אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות תפלה › סימן קד

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות תפלה · סימן קד

סימן קג

סעי' א' - מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; ומלך גוי, אם אפשר לו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר; או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה. ואם אי אפשר לו, יפסיק.

כתב הטור ממשנה ברכות ל: ולא יפסיק בתפלתו ואפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ובגמ' שם לב: וה"מ מלך ישראל אבל מלכי עו"ג פוסק מפני הסכנה אם א"א לו לקצר, אבל אם אפשר לו לקצר, יקצר. ופירש רבנו יונה איך מקצר, יאמר תחלת הברכה וסופה באופן שיוכל לסיים קודם שיגיע אליו. וכתבו רבנו יונה והרא"ש ואם אפשר לו לינצל ממנו במה שיטה מן הדרך יטה ולא יפסיק בדיבור. וכמ"ש בירושלמי היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק בדיבור.

וכ''פ מרן לא יפסיק בתפלתו. ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו; אבל מלך עובדי כוכבים, אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר; או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה ולא יפסיק בדיבור, ואם אי אפשר לו, יפסיק.

וכתב המ"ב (ס"ק א') אפילו ברמיזה בעלמא אסור להפסיק. ואם התינוק בוכה מותר לו לרמז לו בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו מתפלתו, ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו ולא ידבר עמו. וכן אדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ ממתין לו שיסיים, וזה מטרידו בתפלה, מותר לו לרמז לש"ץ שיתפלל כדרכו [ש"ת]:

עוד כתב (ס"ק ב') אפילו במקום הפסד ממון אין לו להפסיק. כתב הח"א [כלל כ"ה ס"ט] העומד בתפלה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר. ואם מותר לשאול הדין צ"ע ונ"ל דמותר: (ובהלכה ברורה סימן צו' אות ו' כתב שאינו רשאי לשאול ההלכה מתלמיד חכם).

עוד כתב (ס"ק ג') לאו דוקא למלך עובד גלולים מותר להפסיק וה"ה אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו:

עוד כתב (ס"ק ד') טוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך [ב"ח וא"ר] אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק:

עוד כתב (ס"ק ה') ואם א"א לו מותר אפילו לשאול לו בשלומו כשמשער שבלתי זה אפשר שיהיה בסכנה, וכ"ש שמותר להשיב לו. [א"ר]:

סעי' ב' - היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל בענין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אא''כ הוא בתחנונים שלאחר התפלה.

ה"ר יונה (שם) והרא"ש (סי' יב) הביאו בפרק אין עומדין ירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) היה עומד ומתפלל בסרטיא ופלטיא הרי זה מעביר מפני החמור או מפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפילתו. וכתבו עליו משמע דהיכא שיכול להנצל בשיתרחק לצד אחר אין לו להפסיק ולדבר. וכתב הטור אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וההיא דר"ע כשהיה מתפלל בינו ולבין עצמו אדם היה מניחו בזוית זו והיה מוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחואות בתחנונים של אחר תפלה היה. וכתב הב"י שכן פירשו ה"ר יונה (כב: ד"ה מפני) והרא"ש (סי' ג) בריש פרק אין עומדין אע"פ שלא נראה פירוש זה בעיני התוספות (לא. ד"ה ומוצאו):

וכ''פ מרן היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל בענין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אא"כ הוא בתחנונים שלאחר התפלה.

וכתב המ"ב (ס"ק ו') אפילו שאפשר לו להינצל מהבהמה או הקרון ע"י שיפסיק בדבור שיאמר לאיש אחר שיכה במקל להבהמה ולגעור בבעל הקרון שלא יבוא כנגדו, אסור לו לעשות כן להפסיק בדיבור, כיון שיכול להינצל ע"י שיטה הוא מהדרך.

עוד כתב (ס"ק ז') מה שכתב מרן שבענין אחר שאין שם סכנה לא יזוז ממקומו זה באופן שאינו צורך התפלה אבל לצורך התפלה כמו בסימן צ' סכ"ז שאם היה עומד בתפילה והשתין תינוק בבית הכנסת שיוצא מבית הכנסת וגומר תפילתו, דשמא ישהה כדי לגמור את כולה ויצטרך לחזור לראש.

וכתב בביה"ל (ד"ה אבל בענין) שבדיעבד אם יצא ממקומו ולא שהה לגמור את כולה כל זמן שלא הפסיק בדבור אין לו להתחיל אח"כ לכו"ע רק מאותה תיבה ולא לתחלת הברכה [א"ר ופמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק ח') שיש לגעור בחזנים שעוקרין ממקומן ביוה"כ כשמגיעין אל ואנחנו כורעים ובסדר עבודה וכדאיתא בסי' תרכ"א ס"ד בהג"ה אלא מעמידין לו שטענדער כנהוג בינו לתיבה ובעבודה מסלקין השטענדער וא"צ לעקור רגליו: (ובהלכה ברורה אות ד' כתב די בכך שישחה מעט).

עוד כתב (ס"ק ט') אם הוא בתחנונים שאחר התפלה מותרת העקירה לצורך מצוה קצת כגון מה שאנו נוהגין בש"ץ שתיכף אחר חזרת התפלה עוקר רגליו ויושב לתחנון וכן עולה לבימה לקריאת התורה אף שלא הגיע עדיין להקדיש שעם תתקבל שפוסע בו הג' פסיעות . (ובהלכה ברורה אות ה' כתב ש"צ שסיים החזרה מעיקר הדין רשאי לזוז ממקומו אפילו שלא לצורך כלל). עוד כתב שמותרת העקירה לצורך כגון מה דאמרינן בגמרא בר"ע שהיה אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחואות והיינו בתחנונים שלאחר התפלה אבל שלא לצורך אסור להאדם לזוז ממקומו עד שיפסע הג' פסיעות [מ"א]. כתב הע"ת לאחר שסיים התפלה קודם שאמר עושה שלום אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שכיבדו אותו לפתיחת ארון הקודש בעת שאומרים אבינו מלכנו שהעולם חושבים זה קצת למצוה ומ"מ נראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו':

סעי' ג' - ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק, אבל עקרב, פוסק, וגם נחש אם הוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.

במשנה ברכות ל: ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק וכתב ה"ר יונה (כא. ד"ה ואפילו) ואע"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפילו הכי יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום: וכתב הטור מגמ' לג. ודוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד יותר להזיק. וכתב הב"י שבירושלמי מפרש הטעם שפוסק בעקרב שהעקרב עוקץ ושוב חוזר ועוקץ. עוד כתב בירושלמי כתבוהו התוס' שם וה"ר יונה והרא"ש והטור, שנחש נמי אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק פוסק.

וכ''פ מרן ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק, (אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר"י ריש פרק אין עומדין); אבל עקרב, פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק, ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.

וכתב המ"ב (ס"ק י') שהאיסור להפסיק הוא ע"י דיבור כגון לומר לאחר שיסירנה וכן כל הסעיף הזה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י דיבור אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג"כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס"ב: וכתב בביה"ל (ד"ה לא יפסיק) שהגר"א כתב שמרן לא סובר כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים:

עוד כתב (ס"ק יא') נחש שהוא מוכן להזיק אפילו באינו כרוך על עקיבו אלא שרואה שבא נגדו פוסק. ואם הוא יכול להשתמט ע"י שיטה מן הדרך קודם שיבוא אליו יטה ולא יפסיק בדבור וכנ"ל בס"א: וכתב בביה"ל (ד"ה ואפילו נחש) הטעם שלא מפסיק בנחש משום דרוב פעמים אינו נושך. [רש"י והרמב"ם בפי' המשנה] ובמקום שיש חשש שממית הוי נחש כמו עקרב. מגן גבורים בשם הפוסקים:

סעי' ד' - אם ראה שור בא כנגדו, פוסק, שמרחיקין משור תם נ' אמות, וממועד מלא עיניו; ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים, אינו פוסק.

כתב הטור מגמ' ברכות לג: ואם ראה שור בא כנגדו פוסק דתני ר' אושעיא מרחיקין משור תם חמשים אמה וממועד כמלא עיניו.

וכתב הב"י כתב ה"ר יונה (שם ע"ב ד"ה מרחיקין) ואפשר שזה היה בשוורים שלהם שהיו מזיקים אבל בשוורים שלנו המסורסים אין צריך לפסוק:

וכ''פ מרן אם ראה שור בא כנגדו, פוסק, שמרחיקין משור תם (פי' תם שאינו רגיל להזיק) נ' אמות, וממועד (פי' שרגיל להזיק), מלא עיניו; ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים, אינו פוסק.

וכתב במ"ב (ס"ק יב') אם ראה שור מסורס ולא יודע אם מזיק או לא אינו פוסק. ודוקא אם ראה שור שלא הזיק מעולם לא פוסק, אבל אם הזיק אפי' פעם אחת פוסק אפילו במקומות שאין רגילין שאר השוורים להזיק [אחרונים]:

סעי' ה' - בכל מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש; ואם לאו, חוזר לתחלת הברכה שפסק בה; ואם פסק בג' ראשונות, חוזר לראש; ואם באחרונות, חוזר לרצה.

כתב הטור, ובכל מקום שפוסק חוזר לתחלת ברכה שפסק בה, ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש, ובאחרונות חוזר לרצה. וכתב הב"י שכ"כ התוס' ברכות לג. ד"ה אבל וכ"כ הרא"ש. והרשב"א תמה על התוס' שכתב שחוזר לתחלת הברכה, שהרי אפילו באמצע ברכות ק"ש אם הפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד אינו חוזר לראש הברכה אלא למקום שפסק, א"כ הוא הדין כשפוסק באמצע התפלה אינו חוזר אלא למקום שפסק בו ואפילו באמצע הברכה. וכתב הב"י דנקטינן כדברי התוספות והרא"ש ז"ל

שחוזר לראש הברכה ולא דמי לפוסק בק"ש באמצע ברכות להשיב מפני היראה וכו' דהא ודאי תפילה חמירא:

עוד כתב הרשב"א שאם שהה כדי לגמור את כולה לדעת הרי"ף חוזר לראש בכל אופן. ולדעת הראב"ד רק באונס שלא יכל להמשיך תפלתו מפני שהיה דחוי כמו מים שותתים לו על ברכיו חוזר לראש, אבל בשאר אונס כמו נחש וכיוצ"ב חוזר למקום שפסק. וכתב הב"י וכבר נתבאר בסימן ס"ה דבתפילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אפילו בגברא דלאו דחויא.

וכ''פ מרן בכל מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש; ואם לאו, חוזר לתחלת הברכה שפסק בה; ואם פסק בג' ראשונות, חוזר לראש; ואם באחרונות, חוזר לרצה.

וכתב המ"ב (ס"ק יג') אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אפילו רק שתיקה בעלמא בלי דיבור ואפילו רק בין ברכה לברכה:

עוד כתב (ס"ק יד') אם שהה כדי לגמור את כולה שחוזר לראש שיעורו כל משך זמן התפלה, ואפילו עומד בסוף התפלה לא חוזר לראש אא"כ שהה שיעור מתחלת התפלה עד סופה:

עוד כתב (ס"ק טו') שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש ולהתפלל כל התפלה [פר"ח]. (בהליכות עולם ח"א (עמוד קסז') ובהלכה ברורה אות ה' כתב שטוב שיעשה תנאי של נדבה). עוד כתב שדוקא אם היה אונס גמור אז חוזר לראש אבל אונס ליסטים וכה"ג שנזכר לעיל בדיעבד יצא דאולי הלכה כהי"א המקילים הנזכרים לקמן דזה לא מיקרי אונס [מגן גבורים]: (בהליכות עולם (עמוד קסו') ובהלכה ברורה אות ח' וסימן סה' אות א' כתב למנהג הספרדים הפסיק בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש בין שהה מחמת אונס, ובין שלא מחמת אונס).

עוד כתב (ס"ק טז') לדעת הרמ"א לעיל בסימן ס"ה בין בק"ש ובין בתפלה אינו חוזר לראש כ"א כשהשהייה היתה מחמת אונס, אבל אם לא היה אונס ממשיך ממקום שפסק. ונחלקו האחרונים באיזה אונס נחשב להפסק י"א שבכל ענין של אונס ואפילו אונס חיצוני כמו עקרב או שור שבא כנגדו או שפסק מחמת ליסטים, נחשב להפסק מחמת אונס וחוזר לראש. וי"א שזה לא מיקרי אונס כ"א בשהיה ההפסק מחמת שהוא בעצמו לא היה ראוי לתפלה כמו מים שותתים לו על ברכיו, או שהמקום היה אינו ראוי, משא"כ באונס אחר והכריע המ"א ועוד הרבה אחרונים דבתפלה אונס אחר נמי מיקרי אונס מאחר דיש מהראשונים שסוברים דבתפלה אם שהה לגמור את כולה אפילו בלי אונס כלל חוזר לראש אבל בק"ש וכל שאר ענינים לא מיקרי אונס כ"א בשהאיש או המקום אינו ראוי: (ובהלכה ברורה סימן סה' אות א' כתב למנהג הספרדים אין חילוק בין אם היה ההפסק מחמת אונס או לסיבה אחרת אפילו שאינה אונס כלל. אם שהה כדי לגמור את כולה, בק"ש לא חוזר לראש, ובתפלה חוזר לראש).

עוד כתב (ס"ק יז') אם שהה בשתיקה ולא שהה כדי לגמור את כולה אלא כדי לגמור יותר מברכה אחת, חוזר לתחילת הברכה. ובביה"ל (ד"ה ואם לאו) כתב בשם הדה"ח שדוקא אם הפסיק בדיבור חוזר לתחילת הברכה, אבל אם הפסיק בשהיה בעלמא ממשיך ממקום שפסק. ומהפרי מגדים משמע שגם על שתיקה בעלמא צריך לחזור לראש הברכה. וצ"ע. ומחידושי רע"א בסימן ק"ז משמע שנשאר ג"כ בספק בענין זה. עוד כתב נ"ל דלא אמרינן חוזר לתחלת ברכה בשהייה כ"א כשהשהייה היתה ע"י אונס שלא היה האיש או המקום ראוי כההיא דמים שותתין על ברכיו . (ובהלכה ברורה אות ט' כתב שלמנהג הספרדים אם הפסיק בשתיקה אפילו שלא מחמת אונס ולא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לתחילת הברכה).

עוד כתב (ס"ק יח') דוקא אם השהייה היתה באמצע ברכה אז אמרינן שנתקלקלה הברכה וחוזר לתחילת הברכה, אבל אם שהה באמצעיות בין ברכה לברכה בדיעבד לית לן בה, כל שלא שהה לגמור כולה.

עוד כתב (ס"ק יט') כתב הח"א שבדיעבד אם לא חזר לתחלת הברכה כיון שהשלים הברכה אינו רשאי לחזור. וכתב בביה"ל (ד"ה דינו) שבדיעבד סמכינן על הרשב"א דס"ל דבכל ענינים אלו אין לו לחזור לראש הברכה רק למקום שפסק, כ"כ הא"ר דלא כט"ז . (וכ"כ בהלכה ברורה אות ט'). עוד כתב במ"ב שהמגן גבורים חולק לגמרי על דין השו"ע וכתב דמעיקר הדין אם לא שהה לגמור את כולה לא חשיב הפסק ואינו חוזר רק למקום שפסק והא דכתבו התוספות חוזר לתחלת ברכה מיירי בשהה לגמור כולה וס"ל להתוספות דאונס זה לא חשיב אונס גם בתפלה. ובביאור הגר"א מסכים לשיטת הרשב"א המובא בב"י עי"ש ומשמע מיניה דבכל גווני אינו חוזר רק לאותו המקום שפסק בלבד אם לא ששהה לגמור כולה ומחמת אונס דאז חוזר לראש התפלה: (וכבר כתבנו למעלה מ"ש בהלכה ברורה אות ט' שלמנהג הספרדים אם הפסיק בשתיקה אפילו שלא מחמת אונס ולא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לתחילת הברכה. ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש).

עוד כתב (ס"ק כ') בג' ראשונות או אחרונות כברכה אחת חשיבי לכן חוזר לראש התפלה, או לרצה, ולדעת הגר"א והמג"ג הנ"ל ה"ה הכא אין צריך לחזור רק לאותו מקום שפסק:

עוד כתב (ס"ק כא') אם הפסיק בג' ראשונות חוזר לראש, כתב הח"א היינו דוקא כשסיים כבר הברכה אבל אם הפסיק באמצע ברכה אינו חוזר אלא לתחלת אותה הברכה, דכל באמצע לא נקרא חזרה אלא תיקון הלשון: (ולכאורה אם מספיק רק לתקן הלשון א"כ למה בין הברכות יחזור לראש הרי אין כאן מה לתקן הלשון, וצריך להיות הדין כמו באמצעיות שאם הפסיק בין הברכות שממשיך מתחילת הברכה שצריך עתה לומר, וצריך לומר שבשלוש ראשונות כיון שנחשבות ברכה אחת אם הפסיק ודיבר באמצע נחשב להפסק וצריך לתקן לכן אם הפסיק בתוך הברכה יתקן ע"י שיתקן הלשון שיחזור לתחילת הברכה אבל כשהפסיק בין הברכות שאין לו מה לתקן הלשון יתקן ההפסק על ידי שיחזור לתחילת התפלה).

סעי' ו' - השיעור כדי לגמור את כולה, משערים לפי המתפלל עצמו. אם שח בתפלה שלא ברשות, דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה.

כתב הב"י כתב הרשב"א בריש פרק היה קורא (יג. ד"ה מתני') דאהא דאמרינן שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש איתמר בירושלמי (ברכות פ"ב ה"א) בקורא משערין או בכל אדם משערין ואסיקו דבקורא משערין עכ"ל.

כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' קיט) וזה לשונו כתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה נשאל לפנינו אם שח בתפילה אם צריך לחזור אם לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה ברכה ששח בה, והשבנו שצריך לחזור לראש כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמו עכ"ל. וכן כתב בארחות חיים (תפלה סי' צב) בשם הראב"ד. ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין דעת הפוסקים כן ואע"פ שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות והך הויא שלא ברשות, מכל מקום נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש. ומ"ש דכל י"ח ברכות כברכה אחת דמו ליתא דלא אמרינן אלא דשלוש ראשונות חשובות כאחת וכן שלוש אחרונות הילכך ליתא להא דה"ר גרשום אלא דין שח בתפילה לענין חזרה כדין שאר הפסקות שנתבארו בסמוך:

וכ''פ מרן הא דאמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה, בקורא משערינן. אם שח בתפלה, דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה.

וכתב במ"ב (ס"ק כג') גם אם הזכיר מאורע של שאר ימים בתפלה כגון של שבת ויו"ט בחול וכה"ג ג"כ דינו כאלו שח [אחרונים] ויבואר לקמן בסוף סימן ק"ח במ"ב עי"ש: (ובהלכה ברורה סימן קח' אות לז' כתב שאינו חוזר, ומכל מקום נכון שיחזור בתנאי של נדבה, ואם טעה בתפלת תשלומין אינו צריך לחזור כלל. [ומשמע בבירור הלכה שם שאפילו לא הפסיק כדי לגמור את כולה יחזור בתנאי של נדבה שיש סוברים שיותר חמור הפסק זה מהפסק של שיחה בתוך הברכה שחוזר רק לתחילת הברכה, ובדיעבד שלא חזר לא צריך לחזור בתנאי של נדבה. אולם קצת קשה שהרי כאן באות יב' כתב שאם שינה מנוסח התפילה במזיד שהוסיף או גרע חוזר לראש, וא"כ משמע שבשוגג לא חוזר לראש וגם לא צריך לחזור בתנאי של נדבה, ולדרך שכתב בסימן קח' צריך לומר גם כאן שאם הוסיף על נוסח התפלה בשוגג יחזור בתנאי של נדבה]).

עוד כתב (ס"ק כה') מה שכתב מרן כדין ההפסקות, ר"ל דאם שח באמצע ברכה שיחה מועטת ואפילו אם לא שהה עי"ז כדי לגמור אותה ברכה חוזר לראש הברכה. וכתב בביה"ל (ד"ה דינו) אפילו לא היתה השיחה מחמת אונס חוזר רק לראש הברכה. ואם שהה ע"י השיחה כדי לגמור כל התפלה מראשה לסופה חוזר לראש התפלה. ולפי מה שביארנו לעיל בס"ק ט"ז לא יהיה דין זה רק בששח ע"י אונס כגון ע"י אנס וליסטים וכה"ג וכנ"ל אבל אם שח שלא באונס כ"א בשגגה ע"י איזה טעות או שסבר שהוא מותר אפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש כ"א לתחלת הברכה . (ובהלכה ברורה אות יב' כתב הפסיק בדיבור, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש). ואם שח בין ברכה לברכה אע"ג דעשה איסור בזה מ"מ לא שייך בזה שום תיקון לכו"ע אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו. ואם שח במזיד צע"ג בדין זה י"א דחוזר תיכף לראש התפלה אפילו בשיחה מועטת וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד: (ובהלכה ברורה אות יב' כתב אם הפסיק בדיבור באמצע התפלה בין בשוגג בין במזיד דינו כדין שהה בשתיקה).

סעי' ז' - אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש''צ, ויהא כעונה.

כתב הטור מגמ' ברכות כא: שאינו פוסק בתפלה לאמן יהא שמיה רבא וכו' ולא לקדושה וקדיש, וכתב ר"ח שישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ ויהא כעונה וכן פירש"י בסוכה לח: בשם בה"ג. אבל ר"ת ור"י כתבו שאין לו לשתוק דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק וכ"כ הגאונים: וכתב הב"י שה"ר יונה (יג: ד"ה ויש) והרא"ש (סי' יח) כתבו מחלוקת זו בפרק מי שמתו ולא הכריעו ובסוף דבריו כתב ה"ר יונה ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים. והתוספות כתבו בפרק מי שמתו (שם) ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג. וגם הר"ן כתב בסוף פרק לולב הגזול (יט: ד"ה וכתב) שדברי רש"י עיקר. וכן הלכה:

וכ''פ מרן אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה (היה עומד בתפלה וקראוהו לספר תורה, אינו פוסק) (ת"ה סי' קפ"ה).

וכתב המ"ב (ס"ק כו') קדיש רוצה לומר שהחזן אומר יהא שמיה רבא בזה צריך לשתוק ולשמוע. (ולא לאמנים שהרי האמנים הציבור עונה ולא החזן) וגם ברכו שותק ושומע.

עוד כתב (ס"ק כז') שצריך לשתוק ולכוין באיש"ר עד יתברך: (ובהלכה ברורה אות יד' כתב שלמנהג הספרדים ישתוק עד דאמירן בעלמא).

עוד כתב (ס"ק כט') ואם פסק ועלה לתורה, וכן ענה לקדיש ולקדושה דינו כשח במזיד ולדעת הפוסקים דשם חוזר לראש גם בזה חוזר לראש, אך אם סבר שמותר להפסיק הוי כשוגג ואינו חוזר לראש. וכנ"ל. (ובהלכה ברורה אות יז' כתב שאם ענה דברים שבקדושה דינו כמי שהפסיק בדיבור הנזכר לעיל, באות יב', ושם כתב שאם הפסיק בדיבור אין חילוק בין בשוגג ובין במזיד דינו כמ"ש מרן בסעי' ה' שכל שלא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לתחילת הברכה שהפסיק בה). עוד כתב המ"ב ואם קראוהו לס"ת והוא עומד אחר תפלת י"ח אפילו לא התחיל עדיין אלקי נצור פוסק ועולה אך יזהר לומר יהיו לרצון קודם:

וכתב בביה"ל (ד"ה ויהיה כעונה) ויש לעיין למנהגינו דס"ל ששומע כעונה אינו כדבור ממש ולכן שומע בתוך התפלה. מה יהיה הדין אם אחד היה צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפלתו ידי חובה, אם יצא. ולענין שאר ברכות עיין לעיל בסימן צ"ב במ"ב סק"ו.

סעי' ח' - אחר שסיים י''ח ברכות, קודם אלהי נצור, יכול לענות קדושה וקדיש וברכו.

כתב הב"י כתב הטור בסימן קכ"ב ולאחר שיסיים י"ח ברכות קודם אלהי נצור יכול לענות קדושה קדיש וברכו שאלהי נצור אינו אלא מתחנונים שלאחר התפילה:

וכ''פ מרן אחר שסיים י"ח ברכות, קודם אלהי נצור, יכול לענות קדושה וקדיש וברכו (וע"ל סימן קכ"ב).

וכתב המ"ב (ס"ק ל') היינו שאמר גם יהיו לרצון קודם אלקי נצור דאל"כ אסור להפסיק כמש"כ בסימן קכ"ב. ולזה רמז הרמ"א במה שכתב ועיין לקמן סימן קכ"ב:

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה