אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות תפלה › סימן קיג

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות תפלה · סימן קיג

סימן קיב

סעי' א' - שוחה באבות והודאה תחלה וסוף, ולא ישחה בתחלה וסוף של שאר ברכות, ובאמצעיתן מותר.

כתב הטור ממגילה יז: ברכה ראשונה והיא אבות תניא מנין שאומרים אבות שנ' הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנא' הבו לה' כבוד ועוז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו. ובפסחים קיז: פותחים באלהי אברהם דאמר ריש לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב יכול יהיו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין. ואין חותמין בכולן והיא פותחת וחותמת בברוך מפני שהיא ברכה ראשונה והאחרות כולן הוו ברכה הסמוכה לחברתה הילכך אין פותחות בברוך. וכתבו התוס' והרא"ש ברכות מ: ואע"פ שאין מלכות בפתיחה י"א אלהי אברהם הוי כמו מלכות שאברהם המליך אותו על כל העולם שהודיע מלכותו ואלהותו לכל באי העולם וי"א האל הגדול הגבור והנורא הוי כמו מלכות דלאו דוקא לשון מלכות בעינן כדאמרינן בפ"ב דר"ה (לב ב) שמע ישראל הוי מלכות.

עוד כתב הטור וכשאומר ברוך אתה ישחה דתניא ברכות לד. אלו ברכות ששוחין בהן באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. וכתבו התוס' שלא שוחה שלא יבואו לעקור תקנת חכמים שלא יאמר כל אחד אשחה בכל מקום שארצה ונמצא שאין כאן תקנת חכמים. וכתב הב"י וכתבו התוספות עוד טעם אחר משום דמיחזי כיוהרא כלומר שמחזיק עצמו יותר כשר משאר הציבור וכן כתב ה"ר יונה.

וכתב הטור ודוקא בתחילת הברכות וסופן אבל באמצעיתן יכול לשחות. וכתב הב"י שכן כתב ה"ר יונה בשם המפרשים וכ"כ בהגהות מימוניות.

והקשה המהר"י אבוהב שבסימן קט' כתב הטור שלא ישחה באמצע ברכה רק באופן שמוכרח לכך כגון שהציבור נמצאים בסוף תפלת לחש ואמר גאל ישראל והוצרך לסמוך גאולה לתפלה יתחיל להתפלל וכשיגיע ש"צ למודים ישחה באמצע ברכה, אבל כשלא סיים גאל ישראל לא יעשה כן אלא ימתין שם עד שישחה עם הש"צ במודים. וכאן כתב שיכול לשחות באמצע ברכה ומשמע בלא שום הכרח. ותירץ דוקא כשהוא שוחה בתפילה מראש ועד סוף יש לו רשות לשחות אבל שישחה באמצע ברכה לתכלית מה זה אין לו לעשות עכ"ל. והב"י כתב שמהטור משמע שיכול לשחות גם באמצע הברכה. לכן תירץ שלעולם יכול לשחות באמצע ברכה ומה שאמר בסימן קט' שלא יתחיל להתפלל, שמא לא יוכל לצמצם שיגיע ש"צ למודים להיות באמצע ברכה ויהיה בתחלתה או בסופה ולא יוכל לשחות. ועוד תירץ ששם לכתחילה אסור לכרוע באמצע ברכה כיון שכל הקהל כורעים והרואה אותו כורע באמצע ברכה יבא לטעות ולחשוב שצריך לכרוע באותו מקום, אבל כשכורע לעצמו באמצע ברכה אין חשש לטעות.

וכ''פ מרן אלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף; ואם בא לשחות בסוף כל ברכה, או בתחלתה, מלמדין אותו שלא ישחה; אבל באמצעיתן, יכול לשחות.

וכתב המ"ב (ס"ק ד') שבאמצע הברכה אין לחוש שיבואו לעקור תקנת חכמי' עי"ז כיון שחכמי' לא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה: (וצ"ל שגם יוהרא אין כאן כיון שלא מוסיף יותר על מה שתקנו חז"ל, באותו ענין, דהיינו בתחלה ובסוף ברכה).

ובביה"ל (ד"ה ואם בא) כתב שלאליה רבה בסוף ברכה הכונה כשאומר ברוך אתה, אבל בסופה ממש מותר לכרוע. והפמ"ג מפקפק בזה.

עוד כתב בביה"ל (ד"ה בסוף כל ברכה) שכתב הלחם חמודות שלאו דוקא בתפלת שמונה עשרה אסור לכרוע בתחלת כל ברכה וסופה אלא גם בשאר ברכות כמו ברכות התורה וכיוצ"ב. אבל מהט"ז משמע שרק בתפלה אסור כיון שתקנו שם חכמים כריעות ואם מוסיף כריעות נראה כמוסיף על תקנת חז"ל, משא"כ במקום שלא תקנו אין איסור, ואולי שגם לט"ז אסור בשאר ברכות שנראה כמוסיף שחכמים תקנו כריעות רק בשתי ברכות אבות והודאה , והוא מוסיף גם בשאר ברכות. (ובהלכה ברורה אות ג' כתב שהנוהגים להשתחוות כשמברכים ברכות התורה יש להם על מה שיסמוכו).

סעי' ב' - הנוהגים לשחות בר''ה וי''כ כשאומרים זכרנו ומי כמוך, צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה.

כתב הטור אבל באמצעיתן יכול לשחות, הילכך אותם שנוהגין לשחות בראש השנה וביה"כ כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכין לזקוף כשיגיעו לסוף הברכה. וכתב הב"י שכן כתבו התוס' בסוף פרק קמא דברכות (יב: ד"ה כרע) ובפרק אין עומדין (לא. ד"ה ומצאו) וכן כתוב בסמ"ק (סי' יא עמ' טו) וכתב דטעמא דזוקפין בסוף הברכה להודיע שאין כורעין בברכות הללו אלא שנהגו באמצעיתן משום דרחמי נינהו:

וכ''פ מרן הנוהגים לשחות בר"ה וי"כ כשאומרים זכרנו ומי כמוך, צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה. הגה: ואע"ג דבאבות כורע בסוף הברכה, מ"מ צריך לזקוף מעט בסוף זכרנו, כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב (ד"ע לפי' הטור).

וכתב המ"ב (ס"ק ה') וכן הנוהגים להתפלל כל התפלה בר"ה ויוה"כ בכריעה צריכים לזקוף בסוף כל ברכה ובתחלת כל ברכה שלא להוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו אלא בתחלת אבות והודאה ובסופן:

עוד כתב (ס"ק ו') כששוחה בזוכרנו לחיים יזקוף קודם שיאמר ברוך שהרי צריך לכרוע שם בברוך, אבל כששוחה במי כמוך או בשאר ברכות יכול לזקוף בברוך כיון שאין בהם השתחויה.

עוד כתב (ס"ק ז') מה שכתב הרמ"א שזוקף בסוף זוכרנו כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב, שהרי מה שכרע עד עכשיו הוא רשות. ועוד טעם שצריך לזקוף כדי לכרוע אח"כ בברוך ולזקוף בשם וכדלקמן:

סעי' ג' - הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה, או בולך לבדך אנחנו מודים, או בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה מגונה.

כתב הב"י כתב רבינו ירוחם בנתיב י"א (ח"ג סד ע"ג) הכורע כשאומר וכל קומה לפניך תשתחוה נראה לי שהוא מגונה כדאמרינן בפרק אין עומדין (לד:) הכורע בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה וכתב ה"ר יונה בסוף פרק אין עומדין (לד:) דהוא הדין דאין לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים שאין לכרוע אלא דוקא במקומות שתקנו חכמים:

וכ''פ מרן הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה, או בולך לבדך אנחנו מודים, או בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה מגונה. (פי' שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים).

וכתב המ"ב (ס"ק ח') בהודאה דהלל ובהמ"ז היינו בהודו לד' כי טוב ובהמ"ז בנודה לך או בועל הכל אנו מודים:

עוד כתב (ס"ק ט') שכן אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל [ד"מ] וכתב המ"א ואפשר שישחה מעט. וכ"ז בי"ח אבל שלא בי"ח יכול לכרוע ולהשתחות כרצונו ומשו"ה מצינו בר"ע שאדם מניחו בקרן זוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחואות וכתבו הפוסקים דהיה זה לאחר שסיים הי"ח ברכות ומה שאסר השו"ע בכל זה משום דכל הודאות האלו הוא דרך שבח והלול ואין שייך בהן כריעה והשתחויה וכל קומה לפניך תשתחוה כיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר שישתחוו לפניו ית' ג"כ דרך שבח והלול הוא אבל בואנחנו כורעים ומשתחוים שעל עצמו אומר יכול הוא לכרוע [ט"ז עי"ש עוד]:

וכתב בביה"ל (ד"ה הכורע) שהמגן גיבורים דוחק למצוא טעם למנהג שנהגו העולם לכרוע בברכו עי"ש אולם באמת יש למנהג זה סמך מן המקרא בדברי הימים א' קפיטל כ"ט פסוק כ' עי"ש ומנהג ישראל תורה: (ובהלכה ברורה אות ג' כתב מנהג רבים מהספרדים שאין הציבור כורעים בעניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ומנהג רוב המקומות שהש"צ כורע כשאומר ברכו את ה' המבורך. ובהליכות עולם (ח"א עמוד צב') כתב ויש נוהגים להגביה עצמם ממקום מושבם בשעה שעונים ברוך ה' המבורך וכו', ואע"פ שאין חיוב העושים כן יש להם על מה שיסמוכו).

סעי' ד' - צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, וגם ראשו יכוף כאגמון.

כתב הטור מברכות כח: אמר רבי תנחום אמר ריב"ל המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה פי' שיהיו בולטין הקשרים שבפרקי חוליותיו עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו פירש"י שיכרע עד שיראה ב' קמטים אחד למעלה מן הלב ואחד למטה וכרוחב איסר ביניהם. ורבינו האי פירש שיכוף ראשו כאגמון שאז רואה איסר שמונח כנגד לבו ולא שישחה גופו וראשו זקוף. וכתב הב"י שרבינו יונה פירש דברי רש"י דכל כך צריך לשחות שחבירו העומד כנגדו לא יוכל לראות כנגד לבו אלא שיעור איסר והערוך (ערך חוזר) פירש כשכופף אדם מתקפל טבורו בתוך מעיו ונראה הסחוס והוא צפור נפש שבשילהי החזה באמצעיתו בולט והוא כשיעור איסר וכתבו ג"כ ה"ר יונה (שם): והרשב"א פירש את רבינו האי שרואה איסר שהוא מונח בארץ כנגד ליבו, וזה באופן שיכוף גם את ראשו. וכתב הב"י שזה כמו שהביא הטור לקמן שרבינו האי פירש שרב ששת כי כרע, כרע כחיזרא, שחיזרא הוא אחד ממיני הקוצים שראשו כפוף.

וכ''פ מרן המתפלל, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון.

וכתב המ"ב (ס"ק י') שיתפקקו, פקק הוא לשון קשר ור"ל שמחמת הכריעה בולטים הקשרים של החוליות:

וכתב בביה"ל (ד"ה המתפלל) שכן צריך לכרוע אחר שסיים תפלתו, כמבואר בסימן קכג'.

סעי' ה' - לא ישחה באופן שיהיה פיו כנגד החגור, וזקן כיון שהרכין ראשו דיו.

כתב הטור מגמ' שם כח: א"ר תנחום רבי חנינא אומר כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצער נפשיה פירוש שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו ואינו יכול כגון שהוא חולה או זקן.

וכתב הב"י כתוב בהגהות אשיר"י בפרק תפילת השחר (סי' כא) הכורע כיון שהרכין ראשו ומראה כורע דיו ומיהו מאן דטרח וכורע טובא טפי עדיף ואין לשוח כל כך עד שיהא פיו כנגד חגור של מכנסים עכ"ל וגם התוספות כתבו בסוף פרק קמא דברכות (יב: ד"ה כרע) בשם הירושלמי (פ"א ה"ה) שלא ישוח יותר מדאי וכן כתב סמ"ג (עשין יט קא ע"ד) וסמ"ק (סי' יא טו.) וכן כתבו הגהות מיימוניות בפ"ה (דפוס קושטא ה"י) וכן כתב בארחות חיים (תפלה סי' ל) ואע"פ שבסימן קכ"ז כתוב הירושלמי הזה לענין מודים דרבנן מדברי הספרים הנזכרים נראה שמפרשים אותו גם לכל כריעות שבתפילה:

וכ''פ מרן ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים; ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו, דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.

וכתב המ"ב (ס"ק יא') שאם שוחה יותר מדי מחזי כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחיה.

סעי' ו' - יכרע במהירות בפעם אחת, ויזקוף ראשו תחילה ואחר כך גופו.

כתב הטור מברכות יב. רב ששת כי כרע כרע כחיזרא וכי זקיף זקיף כחויא פירש"י כחיזרא כשבט שביד האדם שהאדם חובטו כלפי מטה בפעם אחת כך יכרע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תראה עליו כמשוי כמו הנחש כשהוא זוקף מגביה הראש וזוקף מעט מעט ורבינו האי ז"ל פי' חיזרא הוא אחד ממיני הקוצים וראשו כפוף וכן יכרע שלא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף וזהו שפירש בפירושו שיראה איסר כנגד לבו.

וכ''פ מרן כשהוא כורע, יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת ראשו תחלה, ואח"כ גופו, שלא תהא עליו כמשאוי.

סעי' ז' - כשכורע, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם.

כתב הטור מגמ' שם יב. וכשיזכיר ה' יזקוף דאמר רבא בר חיננא סבא משמיה דרב כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם מ"ט אמר שמואל דכתיב ה' זוקף כפופים.

וכ''פ מרן כשכורע, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם.

וכתב המ"ב (ס"ק יב') כשאומר ברוך יכרע בברכיו וכשאומר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות וכשאומר מודים יכרע ראשו וגופו כאגמון בבת אחת ויעמוד כך בשחיה עד ד' ואז יזקוף: (ובהלכה ברורה אות ז' כתב שרבים מהספרדים נהגו שלא לכרוע בברכיים כלל).

וכתב בביה"ל (ד"ה וכשזוקף זוקף בשם) בשם המ"א בסימן קכז' שלא חייב לזקוף בשם, ורק אם כבר צריך לזקוף אז זוקף בשם, ולכן בכריעה שבתחילת ברכה שכורע בה יכול להשאר בשחיה עד סוף הברכה ולא חייב לזקוף בשם, וכן הנוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכיפור בכריעה אין צריך לזקוף אלא בסוף ברכה ותחלתה: (ובהלכה ברורה אות ח' כתב אף באמצע ברכה כשמזכיר שם ה' נכון להחמיר שיזקוף).

סעי' ח' - המתפלל ובא גוי כנגדו עם שתי וערב לא ישחה אפילו שלבו לשמים.

כתב הב"י כתוב בהגהות אשר"י בשם אור זרוע שמי שמתפלל ובא גוי כנגדו ויש לו שתי וערב אל ישתחוה במודים אע"פ שלבו לשמים ע"כ. ודבר פשוט דהוא הדין לשאר מקומות ששוחין בהן שלא ישחה משום דמחזי כמשתחוה לעבודה זרה:

וכ''פ מרן המתפלל ובא כנגדו נכרי, ויש לו שתי וערב בידו, והגיע למקום ששוחין בו, לא ישחה, אע"פ שלבו לשמים.

וכתב המ"ב (ס"ק יד') שהמג"א הסתפק להקל אם בא כנגדו שר חשוב אם מותר להשתחוות כמ"ש הרמ"א ביו"ד שמעיקר הדין מותר להשתחוות לשר שיש עליו ע"ז. אבל במגן גבורים כתב שחלילה להקל בזה ובפרט בעת התפלה: (וכ"כ בהלכה ברורה שראוי להחמיר אפילו אם היה הגוי שבא כנגדו מלך או שר חשוב).

סעי' ט' - אין להוסיף בתארי הקב''ה בתפלה, ובשאר תחנונים אם רצה להאריך בשבחים נכון שיאמר אותם בפסוקים.

כתב הטור האל הגדול הגבור והנורא אין להוסיף עליו כדאיתא בפרק אין עומדין ברכות לג: ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר העזוז היראוי האמיץ החזק א"ל סיימתיה שבחא דמרך השתא הנך תלתא אי לאו דאמרן משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו לא הוה אמרי להו ואת אמרת כולי האי פי' כשמפליג לומר מראה דבריו שהגיע לתכלית השבח הילכך אין לומר אלא כמו שאמרו הראשונים.

וכתב הב"י שבגמ' שם אמרו משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפי דנרי זהב, והיו משבחים אותו בשל כסף, הלא גנאי הוא לו. וכתב הרמב"ם במורה נבוכים ח"א פרק נט' שלא אמרו במשל שיש לו אלף ומשבחים אותו במאה, שזה לא כ"כ גנאי מה שאומרים שיש לו אותו מין רק בכמות קטנה, אבל כשמשבחים אותו בשל כסף, הוא דבר שקר שהרי אין למלך זה המין כלל. כן הדבר שמשבחים את הקב"ה ומתכונים לתארים המקובלים אצל בשר ודם, הם דברים שאינם נכונים, וגנאי הוא לו. (ומזה לכאורה יש ללמוד שהשבחים שאנו אומרים הגדול והגיבור והנורא, אין לכוין במושגים שלנו, שאז גנאי הוא, אלא יכוין שהם שבחים שמשה רבינו ידעם ואמרם).

עוד כתב הטור בשם רבינו יצחק ז"ל דוקא בתפלה קאמר שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות אבל בינו לבין עצמו לית לן בה אבל מדברי הרמב"ם יראה שאסור בכל ענין שכתב מי שאומר בתחנוניו מי שריחם על קן ציפור וכו' וכתב אחר כן וכן לא ירבה בכינויין של שם כגון שיאמר האל הגדול הגבור והנורא החזק והאמיץ העזוז שאין כח באדם להגיע עד סוף שבחו משמע שמפרש אותו בתחנונים דומיא דההיא דקן ציפור והכי מסתבר לפי הטעם שאין לחלק בין תפלה לתחנונים. וכתב הב"י מה שכתב הטור בשם רבינו יצחק שדוקא בתפילה קאמר אבל בינו לבין עצמו לית לן בה. כן כתב שם הרא"ש (פ"ה סי' טז) וכן דעת בעל שבלי הלקט (סי' יח) וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שטעמו של ר"י שמחלק בין כשמוסיף בתפילה, לבין כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, שכשהוא מבקש בקשה לעצמו אומר את התארים כהקדמה לבקשתו ולא בא לסדר שבחיו של הקב"ה לכן לא שייך לומר לו סימתינהו שבחי דמרך, משא"כ בברכה ראשונה של התפלה שכולה שבח, כשמרבה בשבח נראה שסיים כל השבח, וזה מגונה.

עוד כתב הב"י שגם הרשב"א כתב בשם רבינו האי כפירוש ר"י וזה לשונו כתב רבינו האי דהני מילי בתפילה שאין מקלסין בתפילה יותר מדאי אבל בחוץ התפילה כל זמן שאינו טועה יקלס: ומה שכתב הטור בשם הרמב"ם הוא בפ"ט מהלכות תפילה (ה"ז) ובספר המורה ח"א פרק נ"ט האריך בזה לגנות המשוררים והמליצים המרבים בתוארים לשם יתברך. וכתב הב"י שנהגו העולם כדברי ר"י דאילו לפי דברי הרמב"ם יש ליזהר מלומר מה שכתוב בכתר מלכות כי אתה אחד ואתה חי ואתה גבור ואתה קיים ואתה גדול ואתה חכם ואתה אלוה וכן כל התוארים שכתובים בבקשת שמע קולי ולא ראינו ולא שמענו מי שנמנע מלאמרם: עוד כתב שרבינו יונה נסתפק אם מותר להאריך בדברים שהם שבח למקום שעשה עמנו ניסים ונפלאות, ומה שאמרו במגילה יח. כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם אפשר לומר שלא אמרו זה אלא כשחותם בו בברכה שכל הברכות הם תואר כגון מחיה מתים רופא חולים גואל ישראל אבל כשאינו חותם על השבח בברכה אין בכך כלום והנכון כדי לצאת מספק זה שמי שירצה להאריך בשבח המקום ברוך הוא שיאמר אותו בפסוקים וכיון שאומר פסוקים אם משבח למקום דרך קריאת הפסוקים אין בכך כלום עכ"ל: וכתב הב"י מצאתי כתוב על שם הרא"ה (ברכות פ"ה עמ' צז) אע"ג דשתיקותא מעליותא כלפי שמיא הני מילי באדכורי שבחא בדידיה דרחמנא כגון אדיר ונורא ואמיץ דאנן לית לן דעה לאדכורי שבחיה אבל לספר נפלאותיו וניסיו וגבורותיו כל המוסיף הרי זה משובח וזהו כל ספר תהילים ותושבחות [הצדיקים] ע"כ:

עוד כתב הטור וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו, תקנו להזכיר חסדי אבות אצל הגאולה לומר שאף אם תמה זכות אבות גאולתו לעולם קיימת שהרי הבטיח בה בשמו הגדול וכאשר שמו קיים לעולם ולעולמי עולמים כך גאולתנו לעולם קיימת. וה"פ זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם ואף אם תמה זכות אבות מביא גואל לבני בניהם למען שמו שהוא קיים לעולם.

וכ''פ מרן אין להוסיף על תאריו של הקב"ה, יותר מהאל הגדול הגבור והנורא; ודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו, לית לן בה; ומכל מקום נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה