בו בקביעות והיא חוזרת ג"כ עם מראה דמות כבוד ה' בשעת סלוק האחרון דכתיב ביה תוסף רוחם יגועון וכל אלו הל' יום שלפני הגויעה הארת נשמה הזאת שהיא רושם בעלמא נשארת בדמיון לפי שהיא כעוטיה בתוך דיוקן הרוח לבד ובכל לילה כשהיא עולה לראות וליראות עם הנשמה עצמה מראין לה מקום כבודה בההוא עלמא ואין הרוח העיקרי מלביש לגמרי ולא מצמצם בעצמו אותו הרושם הנשאר מן הנשמה שנסתלקה והלבוש התחתון בשני חלקיו אינו זז משם עד יום המות דכתיב ביה עד שיפוח היום ונסו הצללים והטעם כי המה המושלים ופועלים בעצם בשני חלקי הנפש החיונית שנזכר לקמן לא כן הצלם כי אין לו קרבה עצמית עם הכחות גופניות רק בפרוס עליהם סוכת שלום בלבד וגם בהסתלקו אין איש נגרע מן הפעולות בחיריות והטבעיות ומכל מחשבות אדם. ומן הצללים יש לו בבואה ראשונה ושניה כל ימי חייו לא כן השדים שאין להם לבוש כי אם מעשיה שבעשיה לבד. והנה השכל הפועל הוא המלאך הממונה על ההריון הוא שליח עליון להלביש כללות התמונה הזאת השלישית בגוף האדם. וכאן יודיע אליו האל ית' מהות הצורה שתחול על הטפה המזדמנת לו באותה שעה החכם יהיה או סכל והיא הנדונית עם כל מה שתחתיה בל"ו כריתות שבתורה כנגד ל"ו מנה דרבוא רבוון דאינון ששים רבוא אוכלסין שהנפש החוטאת נכרתת מהם ורזא דא מנשמת אלוה יאבדו ואין צריך לומר צלם תחתון זה הנזכר למעלה בעצם בגיהנם תחתון לפי צורך המירוק והיא לבדה נפש המשכלת לבעלי המחקר. ובה כל הרהורין ומחשבתין דהבלי עלמא וזו אינה מסתלקת בשעת השינה כמו שנתבאר. ולהיות שהנשמות הם חלק אלוה ממעל מצותן עושות רושם בקדושה העליונה ושוברות המזל כמו שבאו הרבה מעשיות בזה בגמ'. וכשעולה הנשמה למעלה אחר פטירתה באים לקראתה כמה נשמות של צדיקים כמ"ש במדרש הנעלם כי אחר פטירתו של רשב"י אתו לותיה תלת מאה נשמי דצדיקייא ועילא מנהון א"ה דהוא יתיב גביה והוא ממלל עמיה וכו': וממעשה דמציעא פרק הפועלים דאמר ר' זירא אמש נ"ל ר"י בר' חנינא אמרתי לו אצל מי אתה תקוע א"ל אצל ר' יוחנן ור"י אצל מי אצל ר' ינאי ור' ינאי אצל מי וכו' משם תתברר כי החכמים בני ישיבה אחת וכן התלמידים עם רבם לומדים יחד בג"ע ויושבים איש כפי מדרגתו וכבודו כאומרו באתר דזקוקין דנור ובעורין דאשא מאן מעייל בר נפחא לתמן ויש להם קתדראות באומרם צדיקים יושבים. נוטלים ויורדים בכח הארה ההיא הסובבת אותם בקתדרא מישיבה שלמעלה להתעדן בצרור החיים ואשרי מי שזכה לשמש אדם גדול בעוה"ז כדאמרי' מעשה בתלמיד של ר' אליעזר שנתחייב שריפה למקום ואמרו הניחו לו שאדם גדול שמש ע"כ אמרו אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו. וכן שם במציעא נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה ונראה ג"כ מה שאמרו מפורש בפ' אלו הן הגולין גבי ידיו רב לו הנאמר ביהודה וזו מעלה נפלאה לנשמה ללמוד תורה בג"ע כמו שהיתה עושה בעוה"ז ואשרי הזוכה אליה:
פרק ד
המערכה ד' הדומה באדם היא הנפש חיונית שראתה בחוש ונתקדשה בשעה שאמרה על הים זה אלי ואהיה לו נוה שהכסא קרוב מהנוה ונמשיל הכסא בעצמנו במערכה ג' שזכרנו והלבוש שנדרש במערכה שניה יותר קרוב מנוה וכסא וזה על צד ההשאלה. אך איקונין ראשונה אין להם יחס לא עם היכל ולא עם כסא ולא עם לבוש רק חלק ה' עמו ולברא הכסא בשבילם שאור איקונין ראשונה אינו מתגלה רק בהתלבשותה בכסא לכן פני יעקב חקוקים בכסא. וראוי לדעת כי עם הרכבת היסודות ע"י תנועת הגרמים השמיימים כדי שיחול עליה צורה אנושית נראה לעינים אז מתקדשת הנפש הזאת החיונית ויצירתה באותה שעה מצד מה שהיא כח בגוף לא זולת ויוצאה לפעלה ולעבודתה על ידי המלאך שזכרנו המהוה אותה ומציירה בשני כחותיה הוא הבל"א דגר"מי שהוא החום הטבעי בסיס לנפש הצומחת אשר נגזר עליה עשיר או עני והיא הנפש הבהמו"ת שעסקיה רעים בדברים בטלים למי שנגרר אחריהם. החכמה תעוז לחכם למשול בה עד רדתה להיות חיות קצת לגופות הצדיקים אשר שוכבים בקברם שהמה לשלמותם שאין בלבם קנאה מתקדשים ומתטהרים בה ואין עצמותיהם מרקיבים והב' עצבונ"א דבשר"א היא נפש המרגשת דאתמר עליה גבור או חלש והיא רוח ממללא בהבלי עלמא ורמה קשה לה בקבר כמחט בבשר החי עד שיתעכל הבשר. אך צדיקים יודו לשמו יתברך וכתיב בהו אף בשרי ישכון לבטח כי הם ישני אדמת עפר ערבה שנתם בלי מונע כי אין לרימה חלק ונחלה כלל בבשרם ועצמותיהם יחליץ ויציל שופט צדק מהתכת הרכבתם עד שעה אחת קודם תחיית המתים לקיים בהם ואל עפר תשוב כי הכל היה מן העפר ואפי' גלגל חמה. ועתידים צדיקים שיהיו פניהם דומים לחמה. וישנה ג"כ לזאת הצורה החיונית לכל אחד מאישי המין לא ישתתף בה זולתו אם לא על צד העבור כנדרש בשניה ובשלישית וכל מיתה שאין בה כרת בין בדיני אדם בין בדיני שמים משפטם אבדן הנפש החיונית בלבד ויש בדיני אדם ל"ו גופי עבירות להתחייב בהם מיתת ב"ד שמונה עשר בנסקלין עשר בנשרפין שתים בנהרגין ושש בנחנקין אשר יש להם אותו היחס עם ל"ו מנה דרבוא רבוון שזכרנו האי כי אורחיה והאי כי אורחיה. ויפה היה כח ב"ד שכל חייבי כריתות שלקו וכ"ש שהיו מומתים על ידם נפטרו מידי כריתתן שאין הצלם שלהם נגעל. וגם הנפש החיונית הלזו יורדת שחת להשלמת המירוק. והסבוב שיש בו חילוף אי אפשר בשום פנים שיתואר זולתי לשתי מערכות התחתונות יחד או לאחרונה שבהם כפי חומר' העון אם בסוד המאסר או באבדן הצורה הראשונה. אלה איפה הם ד' מערכות כוללות לכל חלקי הנפש כלליהן ופרטיהן בדקדוק וכבר יצדק בהם על צד אחד מצדי ההשאלה אשר יאמר לתחתונה נפש בסוד ה"א אחרונה של שם. שניה לה רוח והיא עצמה וא"ו נשמה על גביהן ה"א ראשונה אך מערכה גדולה שזכרנו ראשונה היא נשמתא לנשמתא יו"ד שבשם. והזוכים בארבע מערכות אלה כפי המכוון בהם ליוצר בראשית הוא יחידו של עולם הנרמז בקוצו של יו"ד המה הקוצרים בשדה אשר ברכו ה' מחצד"י חקל"א קדישא ודאי והמלה הנכבדת הזאת נוטריקון לכלל הדרוש מ"דבר ח"י צ"ומח ד"ומם שהם עם הכולל בגימטריא צבא"ות ואתמר בהו ה' עמכם בארבע אותיות דיליה שם מלא נקרא על עולם מלא ומזה הטעם יקרא האדם השלם עול"ם קט"ן והיינו דתנינן כל העוסק בתורה לשמה כל העולם כלו כדאי הוא לו. אשרי העם שככה לו:
פרק ה
עוד לנו לדעת כי בזולת שנשמת האדם בכלל כלולה מי' ספירות עוד היא כלולה מד' יסודות עליונים כגוף שכלול מד' יסודות תחתונים. וד' יסודות של אצילות נודע שהם גגת"מ ומלבוש שאמרנו שהוא בבריאה יהיו יסודותיו ד' עמודי כסא שהם לד' רוחות העולם אדנ"י למזרח. אל לדרום. אלהים לצפון ולמערב. ואופן אחד משתרבב משם לארץ דלא ישארון תתאין בלא אשגחותא. עיין בזוהר שיר השירים מזה. ובמלבוש היצירה יהיו ד' פני החיות. ובמלבוש העשיה רוחניות יהיו יסודותיו ממראה האופנים הנכללים באופן אחד בארץ לארבעת פניו. ועוד כתיב ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן. ומכאן יהיו יסודות הצלם שזכר המלך החסיד והצללים שנים שזכרם החכם בנו בשיר השירים ובמלבוש הגלגלים שמהם כח הנפש החיונית הגנוזה בבי קברי. ואולי עליה אמרו בפ' אלו מגלחין כשקם חזקיה בריה דרב חייא מקבריה לחלוק כבוד לרב הונא קם בהדיה עמודא דנורא ואסתכן ר' חגי. וחלקי נפש הזאת הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא יהיו יסודותיו מהגשם החמישי אם שיהיה הוא מבחר היסודות התחתונים. או מהות גשמי נכבד מאד עומד בפני עצמו זולתם אשר לא הוכר מהפלוסופים. ולעולם הנשמה כלולה מי' אלא שמלבד זה היו גוברים ומתגלים בה ד' יסודות הנזכרים על דרך שיתראו בה ד' פנים אלו מאירים בה יותר משאר העשר. וכבר אמרנו למעלה כי אחר הפטירה תשאר הנפש בעה"ז בקבר. וברוחניות העשיה יש מקום ידוע הנקרא גם הוא בי קברי וחצר מות. ושם תנוח נפש דעשיה. ולא תשאר בקבר ממש התחתון זולתי הנפש החיונית שהיא מהגלגלים. והרוח דיצירה מנוחתה בג"ע של מטה. והנשמה דבריאה שוכבת ומנוחתה בפרגוד והוא גן עליון לפנים מן הפרגוד האמצעי תחת כסא הכבוד והרוחות שהיו מספרות זו עם זו מה ששמעו מאחורי הפרגוד דמס' ברכות הם שני אחורים לפרגוד ההוא א' מיצירה וא' מעשיה. ונשמות הצרורות בצרור החיים אינן מתלבשים בשום מלבוש אוירי כי אם לעתים ידועים. כרבי בעת שהיה אומר קידוש גם שבמתים חפשי מן המצות אז היה כחי לכל דבריו ולא נקרא מוציא שם שמים לבטלה וכן ר' יוסי הגלילי היה בא לביתו בכל ערב שבת ושני תלמידים עברו ושמעו קולו שהיה שונה בתורה. וכתוב ביוחסין דף קל"ב ע"ב כי רבינו יחיאל אביו של הרא"ש הר' יהודה בן אשר נינו העיד עליו בצוואתו ששחק בארונו לפני כל הקהל כששאל ממנו חברו החכם שיקיים שבועתו שיחלקו בעה"ב והניע ראשו ושחק. ואמרו שבא לביתו ולבית מדרשו אחר פטירתו כרבינו הקדוש ע"כ. ויעקב אבינו שאמרו עליו שלא מת נשמתו אינה נשארת ערומה מהלבוש אפי' שעה אחת אלא נשמתו בצרור החיים ובלבוש אצלה תמיד מזומן וחופף וכל זמן שנשמתו רוצה להתלבש בו מתלבשת וכשישראל בצער הגלות נשמת יעקב לובשת המלבוש כי יכול להתראות כאליהו ומבקשת רחמים בכח תפלתה ממשכת כח הרחמים לבניו ואח"כ שבה אל צרור החיים בלי לבוש כי א"א לנשמה להתפלל ולהמשיך שפע לתחתונים אלא בלבוש זה. והנשמה שהיא מאצילות תתעלה לשרשים העליונים. ולפעמים גם הנפש והרוח והנשמה דבריאה ויצירה עשיה תתקשרנה זו בזו ותעלה שם כי מאחר שהם נצוצות מתפשטים מהאור העליון לכן כשיהיו העולמות מתיחדים יתיחדו הענפים בשרשים כמו שיזדקקו ויתיחדו ההיכלות ויתעלו אל שרשם העליון בסוד התפלה כן הדבר בנפש רוח ונשמה כי העשיה תתיחד ביצירה והיצירה בבריאה והבריאה באצילות והאצילות בנקודה העליונה. ולא הכל זוכים אל הרוח אפי' דיצירה כ"ש נשמה דבריאה. וכבר אמרנו בחלק ראשון כי יש עוד תוספת נשמה מאצילות לעתים בעסקו במצוה ובשבתות וימים טובים. והזוכה בחול לקבל נשמה מצד אצילות מבינה יתוסף בו בשבתות וימים טובים נשמה יתירה מצד הכתר. כי תעלה נשמתו שתי מדרגות אחד למדת לילה ואחד למדת יום. ולרוב בני האדם בימי החול הוא יונק ומתלבש בנשמה מסטרא דיצירה ובריאה עבד ואמה והוא במדרגת עבד דכתיב ששת ימים תעבוד. אבל בשבתות שיתלבש בתוספת נשמה מצד האצילות נאמר בו תשבות מפני שהוא מלך בן חורין ונקרא אז בן, ובחול עבד. וכבר בארנו בחלק שפתי צדק מציאות ב' מלאכים שהם יצ"ט ויצה"ר ומרכבתם זה רוכב בטמאה ויצר טוב בטהורה ושניהם קדושים מתחלת יצירתם ועליהם נאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך:
פרק ו
אחר שמפי סופרים וספרים העלינו בפרקים הקודמים קצת ממהות חלקי נשמת האדם הדרן למאן דפתחנא ביה בפ"ק מחלק זה כי הנה בחיי האדם יתקשרו נשמה רוח נפש ונפש המרגשת שהיא הבהמית שזכרנו למעלה שבה ה' חושים וגוף האדם שבו הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא ומתייחדים בו מלמעלה למטה. אמנם אחר המות שהיא החפשיות מן העבודה במתים חפשי ועבד חפשי מאדוניו ואין דביקות החלקים האלה כלפי מטה אל הגוף כמו בחייו אלא כלפי מעלה שהנפש נקשרת ברוח ורוח בנשמה כדדרשו בזהר פ' ויחי והחלקים האלה נפרדים זה מזה כי אחר המות משכן הנפש בעה"ז על הקבר על הדרך שבארנו בפ' הקודם וכן ב' כחות הנקראים הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא ויש אויר למעלה מבית הקברות שהוא קבר עליון הנקרא חצר מות והוא מדור הנפשות ומשכן הרוח בג"ע של מטה ורב חמאי גאון קרא מדור הזה חדרי ג"ע והנשמה בג"ע של מעלה כדפי' בזהר פ' הנזכר ובמדרש הנעלם פ' תולדות יצחק ויתקשרו לעתים כגון בראש חדש ויום טוב ושבתות אך לא כקשר הקודם. ואולי בזה נבין קצת טעם למנהג שאין עושים קשרים בתכריכי המתים וכן באבנטו שמלבד כי מורה בטחון התחיה כדאמרי' בגמרא ובירו' בצוואות חכמים רבים באופן לבישתם והעמדתם אחר מיתתם ג"כ ירמוז כי אין קשר לנר"נ יחד מתמיד רק עד זמן התחיה דאז נשמתא אתוספא אורה גו אספקלריאה דנהרא לאתנהרא גופא לקיומא שלים כדקא חזי. ומהקשר הזה המועט יש עדון לגוף שעקרו הם החמשה חושים הדבקים בעצם שתחת מוח האדם בפנימיות הגלגולת ואינו דבק בו אלא עצם אחד והוא קטן כשעורה אמנם הוא עגול קרוב אל המרובע ובו חוטי דם כדמות קורי עכביש מסובכים אלו באלו ובאותם הורידים מיוסדים ה' חושים זהו דעת החכם קורדואיר"ו במציאות עצם הנזכר וכן הביא בעל צרור המור בשם הרמב"ם ז"ל הגם שמדברי רבים נראה שהוא עצם לוז שבסוף שדרתו של אדם דכרע במודים בכל ח"י חוליות שבשדרה והעצם הזה חי לעולם כדאמרי' במדרש ובקהלת רבתי שנבקע הסדן ואש אינו יכול לשרפו ולכן הוא חי סמוך לחי. ובפ' ויקרא רבה פ' י"ח מעשה באדריאנוס ששאל לר' יהושע מהיכן הקב"ה מציץ האדם לעתיד לבא. נראה שהוא עצם הנקרא לוז. ומצאתי כי נקרא בשם זה שהוא להיותו עצומו ועקרו שרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטפה והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת האדם ושרשו הוא מעצם השמים והמקובלים קראוהו שקד ובעל הסוד כתב בספרו כי לוז של יעקב נשתנה שמו בית אל ובפרקי ר' אליעזר כתוב רב אמר אנא הוית בכרכי הים ושמענא דהוו קריין לגרמא דשדרה דאשתאר מכל גופא בתואל רמאה ומצאתי בשם חכם כי האדם מיסוד השמים מחצה שהוא מהכבד ולמעלה ומשם ולמטה מיסוד הארץ ולכן אמרו על רבינו הקדוש שלא הושיט ידו למטה מטיבורו. ומיסוד השמים נשאר עצם אחד שאינו כלה. ואמרי' בויקרא רבה מהיכן נברא אדם מלוז של שדרה ולעתיד טל התחיה ירד על העצם הנשאר כפי דעת כל אחד ויעשה כשאור בעיסה ויתפשט לכאן ולכאן ויתמתחו מתוכו כל האברים וכל הגידים ועור ובשר ויתגלגלו עד ארץ ישראל ושם יקבלו רוחם. ואינו נהנה רק מסעודת שבת ויש אומרים מיין הבדלה לבד ודעת אחרים שאינו נהנה כלל מאכילה ושתיה ומדברי מדרש הנעלם בדף קל"ז נראה שהוא בשדרה ונקרא רמאה דלא סביל טעמא דמזונא כשאר גרמי וכן גם כן הוא התקיף משאר גרמי ובדף קט"ז ממנו מתבאר צורך התחיה ותקון הנשמה והגוף וגדולת בני התחיה כאשר נבאר לקמן בעה"י. ובין למר ובין למר חלק הנפש הנשאר בעצם הזה היינו נפש הבהמית הדבוקה בעפר ורקב העצמות וזהו שנאמר ועצמותיך יחליץ על סוד חדוש הנפש הזאת ממה שנפש הקדושה מתענגת ברוח ובנשמה בשבת ויו"ט. ואמרי' במדרש הנעלם דשלש כתות של מלאכי השרת הולכים בכל חדש ושבת ללוות הצדיקים בעלי נשמה קדושה ובהיות אדם רשע כתיב ונפשו עליו תאבל עד ירחמנו עושהו ויוצרו יחוננו בדין ובמשפט שלם:
פרק ז
אמרו רבנן במס' ברכות קשה רמה למת כמחט בבשר החי רצונם בזה אל סוד החושים השוכנים בגוף הנזכר וכבר אמרנו כי הנפש הזאת אינה פועלת בגוף כי הוא חלק השפל בנפשו בלתי נרגש ועליה אמר רב לההוא ספדנא אחים לו בהספדאי דהתם קאימנא עם היות שאפשר לנו לומר שגם רשימו מנפש רוח נשמה שם בזמן הקבורה ואולי יחד כלם במציאותם שם עומדים עד יהא טמון בארץ חבלם וכן כל השבעה ימים הראשונים יש להם עדיין התקרבות גדול עם נרתקם דשבקו בהאי עלמא כדאמרי' בפ' ויחי. ועיין בריקאנ"טי פ' וישב פי' מאמר קשה רמה למת וכו' וראיה למה שאמרנו ממרים שלא נסתלק הבאר שהיה בזכותה עד אחר קבורתה דכתיב ותמת ותקבר ואח"כ ולא היה מים לעדה. וזכות הצדיקים מועיל הרבה לעולם הזה בשבעת ימים הראשונים אחר פטירתם דז' ימים של אבלו של מתושלח שמשה האורה לעולם. ולהיות כי יש לגוף חיות מה בקבר על כן מועיל לפייס הנפטר על קברו כדאמרי' בגמרין ובירושלמי דיומא צריך מפייסתיה על קבריה ומימר סרחין עלך מלבד כי מדור הנפש בחצר מות הוא באויר שנגד הקבר דווקא ואיך יודיעו למתים צער החיים ומה תועיל התפלה בבית הקברות אם לא ישהה בקבר חלק חיות מה. ואמרי' בזהר צדיקייא אע"ג דאתפטרו בהאי עלמא לא אסתלקו כי נשאר הרגש בגופם בקבר עם היות נשמתם בישיבה העליונה ומשה האיר ליהושע אף אחר מותו כשמש שמאיר לירח בלילה ואמרו בפ' שמות דאי לאו בעותא דמיתי על חיי לא יתקיימון פלגות יומא: ולהיות לנפש הבהמית הזאת ב' חלקים חלק א' ימשך אחר הגוף בתאוות גשמיות והיא מרכבה ליצר הרע כדפירשו בזהר פ' וירא וחלק שני הוא מרכבה אל הנפש כדפי' והחלק שהיא מרכבה אל יצה"ר הוא סוד עכנא דמערתא הנזכר כמה פעמים כענין הנחש שהוא מרכבה אל ס"מ נחש הקדמוני. ואיתא בזהר בשעה שמת עובדיה בא הנושה יהורם לקחת בניו הלכה אשתו גועה ובוכה בבית הקברות וצעקה ירא אלהים כך וכך עושים ליתומיך אמר לה וכו' עד דאמרו ליה אמור לה שתלך אצל אלישע וכן עשתה. ומזה יובן קבורת הצדיקים במקום ידוע כגון אצל משפחתו או צדיק אצל צדיק וכיוצא כי יש קרוב דעת אל הנפשות בעולם ההוא מפני יחס הבן עם אביו בנפש רוח נשמה וכ"ש בנפש הבהמית כי היא נפש ירושה אל הבן מן האב וכן הצדיקים להיותם מעלתם שוה ונהנים זה מזה כדמיון הנאת השכנים בעולם הגשמי כך הנאתם אחר המות ומעשה דהנהו רוחי דמסכתא ברכות יוכיח ועוד נדבר בזה לקמן. וכתוב בספר הזהר דנוקבא דאתנסיבת לתרין דבההוא עלמא אהדרת לקדמאה. על דרך אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:
פרק ח
מכל מה שאמרנו יובן טעם לבוש המתים שכמו שנכנסים בקבר כן ממש מתלבש הכת ההוא שבקבר ברוחניות הלבוש הגשמי שמוליך עמו כי אין דבר גשמי שאין בו כח מלמעלה. וכן אותו כח שבמלבושים ההם ממש מלביש הנפש הגשמית אף אם ירקבו התכריכים וזהו טעם רבן גמליאל שאמר שלא אהיה כחתן בין האבלים ולא כאבל בין החתנים. וכן ענין המחצלת הנזכר במסכת ברכות: ובפרשת בראשית דף ל"ח ע"ב כתב רשב"י מגו ההוא מנא דאתלבשת ביה בגן עדן תחתון חמאת דיוקנין עילאין לאסתכלא ביקרא דמאריהון ובפ' חקת אמר משה הוה פשיט בגדי אהרן למטה והקב"ה פשיט למעלה יע"ש. וכן הכתוב אומר ויתיצבו כמו לבוש ואמרו רבנן כסות היורדת עם האדם לשאול היא עולה עמו ק"ו מחטה וכו'. ואפי' נשרף האדם הרוח מתלבש בריח מלבושיו וכן כשהתכריכין בלין הרוח מתלבש בסוד התכריכין ההם אך אם נפשטו מעליו אין לרוח במה להתלבש ובמדרש רבה פ' וילך אמר כי יש תכריכין ממעשה שמים וכן ארון ומטה ממעשה שמים. ולב המתעסקים יהיה לעורר המקורות העליונים ההם. לכן חנניה מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש בסרבלהון וגו'. וכן פרה אדומה עורה ובשרה ופרשה ועצמותיה הכל נשרף לטהר טמאי מתים המקבלים טומאת המת גם מבחינת לבושיהם ואמרו כי יכולים המתים להתלבש בלבושים אחרים כמו שהמלאכים המושלים לעיני חוש מתלבשים צורה אנושית ואמרו כי לוקחים חלק מן שלג אשר תחת כסא הכבוד שממנו נתהוה הארץ כדוגמא זו תהיה התלבשות לבעלי העבודה. ויש מלבוש אחר כעובדא דאחאי בר יאשיה שהושם בו אז כח הדבריי. ורבינו הקדוש היה נר' בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין וודאי אם באותה שעה היו מחפשים בקברו היו מוצאים עצמותיו או גופו אלא היה התלבשות בדמות גופו הניכר לבני ביתו וזה לא ימצא אלא בחסידים שהם כבני בית למעלה וניתן להם בקשתם וכן שמואל ודאי כי לא זז מקברו וגם כי יש סברות אחרות זה הנכון לדעתנו. ואולי יורה שלהיות אז שבת היה עליו הארת שגרם בסוד התלבשות עולם האצילות בבריאה שהם בגדי חמודות. ולכן שנוי בגדים הוא מן התורה ובפרט בשבת כי צריך להפשיט מעליו הנהגות ובגדי החול וללבוש בבגדי מלכות ואמרי' בירושלמי אוי לנו עטיפתנו בשבת היא כעטיפת החול. ורבי שהיה ודאי מכבד השבת בבגדים יקרים מפרי ידיו הלבישוהו אחרי מותו ועוד היה מתראה בבגדי חמודות להודיע שהיה בתוקפו. והיה פוטר בני הבית מן הקידוש ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות. המבין סוד הקידוש עם מה שכתבנו למעלה בסוד מקדש השבת יכוין דברינו בטעם אמירתו קידוש יותר מכל שאר קדושות ואז היו עליו לבושי דיקר מעין אותם של אדם הראשון ובזהר שמות דף ר"ח ביאר ממה היו לבושים אלו: ואמרו בפרשת בא דף ל"ט כי לבושי אדם וחוה נעשו בשם מלא ונתקיימו ג"כ בשם מלא ותרגום כתנות עור הוא לבושין דיקר ואמר שלא באו ליד נמרוד כדעת המדרש אלא כי אדם וחוה אתקברו בהון דלא ס"ד דאינון שבקו ורמו מנהון זיהרא עילאה דיהיב לון קב"ה ולא אתלבש בהו בר נש אחרא דאינון לבושין דמו בגוונא עילאה וס"ד דאינון אתלבשו בהון מגרמיהון כתיב וילבישם. דקב"ה אלביש לון זכאה חולקהון ובקב"ה כתיב הוד והדר לבשת והדר עוטה אור כשלמה כיון דאתלבש עבד מה דעבד ונוכל לומר שבא להודיענו שלא נתגלה אור האצילות לברוא וליהנות לנבראים תחתונים עד שנתלבש בבריאה כדאמרי' מלמד שנתעטף הקב"ה באור וברא את השמים ומכאן נבין גם כן צורך הלבושים לנפש רוח נשמה. ואמרי' בפרשת ויקהל דף קנ"ז כי משה אתלבש בעננא וביה תקריב לגבי אשא וכן אליהו אתלבש בההיא סערה לעילא ובאופן אחד מתראה למעלה בין המלאכים. הנה כי על ידי הלבושים מתראים הנשמות למעלה:
פרק ט
בזהר סוף פרשת ויקהל אמרו דזמין קב"ה להלביש לכל אחד מבני התחיה לבושי רקמה שאז יהיה עיקר שכר הצדיקים ממעשיהם ויבואו כלם וישתחוו לו בירושלים ויתחברו שם חיילות גדולות וירושלים תתמשך לכל הצדדים ובני התחיה יכירו זה את זה ויחזרו לירושת אבותם ולאחוזתם וילמדו תורה בארץ ישראל שתתעלה מעלה מעלה: ואמרו עוד שלהיות שנשמת האדם המדברת אינה מתה לפיכך יחלום החי מן המת שכח זה החי מתעורר לחי אבל הבהמה שמתה אין לה נשמת החכמה לפיכך לא יחלום האדם מבהמה שמתה או נשחטה ואמרו כי לא נתן רשות לנפש להגיד לאוהבו שבעה"ז גזירות של מעלה מבלי אשר לא ימצא האדם את מעשה האלהים. אמרנו כי המתים מתהנים בהיותם קבורים אצל כיוצא בהם ובבראשית רבה פרשה ע' למה בכה יעקב שאינה נכנסת עמו לקבורה. וכמו כן כבוד הוא לאדם להקבר בקבר שלו לכן נהגו לקנות אחוזת קרקע כנראה במשנת בב"ב וכן בגמ' פרק יש נוחלין על ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכתב נ"י בדף ר"ט לא היה כבוד לאותו צדיק שיהיה נקבר בקבר שאינו שלו. וזה כי כמו שמדורו בגן עדן הוא לפי מעשיו כי הנשמה יגיע כפיה תאכל. כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה. כן צריך שיהיה לגוף מקום מקנת כספו. וכן אברהם אמר בכסף מלא יתננה לי. ועוד סוד תקון העפר בעי למזבן יתיה בכסף שלים ודי למבין. וג"כ נייחא לצדיקים להיות צמודים בגן עדן שכן הובא בזהר פ' ויחי דר"י אמר לרבי יצחק דיבריר דוכתיה גביה כמה דהוה בהאי עלמא. ואשה הקבורה אצל בעלה ודאי נייתא רבה הוא לתרווייהו. ונ"ל שנאמרה על אשתו ראשונה היינו אותה שעמדה אצלו בפרגוד ולכן אמרו המגרש אשתו ראשונה דוקא אפילו מזבח מוריד עליו דמעות כי גורם הפרדת שפע שבעה ברכות שנתברכו בשעת חופתם במזבח העליון המקבל ממה שלמעלה ממנו ובפרט אם היו לו בנים ממנה נוכל להאמין שהיא עיקר זוגתו הראשונה שבגן עדן שעליה יוצאה הבת קול בת פלוני לפלוני והוא נקרא זווג ראשון וכתוב בספר הבהיר כי ז' צורות קדושות ברא הקב"ה והם צורות נחלקות שתי ידים שתי רגלים הראש והגוף הרי שש וצורה הז' היא הנקבה הרי שהאשה משלמת כל הז' צורות והקב"ה חבר בבריאת אדם כל הז' צורות יחד ואחרי כן הפריד השביעית ואין האיש נשלם זולתה ע"כ תקנו שבעת ימי המשתה וכן ז' ברכות וברכה שביעית משלמת כל שאר הברכות וחותמים בה משמח חתן עם הכלה. וכשאין פנים חדשות יכול לברך השביעית בלתי האחרות אבל לא האחרות בלתי השביעית רמז לפנים חדשות של האשה שמשלמת לאדם כל שבעה צורות וכמו שהשבת מנוחה לששה ימים כן האשה מנוחה לשש צורות כי האדם זולתה מטולטל ונד ולכן אין נפטר האדם מפריה ורביה עד שיוליד זכר ונקבה והם יולידו השבע צורות ואשתו הראשונה היא עיקר צורתו והשאר כמו הפקר שהראשונה חתומה עמו בחשמל כמו שרמזנו למעלה מזה וכמו שמשלמת האדם בחייו כן משלמת אותו במותו במקום משכן כבודו: ובסבא דף ק"ב נתן טעם למה אין האשה מתיישבת כראוי עם בעלה השני ושם פירשו סוד הקטלנית וסכנה גדולה ממי שנושא אלמנה ומלת אלמנה אמרו שירצה אל מנה אל תפול זאת למנה וחלק שום אדם כשר ובפרט אם בעלה הראשון הוא ת"ח שבמיתתו הוא חי ושפתי תורתו דובבות בקברו והיו לה בנים ממנו בלי ספק כי לא תהיה לה קורת רוח עם אחר. ובפרט אם יהיה אחרוו לגבי ראשון ושניהם מסתכנים ונראה זה פעמים הרבה לחוש ואין להטפל להשיא אשת ת"ח ובפרט לע"ה כי לא יצליחו. בכלי שנשתמש בו קדש אל ישתמש בו חול ואין זה נאה ללבושו ולא לבושו לו דכרעא דרב ממסאניה לא לבעי ליה:
פרק י
כתוב בהלכות קבורה מתים ששונאים זה את זה אין לקוברם סמוכים ואמרי' כי מעשה בת"ח צדיק שנקבר אצל אחד שאינו הגון ובא הצדיק בחלום לכל בני העיר והודיע להם צערו עד כי שמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע במחיצה כי כשהצדיקים נחים על משכבותם מגלים להם רזי עליונים ותחתונים ואם נקבר אצלם אדם שאינו שוה במעלתם ימעטו העליונים מלגלות להם סודות שבהם יהנו כאלו יאכלו כל טוב. ורשב"י שאל קודם שיתן לריב"ל ליכנס אצלו אם נראתה הקשת בימיו כי היה ירא פן ימעיטו לו הגדת הסודות עבור ריב"ל. ועיין בציוני פ' ויחי מזה: וחטוטי שכבי הוא צנור גדול כדדרשו על והיה יד ה' בכם ובאבותיכם. וכן כתוב ביום ההוא יוציאו עצמות מלכי יהודה ושטחום לשמש וגו' כי היו מכוונים שלא יהיה להם מנוחה אפי' אחר המות ואולי גם לזה היתה כוונת חזקיה בגרירת עצמות אביו להציל נפשו מיד כף הקלע וספרו ממלכה אחת שתקנה מעצמות אויביה קוביאות. ומשניהם שהם י"ו מלמעלה וי"ו מלמטה תקנה לשחוק האי"שקקי כדי שלא יהיה להם מנוחה ואמרו על עצמות יהודה שהיו מגולגלים בארון וכמו שבעולם הזה יש סדר ההסבה כדאמרי' בגמרא בירושלמי מסכת תענית בזמן שהן שלש הגדול שבהן עולה ומסב בראש האמצעי וכו'. כן יש לשמור הסדר הזה בקבורה דאמרי' בפ' בשלשה פרקים בירושלמי אמר שמואל בר רב יצחק אבות דרך הסבה הם קבורים: כשהיה המת מוחרם היו מרחיקין קברו מאחרים ח' אמות שלא יגע תבוסת קבר אחד שהוא ד"א בתבוסת חבירו ומצאתי כי המת שהיה בנדויו היו סוקלין את ארונו הטעם הוא כי כאשר הנסקל נקבר ברחוק כן המנודה והמצורע והוא גם כן כך כלפי מעלה עד בא זמנו אחר י"ב חדש שעדיין כח הנפש והגוף קיים. ואמרו כי רוח המצורע וכן רוחו של מת מתפשטים כי בנים הנולדים בבית המצורע יש להם בקליפתם קצת סימנים משונים וזרע פשתן שיהיה בבית אשר שם מת אם יזרע לא יצמח כזרע פשתן אחר. ומי שמנודה לשמים ח"ו אפילו יעשה מעשים הגונים לא יועילו למעלה רק ח"ו יתנו חיות לקליפות כי המעשים עולים ע"י טוב השרש המושרש אל האדם באדמה העליונה והמנודה נעקר ממלכות ויסוד ובינה ח"ו. והאדם בין בחייו בין במותו יש לו ד"א קרקע שכן כתיב והארץ נתן לבני אדם כי כמו שיש לנשמה למעלה מקום אם לטוב אם למוטב כן לגוף למטה בארץ וזה יהיה ד"א קרקע הכתובים בשטרות. ובארבע אמות יוקפל בו כל העולם כדאמרי' ביעקב קפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו וכן למעלה כל צדיק יש לו מדור ועולם בפני עצמו: ועל כן צריך לקבור כל מת בפני עצמו ויהיה לפחות בין עליון לתחתון ששה טפחים שהוא שעור עולם וקומה אחת. ומנהג בהרבה מקומות. לקבור הנהרגים בר מינן לבדם להיות כי תמיד תובעים דין עד כי ישפך דם הרוצח וזה שאמר הכתוב שופך דם האדם באדם דמו ישפך פי' בקטרוג שעושה נגדו אותו אדם שהרג גורם שפיכת דמו ואם לא בעולם הזה בעולם הבא כי הדם הוא הנפש כאשר הובא במדרש רבה פרשה ואתחנן ממעשה באשה אחת שבנה הרג אחיו ונטלה כוס מדמו ושמו תוך ארגז אחד ולעולם תסס עד כי נהרג גם אחיו. ולכן אין מלבישים אותם תכריכין רק כורכין סדין על בגדיהם למען לא יתבייש בפני שאר מתים ולא יראו להם החוצה הבגדי נקם שנוח לו לאותו הרוח להתלבש בם ואין לו נייחא להתלבש בריח מלבושים אחרים כשאר מתים להתראות לפני המלך המשפט בדמו התוסס עליהן ובתוכן וקול דמיו צועקים אליו מן האדמה ירא ה' וישפוט כדאמרי' בדמי נבות שלעולם תבעו דין על אחאב ואיזבל במקום שפיכתם. ואמרו כי סכין שנמצא בקבר הרוגים אין ליהנות ממנו. ועושים לנהרג נחת רוח כשמזכירין אותו לומר ה' ינקום דמו ברם אין למסור דין על שום אדם ושבקיה לרויא דמנפשיה נפיל אם ה' לא אנה לידו. ויען כי תמיד מתאוה להגביר כח הדין נגד הרוצח ואין לנפשו נייחא עד יהרג או ימות כי שם יחדו למשפט יקרבו או עד שיגיע עת פקודתו שהיה לו מן העולם כי אז נתן רשות לדומה להכניסו במספר שוכני עפר כדאמרי' במסכת חגיגה פ"א דאמר מלאך המות לרב ביבי בר אביי שהמתים קודם זמנם משום ויש נספה בלא משפט רעינא להו אנא עד דמלו לדרא והדר משלימנא להו לדומה ופי' רש"י אינו מוסרם לשומר המתים ששמו דומה אלא מגלגלים עמו ושטין בעולם עד שיתמלא שנותם. על כן מנהג כשר להרחיקו משאר מתים למען לא יעות אדם בריבו. ועיין בחלק רביעי שני פרקים מיוחדים לדרוש זה. וברית כרותה שאין העולם מתיסר בשופכי דמים אלא נמחים מן הארץ כל עוד שלא ישובו וזה לפי שאין הקטיגור נעשה סניגור. ויש מי שכתב שאדם אחד שהיה מנודה בהסכמת הקהל אם חלה לא ברכוהו אותו כי בברכה נמצאו היו מתירים החרם והיה צריך הסכמת הקהל. וטעם שהיו נותנים אבן על ארון המוחרם אולי יורה כי הגביר עליו כח היצר הרע שהוא אבן נגף וצור מכשול וזה גרם לו בחינת עץ הרע שממנו נעשה הארון כמו שאמרו במדרש על פסוק בתוך עץ הגן אמר ר' לוי רמז לתולדותיו שיהיו נתונין בארונות של עץ כמו שאדם הראשון נתחבא מתוך אותו עץ מאימת השכינה ומיתתו היתה כפרה לגופו ולכן היו סוקלין ארונו כי יצר הרע שבו היו ראוי לרצועה ורידוי ובזה מתבזה בין החיים וכפרה היתה היא לו וכן גרירת עצמות שבתוכה רוח חיות מה כנדרש למעלה בפ"ו הוא כפרה לנפש שבזה אינה מגולגלת ומקולעת בתוך כף הקלע אחר כי קבל ענשה בעולם הזה כי שחה לעפר נפשה וכמים הנגרים ארצה כן נתנו בעפר פיה שהוא חיות מה שבעצמות ובזה יש לה תקוה כי יפה שעה בתשובה בעולם הזה:
פרק יא
מי שמת לו בנו או בתו אל ינשק אותם גם שמצינו נשיקה מהבן לאב ביוסף וכ"כ במדרש רבה פ' ע' ארבע נשיקות הן וכו'. ובפ' כ"ה על פסוק גשה נא ושקה לי בני א"ל אתה נושקני בקבורה. ואין אחר נושקני בקבורה וכתוב בספר צרור המור מכאן אמרו זו נשיקת פרישות ואמר מכאן שצריך אדם לנשק את מתו על פרישתו. מ"מ בנו או בתו שאני ע"ד שאמרו קצת מן החכמים שאין לאב לילך אחר בנו הבכור לקבורתו גם שאין הדין ולא המנהג כן וכן אל יניח אשתו לנשוק אותם כי מקצרים ימי בניהם ואולי כי דבקות רוח האב ואם פומא בפומא או בכל מקום שידבקו הבלם בבנם או בבתם המתים זה גורם כי נפשות הבנים שהם בכחם ומכחם מורישים להם נפש החיונית כאשר הצענו למעלה וכן הרשימו מאותם שמכבר הולידו מתדבק בכח המיתה עלמא דנוקבא ובזה מקצרים ימי בניהם או בנותיהם. וכן אין לומר למתו שמוטל לפניו שיבא ליטול אותו וכ"ש שאין לתפוס ידו בידו ולומר שיוליך אותו אחריו דתפיסת יד גורם חיבור ואמונה עם הב' הנתפסין ומעלין עליו כאלו הרג את עצמו דניחא למיתי במיתת קרוביהם החיים וגם שאבוה דשמואל הוה בכי ואמר משום דלעגלא אתית לן אפשר דהוה בכי על צערא דבניה או משום תורה ומצות דלא הוה אפשר לבנו לקיים עוד בעה"ז ובזה הוה נפיש זכותא דידיה דאבוה. וכבר אמרנו ששומעים מה שנאמר להם וכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ועוד כי לעולם לא יפתח אדם פיו לשטן. ובפרט בעת ובמקום שנתן לו רשות וספרו מאשה אחת שהניח ידי בניה החיים ע"י בניה שמתו ומתו גם הם. ובתקון כ"ג א"ר אליעזר יומא חד הוה אזלינא אנא ורבי יוסי ואתא בריה דרב המנונא סבא מההוא עלמא בדיוקנא דהאי עלמא ואזדמן לי באורחא כגוונא דחמר בתרין חמרין. וראיה מכמה סבין שהיו באים לגלות סתרי תורה לר"ש בן יוחאי בזהר והרבה פעמים מצינו זה בתקונים שהיו מנשמות הצדיקים שהם במתיבתא דרקיעא ומתיבתא עילאה. כתב רבינו ירוחם בשם ר' יהודה החסיד שאין לחצוב קבר למת בר מינן אא"כ רוצים לקברו בו לאלתר. וכבר אמרנו שלא יפתח אדם פה לשטן שכוונתם שלא יגרום אדם לשטן שיפתח פיו בקללת עצמו או אחרים כי פעמים השטן פותח פיו עמו ונוטל קללתו ומאשר אותה ואומר פלוני כן דן דינו הוא בעצמו והודאת בעל דין כמאה עדים וגם שבב"ד של מטה אין אדם משים עצמו רשע, ב"ד של מעלה שאני כדאמר בהקדמת הזהר שאמר דומה נגד דוד טרונייא אית לי עליה דאמר חי ה' כי בן מות הוא. ואמרו כי קודם דינו של אדם הוא מודה על כל חטאיו ודן דיניה כי האל לא יעות משפט וכשבעל כנפים מגיד וממשיך אליו הדבר והקללה שקלל אדם עצמו אז כתיב ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וכן אמרו כי המשבר כליו בחמתו מקריב קרבן לשטן ח"ו אשרי הסותם פי שטן במעשיו לבל יהיה לו פה לקטרג. ואמרו דורשי רשומות כי ביטול הקליפות הוא חיזוק שרשיהן ולכן בשבת שעת המנחה מתגלה מצח הרצון שהם שרשי הדינין שהומתקו למטה אז בעת שליטתם בסוד הנהגת שבת וסוספיתא דדהבא למטה מטה כבר נשקע מע"ש בנוקבא דתהומא רבה והאי ארעא חציפא דכל טובא דעלמא מתבלי בה ותדיק ותסיף כלא והיא מאכלו של נחש עקלתון. על כן בלילה דביה כלבין נבחין כי נתרים ממאסרם וחמורים משלשוליהון ומתפשטים להנהיג בתחתונים הדינין שקבלה המלכות בתפלת המנחה ובו תרמוש כל חיתו יער שהם כחות התחתונים למטה מעולם של סנדלפון לא יפתח אדם פי הארץ אם לא יסתום הגולל מיד פן ח"ו באות נפשה תשאף רוח על ידי הפרא הלמוד מדבר. ובשם ר"י החסיד כתבו שטוב לקבור תרנגול הנקרא גבר בקבר ריקם אולי בזה מחליש ומטמין כח הדין המושפע מצד מלאך גבריאל הנקרא גבר לבל יעיר חמתו. ועוד כראות כאות הטומאה קבר פתוח בלילה מוצאים מקום לקטרג ופעמים יש נספה בלא משפט. כאמרם הות כשגגה היוצאת. ברם לעולם דין אמת וכל דרכיו משפט:
פרק יב
ממה שאנו רואים כמה פעמים בני אדם בריאים והם מתים מיתה פתאומית זה מורה דבקותו יתברך עמנו ע"י הנשמה ולכן מסלקה כל זמן שרוצה. וילבש האדם חרדה במיתת בניו בחשבו כי בכנפיו נמצאו דם נפשות האביונים נקיים ועונו גרם שנעשקו בירידתם על כי תיקלא לא קיימא באשלמותא ומכרעת לצד החובה ובפרט בחול אם אינו ליל טבילה כדדרשו בזהר על פסוק ואץ ברגלים חוטא דמבעי ליה לאיניש לאנפא לקדושא דמריה ליל שבת ולמימר פסוקי דאתערותא כגון רוח ה' אלהים וגו' עם מה שכתוב בזהר פ' ויקרא. ואמרו כי הורדת דמעות על אדם כשר מציל בניו של אדם ממות כי בזהר פ' אחרי מות דף רנ"ז כתיב כל המצטער על אבודיהון דצדיקייא או אחית דמעין עליהו קב"ה אכריז עליה וסר עונך וחטאתך תכופר ולא עוד אלא דלא ימותון בנוהי בחיוהי. והורדת הדמעה גורם מיתוק הדינים כדאמרי' במדרש איכה על מאמר שאמר הקב"ה למטטרו"ן אם אי אתה מניח לי וכו' אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס וגו' וכן הפסוק אומר ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד שהכל היה למתוק הדין בהורדת טיפי רוגז חוצה. ובזהר בפ' שמות דף י"ט ע"ב אמרו בעשרה כתרי מלכא אית תרין דמעין והן שתי מדות דין שהדין בא משתיהן כד"א שתים הנה קוראותיך וכשהקב"ה זוכר את בניו הוא מוריד אותם לים הגדול שהוא ים החכמה להמתיקן והופך מדת הדין למדת רחמים ומרחם עליהם וא"ר יהודה נקראים שתי דמעות שמהן באים דמעות מהן בא הדין. מצאתי יש בנ"א שכל הנקרא על שמו יחיו ויהיו בניו קיימים ויעמידו תולדות כדכתיב כן יעמוד זרעכם ושמכם. ויש כל אלו להם להפך דכתיב והנחתם שמכם לשבועה לבחירי וכתיב ולא שם לו על פני חוץ וכתיב אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות לשון שממון שגורם השם ההוא. ולכן אמרו דלא מסקינן בשמייהו של רשעים כיון שהיה בית יד לטומאה וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהן כמותן ולכן טוב ליזהר מזה וכיוצא בזה בתרי הויא חזקה כדאיפסקא ביבמות הלכתא כרבי במקום סכנה. ואמרו ג"כ כי יש נשים שאין לישא אותן כי לא יצליחו שלהיותן מעלמא דנוקבא שרגליה יורדות מות כיון שמתחילות להטות עצמן לצד חוצה אין לך מזיק גדול מהן ואמרו כמה רעה אשה רעה שהיא מר ממות וגם אם אינה רעה במעשיה אם הורע מזלה חוטא ילכד בה ולכן יש דין קטלנית באשה ולא באיש ועיין בסבא וכבר אמרו בית תינוק ואשה אם אין נחש יש סימן. אשה טובה בחיק ירא אלהים תנתן להניח ברכה אל ביתו כי היא מוכנת לקבלה להיותה כלי. ואמרו כי מי שהוא עצרן וקפדן לא ירויחו אחרים בממונו שאין פרוטתו מתברכת כי נותן בעין רעה. וכבר העמידנו בזה המלך החכם באומרו אל תלחם את לחם רע עין וגו' פתך אכלת תקיאנה. ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה. שלהיותו מצד כח הדינים המגלדים ועוצרים השפע שעליהם כתוב לפני קרתו מי יעמוד המקבל ממנו מטה אשורו מני דרך ועוזב מקור מים חיים לחצוב לו בורות נשברים כי אולי אם ישא אל אלוה פניו ומתכא דרחמנא יאכל צנור נשמתו יהיה יותר מוכן לקבל בעין יפה. ובזהר פ' שמות דף ג' ר' חייא פתח אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו אל תלחם את לחם רע עין בגין דנהמא או הנאה דההוא בר נש דהוי רע עין לאו איהו כדאי למיכל ולאתהני מניה דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי א"ל ר' יצחק והא גזרה אתגזר א"ל כלא איהו כדקא יאות דהא לא אתגזר דהא לא כתיב כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים אלא בארץ לא להם ואפי' בארעא אחרא. א"ר יצחק מאן דאיהו בעל נפש דמכליה יתיר משאר בני נשא או מאן דהוא אזיל בתר מעוי אי אערא בהו רע עין יכוס גרמיה ולא יכול מנהמא דיליה דלית נהמא בישא בעלמא בר מההוא רע עין. מה כתיב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים הא לך רע עין. ובערובין פ' כיצד משתתפין אמרו שכל המצפה לשלחן חבירו אפי' יהיה טוב עין העולם חושך בעדו אולי ירצו כי לעולם לא יקבל שפעו רק ע"י הנהגת החול ימי חשך שהוא עולם מטטרו"ן הנקרא בשר ודם וחייו אינם חיים מעולם הכסא המחייה הכל רק מעולם המות שהוא מעץ הדעת טוב מטטרו"ן ורע ס"מ. וישראל בהיותם במצרים היו אוכלים לחם העצבים בחנם. ובהיותם תחת הנהגת משה רבינו עליו השלום שהיה ממטיר להם לחם מן השמים היו מתאוים למזון גופניי הבא מכחות הנקראים חנם. ואם תהיה כוונתו ללמוד תורה אם ימות יחיה ולילה כיום יאיר לו לעה"ב ועליו יאמר אדם כי ימות באה"ל: ואפי' מי שיש לו אב עצרן וקמצן בממונו יאכל פתו לבדו ולא ישמור ויצפה לארוחותיו הצרים ומה שאמרו במדבר רבה פ' ח' על פסוק בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך שלבניך יעמוד זכותך שמשלחנך יזכו בניך למעלות גדולות. אך שם במה הכתוב מדבר בירא שמים דוקא שנותן בעין יפה דכתיב הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' כאברהם ושרה כי טוב עין הוא יבורך ופורתא מדידיה מסעיד סעיד והברכה שרויה במעים כאיוב שוותרן בממונו היה ולכן כל מי שהיה נוטל פרוטה ממנו מתברך. ואמר פתך אכלת לומר ודאי שכיון שבאת לעולם בא ככרך עמך כאשר נגזר בשעה שהובאה טיפתך לפני הפותח את ידו ומשביע לכל חי ברצון. וא"כ השפע שהיה לבא לך ממקום אחר אתה משעבד עצמך שיורק לך ע"י הרע עין הזה ולא יבוסם ולא יערב לך כי שולט בו צד הרע והורק לאשפה ועל כן אמר במקום אחר תחת שלש רגזה ארץ ואחד מהם ונבל כי ישבע לחם והנבל שהוא כלבי מצד בחינת הכלב שמזונותיו מועטים שלכן איחר הקב"ה מזונו במעיו ג' ימים להיותו דין חצוף המתהוה מזווג שור וחמור יחד ע"כ הנבל הזה כשמשפיע לאחרים נבלה ידבר והוא מלשון ידבר עמים תחתינו וע"כ רגזה ארץ החיים שממנה תצא לחם ומזון לכל חי שעל כן מברכים המוציא לחם מן הארץ ועל הארץ ועל המזון יען כי שפחה תירש גברתה כי נות בית תחלק שלל בעין יפה. וכתב הרמב"ן בפ' תולדות יצחק כי המתברכים מפי ה' לא יאונה להם עוני וחסרון וזה על דרך שאמרו ברפואה. ושפחה עינה רעה בשל אחרים וחוטפת וקומצת ואומרת שלי שלי ושלך שלי. וכמו שער בנפשה השפע שקבלה להריק לך שנעשתה מצע תחתיה ואכול ושתה תאמר לך ולבה בל עמך כמו שאמרו על שלשים וחמשה שרים שמצד שמאל שמקמצין מהשפע הניתן להם ונותנים אותו בעין רעה וא"כ למה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה כי שחת דברך הנעימים הנהגותך שאם היו באים לך שלא על יד צר עין זה שמחמת פחיתות נפשך וקוצר אמונתך בה' עיניך תלויות לו מוכנים היו לבא לך מדרכי הנועם העליון ברוב טוב ושפע ואתה שחת אותם ולהיות כי משפיל צמר נשמתו לקבל מהנהגת מטטרו"ן ימי החול ששם כחות החנם גם יחודיו ומעשיו הטובים לא יעוררו אפי' בשבתות וימים טובים רק עד מקום קבלת נשמתו וזהו ושחת דבריך הנעימים שלא יגיעו עד הנועם העליון שהיא בינה דמקננא בכורסייא יען כי בבחינת עבד אתה למטטרו"ן ולהיות בה' מבטחך הודעתיך היום אני. ואמרו במדרש כל ימי עני באמונה הם רעים דוגמת הנחש כי ירא שיחסר לו עפר למאכלו וטוב לב ומאמין בקונו כי יזמין לו פרנסתו משתה תמיד כי גם ה' יתן אליו הטוב מרחובות הנהר כרוחב לבו באמונתו. ושר העולם אמר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואי צורבא דרבנן מעני אהדורא אפתחא לא מהדר. ועל הרוב ממרחק תביא לחמה כי בצל החכמה בצל הכסף. ואמרו רבנן כי צרי עין אפי' עופות השמים מכירים אותם שהמלאכים אשר בעולם העשיה ששם ה' משטרם בארץ הנקרא עוף המעופפים על הארץ משפיעים לו גם הם בעין רעה שהכל כפי המקבל וכלי ריקן מברכה אינו מחזיק. ואין טוב לכל אדם רק לצפות מחיתו ומחית בניו מאת אבינו מן השמים שלכן אמרו על ר' פנחס בן יאיר מיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. וכ"ש אם הבן בלבו יבין ובאזניו ישמע דהאי גברא לא בעי בר שטוב לו לשית לבו ופני צאנו הבנים בניו והבנות בנותיו לעדרים עליונים אשר בהם די חלב עז ותעצומות ללחם ביתו וחיים לנערותיו ואז לא יירא לביתו משלג וממרחק יביא לחמו והאשת חיל תתן טרף לביתו וחוק לנערותיו ותאמץ זרועותיו ועז והדר יהיה לבושו ותורת חסד על לשונו להודות תמיד לנותן לחם לכל בשר ועיניו יצפו לו כי לעולם חסדו כברכת אשר לא עשאני עבד ובזה יקומו בניו ויאשרוהו מלכות בנותיו ופילגשיו ויהללוהו כי איש כזה ירא ה' הוא יתהלל ומאוצר של חסד יוסיפו לו על פרי ידיו ויהללוהו בשערים מעשיו. וכל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ואמו כדאמרי' בשמות רבה פ"ד. ולא תהא עדות גדולה מראיה ואין חכם כבעל הנסיון:
פרק יג
יש הרבה דברים שבנים של אדם מתים עליהם ות"ח היודע זה ואינו נזהר עתיד ליתן את הדין. ואין לקלל בניו ובנותיו כי ברית כרותה לשפתים וכמו שברית כרותה לשפתי ברכת הורים להיות עודפת על ברכת האחרים להיות נפש הבנים עלולים תחתם כן ח"ו קללתם אפי' על חנם היא באה כמו שאמרו על קללת חכם. וגם על זה ירחיק הבן מאביו ומאמו אם אי אפשר לו בענין אחר פן יבולע לו ולמשפחתו. ומי שאין מתקיימין לו בנים יכול אחר לפדותו וליתן כופר נפשו ויקרא בנו של אחר אולי ירחמו עליו מן השמים שיכול להיות שנגזר מיתת ערירי על האב ומי יודע אם בכופר זה ינצל בנו. מנהגנו שלא לחלוץ האבל מנעליו עד שיגיע לביתו גם שכפי הדין כשנסתם הגולל חל עליו האבלות. וכתב בספר החסידים כי אדם אחד היה נוהג בעצמו כשהיה אדם אבל היה הוא חוזר לביתו עמו בלא מנעלים כדי להצטער עם האבל. ויום שמת בו אירע בתשעה באב ונתקבצו כל הקהלות לאותה העיר והלכו הכל לקבורתו יחפים ובזה הוכר שהיה חסד זה רצוי לפניו ית'. ואמרו שאע"פ שהצדיקים יודעין שחלקן טוב לעה"ב מצטערים מן המיתה ומאימת מ"ה כדאמר רב סעוריה לאחוהי רבא כד היה מתנמנם פירש גוסס לימא מר למ"ה דלא לצערן ואמרו שם מאן ספין ומאן חשוב קמיה כי לא ישא פני כל ואפי' כלבים בוכים מאימתו וזהו שנאמר במצרים הגם שהיתה מלאה מחבלים ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו והכלב חוזר לאחריו כשרואה מ"ה כי אין השדים רשאים לעבור אלא בדרך הנגזר להם כנזכר למעלה. ואם ידוחה הכלב לפניו וימות כאשר יבא לקמן יהיה כפרה לאדם ההוא וסמך קצת גם אוחכה הרגתי ואותה החייתי. והצדיקים מתייראים גם מחיבוט הקבר ואפי' יונקי שדים אין נצולין ממנו כי זוהמת הנחש לנערה ולהוציא כלי למעשהו צריך חביטה. (ולכן כתיב ונפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע ולזה תועיל גרירת העצמות כאשר כתבנו. ומי שפוגם אות ברית קדש ח"ו נדון בחבוט הקבר כמ"ש בתקונים מאן דלא נטיר ברית מילה איתדן בחיבוט הקבר בההוא עפר ואלה הם דגופא דלהון אינון לון קבר ודוחקין להון בכל יומא ומלאכא דלהון. ובעפר של המילה מצילו מחבוט הקבר ובדם מילה מציל אותו משחיטת מ"ה אשרי המרגיל עצמו במילת הבנים לש"ש ואמר כי ערלת ממזר בעפר היא תקון לנחש). וכן כח הדין כדאמרי' בערבה חביט חביט ולא בריך וכתוב בחקור דין שבגרעיני הערבה ימצא בתוכם כדמות נחש בלא ראש ובזה אותו הגוף מתוקן לחיות בטל אורות של התחיה בגבול חדש כעמר נקי. וג"כ במלאכים יש ביניהם צער והם שמחים כשהנפש שוה להם. ומלאכי חבלה דומים לרשעים כדאמרי' הרשעים הן הן המזיקים מלבד כי באשתם יצתו כי הם מביאים עצים לגיהנם ירצה שחטאיהם הם סבה להרבות מלאכי חבלה וקודחי אש לגיהנם וע"י חמום עבירותיהם העמיק הרחיב מדורתם אש ועצים הרבה. ואין מפוח הנופח יותר בגי הנום כמי שכועס שכל מיני גיהנם שולטים בו ומטמא גופו ונפשו כי בזה שמחים בצאתם ששים בבואם במדורות גיהנם כל מלאכי חבלה. ועל הכועס נאמר טורף נפשו באפו כי האדם עושה נפשו טריפה ומשליכה ממנו בכעסו וגם שעושה תקונים ומצות רבות נאבדים ממנו לגמרי כי הולכת אותה הנפש ובאה אחרת במקומה וצריך לחזור ולתקן כמתחלה. והמקובל האר"י זצוק"ל היה נזהר ומזהיר לתלמידיו על זה מאד ואפי' יהיה הכעס על דבר מצוה היה מונע לתלמידיו ממנו. ואמרו כי שם אהי"ה במלואו עולה קנ"א כמנין כעס והכולל ושם זה יכוין בשעת הטבילה לטהר פגם הכעס שכן עולה כמנין מקו"ה. ומצאתי כי טוב לבעל תשובה לטבול י"ד טבילות למתוק י"ד עתים ועוד יכוין בטבילה ראשונה להסיר הזוהמא ובי"ג להמשיך עליו הארת תלת עשר מכילן דרחמי על כן טוב לומר פסוקי מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. ויוסיף מדה א' בכל טבילה. עוד כשהאדם כועס אסור להסתכל בו כי עם ראיית עינים מלאך רע עומד וממהר לנקוס על צערו ועוד קשה לשכחה. ועיין פ' תצוה דף קמ"ב גודל פגם הכועס וכן להסתכל בפני האשה בשעה שדמיה מצויים בה ואמרו שיתראה במבט עיניה אז כדמות נחש וכבר אמרנו בגמרא מסכנת העובר באמצע ב' נשים טמאות ואמרו דיפתח באל ויסיים באל. אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא נחש ביעקב וגו' או יפתח בלא ויסיים בלא וה' רגלי חסידיו ישמור:
פרק יד
בחרתי להציע לפני תלמידי תלמידיהון דרבנן כוונת בקור חולים מלבד מ"ש בחלק א' בזה. וטעם המיתה. וצדוק הדין. וההספד. והלוית המת. וקבורתו. וההבראה. ושאר כמה דברים הנוהגים בישראל בתנחומי אבלים מדברי חכמים אשר הם כמסמרות נטועים כי מלאכת שמים היא ולא יהיה מדרש זה בלא חדוש על דברי חכמים מלמדי לאדם דעת. רמז ביקור חולים הוא כי האדם המבקר החולה מיקל חליו כנראה מתלמידו של ר"ע ואם הוא בן גילו כפרש"י שנולד במזלו צערו אשר יצטער עליו יהיה לחולה הצלה פורתא בנכוי אחד מששים בחליו שלפחות ישפוך שיחו בכאבו בתפלתו עליו אחר שביקר אותו. ונקט לשון בקור ולא לשון ראיה והליכה והקבלה להורות לאדם דעת שילמד לחולה שיפשפש ויבקר מעשיו כי בסור הסבה יסור המסובב. ובזה יפה כחו להפוך אחד מששים כלליות שהם מגבורה ולמטה עד מלכות שיהא מלאך מליץ עליו ואפי' א' מאלף באותו מלאך לפעמים די וכ"ש אחד מששים וגם אם נאמר שששים הוא מורגל בפי רבנן שתין רהוטי וכו' שתין תכלי וכו' וכדומה הרבה. ברם מדברי הגמרא נראה דהכא ששים דוקא דאמר וליעיילו ששים וכו'. וכבר דברנו מזה למעלה בחלק ראשון פרק ב'. ומדת החסד אינה נכנסת במנין הזה כי על ידה מושפעת הרפואה מארי"ך ולעולם הוא לו למגן. ואחר הביקור חוזר להיות רופא חולים דהיינו מרכבה לת"ת מצד הכתר ששם ארוכה ורמז ביקור חולים לתקון גבוה כי לזה תהיה כוונת עובד האמתי כאשר למדונו רבותינו בכל חותמי הברכות שאמרו שצריך להיות הפתיחה מעין החתימה וכן סמוך לחתימה יהיה מעין הברכה. כלל גדול למדונו בזה כי אחר שסדרנו סדר הברכה אם היא ברכת שבח והודאה או ברכות המצות או שאלת צרכים או ברכות הנהנין הכל יהיה לתכלית שיבורך שמו הגדול בהשפעת שפע הברכה כאשה כי יתרבה החלב ע"י התינוק היונק משדי האם וזוהי לדעתי כוונה נאותה בכל חתימת ופתיחת ברכות מלבד כוונת שם י"ב שצריך לכוין בחתימה והוא מוקבל מאד למה שכתבנו למעלה כוונת העונה ברוך הוא וברוך שמו פוק עיין על זה הדרך יכוין בבקרו החולה שבג"ח הזה פוקד ומבקר חולים שהם תפארת ומלכות שהם חולים כאומרו כי חולת אהבה אני והוא מחזקם ומפקדם בבקרו אותם דהיינו אומרו סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים. והם בגדולה וגבורה תרין אשישות ובנ"ה תרין תפוחים כמו שפי' בתקונים. וכן האדם בהיותו עוסק במצוה זו גורם להשפיע משם החוזק והכח כמו שהוא מחזיק החולה בבקור ומיקל מעליו כח הרעה חולה כנזכר. ורפואת חולים הוא כי בהיות האדם כבד בחליו מודה באותו חולי היות כח החצוני שולט עליו הנאמר באיוב הנו בידך וכל חולי שבעולם הוא רוח הטומאה המתלבש בדין על האדם. ובזה יורד הפגם מלמעלה ומתקדש משכן הקדש מהחשך אשר החשיך שם במקום אחיזת נשמתו וזהו כוונת ואתה צדיק על כל הבא עלינו: ולהיות החולי כח רע הניתן עליו להחליאו זהו שאמרה נאמנים לשולחיהם שאותו הדין נתקע בו עד יקבל מאריה חובא דידיה והיינו ממש שאותה נשמה במקומה העליון נשפט עליה דין ומחיין לה בפולסי דנורא וזה גורם הקדחת לגוף ואם מכח הדין המגליד הקשה אז גורם השחפת בגוף. ומיחושים יורו פגם מה בחלק נשמתו אשר יכאב האבר ההוא ולכן אמרו כל מיחוש ולא מיחוש ראש כי בראש עקר משכן הנשמה ומורה גודל עונו וכן כאיבת הלב מסוכן. כי מורה שהפגם הוא בתוכיותה של הנפש ששם משכנה ולכן אמרו כל כאב ולא כאב לב. אך עקר המלקות העליון הוא באש ולכן האי אישתא צמירתא פרונקא דמלאכא דמותא היא ורוב המתים הקדחת מכלה אותם: לכן אמרו בפרשת בשלח דף קס"ד דכל אורחוי דש"מ בתסקופא אינון דא בעינא ודא לא בעינא מכח החצוני השולט בו ובנשמתו ובהיות האדם בא לבקר אותו ומיצר עליו ומבקש עליו רחמים מושך על אותה נשמה שפע מצד הכתר והיינו רופא חולים כי מרפא הנשמה ומיחד ת"ת עם בינה ששם מציאות נפש רוח ונשמה מלובשים בדין ובחולי. ובבקרו ובשומו עליו עינו לטוב גורם גילוי הספירות העליונות על החולה שהיא השכינה למעלה מראשותיו ובבקש עליו רחמים בתוך חולי עמו ישראל מייחד ומיקל חליו. ובקור חולים הוא מצד מדת החסד. ואם מתעסק ברפואתו עולה עד אריך אנפין שמשם מושך ארוכה ומרפא ולכן צדקת פרנסת החולים קודמת לכל שאר צדקה כי ממשיך מכתר נשמה לכל הספירות. ישתדל החולה לקיים המצות שבכחו ואונו כי אז נשקלים כל עונותיו. כתב הרב רבי יצחק דמן עכו מעשה היה ברב רבינו יוסף גיקטי"לייא שחלה עד קרוב למיתה ונים ולא נים תיר ולא תיר ראה ב' אנשים שוקלין עונותיו וזכיותיו במאזנים שוקלים שוה בשוה מיד נתעורר ונתחזק ושאל התפלין ושם אותם ומיד התחיל להרפא ועלה ממות לחיים כי הכריע כף הזכיות. וישית החולה לב לחלומותיו ובפרט אם הוא ת"ח שכמה פעמים מראים לו להודיעו את אשר נגזר עליו ובמה יזכה ארחו. ע"ד שאמרו במדרש שיר השירים כל חלאים שאתה מביא עלי בשביל להאהבני לך על פסוק כי חולת אהבה אני. וזה דבר מאומת וידוע אצל קצת אנשי המעלה. אמרי' במדרש קהלת בשם ר' יהושע בן לוי שכל החולים בחזקת סכנה הם. וכן אמרו בגמרין עלה למטה וכו'. עוד שם דף ע"ד ע"ב המסורה הזאת תהיה בידך כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה וכל העובר עבירה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת רשעתו חסירה אלא אותה עבירה והשלימה אלו ואלו הולכין ושלמין אלו שלמין במדת צדקן ואלו שלמין במדת רשען רחמנא ליצלן. על כן מאד צריך חזוק לאדם לטהר מעשיו ורעיונותיו סמוך למיתתו. וכל ישראל ערבים זה לזה להיות לחבירו מסייע שיש בו ממש ובזה יזכה כי יחלו פניו רבים ונשמתו תהיה נתונה באוצר. וכל שאינו מבקר החולה אמרו במדרש תהלים מזמור מ"א שגורם להוסיף לו אחד מששים מחליו וזה לדעתי יהיה דוקא בבן גילו. וכשהחולה מצטער מחליו לימד רבי חנינא שירגיל עצמו לומר האל הנאמן כדאיתא במדרש שיר השירים רבה דף י"ג ע"ב דקוב"ה דאיהו רחום טב לא לחסר טיבותיה מיניה לעלם:
פרק טו
ראיתי מי שנוהג כשהנפטר סמוך למיתתו מסלקים מלפניו וגם מחדרו קרוביו הבוכים ואומרים שמצערים אותו בזה נראה לי סמך למנהג הלועזים ממה שמצינו במדרש הנעלם דף צ"ח כי ר' אליעזר הגדול אמר לבנו שהיה רואה כי במהרה יסתלק מן העולם ואמר לו זיל ואימא לאמך דתסתלק תפלגי באתר עילא ובתר דאסתלק מן עלמא ואתי הכא למחמי לון לא תבכי דאינון קריבין עלאין ולא תתאין ודעתא דבר נש לא ידע בהו. מנהגן של ישראל להדליק נרות בפני הגוסס וטעם לזה נודע כי מדברי חכמים שסגולת הנר הוא להבריח המזיקים ואפי' בלילה עת שליטתן כדאמרי' אבוקה כשנים ולכן בעור החמץ והמחמצת שהם ס"מ ולילית שמהם יצר הרע וכחותיו הוא בכח אור נר כי יהל עליהם כי נר אור רשעים ידעך ונגלל בנוקבא דתהומא רבא חשך מפני אור וכל שכן שתועיל ביום לשבר מלתעות עול ולהניס אותם החוצה כי שלהבת הנר רומז ליחוד עליון שלכן אמר הכתוב נר ה' נשמת אדם. וממנו נראה הנפש בגוף על ידי רביעית דם שבלב שבו שורה נפש החיונית וכן מתראה כנר קשור רוח בנפש ונשמה ברוח כי כמו שהנפש הוא התעוררות תחתון המתדבק בגוף כן אור תחתון מהנר שהוא כגוון תכלת שחור מתדבקת בפתילה ונעשה כסא לאור עליון הלבן השורה על אותו אור שחור כמו שהנפש נעשית כסא לשרות עליו רוח ממרום אור לבן ומלובן וכמו שבנר כשמתקנים ב' אורות אליו מתראה עליהם אור סתום שאין לו גוון כלל ונראה לעין כל מכל הגוונים ולא נדע מאי דשרי על ההוא אור לבן. על דרך זה הנשמה הסתומה העליונה מתראית ומוצאה מנוח על הרוח והנפש והיא נעשית כסא לגבי אור עליון שעליה נשמת הנשמות ועיין מזה פרשת לך לך ובהרבה מקומות אחרים וזהו רמז לשלש שמות המשולבים יחד אהי"ה הוי"ה אדנו"ת מספרם יב"ק בסוד נפש רוח נשמה ושלש מאורות הנזכר מתראים בג' גווני העין ונכללים כלם במלכות הנקראת אישון ובת עין ומזה נוכל למצא טעם למנהג הדלקת האבוקות למתים שהוא יחוד ושמירה אליהם ואמרי' בגמרא שעשויה לכבוד ירצה להאיר וליחד עליהם הל"ב נתיבות בגי' כבו"ד המסלקות כל חיצוני ומחיות הכל. עוד יורה כי מסתלקים מנפש הנפטר המדרגות המאירים בחול ובהנהגת מטטרון עץ הדעת טוב ורע הנקרא מאורי האש כשהם במקום זוהמת הצפרנים רמז להשפעות המתראות בעולם הזה שהוא עולם הכליון בסוד התכלית שתמיד שורף הפתילה והשמן או השעוה. והנה הוא מוכן לקבל ולהאיר נשמתו מסוד הנהגת השבת הנקראים מאורי אור. עוד יורה כי בזה מתייחדים מאורי האש במאורי אור שסלוק צדיק זה מייחד עולם היצירה שבו מאורי האש עם עולם הבריאה שבו מאורי חור ובזה מתעלה הכבוד העליון וזהו נר של מתים העשוי לכבוד על דרך ובהיכלו כלו אומר כבוד. למען יזמרך כבוד ועיין בפרשת בראשית חלוק שבין מאורי האור למאורי האש וטעם לזה אנו מברכים בכל מ"ש ויוה"כ בורא מאורי האש ובזה ובשאר צרכיו הנעשים לנפטר כמו שיבא מעוררים רחמים עליו בעובדא ומלולא ובהרהורא דלבא. ומכאן יוכל המשכיל למצא טעם לשבח למנהג הנר שמדליקים על המתים במקומו בשבעת הימים כי בה אית נייחא לנשמתא ודאי וכן בכל י"ב חדש בבתי כנסיות שהוא זמן שכלה גופו בקרקע ונשמתו נדונת אז ועולה ויורדת כנדרש בזהר פרשת חיי שרה. ועם הנר שמדליקין על הגוסס מצרפים להביט בפניו כדי להאיר לו מבת עין העליונה בסוד גווני האור על דרך עיני ה' אלהיך בה למתקה ולבסמה ולכן גם בשעת התפלה עת יחוד מלכות שהיא עיקר ההנהגה אלינו וצריכים אנו ליחדה עם גג"ת גווני העין העליונים בסוד שי"ן בי"ת צריך שיתן עיניו למטה ובזה יהיה מלכות לב העולם למעלה כמשל אבן הקאלאמי"טה השואבת ובזה מאירים ארץ חפץ דלית לה מגרמה כלום וכן כתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים. עוד נ"ר דלו"ק בגימטריא השכינ"ה שהיא מוכנת לקבל אור עליון והיא העששית שכל הגוונים מתראים מתוכה ואחר קבלת האור תקרא נר ה' וכן נר מצוה כי מצוה הוא שם בן ארבע כנודע וג' מאורות שבנר כנזכר הם מצד הגבורה כי השכינה היא דולקת לפני הת"ת מצד הגבורה וזהו תחלת ההתעוררות אל היחוד בסוד שמאלו תחת לראשי:
פרק טז
ברוך אשר לו נתכנו עלילות והכתיב בתורתו כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי טעם המיתה היא רחמנות ותקון והיא מלשון תמימות ודא בגין דיתמחי יצר הרע דבגויה כדפירשו בזהר על פסוק ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. וזהו והנה טוב מאד זה מות כי אברי האדם ביום ברוא אלהים אדם על הארץ הם רמז לדברים רוחניים: והאדם הוא צל העליונים ואפילו הרמת ידו מתראה למעלה שכל אבריו ועורקיו וגידיו בפרט וצורתו בכלל נרמזים למעלה כדאיתא בר"מ פרשת בהר סיני ובתוכם האלהות נסתר ונגלה כנראה מר' אלעזר בר' שמעון וממעשה דר' דכל בי שמשי הוה אתי לביתיה. וסטרא דמסאבותא הוא המגשים הרוחני. נמצא כי הסתרת נפש האדם בגוף כהסתרת מדה אחת במה שלמטה ממנה בספירות העליונות. ועל זה נאמר וייצר ה' אלהים את האדם ויפח כי שני שמות אלו הם נרתק זה לזה ונשמת האדם מאירה בתוכו כאור המזהיר בספיר. וכאשר עצב רוח קדשו הוזקק למיתה דשם סטרא דמסאבותא ונטמן בעפר כי נחש עפר לחמו והטומאה מתמעטת ויצר הרע נגדע. ועם היות המות מסטרא דרע מאחר שבה יתבטל הרע הנה היא הטוב על הדרך מי יתן טהור מטמא לא אחד. והמיתה הנאמרת בתורה אם לא יחטא אדם יהיה פי' אדם כי ימות באהל והשאר המיתות הנזכרות בה במיתת המלכין קדמאין דאינון עולמות שעלו במחשבה שהיא חכמה להבראות ומרוב האור אצטנעו ורמזו סוד עמוק זה בפ' ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום ופי' באידרא ובספרא דצניעותא לאו דמיתו אלא דאצטנעו ונתעלו למעלה אל מקורם. וזהו בונה עולמות ומחריבן כי עולמות רוצה לומר סדר זמנים שהוא מחסד ולמטה. ומחריבן ירצה מסתיר אותם בסיבתן העליונה. ומורי מפאנו זצ"ל הביא בדרושיו מה היתה המיתה הזאת קודם החטא יעויין שם וגורי האר"י זצו"קל בהקדמותיהם הראשונות דברו מזה על אזן שומעת. ועיין עוד בתקונים תקון ס"ו על איזה אדם נאמר אדם כי ימות באהל. ובזה נבין אומרו יתברך ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם והפך זה דבר על יד נביאו ובחרת בחיים אלא אם יחיה בעודו ביצר הרע ודאי ימות מיתה נפשית ועתה במותו יחיה כי נחית לעפרא בגין דיתמחי יצר הרע דבגויה ולזה גורש מגן עדן שלא יאכל מעץ החיים וכל מדותיו יתברך אפי' הנראים לכתחלה דין הם רחמים על ברואיו כי חפץ חסד הוא ועיין מזה פרשת פקודי דף רמ"ב ובזה יצא לנו טעם לשבח על גלותינו. עיין בר"מ ויערב לך ומשם מתבאר למעיין בו למה הוצרכנו למשניות וברייתות בעת הזה ועיין פרשת פקודי דף רנ"ז מסוד המשנה והברייתא: ומצאתי להראב"ד בפי' משנה ג' מפ"ד מספר יצירה כיצד המליך אות ב' בחיים וקשר לו כתר וצר בו שבתאי בעולם ויום ראשון בשנה ועין ימין בנפש ואמר כי שבתאי הוא ממונה על החרבן לפי שאינו חפץ בענייני הגוף ולכן מחריבן ואינו משגיח בקישוטן אלא על השכלים הפשוטים ועל השגת הש"י ועל השגת השביעית והוא ממונה על החלאים והמות ובית הסוהר והדלות והקלון והחרפה מזה העולם דוקא ועל כל עכוב. ובסוף כתב ולהיותו ממונה על החכמות והדעת הוא ממונה על שומרי שבת ולפיכך הם בצרה בזה העולם ע"כ. ואם קבלה נקבל והאריך בפרטי ממשלותיו יע"ש בדף ע"ט ופ'. וגם הבוטריל האריך בשבח רוכב שבתאי ואיקלים שלו בשם הרב ר' ברוך מקובל גדול בספר הנקרא חשן משפט. עוד בזהר דף רנ"ח גם כן נתן טעם לשבח גלות וגם בפרשת תצוה דף ק"צ יש משל ונמשל נאה על זה ולמה לא היתה גאולה שלימה בבית שני:
ובזה נדע למה שבר משה רבינו ע"ה הלוחות שהיה כדי לבטל החירות ממ"ה ומגלות כטעם מניעת עץ החיים מאדם הראשון ולא נבנה בית המקדש בימי משה כדי שתשפכנה אבני קדש וכפר אדמתו עמו ואם כן בשביר' לוחות סר עוננו וחטאתנו תכופר וזה שנאמר בשבירת הלוחות והלוחות מעשה אלהים המה כי זה טעם שבירתם ולכן משה הביאם עמו שלכאורה נראה כיון ששמע מהקב"ה לך רד כי שחת עמך למה ירד עם הלוחות בידו היה לו להניחם שם ולא להביאם למטה אז היה יכול לומר תדון כפנויה עד יכופר עון ישראל. ברם ידע כי זה היה תקונם כנזכר. עוד היינו יכולים לומר בזה כי לא חשב עון ישראל כ"כ גדול ולפחות היה סובר שאחר שעשו העגל היו מתחרטים מהעון על דרך שאמרו הרשעים מלאים חרטות ע"כ הביא הלוחות בחשבו כי תוקף אורם יבריחו המזיקים ורוחות הטומאה שהכניסו ישראל ביניהם אך כאשר ראה העגל ומחולות שהיו שמחים לאיד אז ויחר אף משה והכבידו הלוחות על ידיו שהאורות שהיו בהם נסתלקו אל נרתקן ואז מה שמתחלה היו שניהם על ידו אחת דכתיב ושני הלוחות בידו בעת שבירתן כתיב וישלך מידיו שהחזיק בהם בשתי ידיו כי מתחלה היו נושאים את נושאיהם וכשהגיעו לעשרה טפחים התחתונים שהם רשות הרבים והקליפות שגירו ישראל בהם האור חמק עבר מהם כי קצר המצע מהשתרע הקדושה עם הטומאה והכבידו על ידי משה ועל כרחו הוצרך להניח אותם ונשברו ע"ד אותיות פורחות וגוילים נשרפים. אך לפי דרכנו יאות יותר הדרך הראשון ששברן לטובת ישראל וזה אשר שברת ישר כחך ששברת: ועל פי הדברים האלה לא נכנס משה בארץ שלא יכופר עון ישראל בחרבן כי לא היו האויבים יכולים לשלוט במעשי ידיו ולא לעקור ישרחל מהארץ כי רצונו היה לנטעם שם וזהו תביאמו ותטעמו וגו' הנה חרבן בית המקדש כטעם שבירת הלוחות וכן הגליות והמיתה היה רב טוב לבית ישראל: ובטל שהקב"ה עתיד להחיות את המתים צדיקי ישראל שהוא מאור שירד מאריך אנפין בסוד מלכין קדמאי בדרוש עולם התהו' עולם הנקודות לגורי האר"י מטל זה יתהוו בני התחיה אחר שחלק הבשר שהוא מחלק נחש הקדום שבשר הוא ש"בר ישוב לעפרו כי נחש עפר לחמו יצורף ויתוקן הויה וחבור ד' יסודות זכים וקיימים: ומזה נדע מנהג הוותיקים הפורשים מאכילת בשר ימי השבוע שהוא שליטת החול ועיין מזה בר"מ פרשת לך לך דף פ"ט ע"ב. וכתב הברבנילו שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות האוכלות הבשר הם אכזריות ורעות אבל אותן המתפרנסות מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע. ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן וביאר הסיבה באומרו לא ירעו ולא ישחיתו וכן בעל העקדה בשער מ"א אמר כי אכילת הבעלי חיים הם זבחי ריב וקנטור לאיש השלם כמו שאמר החכם טוב פת חריבה וגו' ואולי נאמר שלכן לאדם הראשון השלם בבריאתו לא הותר לו אכילת בעלי חיים. וכן אמרו חכמינו ז"ל על פסוק אשר יצוד ציד חיה או עוף. מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. ודור דיעה שמקור נשמתם היה מהבינה לא הותר להם רק אכילת בשר שלמים ואכילת הכהנים מבשר קדשי קדשים ואכילת הבעלים השלמים היה תקון לאכילת בשר תאוה בזמן שבהמ"ק קיים ועתה יהיה אכילת שבתות וי"ט וסעודות מצוה תקון לזה שגם בשפלנו זכר לנו למען חסדו הגדול. ובשר הוא מצד מדת הדין ואותיותיו מורות זה. וכן אמרו בפנים חשוכות נתן השלו לישראל ברם המברך על מזונו כראוי וכפי כוונת לבו ממתק הדין והדם נעשה לו חלב וזריז דלא עבד איסורא ונשכר דאכיל בשרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ויאכל וחדי וכל שכביצה ביצה טובה הימנו לחיי דברייתא חוץ מבשרא:
פרק יז
התחיה היא שלמות גדול לנפש ג"כ כי הנשמות וכל שכן הגופות אינם עתה באותו השלמות שיהיו אחר התחיה וכמו שמקוים החיים הגאולה לתועלת המשך השלמות לאדם. כן המתים נשמתם מקוה התחיה לתועלת ימשך אליהם מהשלמות שאחר התחיה. ומהות טל תחיית המתים יהיה טל מאיכות הנשמה וזהו כוונות הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק וגו' כי יזלו שחקים ע"י מלאכים הנקראים רוחות טל אחר מלבד הטל ממהות הנשמה והצדק שעשו בעה"ז כנגד הנפש. והטעם כי המיתה אל הגוף יצדק בקצת אל הנשמה שהיא נשמת הגוף המת שהמלכות בה יצדק המיתה ומיתה בנוקבא אחידת ובסטרא דנוקבא איהי. אמנם ממנה ולמעלה הם החיים ומה שיתייחס למעלה חיים לא חיים גשמיים ולא מיתה ממש אלא יקרא היסוד חי והת"ת עץ החיים והבינה ארץ החיים והחכמה מקור החיים והכתר ג"כ. הכל בסוד אותו האור שנקרא חיים שהוא רב שפע. וא"ס מתנוצץ באור ידוע באותם הספיר דבר שאין הנשמות צופות בו עתה כלל מפני שהם בחלק המיתה ומיתתם הוא בסוד דאצטנעו דפי' בפ' הקודם והצנע זה הוא ג"כ אל הנשמות שהם גנוזות תחת כסא הכבוד שאין שם מקומם העצמי כי מקום הראוי ומיוחד להם הוא היות אותם החיים העליונים נשפעים אליהם והיינו ט"ל סוד יו"ד ה"א וא"ו שעתיד הקדוש ברוך הוא להשפיע בה"א אחרונה להחיות בו את המתים. ואמרו בריש האדרא דעל זה איתער מרישא דאריך ואחר שה"א אחרונה תהיה מאותם החיים. אז היא תשפיע. מהחיות ההוא לכל אותם הבחינות שאין אותם החיים נמצאים בהם אשר עתה על צד ההשאלה יקראו מתים. ועל סוד ההתפשטות החיים האלה יאמר מחיה מתים את"ה כי כאשר את"ה תסתלק ותתקשר בסוד י"הו בינה בן י"ה יה"ו ושם החכמה שהיא שם מ"ה בסוד אדם מיד המלכות הנקראת אתה היא מחיה כל אותם הבחינות שיצדק בהם המיתה עתה והתחיה אח"כ ופתיחת מקור זה הוא מחכמה וכתר וזהו מחיה מתים ברחמים רבים. הנה כי המיתה היא הכנה וצורך אל התחיה. ואפי' השינה אמרו בעלי המחקר שהיא מנוחה אל הנפש. ופירש החכם קורדואירו זצ"ל כי בהיות האדם ישן במטתו הנפש והרוח והנשמה מקבלים החיות מהבינה דוגמא למה שעתיד להיות אחר המות וזהו אמרם במדרש רבה פרשת ס"ו רוח היא עולה ויורדת הנשמה בשעה שאדם ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה. כי השינה היא אחד מס' במיתה כי הם ו' מדרגות חצונות והאחרונה שבהם הוא שינה ויש שינה גדולה של שבעים שנה שכל אחד משש מדרגות אלו כלול משבעה ונוכל ליחס מדרגות אלו בחצונים והם כקוף בפני אדם גם בדין החזק הקדוש לכן שינה קטנה היא חלק אחרון של מיתה והשינה גדולה היא השבעה חלקים בלבד מאותו חלק הששי. ויש שינה שאינה בכלל המיתה והוא שתין נשמי כשינת הסוס. וזה כשאינו בחלק העשירי ממש שבמיתה אלא ששים חלקים קטנים זה יורה שאינו שקוע בשינה קרוב אל המיתה אלא מתרחק ממנה ולא יכנס בשביעי מחלק המיתה אלא ובשביעית יצא לחפשי חנם. ואי אפשר לעמוד ג' ימים בלא שינה כי ביום ראשון חסד אפשר להתקיים. ושני ת"ת אמנם בגבורה שלישי ששם חוזק השינה אי אפשר לעמוד ולכן בחוזק הקליפה הג' בהכרח יוגבר עליו השינה. וכבר אמרנו כי בעת השילה הנשמה והרות והנפש יעלו למעלה לתת דין וחשבון ממה שעשה ביום ולא ישאר בגוף אלא נפש הבהמית שבה הכחות גשמיות הדוחה והמעכל והזן וכיוצא.