אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות תפלה › סימן קכד

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות תפלה · סימן קכד

סימן קכג

סעי' א' - מי שאינו יודע להתפלל ומכוין לתפלת החזרה יוצא בזה, ויפסע בסוף ג' פסיעות לאחריו.

בראש השנה לג: נחלקו במשנה חכמים ורבן גמליאל אם ש"צ מוציא את מי שאינו בקי, לחכמים מוציא רק את הבקי ולרבן גמליאל מוציא אף את מי שאינו בקי. ומסקנת הגמ' שהלכה כחכמים שלא מוציא את הבקי חוץ מראש השנה ויוה"כ שמוציא גם את הבקי. וכתב הב"י שהאינו בקי צריך לפחות להבין את הלשון שאל"כ לא יכול לכוין למה שהוא שומע, ולא יוצא בשמיעה. עוד כתב הב"י כתב רבינו ירוחם (נתיב ג ח"ז כז ע"ד) ק"ש ותפילה אף על פי שיצא מוציא ודוקא שליח ציבור בעשרה אבל יחיד אע"פ שלא יצא אינו מוציא ע"כ. (ועיין בדרישה שנשאר על זה בצ"ע ממה נפשך אי בבקי הא אפילו ש"צ אינו מוציא הבקי, ואי בשאינו בקי אפילו יחיד מוציא דסופר מברך ובור יוצא). והר"ן בר"ה יא: הביא מירושלמי ברכות פ"ג ה"ג שבברכת המזון לא מוציא את חברו שמי שאכל הוא יברך וכן בתפילה דרחמי נינהו כל אחד צריך לבקש על עצמו, וכל זה שהוא בקי אבל כשאינו בקי יכול להוציאו. וכ"כ המרדכי והגהות אשרי וכתב הב"י וזה שלא כדברי הרי"ץ גיאת (ליקוטי הל' ר"ה דף לא) שכתב רבינו בסימן תקצ"ד דהא דאמרינן סופר מברך ובור יוצא דוקא בברכת המזון וברכת המצות שנהגו להשמיען אפילו ליחיד מה שאין כן בתפילה שלא נתקנה אלא בלחש והכי שדר רב שרירא אין רשות למתפלל להשמיע קולו ולהוציא את שאינו בקי עד שירד לפני התיבה ע"כ: (וכתב בהלכה ברורה אות א' שלא יכול להוציא את היחיד י"ח תפלה אפילו אם עדיין לא יצא המשמיע ידי חובה, ושכ"פ מרן בסימן תקצ"ד). וכתב הטור לרב שרירא ורב האי גאון שכשומע החזרה מהש"צ צריך לפסוע ג' פסיעות בסוף השמיעה, וכתב הב"י ובאורחות חיים (תפלה סי' פז) כתוב שהרי"ץ אבן גיאת חולק ואומר שכשם ששליח ציבור פוטרו מהתפילה כך פוטרו משלוש פסיעות:

וכ''פ מרן לאחר שסיימו הצבור תפלתן, יחזור ש"צ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר, ויוצא בו; וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"צ לכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף; ואינו מפסיק; ואינו משיח; ופוסע ג' פסיעות לאחריו, כאדם שמתפלל לעצמו.

וכתב המ"ב (ס"ק א') מי שהוא בקי אינו יוצא אפילו בדיעבד בתפלת הש"ץ. ואפילו בשאינו בקי אינו יוצא כ"א ביש עשרה בבית הכנסת.

עוד כתב (ס"ק ב') שאם לא מבין לשון הקודש לא מהני אף ששומע מש"ץ כל תיבה אבל המתפלל בעצמו בלשה"ק אפילו אם אינו מבין הלשון יצא ועיין לעיל סימן ק"א במשנה ברורה דעכ"פ ברכת אבות יראה להבין מה שהוא אומר ועיין לעיל סי' ס"ב במ"ב סק"ג:

עוד כתב (ס"ק ג') שכשיוצא בתפילת הש"צ לא יענה ברוך הוא וברוך שמו רק יענה אמן על כל ברכה, וכן לא יפסיק לקדושה וברכו אם שמע ממנין אחר. וכתב בביה"ל (ד"ה יוצא בו) מי שספק לו אם התפלל שחרית בשבת או מוסף בחוה"מ שכתבנו בסי' ק"ז דאינו יכול לחזור ולהתפלל מטעם דאין יכול לכוין זה בנדבה עי"ש מ"מ יש לו תקנה להיות ש"ץ וחוזר התפלה בשביל התקנה ויוצא נמי מספק. פמ"ג.

סעי' ב' - שליח ציבור היורד לפני התיבה יוצא י''ח תפלת לחש אם לא התפלל.

כתב הב"י כתב הכל בו בסימן כ"ז (שם) בשם הר"ש שליח ציבור שנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לציבור והוא אין צריך לחזור ולהתפלל בלחש, לאחרים מוציא לעצמו לא כל שכן ואין בזה לומר כל המשמיע קולו כיון דעל ידי הדחק הוא עושה אין בזה משום קטני אמנה עכ"ל ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה שליח ציבור תפילת המנחה בקול רם כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם.

וכתב הד"מ אבל אין אנו נוהגים כן מלבד אם חוששים שמא יעבור זמן מנחה מתחילים מיד להתפלל בקול רם כדי שיענו קדושה. ובהגהות והערות כתב שהב"י בסימן רלד' כתב שמנהג האשכנזים הוא הנכון.

וכ''פ מרן ש"צ שנכנס לביהכ"נ ומצא צבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעמוד לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור, וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש. הגה: וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יוכל להתפלל מיד בקול רם, והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש, וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"צ (מהרי"ל).

וכתב המ"ב (ס"ק ד') שאם יש אדם אחר שהתפלל בלחש עדיף שהוא יאמר החזרה, מאשר הש"צ שלא התפלל בלחש.

עוד כתב (ס"ק ה') כתבו האחרונים אם הש"ץ התפלל כבר בלחש ונזדמן לו להתפלל חזרת הש"ץ בשביל צבור אחר לא יתפלל בלחש פעם שנית.

עוד כתב (ס"ק ו') שאם אין שעת הדחק לא יתפללו עם הש"צ מיד בקול רם, כי עיקר התקנה היתה מדינא להתפלל מתחלה בלחש ואח"כ בקול רם.

עוד כתב (ס"ק ז') שבשחרית אם לא יוכל הש"צ לגמור כל השמונה עשרה תוך ארבע שעות נחשב לשעת הדחק. ובביה"ל (ד"ה שיעבור זמן) כתב שכן משמע בפרי מגדים, ולעניות דעתי יש לעיין בזה דבשלמא במנחה שיעבור הזמן לגמרי מוטב לדלג חזרת הש"ץ ולהוציא את הצבור רק בקדושה אבל בשחרית אפילו

אם יעבור זמן דד' שעות אפשר שלא עקרו חז"ל תקנתם כדי להוציא את מי שאינו בקי בעצם חיוב התפלה שהוא עד חצות.

וכתב בביה"ל (ד"ה שליח ציבור) שאפילו שע"י שיתחיל הש"צ מיד החזרה יפסיד סמיכת גאולה לתפלה, כשאין אחר אין לו לחוש לזה דכל ישראל ערבים זה בזה ומוטל עליו להוציאן ידי חובתן בקדושה ולקיים תקנת חז"ל בחזרת הש"ץ. עוד כתב בביה"ל (ד"ה בלחש) שאף שהש"צ היה צריך לומר כל החזרה בקול רם והציבור יאמר עמו מלה במלה שומע תפלה ומודים כנזכר בסימן קט' העולם אין נוהגים כן אלא תיכף לאחר האל הקדוש גם הש"ץ מתפלל בלחש ואולי טעם המנהג משום דברוב נוהגין הצבור להמתין עד שיסיים הש"ץ האל הקדוש וקשה להם להשיגו אח"כ לומר שומע תפלה ומודים בשוה וא"כ מה תועלת יהיה אם יתפלל בקול.

עוד כתב המ"ב (ס"ק ח') שאם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הצבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש. (ובהלכה ברורה אות ח' כתב שמנהג הספרדים לומר עם הש"צ מלה במלה עד האל הקדוש ואח"כ ממשיכים הציבור והש"צ תפלתם בלחש).

עוד כתב (ס"ק ט') שכל נוסח הקדושה יאמר עם הש"צ מלה במלה.

עוד כתב (ס"ק י') מה שכתב הרמ"א שטוב שיהיה לפחות אחד שיענה אמן, אם השעה דחוקה להם ביותר אין להקפיד על זה כלל .

סעי' ג' - אע''פ שכולם בקיאים בתפלה ש''צ חוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים.

כתב הב"י כתב ה"ר דוד אבודהם (עמ' קיח) שנשאל הרמב"ם (פאר הדור סי' קמח) קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפילה אם ירד שליח ציבור לפני התיבה ויחזור התפילה בקול רם והשיב הואיל ותקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי לא תהיה חזרת השליח ציבור ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואף ע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי כמו שתקנו הקידוש בבית הכנסת (פסחים קא.) והיה עיקר זה מפני האורחים ונתחייבו לאמרו בכל בתי כנסיות ואף על פי שאין שם אורחים וכמו שתקנו ברכה אחת מעין שבע בשביל המאחרים לבוא בבית הכנסת (שבת כד:) ונתחייבו לאמרה תמיד ואע"פ שהיו שם כל הקהל וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו, רק ענינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים, גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו. וצריך שיובן זה הענין שאם לא כן היו החכמים נותנים דבריהם לשיעורים והיה צריך בכל תפילה לחפש כל איש ואיש שבבית הכנסת אם הוא בקי אם לא ע"כ:

וכ''פ מרן קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה, אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים. הגה: ואם יש יחידים בקהל מאריכין בתפלתן, אין לש"צ להמתין עליהם אפי' היו חשובי העיר; וכן אם היה מנין בביהכ"נ, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא (בנימין זאב סי' קס"ח).

וכתב המ"ב (ס"ק יג') מה שכתב הרמ"א שהש"צ לא ימתין לחשובי העיר, עכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. ומי שצריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל הש"ץ אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור. ובכל זה אם כונתו לש"ש בזה שפיר דמי [פמ"ג]: (ובהלכה ברורה סימן קכד' (אות ד') כתב שעדיף יותר שיפסיק ויסמן להם בידו להתחיל תפלת החזרה.)

עוד כתב (ס"ק טו') מה שכתב הרמ"א אם היה מנין אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדין לא בא, הטעם כיון שיש עשרה ישנה שם השכינה ועל מי ימתינו עוד. וכהיום נתפשט המנהג להמתין על אב"ד ונראה הטעם משום דהמנהג כהיום בערי ישראל לקבוע עם האב"ד ביחד עת ללמוד אחר התפילה ואם כשיתקבץ מנין תיכף יתפללו ילך אח"כ כ"א לדרכו ויגרם עי"ז ביטול תורה. וקביעות לימוד שלאחר התפילה הוא ענין גדול וכדאיתא בטוש"ע לקמן סי' קנ"ה עי"ש ומ"מ לא יאחרו זמן ק"ש ותפלה בשביל זה. כתב הא"ר יש לו להרב להקדים עצמו לבוא לביהכ"נ קודם כדי שלא ימתינו עליו: וכתב בביה"ל (ד"ה על אדם) ובמקומות שיש קלקול עי"ז כשלא ימתינו כגון לענין תפלת ערבית שיתפללו תיכף כשיתקבץ מנין אף שלא הגיע עדיין הזמן של צה"כ ובפרט במוש"ק מנהג נכון הוא להמתין.

סעי' ד' - יש לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה.

כתב הטור וצריך שיכוין כל יחיד ויחיד למה שאומר ש"צ וז"ל א"א הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה יש לגעור באותם המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה ואף לר"י דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו בספק התפלל אם לא אבל הכא שהתפלל כבר אסור להתפלל שנית והחזן מתפלל להוציא מי שאינו בקי והקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכת החזן לומר אמן וכשאין ט' בביהכ"נ המכוונים בברכת ש"צ קרוב בעיני להיות ברכת ש"צ ברכה לבטלה כי נתקנה ברכת ש"צ לאומרה בי' וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו ויכוין לברכת החזן והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש.

וכ''פ מרן כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן. (י"א שכל העם יעמדו כשחוזר הש"צ התפלה), (הגהות מנהגים).

וכתב המ"ב (ס"ק טז') לא מיבעי שאסור לומר עם הש"ץ כל הברכה דהוי ברכה לבטלה אפילו למנקט עמו איזה תיבות מאמצעו ג"כ אין נכון דיש לחוש משום שיגרא דלישנא יוציא ברכה מפיו וכ"ש אותם המגביהים קולם ומזמרים עם הש"ץ דהוי כיוהרא ויש לגעור בהם דהוי כקלות ראש. ולענין איסור שיחת חולין כתוב בסעי' ז'.

עוד כתב (ס"ק יז') שיש להיזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה כמו שיתבאר ג"כ לא יפה הם עושים שאם הלומדים יפנו ללימודם עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה ח"ו נמצאו מחטיאין את הרבים:

עוד כתב (ס"ק יח') כיון שצריך שיהיו לפחות תשעה מכונים לברכות על כן יראה לכתחילה לכוין לשמוע כל הברכה ולא סוף הברכה בלבד.

עוד כתב (ס"ק יט') שהעולם נוהגים לצרף למנין ולהתפלל חזרת הש"ץ אפילו מי שיודעין בו שמשיח ואינו שומע חזרת הש"ץ כראוי ונ"ל דבכגון זה טוב להתנהג כמו שכתב בספר שולחן שלמה שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה שא"ל יענו תשעה אמן אחריו ויכונו לברכותיו שיהא התפילה ההיא בתורת נדבה.

עוד כתב (ס"ק כ') מה שכתב הרמ"א לעמוד בשעת החזרה, הטעם כיון שמכוונים ושומעים מש"ץ ושומע כעונה וכאלו מתפללין בעצמם דמיא וכן היה מנהג הקדמונים ועכשיו בעו"ה כל אחד עושה כפי דעתו ומהם יושבים ומשיחים [פמ"ג]. ובתוך ד"א לש"ץ לכו"ע אסור מדינא לישב בעת חזרת הש"ץ:

(בהליכות עולם ח"א (עמוד קצב') כתב מותר לשבת אחר האל הקדוש, והמחמיר תע"ב. ובהלכה ברורה אות טו' כתב הנוהגים לשבת בשעת החזרה יש להם על מה שיסמוכו וכן פשט המנהג אצל הספרדים ובמקום שנהגו לעמוד אינו רשאי להקל לשבת בין העומדים. אא"כ הוא זקן או חולה).

סעי' ה' - על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר: ברוך הוא וברוך שמו.

כתב הטור שמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפי' כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה ע"כ.

וכ''פ מרן על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר: ברוך הוא וברוך שמו.

וכתב המ"ב (ס"ק כא') אם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק כגון בפסד"ז וכ"ש בברכת ק"ש אפילו בין הפרקים אסור לאמרו וכן אם שמע ברכה שחייב בו והוא מתכוין לצאת ע"י המברך כברכת שופר ומגילה וקידוש וכה"ג אין לענות ב"ה וב"ש דשומע כעונה וכמאן דאמר בעצמו הברכה דמיא והוי הפסק בברכה ועיין בח"א דנשאר בצ"ע לענין דיעבד ונ"ל דבדיעבד אין להחמיר בזה עיין בספר מגן גבורים מש"כ בשם מעשה רוקח:

עוד כתב (ס"ק כב') ברכות שחותמתן קצרה רק כב' תיבות כפוקח עורים בברכת השחר וכה"ג בשמנה עשרה וכל הברכות מהנכון לש"ץ ליזהר אז שלא למהר כ"כ לחתום תיכף את הברכה אלא לשהות מעט כדי שכל העונים ישמעו איזה ברכה מסיים אח"כ וגם יהיו יכולים לענות האמן תיכף דאל"ה לפעמים ע"י הקול של עניית ב"ה וב"ש הרבה מהעונים אינם יודעים איזה ברכה מסיים וגם ענייתם הוא איננו תיכף אחר שכלה הברכה וכ"ז יש בו חשש של אמן יתומה וכדלקמן בסעיף ח' בהג"ה :

סעי' ו' - עונה אמן ומכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה.

כתב הטור ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה בין אותם שיצאו ידי תפלה ובין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה כי אמן הוא לשון האמנת דברים. וכתב הב"י דהכי איתא בואלה הדברים רבה (תבא פ"ז אות א) על פסוק והיה אם שמוע תשמע. וכתב ה"ר דוד אבודרהם בתחלת ספרו (עמ' ז) בשם ה"ר אברהם ן' שושן ששלוש תפילות שאנו מתפללים בכל יום יש בכל אחת י"ט ברכות ועולים ז"ן ברכות וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הציבור כי בתפילה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד כיצד תפילתו בלחש י"ט וחייב אדם שלא לדבר בעוד ששליח ציבור מחזיר התפילה ושיכוין לשמוע ברכותיה ושומע כעונה הרי י"ט ברכות אחרות וחייב אדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ואמרו ז"ל (ברכות נג:) גדול העונה אמן יותר מן המברך הרי כאילו בירך י"ט ברכות אחרות נמצא כי בתפילה אחת עם הציבור כתקנה נותנים שכר ז"ן ברכות ובתפילת ערבית שאין שליח ציבור מחזיר התפילה לפיכך תקנו לאחר השכיבנו י"ט פסוקים וחתימה בסוף תמצא בהם בין אזכרות ובין אמנים מנין ל"ח וי"ט ברכות של תפילת לחש הרי ז"ן ברכות בערבית ע"כ:

וכ''פ מרן ויענו: אמן, אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה, בין אותם שלא יצאו, ובכוונה שיכוין בלבו: אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה.

וכתב המ"ב (ס"ק כג') שאע"פ שהשומע מהש"צ ומכוין לצאת נחשב כאומר הברכה, אפילו הכי עונה אמן ולא נחשב כעונה אמן אחר ברכותיו שהרי מכל מקום לא אומר כלום אלא שומע.

עוד כתב (ס"ק כד') שכתב החיי אדם שכשאומר הש"צ ברוך אתה ד' מגן אברהם יכוין העונה את האמן אמן שיהיה מבורך שם ד' שהיה מגן אברהם וכה"ג בכל הברכות:

עוד כתב (ס"ק כה') מה שכתב מרן שמכוין באמן אמת היא הברכה זהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל וכה"ג אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה (כגון בברכת אתה חונן שביקש המתפלל חננו מאתך וכו' בא"י חונן הדעת יכוין אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו ג"כ דעה וכה"ג בכל הברכות). ובביה"ל (ד"ה ובכונה) כתב שהב"ח כתב שבאמצעיות מכוין גם יהי רצון שיתקיים במהרה, וגם הפמ"ג בשם השל"ה כתב שבשלוש הראשונות מכיון רק אמת היא הברכה, אבל מהמג"א משמע שמכיון שני הכונות גם בשני הברכות הראשונות, וסיים וצ"ע למעשה. (ובהלכה ברורה אות כ' כתב שבשלושת הברכות הראשונות ובמודים מכוין רק אמת הדבר ואני מאמין בזה). עוד כתב המ"ב ובקדיש צריך לכוין על העתיד לבד, שיאמנו דבריו מה שהוא מבקש שיתגלה מלכותו בעגלא ובזמן קריב דעיקר הענין בודאי יקויים לבסוף כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ד' אחד וגו'. כתב הפמ"ג בסימן נ"א דהעונה אמן אחר ברכת המחזיר לא יאמר ביחד אמן מודים אנחנו לך כי אמן קאי על הברכה כנ"ל ומודים הוא ענין בפני עצמו רק ישהה מעט אחר תיבת אמן. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים עונה שני אמנים זה אחר זה ויכוין בכל אמן את הענין על מה הוא עונה וטפי עדיף לומר אמן ואמן.

סעי' ז' - לא ישיח שיחת חולין בשעה שש''צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו.

כתב הב"י וז"ל אורחות חיים (סי' פב) כתב ה"ר יונה העונה אמן אחר כל ברכה הרי הוא כמתפלל שתי פעמים ואמרו ז"ל מי שהתפלל ולא כיון וחזר והתפלל מובטח לו שתפילתו נשמעת ולא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור מתפלל ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערין אותו עכ"ל:

וכ''פ מרן לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו. הגה: וילמד בניו הקטנים שיענו: אמן, כי מיד שהתינוק עונה: אמן, יש לו חלק לעולם הבא (כל בו).

וכתב המ"ב (ס"ק כו') שלא ישיח בשעת התפילה אפילו אם ירצה ליזהר בסוף כל ברכה לכוין ולענות אמן. כתב בשל"ה ראיתי מהחרדים אל דבר ד' שמשימין הסידור בפניהם בשעת חזרת התפילה ועיניהם וליבם שם שלא יראו חוצה ואז מכוונים על כל מלה ומלה :

עוד כתב (ס"ק כז') בא"ר בשם הכל בו אוי להאנשים שמשיחים בעת התפלה כי ראינו כמה ביהכ"נ נחרבו בשביל עון זה ויש למנות אנשים ידועים להשגיח ע"ז:

עוד כתב (ס"ק כח') צריך לחנך הקטנים שיעמדו באימה ויראה. והקטנים ביותר הרצים ושבים בביהכ"נ בשחוק מוטב שלא להביאם דהרגל נעשה טבע וגם שמטרידים להצבור בתפילתם. ומלבד כ"ז נכון להאב המביא קטנים כאלו לביהכ"נ להשגיח על בגדיהם וסנדליהם אם הם נקיים כדי שלא להכשיל בזה להמתפללים בתוך ד' אמותיהם ועיין לעיל סימן פ"א במ"ב ס"ק ג:

סעי' ח' - לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל''ף נקודה בחטף; וכן שלא ימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך; ולא אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו''ן. ולא אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש''צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אע''פ שיודע איזו ברכה מברך הש''צ. ולא יענה אמן קצרה, אלא ארוכה קצת, כדי שיוכל לומר: אל מלך נאמן; ולא יאריך בה יותר מדאי.

בהמשך - אמן יתומה

בברכות מז. תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ואמרינן בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ח) איזו היא אמן יתומה ההוא דמיחייב לברכה ועני ולא ידע מה עני וכתבוהו הרי"ף (לה.) והרא"ש (פ"ז סי' יז) ורש"י פירש יתומה שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל (סוכה נא:) שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפין בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעי וקא ענו הנהו מידע ידעי שעונין אחר ברכה ועל איזו ברכה הם עונים אלא שלא היו שומעים את הקול וכן תירצו התוספות בפרק שלושה שאכלו (מז. ד"ה אמן) דבהחליל מיירי שהיו יודעים באיזה ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעין אותו אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ובלא ידיעה וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה (לה. דיבור ראשון) והרא"ש (שם) וכתבו עוד תלמידי ה"ר יונה (שם) ונראה למורי לתרץ דהתם מתוך כך היה מותר מפני שכבר התפללו כל אחד ואחד וכיון שלא היו עושים לחיוב שכבר יצאו ידי חובתם לא נחוש אם לא שמעו הברכה אלא כשמתכוין לצאת מחיוב בעניית אמן צריך שישמע הברכה וגם הרא"ש הזכיר תירוץ זה בתירוצא בתרא: והערוך בערך אמן כתב דקשיא לרבינו ניסים ההיא דפרק החליל ופריק הא דתניא אין עונין אמן יתומה מפרשי בני מערבא על מי שחייב באותה ברכה וההיא דהחליל דעונין אמן בהנפת הסודרין בקריאת ספר תורה היא ולא בתפילה ולא בדבר ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתם וכן מפורש בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) בימה של עץ באמצע וכו' עמד אחד מהם לקרוא בתורה והיה הממונה מניף בסודרין והן עונין אמן רב כהן צדק גאון אמר חייבין הציבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה עכ"ל והתוספות בפרק החליל (נב. ד"ה וכיון) כתבו כל דברי הערוך: (נמצא אם לא שמע את הש"צ אומר הברכות בחזרה רק שמע שהציבור עונה אמן. והוא לא בא לצאת ידי חובה מהש"צ לדעת הרי"ף הרא"ש ורבינו יונה בחד תירוצא וכן דעת רבינו ניסים מותר לו לענות ומרש"י ותוס' ברכות משמע שלא יענה אא"כ יודע על מה מברכים וכן דעת רב כהן צדק לדעת הטור. ואם בא לצאת י"ח ולא יודע על מה עונים לא יענה לכ"ע ואם יודע על מה עונים, לחד תירוצא ברא"ש ורבינו יונה מותר לענות (וגם יוצא י"ח) וכן משמע ברש"י ותוס' ברכות. ולאידך תירוצא אסור וכן דעת רבינו ניסים). וכתב הב"י שלדעת תוס' סוכה נב. רב כהן צדק סובר כדעת רבינו ניסים גאון. עוד כתב שדעת הרמב"ם כדעת הירושלמי וכדברי רבינו ניסים וה"ר יונה ז"ל שכתב בפ"א מהלכות ברכות (הי"ד) כל מי שלא שמע הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים משמע דלא קפדינן אלא בברכה שנתחייב בה אבל בברכה שלא נתחייב בה לית לן בה. וכיון דהרמב"ם מסכים לדברי רבינו ניסים וה"ר יונה וגם הרא"ש כתב כן בתירוצא בתרא ומפורש בירושלמי כדבריהם הכי נקטינן: כתוב בארחות חיים תשובה לרבינו האי מי ששמע רבים מישראל שאומרים אמן וחזקתן שאין עונין אמן אלא אחר ששמעו הברכה כתקנה אין חוששין לאמן יתומה וכששומע מהם קדושה רשאי לענות עמהם וכן קדיש וברכו אבל ודאי אם שמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה יש חשש לאמן יתומה ואינו רשאי לענות אמן עמו עכ"ל: וה"ר דוד אבודרהם כתב שיש מפרשים אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה:

בהמשך - אמן חטופה וקטופה

פרש"י שם חטופה שקורין את האל"ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן והוא צריך לומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: וה"ר יונה (לד: ד"ה אין) כתב חטופה שחוטף המלה ואומר אותה במהירות. והערוך (ערך אמן) פירש חטופה שחטף ואמר אמן קודם שתכלה הברכה מפי המברך קטופה שפסק אמן לשנים:

עוד בגמ' שם ולא יזרוק ברכה מפיו. ופרש"י לא יזרוק ברכה מפיו במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו. וה"ר יונה (לה. ד"ה ולא) כתב ולא יזרוק ברכה מפיו כלומר אחר שהתפלל ונפטר מהחיוב כשהחזן חוזר התפילה אין לו לומר עם החזן חתימת הברכה דהוי ליה ברכה לבטלה אי נמי כגון שלא נפטר עדיין מחיוב הברכה ורוצה עכשיו לפטור עצמו בעניית אמן צריך שבשעה שיגיע החזן לחתימת הברכה שלא יזכיר אותה עמו שאם יאמר הברכה עם החזן ויאמר אמן אחר שיסיים אותה החזן הוי ליה כעונה אמן אחר ברכותיו עכ"ל:

בהמשך - לא יענה אמן קצרה

עוד כתב הטור מגמ' שם העונה אמן ארוכה מאריכין לו ימיו ושנותיו ובלבד שלא יאריך בה יותר מדאי. וכתב הב"י וכתבו התו"ס דטעמא לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשהוא מאריך יותר מדאי וכתבו הגהות מיימוניות בפ"א מהלכות ברכות (דפוס קושטא הי"ד) בשם הירושלמי (שם) העונה אמן ארוכה יאריך ימיו בטובה כמה שיעורה כדי שיכול לומר אל מלך נאמן.

וכ''פ מרן לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף; וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך; וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת; (גם לא יפסיק באמצע המלה) (ב"י בשם הערוך); ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אע"פ שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם תשב"ץ); ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם). ולא יענה אמן קצרה, אלא ארוכה קצת, כדי שיוכל לומר: אל מלך נאמן; ולא יאריך בה יותר מדאי, לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי.

וכתב המ"ב (ס"ק כט') בחטף פירוש בשווא. (ובהלכה ברורה אות כב' כתב היינו שקורא האלף בחטף פתח ולא בקמץ). עוד כתב המ"ב והוא הדין שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחול"ם וכה"ג כי בכל זה אין משמעות פירושו לשון האמנת דברים אלא יקרא האל"ף בקמ"ץ גדול.

עוד כתב (ס"ק ל') שיש אנשים שמתחילין לענות בעוד שהש"ץ עומד עדיין בחצי תיבה אחרונה וזה אסור: וכתב ביה"ל (ד"ה קריאת הנון) שאמן קטופה הוא לא דווקא שמחסר קריאת הנון אלא נקט מלתא דשכיח וה"ה אם מחסר קריאת האל"ף או המ"ם. ב"ח וע"ת.

עוד כתב (ס"ק לא') שלדעת מרן אמן יתומה היא דוקא אם רוצה לצאת באיזה ברכה שהוא חייב כגון שרוצה לצאת ידי תפלה וקידוש וכה"ג אבל אם אינו חייב כגון שכבר התפלל לעצמו אף דמצוה לכל אדם לשמוע חזרת הש"ץ מ"מ אין עליו חיוב בעצמיות הברכה וכ"ש אם האמן הוא מסתם ברכות דעלמא מותר לדעת המחבר לענות אף שהוא אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה רק ששמע לאחרים שעונים והרמ"א בהג"ה פליג ואוסר אפילו בכל הברכות אם אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה: (בהליכות עולם ח"א (עמוד קצה') ובהלכה ברורה אות כד' כתב נכון להחמיר שלא יענה אמן אפילו בברכה שלא יוצא בה אם לא יודע איזה ברכה מברך המברך).

עוד כתב (ס"ק לג') לדעת הרמ"א אם יודע על איזה ברכה הוא עונה מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ וס"ל דמכיון דתקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא וגם בלא"ה מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו: וכתב בביה"ל (ד"ה ושליח ציבור) מה שכתב מרן ושליח ציבור מברך אותה נקט ש"צ כדי לשלול בזה דעת האורחות חיים בשם רב האי שהובא בבית יוסף דסבירא ליה דבציבור עונה אף על פי שלא שמע בעצמו הברכה עיין שם. עוד כתב בביה"ל (ד"ה וזה אינו) אפילו אם שמע את הברכה בתחילה ולא שמע בסוף נחשב שלא שמע הברכה ולכן אם רוצה לצאת ידי חובת איזה ברכה ולא שמע את סופה לא יענה אמן. וסיים וצ"ע.

עוד כתב (ס"ק לד') מה שכתב הרמ"א שצריך לענות אמן מיד כשכלה הברכה, שמיד היינו תוך כדי דיבור ושיעור תוך כדי דיבור הוא מחלוקת הפוסקים י"א שלושה תיבות וי"א ארבעה תיבות וביותר מזה לא יענה כלל דהוי בכלל אמן יתומה. ובצבור קי"ל דעד שכלו רוב הצבור לענות אמן הוא עדיין בכלל הברכה ומותר לכ"א לענות עמהם. וכתב בביה"ל (ד"ה מיד שכלה) שאם עונה כל אחד ואחד בתוך כדי דיבור של חבירו שפיר דמי כיוון שענית האמן נחשב כחלק מהברכה. ועיין במ"ב להלן ס"ק מב' ובביה"ל שם שאם סיימו רוב הציבור לענות אמן והש"ץ מתחיל הברכה הבאה בחזרת הש"ץ שוב לא יענה.

עוד כתב (ס"ק לה') אם שליח ציבור מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו הקהל אמן מיד כי הניגון הוי הפסק ודוקא אם מאריך הרבה בניגון. ודוקא לענין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה אחר תיבת בזמן קריב או אחר תיבת דאמירן בעלמא אבל אם הש"ץ מאריך בשאר ברכה בסופה באיזה ניגון לא יענה אמן כ"ז שלא סיים את עצם התיבה של הברכה:

עוד כתב (ס"ק לו') שלא יענה אמן קצרה מפני שנראה שדומה עליו כמשא.

סעי' ט' - אם יש קצת מהעונים שמאריכין יותר מדאי, א''צ המברך להמתין להם.

כתב הב"י כתוב בארחות חיים אם יש קצת מהעונים אמן שמאריכין יותר מדאי אין צריך המברך להמתין להם אלא יברך כדרכו דשלא כהוגן עושים:

וכ''פ מרן אם יש קצת מהעונים שמאריכין יותר מדאי, א"צ המברך להמתין להם.

וכתב המ"ב (ס"ק לז') אבל על רוב הצבור מחויב להמתין בכל התפלה שלא להתחיל בברכה שלאחריה עד שיענו אמן וכן בקדיש שלא להתחיל יתברך עד שיענו הרוב איש"ר וכן כל כה"ג ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה כשמתפללין לפני העמוד שחוטפין להתחיל ברכה שלאחריה תיכף אחר סיום ברכה שלפניה ואין ממתינין בינתיים כלל ועיין בש"ת שהביא שזה מעכב אף דיעבד שאסור שוב לענות אמן עליה מכיון שהתחיל ברכה אחרת: וכתב ביה"ל (ד"ה שמאריכין) ואם המיעוט שלא סיימו אינם מאריכין יותר מדאי אלא שהרוב הוא שאמרוהו במרוצה חייב להמתין על המיעוט אך מסתמא א"צ לתלות בהכי [מספר מאמר מרדכי]:

עוד כתב (ס"ק לח') מה שאין צריך הש"צ להמתין על המיעוט המאריכים באמן היינו דוקא שאין הברכה חובה על הכל לשמוע, אבל אם מוציא הרבים בזה ידי חובתן בין שהוא ש"ץ או שאר מברך צריך להמתין אף על הטועים ומאריכים באמן כדי שישמעו ויצאו י"ח גם הם בהברכות: וכתב בביה"ל (ד"ה אין צריך) ולענין חזרת ש"ץ שלנו יש דיעות בין האחרונים דאף דכולנו בקיאים מ"מ כבר תקנו חז"ל אף לנו וכדלעיל בס"ג אפשר דהוא בכלל ברכה חיובית עיין בא"ר סימן קכ"ח ובפרישה ובפר"ח ופמ"ג:

סעי' י' - מי ששכח יעלה ויבא וכיוצ''ב, אע''פ שהוא בקי יכול לצאת י''ח בחזרת הש''צ.

כתב הטור מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו להתפלל יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות מראש עד סוף ויוצא ידי חובתו.

וכתב הב"י שכן כתבו התוס' (ברכות כט: ד"ה טעה) וה"ר יונה (כ. ד"ה טעה) והרא"ש (סי' יד) והרשב"א (ל. ד"ה לא קשיא) והמרדכי (סי' צג) בפרק תפילת השחר בשם בעל הלכות גדולות (ברכות סוף פ"ד) ומפרשי טעמא התוספות והרא"ש שם ובסוף ראש השנה (תוס' ד"ה כך, רא"ש סי' יד) משום דאמרינן בראש השנה (לד:) כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי ואע"ג דאמרינן התם לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות משום דאניסי וטרידי אבל טעה לא, יש לפרש דהיינו לא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל כבר לא חשבינן ליה כאילו לא התפלל כלל.

וכתב הב"י ואע"פ שנפסקה הלכה כחכמים שאין הש"צ מוציא את הבקי ודלא כרבן גמליאל, אפשר דהכי קאמרי כיון דרבן גמליאל סבר דשליח ציבור פוטר את הבקי איכא למימר דלא פליגי רבנן עליה אלא בשלא התפלל כלל אבל אם התפלל וטעה מודו לרבן גמליאל דשליח ציבור פוטרו:

עוד כתב הב"י ומבואר בדבריהם שצריך שישמע כל התפילה וידקדק מפי החזן כל אות ואות של תפילה הא לאו הכי לא וכל זה נכלל במה שכתב רבינו יכוין וישמע משליח ציבור כל י"ח ברכות מראש ועד סוף.

וגם סמך על מה שכתב בתחלת סימן זה שהיוצא בתפילת שליח ציבור צריך שיכוין לכל מה שאומר שליח ציבור מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ואין מפסיקין ולא משיחין ופוסעין שלוש פסיעות לאחוריהם:

וכ''פ מרן מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו, יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו; ולא יפסיק ולא ישיח; ופוסע ג' פסיעות לאחוריו, דכיון שכבר התפלל, אלא ששכח ולא הזכיר, אע"פ שהוא בקי, ש"צ מוציאו.

וכתב המ"ב (ס"ק לט') אפילו אם דילג משיב הרוח שהיא מג' ראשונות יכול לצאת בחזרת הש"צ.

עוד כתב (ס"ק מ') ועיין באחרונים שכתבו דמוטב שיחזור ויתפלל בעצמו דהאידנא לאו כל אדם יכול לכוין דעתו לשמוע מש"ץ מראש ועד סוף ושמא לבבו יפנה ולא ישמע מש"ץ איזה מלות המעכבים בתפילה וכתב הב"ח וא"ר דאם הש"ץ דרכו להבליע המלות מדינא אסור לסמוך אש"ץ אלא חייב להתפלל בעצמו:

עוד כתב (ס"ק מא') מה שכתב מרן שיכוין לש"צ מראש ועד סוף, עיין בספר ברכי יוסף דמסיק שלא יאמר אז מודים דרבנן אלא יכוין לשמוע מש"ץ המודים שהוא אומר והאידנא שנוהגין איזה חזנים לומר המודים בתחלתו בלחש לא יוכל לצאת תפלתו ע"י הש"ץ ולא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה דאף דנוהגין הצבור לאמר אז מודים דרבנן מ"מ תפילתו ניתקן להוציא מי שאינו בקי וצריך לאמר עכ"פ קצת בקול שיוכלו לשמוע עשרה בנ"א העומדים סביבו:

וכתב בביה"ל (ד"ה יכוין דעתו) כתב רעק"א שמשמע מלשון התוס' והרא"ש שגם באופן שלא צריך לחזור לראש אלא לרצה, יכול להפסיק שם התפלה וישמע החזרה מהש"צ. או אפשר שימתין עד שיגיע הש"ץ לרצה ומשם ואילך יכוין לתפלת הש"ץ וא"צ לשמוע כל התפלה מראשו ועד סופו.

סעי' יא' - אם בעוד האדם מתפלל סיים ש''צ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו, עונה עמהם: אמן.

כתב הב"י כתוב בכתבי מה"ר ישראל (תרומת הדשן ח"ב) סימן ק"ט מי שמתפלל בלחש בעת ששליח ציבור חוזר ובעת ששליח ציבור סיים ברכה שיש לענות אחריה אמן באותה פעם לא סיים היחיד תפילתו אך טרם שסיימו הקהל לומר אמן סיים תפילתו אם לא כלתה עניית אמן מפי רוב הציבור יכול לענות אמן עמהם דעניית אמן נמי מן הברכה היא כדאיתא פרק שלושה שאכלו (מז.):

וכ''פ מרן אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו, עונה עמהם: אמן. הגה: ואפי' אם לא שמע הברכה כלל, רק שומע צבור עונין אמן ויודע על איזה ברכה קאי, יענה עמהם וכן בקדיש וקדושה וברכו.

וכתב המ"ב (ס"ק מב') כיון שעניית האמן היא חלק מהברכה לכן אף שסיים הש"צ הברכה ועבר זמן תוך כדי דיבור, אם לא כלתה האמן מפי רוב הציבור נחשב שעדיין לא נסתימה הברכה ויכול לענות אמן. והט"ז חולק ופסק דאפילו כלו כל הצבור לענות מותר ג"כ לענות אם היה תיכף אחריהם ובחידושי רע"א ובס' מגן גבורים הסכימו להשו"ע.

וכתב בביה"ל (ד"ה וקודם שכלתה) שכתב רעק"א שגם מרן מודה דבעלמא אם לא כילו כל הציבור לענות אמן יכול לענות, וכאן לא יכול לענות משום שהפסיק המתפלל בתפלה בין הברכה לענית האמן. וגם המגן גיבורים כתב כיוצ"ב שהכא התחיל הש"צ הברכה הבאה לכן לא יכול שוב לענות. ולכן כתב מרן קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הציבור, ולא כתב כל הציבור. וסיים שלמעשה צ"ע. ובמ"ב (ס"ק מו') הצריך בכל אופן שלא יסיימו רוב הציבור לענות כדי שיוכל לענות אמן וכן קדיש קדושה וברכו. והסברא כתב בס"ק מה' שמיעוט גבי רוב כמאן דליתא דמי. (וכ"כ בהלכה ברורה אות ל' שאם סיימו רוב הציבור עניית אמן אינו רשאי לענות אמן, וכן קדיש קדושה וברכו).

עוד כתב (ס"ק מג') מה שכתב מרן אם סיים הכוונה שאמר יהיו לרצון האחרון.

עוד כתב (ס"ק מד') מה שכתב הרמ"א שצריך שידע על איזה ברכה עונה כדי לענות אמן, הוא לשיטתו בסעי' ח' דהוי אמן יתומה, ולדעת מרן כל שלא בא לצאת י"ח ולא שמע את המברך לא צריך שידע איזה ברכה ברך המברך כדי לענות אמן. (וכתב בהלכה ברורה אות כד' שנכון להחמיר שלא יענה אמן אם לא יודע איזה ברכה מברך המברך, ושלא שמע אותו מברך).

סעי' יב' - העונה אמן, לא יגביה קולו יותר מהמברך.

כתב הב"י גרסינן בריש פרק שלושה שאכלו (ברכות מה.) מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר (תהלים לד ד) גדלו ליי' אתי ונרוממה שמו יחדיו:

וכ''פ מרן העונה אמן, לא יגביה קולו יותר מהמברך.

וכתב המ"ב (ס"ק מז') ונראה דה"ה לענין ברכו או ברכת הזימון ג"כ לא יגביה העונה יותר מהמברך. עוד נראה דאם כונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם מותר עי' לקמן בסרט"ו ס"ג ועי"ש עוד דאחר קטנים בני חינוך צריך לענות אמן אחר ברכתן. ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל (ופמ"ג שכתב אחר חרש ושוטה שיגרא דלישנא הוא דחרש המדבר ואינו שומע בודאי חייב הוא במצות) ואחר נשים שבירכו על מ"ע שהז"ג יוכל לענות אמן [פמ"ג]: (ולדידן לא עונה).

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה