אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות תפלה › סימן קג

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות תפלה · סימן קג

סימן קב

סעי' א' - היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה, ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל.

כתב הטור מגמ' ברכות כד: היה עומד בתפלה ונתעטש פי' שיצא ממנו רוח דרך מטה ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל.

וכ''פ מרן היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה, ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל.

וכתב המ"ב (ס"ק א') צריך להמתין עד שיכלה הריח, כמו שאסור אפילו בדברי תורה כנזכר בסימן עט'.

עוד כתב (ס"ק ב') כשחוזר ומתפלל חוזר למקום שפסק, ואם שהה כדי לגמור את כולה אם לא כל זמן ההפסק היה מחמת אונס, לדעת הרמ"א בסימן סה' שאין חוזר לראש רק אם היה ההפסק מחמת אונס, כאן שלא היה כל ההפסק מחמת אונס לא חוזר לראש. (ובהלכה ברורה אות ב' כתב שלדעת מרן אם שהה כדי לגמור את כולה מתחלה ועד סוף, אפילו שלא מחמת אונס, חוזר לראש).

עוד כתב וכיון שלא הרחיק ד' אמות כמו בסעי' ב' לא צריך לומר ריבון העולמים וכו' כיון שכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלמתו. (ועיין שם מה שכתבנו בזה).

סעי' ב' - אינו יכול להעמיד עצמו, הולך לאחוריו ארבע אמות ואחר שכלה הריח, אומר: רבון העולמים וכו', וחוזר למקומו, וחוזר למקום שפסק.

ועוד שם בגמ' ברכות כד: לפי גירסת הב"י היה עומד בתפלה ובקש להתעטש מהלך אחריו ארבע אמות ומתעטש וכשיכלה הריח אומר רבש"ע יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותינו, ומתפלל. וכתבו התוס' ורבינו יונה והרא"ש שחוזר למקום שפסק ולא חוזר לראש התפלה.

וכתב הב"י ופשוט הוא שאין לו להוציא רוח בשום פנים אלא אם כן אינו יכול להעמיד עצמו. וכ"כ הרמב"ם (תפלה פ"ד הי"ב) בקש להוציא רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו מהלך אחריו ד' אמות וכו': וכתב בתרומת הדשן שאין איסור בל תשקצו כשמשהה עצמו מהפחה.

וכתב ה"ר יונה שמהלך ד' אמות דוקא לאחריו שאם ילך לפניו נראה כמי שסיים התפלה ואין כונתו לחזור למקום שהיה שם. וכתב הב"י משמע שגם לצדדים לא ילך שנראה שפסק תפלתו ורק לאחוריו נראה שפניו כנגד מקום תפלתו שרוצה לחזור לשם. והמהר"י אבוהב כתב שלצדדים לא ילך מטעם שההרחקה האמיתית ממקום שכינה אינה אלא לאחריו . (ומה שכתב בריש דבריו שהטעם שלא אמרה הגמ' שירחיק לפניו משום שדברה הגמ' בהווה שמתפלל כנגד הקיר, משמע שאם אין קיר לפניו, יכול ללכת לפניו, וזה לא כרבינו יונה).

כתב הרמב"ם שכשמרחיק יאמר שם ריבון העולמים ואח"כ חוזר למקומו וממשיך להתפלל, ולא כהטור שכתב שקודם חוזר למקומו ואח"כ אומר ריבון העולמים וממשיך בתפלה. וכתב הב"י ונקטינן כדברי הרמב"ם.

והטעם שצריך לחזור למקומו כיון שבמקום שהתחיל להתפלל קבעה השכינה מקום שם ולכן חוזר למקום שקבע שם לשכינה כדי לסיים תפלתו.

וכתב רבינו יונה שהטעם שבמים שותתים לא צריך לומר ריבון העולמים, שבמים שותתים היה לו לבדוק עצמו קודם ולא נחשב אנוס, ורבון העולמים נתקן רק על אונס שאינו יכול להזהר ממנו והיינו חרפתינו וכלימתנו. (ולפי"ז מי שהתחיל תפלתו אע"פ שהרגיש קצת שצריך לצרכיו גדולים דאמרינן בסימן

צב' שאינו פוסק אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, ובקש להתעטש נראה שלא יאמר ריבון העולמים כיון שניתקן על אונס, והוא היה לו שלא להתפלל לכתחלה).

וכתב בתרומת הדשן (סימן ט"ז) מה שלא ראינו שמרחיקים, כיון שכל מה שחייבו חכמים להרחיק ולומר ריבון העולמים זה דוקא ביחיד שאין לו בזה ביוש וזילותא אבל כשהוא בציבור לא אמרו שירחיק כיון שהוא מתבזה ומתבייש אם יצטרך להרחיק, וכיון שלא מרחיק לא אומר גם ריבון העולמים שרק אם מרחיק ניכר בושתו וכלמתו, וסיים ומכל מקום קשה הדבר מאד לבדות חילוקים מן הדעת שאינם אפילו רמוזים בתלמוד ופסקי הגאונים . (ומרן בשו"ע שתק מזה ולא חילק בין יחיד לציבור, רק הרמ"א הביא תה"ד זה וכתב שכן נהגו שלא להרחיק ולא לאמר ריבון העולמים. ובהלכה ברורה אות ג' כתב שלמנהג הספרדים בין ביחיד בין בציבור חוזר לאחוריו ואומר ריבון העולמים. ואילולי דבריו נראה שמרן לא הזכיר חילוק יחיד וציבור כיון שסובר שהכל תלוי במצב, שאם יש ביוש יהא מותר לעמוד במקומו מחמת כבוד הבריות והתקנה היתה בכל מקום שאין בו ביוש, ולא כתרומת הדשן שהתקנה היתה רק ביחיד. ולפי"ז גם במקום שמתבייש להרחיק עכ"פ יאמר ריבון העולמים שהרי באמירה זו אין כבוד הבריות, ולא כמ"ש תרומת הדשן שלא נתקן רבון העולמים אלא במקום שהרחיק ונתבייש. שהרי ע"ז כתב תה"ד שאין לנו לבדות חילוקים מדעתנו).

וכ''פ מרן בקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו, הולך אחוריו ארבע אמות ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה הריח, ואומר: רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו, וחוזר למקומו וחוזר למקום שפסק. הגה: וע"ל סי' פ"ה. י"א דכל זה מיירי כשמתפלל בביתו, אבל כשמתפלל בצבור דהוי ליה ביוש גדול, אין צריך להרחיק כלל לאחוריו וגם לא יאמר הרבון, רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח, וכן נוהגין. (תרומת הדשן).

וכתב המ"ב (ס"ק ג') שכשאינו יכול להעמיד עצמו כלל על כל פנים יראה להזיז התפילין ולנתקן שלא יהיו מונחין על מקומן כי אסור להפיח בתפילין:

עוד כתב (ס"ק ד') שמרחיק רק לאחוריו, אבל לצדדים או לפניו אסור.

עוד כתב (ס"ק ה') הטעם שהתירו להפסיק ולומר ריבון העולמים באמצע התפלה כיון שבלאו הכי תפלתו מופסקת על ידי הרוח.

עוד כתב (ס"ק ו') שלדעת החיי אדם קודם חוזר למקומו ואח"כ אומר ריבון העולמים. (ובהלכה ברורה אות ב' כתב שאומר ריבון העולמים ואח"כ חוזר למקומו וממשיך בתפלתו).

עוד כתב (ס"ק ז') שכשחוזר למקום שפסק חוזר לתחילת הברכה שפסק בה.

עוד כתב (ס"ק ח') שהב"ח כתב שלא חוזר לראש אם הפסיק כדי לגמור את כולה אלא אם כן כל ההפסק היה מחמת אונס, ולא נכלל בזה זמן ההרחקה ומה שאומר ריבון העולמים. (אולם כבר כתבנו לעיל סעי' א' שכתב בהלכה ברורה אות ב' שלדעת מרן אם שהה כדי לגמור את כולה מתחלה ועד סוף אפילו שלא מחמת אונס, חוזר לראש).

עוד כתב (ס"ק ט') שלדעת הרמ"א שלא אומר ריבון העולמים כשהוא בציבור ולא חוזר לאחוריו, טוב שיהרהר בליבו.

סעי' ג' - המתעטש בתפלתו מלמטה, סימן רע לו; מלמעלה, סימן יפה לו.

כתב הטור מגמ' ברכות כד: המתעטש בתפלתו למטה סימן רע לו למעלה סימן יפה לו שכשם שעושין לו נחת רע למטה שהעיטוש הוא נוח לאדם כך עושין לו נחת רוח למעלה:

וכ''פ מרן המתעטש בתפלתו מלמטה, סימן רע לו; מלמעלה, סימן יפה לו.

וכתב המ"ב (ס"ק י') י"א דדוקא כשמפיח בקול והמ"א חולק דה"ה בלי קול וגם בזה צריך להרחיק כנ"ל: (וכתב בהלכה ברורה אות ד' להלכה אין לומר ריבון העולמים אלא בהפיח בקול).

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה