מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות תפלה · סימן קכז
סעי' א' - במודים דרבנן שוחה עם הש''צ, וטוב לשחות גם בסוף.
כתב הטור וכשיגיע ש"צ למודים שוחין עמו הציבור דגרסינן בירושלמי הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה. וכתב הרמב"ם ז"ל ולא ישחו יותר מדאי. וכתב הטור שאינו משמע כן בירושלמי דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר"י, משמע דקאי דוקא אש"צ דלא שייך העברה אלא בש"צ. וכתב הב"י שאין ראיה לדחות את הרמב"ם ממעשה דירושלמי שאפשר שהמעשה אירע בש"צ וכן הדין בכל אדם שלא ישחה יותר מדאי. עוד כתב נראה דדוקא בחזרת שליח ציבור הוא דאמרו שלא ישחו יותר מדאי ואפשר שהטעם מפני שכבר התפללו ואינם כורעים אלא כדי שלא יראו ככופרים ובזה די שישחו ראשם מעט ואם ישחו יותר יש לחוש ליוהרא וכן כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל. ומיהו התוספות בסוף פרק קמא דברכות (יב: ד"ה כרע) גבי כרע כחיזרא כתבו דאיתא בירושלמי ובלבד שלא ישוח יותר מדאי וכן כתבו סמ"ג (עשין יט קא ע"ד) וסמ"ק (סי' יא טו.) והגהות מימוניות פ"ה (דפוס קושטא הי"ב) ומשמע דסבירא להו דכי אמרינן בירושלמי שלא ישוח יותר מדאי לכל מקום שאמרו חכמים לשחות קאי ולא למודים בלחוד: עוד כתב הטור מברכות לד: תניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה ומוקמינן לה בהודאה שבהלל ושבברכת המזון. וכתב הב"י כתב ה"ר יונה (כד. ד"ה הכורע) דהוא הדין לשאר הודאות כגון ולך לבדך אנחנו מודים שבנשמת כל חי וכן כל כיוצא בזה שאין לכרוע אלא במקום שאמרו חכמים בלבד וכבר כתבתי זה בסימן קי"ג (ד"ה כתב ר' ירוחם) וכתבתי שם בשם רבינו ירוחם דהוא הדין לכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה שהוא מגונה.
עוד בגמ' שם רבא כרע בהודאה תחילה וסוף. וכתב הרשב"א שהראב"ד פירש שכרע במודים דרבנן תחלה וסוף וכן משמע בירושלמי ששוחין במודים דרבנן בסוף אבל אין משגיחין לשוח עם החזן בסוף ההודאה אלה באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן ורבי זעירא היה מכוין ואומר מעט מעט כדי שישלים עם החזן ונראה כאילו כורע עמו תחלה וסוף. ע"כ. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב בשם רבינו שרירא יש מי שחוזרין וכורעין כשמסיימין ויש מסיימין בזקיפה ורבוותא לא מיחו לא לזה ולא לזה ע"כ. וכתב הב"י והם דברי ארחות חיים (סי' פד) וראיתי כתוב על שם אחד מגדולי המפרשים שצריך לשחות בעוד שאומר כל מודים דרבנן. והעולם נהגו שלא לכרוע אלא בשעה שאומר תיבת מודים בלבד ופשט הירושלמי הכי משמע לי דהא דאמר רבי זעירא ובלבד במודים היינו לומר שאין צריך לשחות אלא בתיבת מודים בלבד וקאמר דזעירא דהיינו חכם אחד שהיה שמו כך ולא הגיע ליקרא רבי היה נוהג לשוח עם השליח ציבור תחלה וסוף ומחמיר על עצמו היה ואנו אין לנו אלא דברי רבי זעירא כן נראה לי ומכל מקום טוב לדקדק לשוח בו תחלה וסוף לחוש לדברי הראב"ד ז"ל:
עוד כתב הב"י מצאתי כתוב נקרא מודים דרבנן לפי שהיא תיקון הרבה חכמים כדאיתא בסוטה מ. שכל אחד הוסיף על הראשונים. ופירוש "על שאנו מודים לך" פירש"י אנחנו מודים לך על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך. וכתב הב"י שאפשר לפרש שתחיינו ותחוננו וכו' על שאנו מודים לך, פירוש בגלל שאנו מודים לך ונשמעים לעבודתך תחיינו ותחוננו. והתו"ס כתבו שהערוך פירש על שאנו מודים לך כלומר עכשיו אנו מודים לך מלבד מה שאנו מודים לך בחזרת התפילה שאנו עונין אמן אחר שליח ציבור: ובא"ח (סי' פד) כתוב נוסח אחר עד שאנו מודים לך פירוש בעוד שאנו בחיים ואנו יכולים להודות לך והוא כמו (שה"ש א יב) עד שהמלך במסבו שהוא כמו בעוד:
כתב הטור ובירושלמי חותם בה בא"י האל ההודאות וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל. וכתב הב"י שהרשב"א כתב לא ראיתי מי שחותם בו שהודאה בלבד היא. וכן הרמב"ם כתבה בלא חתימה. וכן יש ללמוד מדברי רבינו יונה פרק כיצד מברכין לב. שלא יחתום בשם אלא אומר ברוך אל ההודאות, וכתב הב"י וכן ראוי לעשות.
וכ''פ מרן כשיגיע שליח צבור למודים, שוחין עמו הציבור, ולא ישחו יותר מדאי, ואומרים: מודים אנחנו לך (שאתה הוא ה') אלהינו אלהי כל בשר כו', וחותם ברוך אל ההודאות, בלא הזכרת השם; ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו. יש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת, וכן המנהג (פסקי מהרי"א).
וכתב המ"ב (ס"ק א') שגם הש"צ לא ישחה יותר מדי.
עוד כתב (ס"ק ב') יותר מדי פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן: (ובהלכה ברורה אות ב' כתב ושחיה זו ששוחין במודים דרבנן היינו שיכפפו ראשם מעט, ולא ישחו שחיה גמורה כשיעור הכריעות שכורעים בתפלת שמונה עשרה, דהיינו עד שיתפקקו החוליות שבשדרה, מפני שנראה הדבר כיוהרא).
עוד כתב (ס"ק ד') שדעת הגר"א לומר בא"י אל ההודאות והעולם לא נהגו כן:
עוד כתב (ס"ק ה') מה שכתב הרמ"א שיאמר הכל בשחיה אחת, הב"ח כתב בשם רש"ל שכשאומר ה' יזקוף מעט. והמ"א כתב שהעולם נוהגים כהרמ"א. ובביה"ל (ד"ה ויש מי) שהחיי אדם משמע שתופס לעיקר הדין כרש"ל. עוד כתב בביה"ל (ד"ה הכל בשחיה) ובביאור הגר"א כתב שא"צ לשחות רק עד שאתה הוא ד' אלהינו ואח"כ יזקוף ע"ש: (ובהלכה ברורה אות ג' כתב טוב לשחות גם בסוף מודים, ולמנהג האשכנזים בכל מקום יעשו כמנהגם).
סעי' ב' - אם אין שם כהנים, אומר ש''צ: אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו', ואני אברכם. ואין הצבור עונין אחריו אמן, אלא כן יהי רצון.
כתב הטור אם יש כהנים נושאים כפיהם ואם אין כהנים אומרה הש"צ. ובשם המנהיג כתב שאסור ליחיד לומר בתפלתו ברכת כהנים, ויש שנהגו אפילו בציבור שלא לאמר ברכת כהנים. וכתב המנהיג בשם רש"י שלא יאמר הפסוק ושמו את שמי מהטעם ששמי פירושו השם המפורש והיום לא מברכים בשם המפורש. ועוד שאנו אומרים ברכנו בברכה המשולשת שהם שלוש פסוקים ולכן לא יוסיף עוד פסוק ושמו את שמי, ועוד ששמו את שמי הוא לשון ציווי ולא לשון ברכה. וכתב הב"י שהגהו"מ כתבו בסוף הלכות תפילה (פט"ו אות ח) בשם סמ"ג והרוקח ומהר"מ שיש לאמרו כלומר עשה עמנו כמו שהבטחתנו באותן ברכות ודלא כרש"י שלא היה רגיל לאמרו ע"כ וגם הרמב"ם כתב שם (ה"י) שיש לאמרו וכן נהגו. וה"ר דוד אבודרהם (עמ' קטז) כתב דברי המנהיג ואח"כ כתב ובסדר רב עמרם ורב סעדיה כתוב ושמו את שמי ועליהם סמכו באלו הארצות לאמרו עכ"ל:
עוד כתב הטור שאם אין כהנים כתב רב עמרם שש"צ אומר אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו'. וכתב הב"י שכך כתב הרמב"ם בסוף הלכות תפילה (פט"ו ה"י) ששליח ציבור אומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו וכו' וכן נהגו ונהגו לומר ג"כ ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם: כתב הב"י שכשאומר אלוקינו ואלוקי אבותינו כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קטו) שה"ר יוסף קמחי כתב שאין לומר כהנים עם קדושיך כי אינם נקראים עם, והעד והכהנים והעם וגם אין לומר כהני עם קדושיך כי אינם כהני ישראל אלא כהני יי' אלא הנכון לומר כהנים בעם קדושיך, ונראה לי שיכול לומר כהנים עם קדושיך, כדאמרינן בוידוי יום הכיפורים ובני אהרן עם קדושיך וכן הוא כתוב בסדרי רב עמרם (סדר נ"כ סי' סד) ורבינו סעדיה ע"כ וכן כתב הרמב"ם בסוף הלכות תפילה וכן נהגו. עוד כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קטז) שנשאל הרי"ף אם צריכים הקהל לענות אמן כשאומר שליח ציבור ברכת כהנים והשיב דאין צריך לענות אמן אלא כשנושא הכהן את כפיו ע"כ. והטעם מפני שאין עונים אמן אלא כששומעין מפי המברך ולכן יש מקצת יחידים שעונין כן יהי רצון במקום אמן עכ"ל וכן כתב הרמב"ם ואם אין להם כהן כלל כשיגיע שליח ציבור לשים שלום אומר אלהינו ואלהי אבותינו וכו' ואין העם עונין אמן וכן כתב בשבלי הלקט (סי' כג) שהשיב רבינו האי אין מנהג אצלינו לענות אמן אחר כל פסוק ופסוק לפי שמפי כהן הם שלוש ברכות ושליח ציבור מסדרן כעין ברכה אחת שאומר ברכנו בברכה וכו':
וכ''פ מרן אם אין שם כהנים, אומר ש"צ: אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו', ואני אברכם. ואין הצבור עונין אחריו אמן, אלא כן יהי רצון. הגה: ואין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו וכו' רק בזמן שראוי לברכת כהנים ולישא כפים; ונהגו לומר בשחרית: שים שלום וכן כל זמן שאומר אלהינו כו', אבל בלאו הכי מתחילין: שלום רב; ויש מתחילין שים שלום במנחה של שבת, הואיל וכתיב ביה באור פניך נתת לנו, שהיא התורה שקורין במנחה בשבת (הגהות מיימוני פ"ח מהלכות תפלה).
וכתב המ"ב (ס"ק ו') שלרמ"א בסימן קכח' סעי' י' אפילו יש שם כהנים אומר הש"ץ אלהינו ואלהי אבותינו וכו' עד עם קדושיך עי"ש:
עוד כתב (ס"ק ז') שבדיעבד אם לא אמר אלוקינו ואלוקי אבותינו אין מחזירין אותו. וכתב בביה"ל (ד"ה אומר שליח ציבור) שאם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה' יחזור ויאמר.
עוד כתב (ס"ק ח') יאמר בברכה ב' ראשונה בפת"ח. כהנים עם קדושיך אין מלת כהנים דבוק למלת עם קדושיך לומר שהם כהני עם קדושיך דהא קי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן אלא כלו' שהכהנים נקראים עם קדושיך. כשאומר יברכך ד' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ד' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פ' נשא:
עוד כתב (ס"ק ט') ומנהגנו כהיום שלא לומר רק עד שלום. מ"א וכן משמע מביאור הגר"א: (ובהלכה ברורה אות ז' כתב אם אין כהנים אומרים אלוקינו וכו' ומסיים ושמו את שמי וכו' והאשכנזים נהגו שלא לסיים בפסוק זה).
עוד כתב (ס"ק י') שעונים אחר הש"צ כן יהי רצון ולא עונים אמן, דאמן לא שייך כ"א כשעונה אחר כהן המברך משא"כ הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו הש"י בברכה שהכהנים מברכים:
עוד כתב (ס"ק יב') בתענית ציבור במנחה שאומרים ברכת כהנים, אם אין כהנים אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו'.
עוד כתב (ס"ק יג') מה שכתב הרמ"א לומר שלום רב, בסידור האר"י ז"ל כתוב לעולם שים שלום.