מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות תפלה · סימן צב
סעי' א' - לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. היה צריך לנקביו, אם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה והתפלל, צריך לחזור ולהתפלל, ואם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד .
כתב הטור מברכות כג. תניא היה צריך לנקביו אל יתפלל משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל. וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים. וא"ר אשי ואיתימא ר"ח בר פפא שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, וה"מ שאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה, אבל לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחילה יפה.
וכתב הב"י שכן הגרסא אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה, משמע רק בדיעבד תפלתו תפלה כיון שיכול לעמוד על עצמו שיעור פרסה, אבל לכתחילה לא יתפלל, ושכן דעת הרמב"ם וה"ר יונה והרא"ש. ודלא כגרסת הרי"ף אבל יכול לעמוד על עצמו מותר, שמשמע שמותר לכתחילה. וכתב הב"י וכיון דכל הני רבוותא מסכימים בכך הכי נקטינן: וזהו שכתב הטור אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה.
וכ''פ מרן היה צריך לנקביו, אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל; וה"מ שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד, אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. הגה: וכל הנצרך לנקביו אסור אפי' בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (הגהות מיימוני פ"ד מהל' תפלה).
וכתב המ"ב (ס"ק ב') י"א דדוקא לגדולים חוזר, אבל לקטנים בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל אפילו אין יכול להתאפק שעה וחומש. ויש חולקין: ובביה"ל (ד"ה וצריך לחזור) כתב ואין כח בידינו להכריע ביניהם . (בהליכות עולם ח"א (עמוד קסה) כתב שבקטנים אינו חוזר ומתפלל. ובהלכה ברורה אות ו' כתב שיחזור בתנאי של נדבה).
עוד כתב (ס"ק ג') הילוך פרסה הוא ד' מילין שהוא שיעור שעה וחומש: וכתב ביה"ל (ד"ה שיעור פרסה) והא דלא נקט בהדיא שיעור שעה וחומש כתב בחידושי רע"א בשם הגינת ורדים דבא להורות דאף אם ע"י שיושב במקום אחד יכול להעמיד עצמו מעט יותר מ"מ משערינן כאלו הוא מהלך שאין יכול להעמיד עצמו ולילך עד פרסה. (אולם בהליכות עולם ח"א (עמוד קסו) ובהלכה ברורה אות ג' כתב אפילו אם משער שלא יוכל להעמיד עצמו כשהוא מהלך אלא רק כשהוא יושב או עומד, אם התפלל יצא ידי חובתו).
עוד כתב (ס"ק ד') יכול להעמיד את עצמו שיעור פרסה ר"ל מעת התחלת התפלה היה בו כח לשהות שיעור זה. ומשמע אפי' אם אח"כ תיכף אחר התפלה הלך ועשה צרכיו והיה בתוך שיעור הזה יצא בדיעבד:
עוד כתב (ס"ק ה') לכתחלה לא יתפלל אפילו יכול לעצור בעצמו יותר מפרסה כיון שהוא מרגיש בעצמו קצת שצריך לנקביו. ואפילו אם עי"ז שינקה את עצמו לא יהיה יוכל להתפלל עם הצבור אפ"ה טוב יותר להתפלל ביחידי בגוף נקי אמנם אם רואה שעי"ז שיבדוק יעבור זמן תפלה לגמרי הסכים המ"א ושארי האחרונים שמותר להתפלל אם הוא משער בעצמו שיוכל לעצור שיעור שעה וחומש:
עוד כתב (ס"ק ו') מה שכתב הרמ"א אפילו בד"ת אסור, כ"ש בק"ש ושאר ברכות. ובדיעבד משמע מדברי הפמ"ג דאין צריך לחזור ולקרוא וכ"כ הרמב"ן במלחמות: וכתב בביה"ל (ד"ה אפילו בד"ת) דכ"ש לשאר ברכות ואפילו לבהמ"ז שלא חוזר.
עוד כתב (ס"ק ז') מה שכתב הרמ"א שאסור בדברי תורה שגופו משוקץ מיירי אפילו אם אינו מתאוה כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו, אלא כיון שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה, אסור. ובפרסה מותר אפילו בק"ש והשע"ת לעיל בסימן ו' סק"ד מחמיר בזה. ואם הוא מלמד תורה לרבים או דורש ובאמצע נצטרך לנקביו אפילו גדולים מותר לו לשהות עצמו דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן ומפני כבוד הבריות נדחה:
וכתב בביה"ל (ד"ה היה צריך) וש"ץ שהוא צריך לנקביו קודם חזרת הש"ץ אם יכול להעמיד עצמו עד פרסה כיון דבדיעבד תפלתו תפלה ויש בזה משום כבוד הבריות פשוט דמותר לסמוך בזה על שיטת הרי"ף המיקל לכתחילה בשיעור פרסה ונראה דאף המחמירים מודים כאן מפני כבוד הבריות. וכן אם התחיל בהיתר ונתעורר לו תאוה בצבור באמצע התפלה עד דאית ביה משום בל תשקצו מותר לו לגמור התפלה משום דכבוד הבריות דוחה להאיסור דבל תשקצו. אבל אם אין יכול להעמיד עצמו בשיעור פרסה והוא קודם החזרה מהו, כיון דאמרו חז"ל דתפלתו תועבה וא"כ כל ברכותיו לבטלה ויש בהן משום לא תשא, אפשר דאין להקל משום כבוד הבריות, או אולי סלקו חז"ל איסורם מזה וממילא אין הברכה לבטלה וצע"ג. ואם נזדמן לו כן להקורא בס"ת כשעלה לבימה פשוט דמותר לו לקרוא, ששם בדיעבד קריאתו קריאה וכדלקמן וכ"ש אם כבר התחיל לקרוא ונתעורר לו תאוה דמותר לו לגמור את כל הקריאה וכדלקמן בס"ב:
סעי' ב' - אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה לא יפסיק; ואם בשעת ק''ש וברכותיה נתעורר, בין לקטנים בין לגדולים, קורא כדרכו. ואם רצה להרחיק ולהטיל מים, עושה.
כתב הב"י, כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קלא) אם קודם שיתחיל להתפלל הרגיש בעצמו שצריך לנקביו אסור לו להתפלל עד שיעשה צרכיו ואם התפלל לא יצא דתפילתו תועבה והוא שלא יכול לעמוד על עצמו כשיעור פרסה ודוקא כשהיה צריך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל אבל אם לא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל ושמר נקביו קודם לכן ובאמצע תפילתו נתעורר לו תאוה לא יפסיק ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים ויכול להעמיד על עצמו קורא כדרכו ואם רצה להרחיק ולהטיל את המים אפשר לו לעשות כן עכ"ל:
וכ''פ מרן אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור, ולא יפסיק; ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר, בין לקטנים בין לגדולים, קורא כדרכו. הגה: ודוקא שאינו מתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו, אבל בלאו הכי, יותר טוב להפסיק (תשובת הרשב"א סימן קל"א פסק דמותר, ותרומת הדשן סי' ט"ז פסק דאסור, וצריך לחלק כך), ואם רצה להרחיק ולהטיל מים, עושה.
וכתב המ"ב (ס"ק ח') באמצע תפלתו נתעורר, ר"ל שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אע"פ שאח"כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע. ופשוט דלאחר שסיים שמו"ע אסור לו להעמיד עצמו עוד ולאמר קדושה כי זהו ענין אחר. וכתב בביה"ל (ד"ה יעמיד עצמו) דהוא כעין מה ששנינו במגילה כ"ג אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפים ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ועי"ש בר"ן שכתב בשם הירושלמי דאתא לאשמועינן דכל אלו הם כ"א ענין בפני עצמו ולכך אם התחיל אחד מהן בעשרה ויצאו מקצתן דקי"ל דגומרין אין רשאי רק לגמור אותו הדבר ולא להתחיל ענין אחר ומנה תידוק גם בענינינו. עוד כתב במ"ב ואם יכול להעמיד עצמו עד פרסה עי' לעיל סק"ז:
עוד כתב (ס"ק ט') בשעת ק"ש ר"ל אף דבק"ש וברכותיה הוא יכול לילך ממקום זה למקום אחר לפנות שם או להטיל מים וכמו שמסיים בסוף הסעיף אפ"ה אם הוא רוצה הוא יכול לקרוא כדרכו ואין צריך להפסיק כיון דמקודם בדק את עצמו . (וכתב בהלכה ברורה אות ח' שאם הוצרך לנקביו לגדולים אינו רשאי להפסיק, אפילו אינו יכול להעמיד עצמו שעה וחומש). ועיין בביאור הלכה דביארנו דאין מותר רק עד שמ"ע אבל שמ"ע דהוא ענין אחר אסור לו לומר כיון דהוא צריך לנקביו ע"כ יראה להפסיק עכ"פ בברכת אמת ויציב ולצאת לנקביו כדי שיוכל אח"כ לסמוך גאולה לתפלה ויותר טוב אם יכול לצאת בבין הפרקים. (ובהלכה ברורה אות ט' כתב אם הוצרך לקטנים נכון יותר שיפסיק ויעשה צרכיו קודם אמת ויציב או קודם ויאמר). וכן אם נתעורר לו תאוה קודם שהתחיל הברכות ק"ש נראה דאסור לו לומר שוב הברכות ק"ש קודם שיבדוק את עצמו וא"כ לפי מה שמבואר לעיל בסוף סימן נ"ד דברכו שייך לברכת ק"ש ואחר ברכו נחשב כאמצע פרק של יוצר אור אם נתעורר לו תאוה בסוף פסד"ז אסור לו לומר ברכו דהוא ענין אחר אם לא שיכול להעמיד עצמו עד פרסה יש לסמוך להקל וכנ"ל בסק"ז:
וכתב בביה"ל (ד"ה קורא כדרכו) פשוט דה"ה אם התחיל לשמוע קריאת התורה וקודם לזה לא היה צריך לנקביו ובאמצע נתעורר לו תאוה קצת באופן שאין בו משום בל תשקצו מותר לו לשמוע כל קה"ת ולענות ברוך ד' הלע"ו [עד מפטיר שנקרא ענין אחר וכדלעיל בסימן נ"ה במ"ב] כיון שהתחיל בהיתר וכן ה"ה באמצע הלל ומגילה וברכת המזון וכל כי האי גוונא מותר לו לגמור את הענין כדרכו כיון שאינו מתאוה כל כך שיהא בו משום בל תשקצו ונראה דהוא הדין בדברי תורה אם הוא לומד לעצמו וקודם הלימוד לא היה צריך לנקביו ובאמצע ענינא נתעורר לו תאוה קצת אף שהוא משער בעצמו שאין יכול לעצור את עצמו עד שיעור פרסה אפ"ה מותר לו לגמור את הענין, ועכ"פ נ"ל דאם עי"ז שיפסיק עתה יוגרם לו אח"כ ביטול תורה בודאי יגמור את הענין ובפרט אם הוא רק התעוררות בעלמא ויכול לעצור עצמו עד פרסה דאין לו להחמיר בזה:
עוד כתב (ס"ק י') מה שכתב הרמ"א שאינו מתאוה ר"ל שאינו נדחק להוצאת הנקבים אלא בהתעוררות בעלמא.
עוד כתב (ס"ק יא') מה שכתב הרמ"א שמשום בל תשקצו טוב שיפסיק ר"ל אף שיוכל להעמיד עצמו עד שיגמור מ"מ יותר טוב שיפסיק בין לגדולים ובין לקטנים משום איסור בל תשקצו וקאי ארישא גם על תפלה . (בהלכה ברורה אות ז' כתב אם יכול להעמיד עצמו ולהתאפק עד סיום תפלתו, אינו רשאי להפסיק באמצע שמונה עשרה). ועיין במ"א שמאריך בדין זה ומסיק דבצבור אף תרומת הדשן מודה להרשב"א דאין להפסיק באמצע התפלה מפני כבוד הבריות ואפילו ביחיד יש לסמוך ג"כ על הרשב"א דלא יפסיק. וכ"כ בח"א דאסור להפסיק. ובדרך החיים כתב דאם יש בו משום בל תשקצו יכול להפסיק ועכ"פ גם לדידיה אין עליו חיוב להפסיק כיון שיכול לעצור עצמו עד שיגמור התפלה. ואם א"א לו לעמוד עד שיגמור שמו"ע מותר לו לצאת ולפנות באמצע רק שלא יפסיק בדבור [ח"א]. ומשמע מזה דאח"כ לא יצטרך לחזור לראש כיון שקודם התפלה לא היה צריך לנקביו. והוא שלא ישהה ע"י היציאה כדי לגמור כל התפלה: וכתב בביה"ל (ד"ה אבל בלאו הכי) ולענין ק"ש גם המ"א מודה דאם מתאוה כ"כ דאית ביה משום בל תשקצו מחוייב להפסיק ולבדוק את עצמו כיון דיכול להפסיק באמצע [פמ"ג] וכן לכל אלו הדברים הנ"ל:
עוד כתב בביה"ל (ד"ה יותר טוב להפסיק) ואם הפסיק ועשה צרכיו ושהה עי"ז כדי לגמור כולה, בתפלה לכו"ע חוזר לראש וכן בק"ש לדעת הרמ"א לעיל בסי' ס"ה, ובדלא שהה אינו חוזר לראש, ולא אמרינן שבשעה שעושה צרכיו נחשב גברא לא חזי וכיון שנדחה נדחה ויצטרך לחזור לראש, כיון שהפוסקים לא חילקו בזה וכל שלא שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק.
עוד כתב במ"ב (ס"ק יב') מה שכתב מרן שאם רצה להרחיק ולהטיל מים עושה, אק"ש דלעיל מיניה קאי דתלוי ברצונו דאלו בתפלה אין רשאי לזוז ממקומו עד שיגמור [פמ"ג]:
סעי' ג' - צריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו.
כתב הטור וכן יסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו. וכתב הב"י שכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפילה ה"י.
וכ''פ מרן צריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו.
סעי' ד' - צריך לרחוץ ידיו במים, היה הולך בדרך והמים נמצאים לפניו, צריך לחזור אחריהם עד פרסה, ולאחוריו, עד מיל. ואם מתירא שיעבור זמן התפלה, ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי.
בברכות טו. מבואר שלתפלה צריך לחזר אחר מים ארבע מילין מלפניו ומיל לאחוריו, ופרש"י הטעם שלק"ש לא צריך לחזר אחר מים ומספיק לנקות במידי דמנקי משום דק"ש זמנה קבוע שמא יעבור הזמן אבל לתפילה דכל היום זמנה הוא צריך למיהדר אמיא. והקשה עליו הרשב"א (שם) ופירש הוא דבק"ש שהיא דאורייתא לא החמירו עליו למיהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אבל לתפילה החמירו עד פרסה: כך היא גירסת הרי"ף והרשב"א בשם רבינו האי, והרמב"ם, לחלק בין ק"ש לתפלה. אבל התוס' והמרדכי ורבינו יונה והרא"ש כתבו שאין חילוק ובין לק"ש ובין לתפלה לא צריך לחזר אחר מים. שרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. ולא גורסים והני מילי לתפלה אבל לק"ש מהדר. והטור סובר כדעת התוס' אלא שהוא סובר שגם לדעת התוס' כל שאין חשש שיעבור זמן תפלה מצוה לחזר אחר מים ליטול ידיו כדרך שמחזרים על שאר מצוות. וכתב הב"י ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרשב"א בשם רבינו האי מסכימים לחלק בין ק"ש לתפילה הכי נקטינן.
ואם אין לו מים מועיל לנקות ידיו במידי דמנקי וכדעת הר"ן והרא"ש כנזכר בסעי' הבא.
וכ''פ מרן צריך לרחוץ ידיו במים, אם יש לו; ואם אין לו, צריך לחזור אחריהם עד פרסה. והני מילי כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו, אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום מים עד מיל, חוזר; יותר ממיל, אינו חוזר. ואם מתירא שיעבור זמן התפלה, ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי (ועיין לקמן סי' רל"ג).
וכתב המ"ב (ס"ק יג') לרחוץ וגם לתפלת מנחה וערבית צריך נטילה כדלקמן ברל"ג ס"ב. ודעת הרמב"ם דהיכא דצריך ליטול ידיו ולא נטל וגם לא נקה אותן בצרור אפי' בדיעבד אין תפלתו תפלה וצ"ע לדינא [פמ"ג] ועיין בביאור הלכה שביארנו דאין חוזר ומתפלל. ושגם הרמב"ם אפשר שסובר שבדיעבד אינו חוזר ומתפלל.
עוד כתב (ס"ק יד') שאין הנגוב מעכב בזה כמו שמעכב בנטילה לאכילה [ברכת אברהם ]:
עוד כתב (ס"ק טו') צריך לרחוץ ידיו דוקא כשיודע שהם מלוכלכות אבל בסתם ידים מיקל בסמוך ס"ה עי"ש: (שאם אין לו מים מזומנים אין צריך לחזור וליטול).
עוד כתב (ס"ק טז') שאם יצטרך עי"ז שיחזר אחר המים לילך אח"כ יחידי או שלא יוכל עי"ז להגיע למחוז חפצו בעוד יום א"צ לחזר כלל:
עוד כתב (ס"ק יז') שרוכב דינו בכל זה כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב. וכ"ז דוקא כשיודע בודאי שימצא שם מים אבל בספק לא:
עוד כתב (ס"ק יח') כמו שלאחוריו חוזר מיל כ"ש כשהוא יושב בביתו דבודאי חייב לחזור לכתחלה אחר מים אם יודע שידיו מלוכלכות:
עוד כתב (ס"ק כ') אם חושש שיעבור זמן תפלה או שיפסיד תפלה בצבור אין צריך לחזור אחר מים וינקה במידי דמנקי: (ובהלכה ברורה אות י' כתב אם חושש שיעבור זמן תפלה ינקה ידיו במידי דמנקי. אבל אם חושש שיפסיד תפלה בציבור יחזר אחר מים ויתפלל ביחיד).
וכתב בביה"ל (ד"ה אבל אם צריך) שהפמ"ג כתב דאם באמצע ק"ש או פסוקי דזמרה נגע במקום מטונף צריך לילך אחר מים המזומנים בעיר ליטול ידיו. ופשוט הוא משמע מזה דאפילו אם אין מים מצויים לפניו כיון שידיו מלוכלכות ויודע שיש מים בעיר צריך לילך אחריהם. אולם אין העולם נוהגין להחמיר בזה כהפמ"ג להפסיק באמצע פסוקי דזמרה ולחזר אחר מים המזומנים בעיר דע"פ רוב יבטל עי"ז מתפלה בצבור וכבר הקילו בזה הב"ח והא"ר וכמו שכתבתי במ"ב ס"ק כ'. וינקה ידיו במידי דמנקי.
עוד כתב (ס"ק כא') כ"ש לענין ק"ש דבודאי אסור לו להמתין על מים אם יש חששא שמא יעבור הזמן אלא ינקה ויקרא. ויש הרבה פוסקים שסוברין דבק"ש תיכף משהגיע התחלת זמנה אם אין לו מים מנקה ויקרא ולא ימתין על מים:
סעי' ה' - רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו, צריכים נטילה לתפלה, בלא ברכה, ואם אין לו מים אין צריך לחזור וליטול.
בגמ' ברכות טו. אם אין לו מים מועיל לנקות ידיו במידי דמנקי לק"ש. וכן לתפלה כשהוא בדרך ואין מים ארבע מילין לפניו ומיל לאחוריו, שכתוב ארחץ בנקיון כפי ולא כתוב ארחץ במים כפי. ונחלקו הראשונים על איזה לכלוך בידיו מועיל מידי דמנקי, לדעת הראבי"ה רק על לכלוך של טיט, ולא כשנגע במקומות המכוסים או אפילו הסיח דעתו וספק נגע במקומות המכוסים, שאז צריך נטילה במים דוקא. ולדעת הר"ן מועיל מידי דמנקי אפילו נגע ודאי במקומות המכוסים, ועל הסיח דעת לא צריך אפילו מידי דמנקי. ולדעת הרא"ש מועיל מידי דמנקי לנגע במקומות המכוסים, וכן צריך לנקות ידיו בהסיח דעתו ומועיל מידי דמנקי. וכתב בביה"ל (ד"ה והסיח דעתו) אם לכלך ידיו בטיט לדעת האבי העזרי שהובא בטור משמע דצריך ליטול ידיו במים אם יש לו, אבל לדעת הרא"ש דפוסק דאפילו אם נגע במקום המטונף די בניקיון אם אין לו מים אפשר דלא איירי הגמרא בלכלך בטיט דשם די תמיד בנקיון והפמ"ג לעיל בסי' ד' מחמיר ביש לו מים ולענ"ד יש לעיין לדעת הרא"ש: (ואפשר שלדעת הרא"ש לא צריך בטיט אפילו נקיון בעלמא. ובהלכה ברורה אות כא' פסק כדעת הפמ"ג שצריך ליטול ידיו). וכתב הב"י שמהרמב"ם נראה שידים של היסח הדעת צריך נטילה לתפלה כדעת הראבי"ה ודלא כהר"ן והרא"ש. וכיון שהרמב"ם וראבי"ה בחד שיטה הכי נקטינן. ואף שלדעת הרמב"ם מברך על נטילת ידים לתפלה כתב הב"י שלא נוהגים לברך רק על נטילת ידים של שחרית כיון שיש אומרים שלא צריך ליטול, סב"ל. ומה שכתב הרמב"ם שרוחץ פניו ידיו ורגליו כתב הראב"ד לא ידעתי רגליו למה. והמגדל עוז כתב מגמ' שבת נ: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו משום שנאמר (משלי טז ד) כל פעל יי' למענהו. וכתב הב"י לא נהגו כן העולם משום דההיא ברייתא איכא לפרושי דלאו לענין תפילה איתניא וכדפירש רש"י התם:
וכ''פ מרן רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו, צריכים נטילה לתפלה, אם יש לו מים, אע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך, ולא יברך; ואם אין לו מים מזומנים, אין צריך לחזור וליטול. הגה: ואפי' היו ידיו מלוכלכות ונוטלן לתפלה, אינו מברך וכדלעיל סי' ו'.
וכתב המ"ב (ס"ק כג') שהסיח דעתו היינו שהפליג הרבה בין הנטילה לתפלה עד שהסיח דעתו ושמא נגע במקום הטנופת, וכ"ש ששייך היסח הדעת בין הנטילה של שחרית לתפלת המנחה:
עוד כתב (ס"ק כה') דדוקא לתפלה סתם ידים צריכים נטילה אבל לתורה ולברכות ולק"ש סתם ידים כשרות הן אבל בסימן ד' כתב הפמ"ג דלק"ש פסולות סתם ידים: (ובהלכה ברורה אות טז' סתם ידים לקריאת שמע או לעסוק בתורה אינו צריך ליטול ידיו).
עוד כתב (ס"ק כו') בסתם ידים ואין לו מים ינקה ידיו במידי דמנקי ובודאי נגע במקומות המכוסים צריך לחזר אחר מים ואפילו בתפילת מנחה. וכתב בביה"ל (ד"ה ואם אין) שבסתם ידים מיקל מרן שלא צריך לחזר אחר מים שבסתם ידים פוסק כדעת התוס' שסוברים שגם לתפלה לא צריך לחזר אחר מים, ומספיק מידי דמנקי. כן דעת הרבה אחרונים אבל להגר"א מרן סומך בסתם ידים כשאין לו מים על דעת הר"ן שלא צריך נטילת ידים לסתם ידים, וממילא לפי זה לא יצטרך גם מידי דמנקי כדעת הר"ן. ופסק במ"ב כשאר אחרונים ומצריך מידי דמנקי לסתם ידים אם אין לו מים. ועל כל פנים לכו"ע לדעת השו"ע בעשה צרכיו או נגע במקום המטונף אין די בנקיון אף במנחה ואפילו באין לו מים מזומנים כ"א צריך לחזור אחר מים וכדעת השו"ע בס"ד ושלא כדעת הדברי חמודות דמיקל גם בזה בנקיון וכ"כ המגן גיבורים דראוי להחמיר בזה:
סעי' ו' - העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.
כתב הב"י מתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קצ"ה מי שעומד בתפילה ונזכר שנגע במקום מטונף די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל ואינו צריך לברך וכל שנגע שלא במקום טינופת אינו צריך כלום.
וכ''פ מרן העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.
וכתב המ"ב (ס"ק כז') דוקא עומד בתפלה לא צריך ללכת ליטול ידיו אבל אם עומד בק"ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו:
עוד כתב (ס"ק כח') שלאו דוקא שנזכר שנגע קודם התפלה אלא אפילו בתפלה עצמה לא צריך ללכת ליטול ידיו.
סעי' ז' - מקום מטונף, היינו מקומות המכוסין באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש.
עוד כתב הב"י מתשובות המיוחסות שם. ואיזהו מקום טינופת לדבר זה מסתברא שלא במקום הטינופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסים באדם לפי שיש מלמולי זיעה וכן מחכך בראש אבל מקומות מגולים בפניו ומקומות מגולים שבזרועותיו אין זה מקום הטינופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה וכן אנו נוהגים ע"כ והיא מתשובות הרשב"א: כתב הכל בו (הל' תפילה סי' יא) בשם ה"ר יצחק בשעת תפילה ובשעת תלמוד תורה יזהר שלא יגע בבשרו בידים כי אם עד הפרק העליון הנקרא קובדו ובצוארו עד החזה:
וכ''פ מרן מקום מטונף, היינו מקומות המכוסין באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש. הגה: ולכן אסור ליגע במקומות אלו בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה (כל בו), וכן בצואת האוזן והאף כ"א ע"י בגד (מהרי"ל).
וכתב המ"ב (ס"ק כט') ובדיעבד די בנקיון בעלמא לתורה ולברכות אע"פ שיש לו מים. ואם נגע בטיט מותר אפילו לכתחילה, וברפש נראה להחמיר לכתחילה.
עוד כתב (ס"ק ל') מה שכתב הרמ"א שלא יגע בצואת האף והאוזן בשעה שעוסק בתורה או תפלה, הגר"א מיקל בזה וכ"כ בשע"ת בשם מור וקציעה: (ובהלכה ברורה אות כ' כתב יזהר שלא יגע בצואת האף או האוזן אלא על ידי בגד, אבל ברוק שבפה אין להקפיד). וכתב בביה"ל (ד"ה ולכן אסור) שאם נגע במקומות המכוסים מותר להרהר בדברי תורה.
סעי' ח' - המשתין, לא יתפלל עד שישהה כדי הלוך ד''א, משום ניצוצות; והמתפלל לא ישתין עד שישהה כדי הילוך ד''א, שכל ד''א תפלתו שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפוותיה.
כתב הטור גרסינן במגילה דף כז: המשתין לא יתפלל עד שישהה כדי הילוך ד"א משום ניצוצות והמתפלל לא ישתין עד שישהה כדי הילוך ד"א שכל ד"א תפלתו שגורה לו בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה. וכתב הב"י שכך כתבו הרי"ף והרא"ש בברכות בפרק מי שמתו.
וכ''פ מרן המשתין, לא יתפלל עד שישהה כדי הלוך ד"א, משום ניצוצות; והמתפלל לא ישתין עד שישהה כדי הילוך ד"א, שכל ד"א תפלתו שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפוותיה.
וכתב המ"ב (ס"ק לא') המשתין ר"ל בכלי וניטל הכלי וכל כה"ג שאין אסור להתפלל מחמת המי רגלים גופא:
עוד כתב (ס"ק לב') אחר ד"א שיערו חכמים שהניצוצות שבאמתו כלים בכסותו:
עוד כתב (ס"ק לג') אחר ששהה שיעור הילוך ד' אמות אחר שהתפלל מותר להשתין אף במקום שהתפלל ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה כתב בספר חסידים סימן תתכ"ח שאין להשתין או לרוק במקום שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד הדם מכוסה:
סעי' ט' - הרוקק לא יתפלל עד שישהה ד''א; המתפלל לא ירוק עד שישהה ד''א. ודוקא לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק, מותר.
עוד כתב הטור מירושלמי מגילה פ"ג ה"א הרוקק לא יתפלל עד שישהה ד' אמות המתפלל לא ירוק עד שישהה ד"א: וכתב הב"י שכ"כ רבינו יונה בברכות יד. מדפי הרי"ף ד"ה אי. וכתב עוד דוקא לרצונו אבל אם נזדמן לו רוק מותר.
וכ''פ מרן הרוקק לא יתפלל עד שישהה ד"א; המתפלל לא ירוק עד שישהה ד"א. ודוקא לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק, מותר (וע"ל סי' צ"ז).
וכתב המ"ב (ס"ק לד') לרצונו פי' מי שרוקק מחמת טיול [הרא"ש]:
עוד כתב (ס"ק לה') שבסימן צז' מבואר שלפעמים מותר אף בתוך התפלה. וכתב בביה"ל (ד"ה הרוקק) מה שכתב מרן אם נזדמן לו מותר פירוש אחר שהתפלל מותר לירוק מיד, אבל אם נזדמן לו לפני התפלה ימתין ד' אמות קודם שיתפלל.
סעי' י' - טוב ליתן צדקה קודם תפלה.
כתב הטור מגמ' בבא בתרא י. טוב ליתן צדקה קודם תפלה דר"א הוה יהיב פרוטה לעני ומצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך:
וכ''פ מרן טוב ליתן צדקה קודם תפלה.
וכתב המ"ב (ס"ק לו') ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו' ואתה מושל בכל. ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה"ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי"ז מלשמוע קה"ת ועניית ברכו את ד' וכו':