מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות תפלה · סימן צה
סעי' א' - יכוין רגליו זה אצל זה בכיון, כאלו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים.
בברכות י: א"ר יוסי בר חנינא משום ראב"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנאמר (יחזקאל א ז) ורגליהם רגל ישרה. ופירש רש"י ורגליהם רגל ישרה נראים כרגל אחד וכתב ה"ר יונה (ה. ד"ה המתפלל) כלומר צריך שיחבר אותם זה אצל זה בכיוון כאילו אינם אלא אחד:
וכתב הטור שבירושלמי נחלקו ר' לוי ור' סימון ח"א כמלאכי השרת דכתיב ורגליהם רגל ישרה וח"א ככהנים דכתיב לא תעלה במעלות שהיו הכהנים הולכין עקב בצד גודל כאילו רגליהם שוין זה אצל זה. וכתב רבינו יונה שהתלמוד שלנו סובר כמאן דאמר כמלאכים הילכך צריך שיכוין את רגליו זה כנגד זה כדי שידמו רגל אחד. וכתב הב"י משמע מהטור שהוא סובר כמאן דאמר ככהנים דהא סתם לן כוותיה בסימן צ"ח שכתב והשוואת הרגליים ככהנים בשעת העבודה. ומיהו יש לדחוק ולומר שלעולם סובר הטור שיכוין רגליו כמלאכים ואין כונתו שם אלא לומר מה שצריך לכוין רגליו הוא כדי לדמות לכהנים בשעת עבודה, מיהו יכוין רגליו כמלאכים.
וכתב עוד ה"ר יונה ויש שנוהגים לתת ריוח למעלה אצל האצבעות משום דכתיב (יחזקאל א ז) כף רגליהם ככף רגל עגל ואין זה כלום שהרי בתלמוד לא הזכירו אלא שיכוין אותם ויסמכם בענין שידמו אחד עכ"ל. והטעם שצריך לכוין את רגליו נראה שהוא לפי שכיון שעומד לדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולדמות כאילו הוא מלאך משרת. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב טעם אחר שהוא רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי יי':
וכ''פ מרן יכוין רגליו זה אצל זה בכיון, כאלו אינם אלא אחד, להדמות למלאכים דכתיב בהן: ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א, ז) כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד (וי"א כשעומד להתפלל ילך לפניו ג' פסיעות, דרך קרוב והגשה לדבר שצריך לעשות) (רוקח).
וכתב המ"ב (ס"ק א') בדיעבד אפילו אם לא כיון רגליו כלל יצא:
עוד כתב (ס"ק ב') אפילו אם הוא יושב בעגלה מ"מ יכוין רגליו [פמ"ג]. וכשהוא מתפלל בישיבה אל יסמוך לאחריו ולא יהא מוטה לצדדיו ואל יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה מפני שכל זה הוא דרך גאוה אלא יושב וראשו כפוף [עט"ז]:
עוד כתב (ס"ק ג') מה שכתב הרמ"א שילך לפניו ג' פסיעות, ואין צריך לחזור לאחוריו כדי לילך לפניו כ"כ הא"ר. אבל מנהג העולם לילך לאחוריו. (כתב בהלכה ברורה אות ד' נכון שיחזור לאחוריו שלוש פסיעות ושוב יחזור למקומו להתפלל). כתב בד"מ מהרי"ל היה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת י"ח מתי
שהתחיל הש"ץ תהלות לאל עליון, ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התיבה, ובערבית כשהתחיל הש"ץ קדיש. וגם יסיר אז כיחו וניעו וכל דבר המבלבל מחשבתו [אחרונים]:
סעי' ב' - צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים.
ביבמות קה: כתוב אחד אומר (מ"א ט ג) והיו עיני ולבי שם כל הימים וכתוב אחר אומר (איכה ג מא) נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים והעלו שם בגמרא שהמתפלל צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו. וכתבוהו הרי"ף (ברכות כב:) והרא"ש (סי' ג) בפרק אין עומדין. וכתב הב"י ואם תאמר היכי אמרינן שצריך שיתן עיניו למטה והא אמרינן בפרק אין עומדין (לד:) אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות. כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל מפני קושיא זו פירשו תלמידי ה"ר יונה (כד: ד"ה בבית) דטעמא דבית שיש בו חלונות אינו אלא כדי שיהא הבית מתוקן באויר טוב. אבל לרש"י שפירש שהחלונות גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע קשה, ויש לומר שמה שכתב שיסתכל כלפי שמים אינו רוצה לומר שיהיו עיניו תלויות למעלה כל זמן התפילה אלא שעל דרך העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבבו ע"כ:
וכ''פ מרן צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים.
וכתב המ"ב (ס"ק ד') עיין לעיל סימן צ' סק"ח במשנה ברורה שיתפלל כשעיניו למטה ורק כשמתבטלת כונתו ישא עיניו לשמים לעורר הכונה. והב"ח כתב דקודם שיתחיל להתפלל יסתכל בחלונות כלפי שמים כדי שיהא לבו נכנע:
עוד כתב (ס"ק ה') שאותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג, המלאכים מלעיגים עליהם [ס"ח סי"ח]. וכתב הפמ"ג שאין לעשות תנועה משונה, וביחיד רשות, ולא בצבור, ובפרט להרים קול וכדומה. כתבו האחרונים שכל מי שאינו עוצם עיניו בשעת תפילת י"ח אינו זוכה לראות פני שכינה בצאת נפשו אך אם מתפלל בסידור ועיניו פקוחות כדי לראות בו לית לן בה. ועיין לעיל בסימן צ"א סק"ו במ"ב: ובביה"ל (ד"ה צריך שיכוף) כתב שבספר מאמר מרדכי כתב דמדין התלמוד אין איסור בעיניו פתוחות רק שיהיו עיניו למטה כלפי ארץ וראיה מלעיל סימן צ' סכ"ג אך לפי מה שכתבו האחרונים בשם הזוהר דצריך להעצים עיניו בשעת תפילה נראה שהזוהר הקדוש חולק בזה על תלמודא דידן עי"ש. ובח"א כלל כ"ב דין י"א משמע דעיקר האיסור אף לפי הזוהר הוא דוקא כשמסתכל בעיניו הפתוחות בשאר דברים, אבל אם עיניו למטה כלפי ארץ ואין מכוין להסתכל בדבר אחר לכו"ע שרי, ולא פליגי כלל. ומ"מ לכתחילה נכון להחמיר לעצום עיניו כדי שלא יסתכל בד"א:
סעי' ג' - מניח ידיו על לבו הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו, באימה, ביראה ובפחד, ולא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא.
כתב הטור, כתב הרמב"ם ז"ל מניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה ובפחד ולא יניח ידיו על חלציו:
וכתב הב"י וטעמו מדאמרינן בפרק קמא דשבת (י.) רבא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמי מריה והא דאמר רב אשי חזיתיה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימא ופכר ידיה וכי איכא שלמא בעלמא לביש ומתכסה ומתעטף אמר הכון לקראת אלהיך ישראל משמע ליה דלעולם הוה פכר ידיה ולא היה משנה מצערא לשלמא אלא בענין המלבושים בלבד:
ומ"ש שיהיו הימנית על השמאלית. מסברא דנפשיה כתב כן ואפשר שהוא רמז להכנעת יצר הרע שהוא נרמז בצד שמאל: וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהכל כמנהג המקום שיש מקומות שחובקין היד והזרוע ימין תחת אציל שמאל ושמאל תחת אציל ימין כשמדברים עם המלך וזהו מנהג ארץ אדום ויש מקומות שחובקין ידיהן באצבעותיהן ויש מקומות משימים ידיהם לאחוריהם וכן מנהג ארץ ישמעאל ומכוונים לרמוז כאילו אין להם ידים כלומר שאין להם יכולת זולתו ע"כ: ומ"ש הרמב"ם (שם) ולא יניח ידיו על חלציו. אפשר שכתב כן מסברא דנפשיה לפי שהוא דרך יוהרא ואפשר שהוא פירוש למה שאמרו בפרק מי שמתו (ברכות כד:) שלא יניח ידו על סנטרו וכדברי הערוך (ערך סנטר) שפירש לא יניח ידו על צדו סנטרו כמו סטרו כמו צלע והנו"ן יתירה כלומר שלא יניח ידיו על כסליו שנראה שעומד בקלות ראש ויש גירסא אחרת בזה ואכתבנה בסימן צ"ז (ד"ה ומ"ש ולא יניח) בסייעתא דשמיא:
וכ''פ מרן מניח ידו על לבו כפותין, (פירוש כקשורין) הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו, באימה, ביראה ובפחד, ולא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא (וע"ל ריש סי' צ"ז).
וכתב המ"ב (ס"ק ו') מניח ידו על לבו במקום שנוהגין לעמוד כן לפני המלך כשמדברים עמו ושואלים מאתו צרכיהם והכל כמנהג המקום. ובס' עשרה מאמרות כתב בשם האר"י שיניחו זרועותם על לבם ימנית על שמאלית עי"ש ובשם הרמ"ק שיכוף האגודל בתוך פיסת היד:
עוד כתב (ס"ק ז') ויש להתנועע בשעת תפלה משום כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך [פר"ח בשם כמה פוסקים וכן הסכים במגן גבורים]:
סעי' ד' - טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש''צ.
כתב הב"י כתב בתרומת הדשן (סי' כח) דיראה דשפיר דמי ליחיד לכוין את רגליו בשעה שאומר קדושה עם השליח ציבור דכיון דאמרינן נקדש את שמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום ובשמים מקדישים ברגל ישרה יש לנו להתדמות להם בכל היכולת ואין בזה משום יוהרא והדיוטות אלא במדה ישרה:
וכ''פ מרן טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש"צ.