מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות תפלה · סימן צא
סעי' א' - אסור להתפלל עד שיכסה לבו, ואם לא כסה את לבו, הואיל וכסה ערותו והתפלל, יצא.
כתב הטור מגמ' ברכות כה. ואפילו אין לבו רואה את הערוה כגון שחוצץ בטליתו על מתניו שמותר לקרוא ק"ש, אסור להתפלל עד שיכסה את לבו. דתניא היתה טלית של בגד או של עור חגורה לו על מתניו קורא ק"ש, ולתפלה עד שיכסה את לבו. ופירש רש"י היתה טלית חגורה על מתניו. לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש: אבל לתפילה. צריך הוא לראות את עצמו כאילו עומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל לק"ש אינו מדבר לפני המלך:
כתב הרמב"ם ז"ל לא כסה את לבו או שנאנס ואין לו במה שיתכסה הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא ולכתחלה לא יעשה כן.
וכ''פ מרן היתה טלית חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אסור להתפלל עד שיכסה לבו; ואם לא כסה את לבו, או שנאנס ואין לו במה יתכסה, הואיל וכסה ערותו והתפלל, יצא.
וכתב המ"ב (ס"ק ב') דצריך שיכסה לבו, והוא הדין כל גופו [ב"ח]: (ובהלכה ברורה אות א' כתב לכתחלה ראוי לכל אדם שבשעה שמתפלל מלבד שיכסה את לבו יכסה גם כל גופו).
וכתב בביה"ל (ד"ה הואיל) אם לבו רואה את הערוה כגון שהיה לבוש חלוק בלא מכנסים אף דהוא רק מדרבנן כמו שכתב הפמ"ג בסימן ע"ד מ"מ צריך לחזור ולהתפלל. וצ"ע למעשה: (וכתב בהלכה ברורה סימן עד' אות ג' אם התפלל כשלבו רואה את הערוה, בדיעבד אינו חוזר ומתפלל. וכאן אות א' כתב אם גם לבו מגולה וגם לבו רואה את הערוה יחזור בתנאי של נדבה).
עוד כתב בביה"ל (ד"ה יצא) מי שנאנס ואין לו במה לכסות לבו לכתחלה מוטב שלא יתפלל כלל. וכ"כ במאמ"ר. (ובהלכה ברורה אות א' כתב אם הוא אנוס ואין לו במה לכסות את לבו רשאי להתפלל). עוד כתב לענין ק"ש רק מי שנאנס מתירין כשהוא ערום ממתניו ולמעלה.
סעי' ב' - צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו יש לו אבנט , משום הכון, אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו מכנסים.
בגמ' שבת ט: למ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרא המייניה לא מטרחינן ליה להפסיק אכילתו ולחזור ולחגור כדי להתפלל ושואלת הגמ' ולמה לא יתפלל בלא חגור ומתרצת הגמ' משום הכון לקראת אלהיך ישראל. וכתב בה"ת מכאן יש ללמוד שצריך אדם לאזור אזור בשעת תפלה אפי' יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה. וכ"כ הר"ן והגהומ"י. והתוס' והרא"ש כתבו בשם המחזור ויטרי שצריך אזור משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ואנן אית לן אבנט ומכנסים ולהם לא היה להם מכנסים. ועם כל זה כתב הרא"ש ומיהו מצוה לאזור משום הכון לקראת אלהיך ישראל:
וכתב הר"ן מיהו דוקא לענין תפילה דהיינו שמונה עשרה אבל שאר ברכות דיין בלא חגורה. וכ"כ בהגהות מיימוניות בשם סמ"ק (סי' יא הגהות אות קכד') דהא דאמרינן דאסור להתפלל בלא חגורה הני מילי תפילה כגון שמונה עשרה אבל לענין ק"ש ושאר ברכות אין לחוש בחגורה רק שלא יהא לבו רואה ערותו שיהא לו מכנסים. כדמשמע בפרק קמא דשבת שהיו רגילים להסיר חגורותיהם בשעת סעודה אע"פ שמברכין ברכת המוציא וברכת המזון מיהו לבו רואה את הערוה אף בשאר ברכות אסור ודלא כרש"י שפירש בברכות דמותר ע"כ: וכתב רבינו ירוחם (נ"ג ח"ד כו ע"ד) שיש מי שכתב שמי שרגיל לחגור כל היום אם התיר חגורתו קודם תפילה צריך לחזור ולחגור אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה אין צריך לחגור לתפילה:
וכ''פ מרן צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה, משום הכון (עמוס ד, יב) אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו מכנסים. הגה: ואין לבו רואה את הערוה (ר"ן פרק קמא דשבת והרא"ש פרק הרואה והגהות מיימוני פ"ה מהלכות תפלה).
וכתב המ"ב (ס"ק ד') בדיעבד אם התפלל בלא אזור יצא. וי"א עוד דדוקא מי שרגיל כל היום בחגורה אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה גם בשעת תפלה א"צ לחגור. ומיהו מדת חסידות אף בכה"ג [מג"ג]:
עוד כתב (ס"ק ה') אבנט ר"ל אבנט של מכנסים המפסיק בין לבו לערוה:
עוד כתב (ס"ק ו') בשם הזוהר ואתחנן מאן דקאים בצלותא בעי לכסויי רישיה ועינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא. [והיינו בטלית של מצוה וכן נוהגין כהיום לכסות ראש עד עינים בטלית מצוה בשעת תפלת י"ח. פמ"ג] . (ובהלכה ברורה סימן כז' אות מט' כתב להלכה נראה שאף הנוהגים לכסות ראשם בטלית בשעת התפלה לא יכסו בית התפילין של ראש לגמרי, אלא יהיה בית התפילין נראה מלפניו).
עוד כתב (ס"ק ז') שבשעת ק"ש לא צריך אזור דלא שייך הכון לקראת אלקיך כ"א כשעומד לפני המלך:
עוד כתב (ס"ק ח') אם בגדיו מונחים דבוקים ממש על הבטן ומפסיקים בין לבו לערוה, נחשב להפסקה שאין לבו רואה את הערוה.
סעי' ג' - יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, וי''א שיש למחות שלא ליכנס בביהכ''נ בגלוי הראש
כתב הטור ויכסה ראשו. וכתב הב"י הכל בו כתב בסימן י"א (ח.) כתב הר"ם שאינו אסור לילך בגילוי הראש כי מה שאמרו בפרק כל כתבי (שבת קיח:) תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש רצה לומר שזו מדת חסידות. וה"ר פרץ כתב שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגילוי הראש. ורבינו ירוחם כתב בסוף נתיב ט"ז (ח"ז דף קמח ע"ד) שאסור לברך בגילוי הראש. ובמסכת סופרים פי"ד (הט"ו) כתוב פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים או מי שראשו מגולה, פורס את שמע. ויש אומרים בכרעיו ובגדיו פרומים פורס אבל לא בראשו מגולה, [ש]אינו רשאי להוציא הזכרה מפיו. עד כאן. נראה שהוא מחלוקת אם מותר לברך בגילוי הראש או אם אסור. וכיון דרבינו ירוחם פסק כמאן דאמר אסור הכי נקטינן:
וכ''פ מרן יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, וי"א שיש למחות שלא ליכנס בביהכ"נ בגלוי הראש.
וכתב בביה"ל (ד"ה וי"א שיש למחות) מה שכתוב לעיל סימן ב' דאפילו בלי אזכרה ושלא בביהכ"נ אסור לילך בגילוי הראש עיין בבה"ט שכתב ששם הוא רק ממדת חסידות. והפמ"ג תירץ דלעיל דוקא ד"א וכאן אסור אפילו פחות מד"א. ועיין לעיל שכתבנו שם בשם הט"ז דבזמנינו אסור בכל מקום מדינא אפי' פחות מד"א: (בהלכה ברורה סימן ב' אות יא' כתב צריך כל איש מישראל להזהר לכסות ראשו, וממדת חסידות לכסות אפילו כשהולך פחות מארבע אמות).
סעי' ד' - כובעים, הקלועים מקש, חשיבא כיסוי, אבל הנחת יד על הראש לא חשיבא כיסוי; ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה, משמע דחשיבא כיסוי.
כתב הב"י, כתוב בתרומת הדשן (סי' י) שכובעים הקלועים מקש חשיבי כיסוי לראש להתפלל בהם אבל הנחת היד על הראש לא חשיב כיסוי וכתב דטעמא משום דהראש והיד חד גוף אינון ואין הגוף יכול לכסות את עצמו ולפי דבריו משמע שאם אחר מניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי:
וכ''פ מרן כובעים, (קפיל"ה בלעז) הקלועים מקש, חשיבא כיסוי, אבל הנחת יד על הראש לא חשיבא כיסוי; ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה, משמע דחשיבא כיסוי.
וכתב המ"ב (ס"ק י') כיסוי ביד לא חשיב כיסוי כיון שהראש והיד חד גוף אינון ואין הגוף יכול לכסות עצמו. וכתב הב"ח מיהו נוהגין להמשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו ושפיר חשיב כיסוי:
סעי' ה' - לא יעמוד באפונדתו (ארנק קשור) ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים.
כתב הטור, כתב הרמב"ם ז"ל לא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראשו מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני גדולים אלא בבתי רגלים: וכתב הב"י ונראה מדבריו שאם דרך אנשי המקום לעמוד יחפים בפני הגדולים כמו בארץ הערב שרי להתפלל יחף. אבל בהגהות מיימוניות (שם אות ט) כתוב אסור להתפלל בלא מנעלים דאמרינן בחגיגה (יג:) לאו אורח ארעא לגלויי כרעיה קמיה מריה עכ"ל. ולא חילק בין מקום למקום. ומיהו אפשר דבמקום שנהגו לעמוד יחפים בפני הגדולים אינו בכלל זה דהא חזינן דאורחייהו לגלויי כרעייהו קמי מרייהו ולא אמרינן בהו דבטלה דעתן וכן נהגו העולם בכל ארץ הערב להתפלל יחפים:
וכ''פ מרן לא יעמוד באפונדתו (טאסק"ה בלעז) ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים.
וכתב המ"ב (ס"ק יא') אפונדתו הוא איזור חלול שמשימין בו מעות ואיננו דרך כבוד לעמוד כן לפני הש"י. וכן אין נכון להתפלל בקאפטין (חלוק בית) ובגד התחתון או בשלאף ראק. (חלוק שינה) [ח"א ]:
עוד כתב (ס"ק יב') ובזמנינו צריך להשים בעת התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים וכ"ש שלא יתפלל עם מצנפת של שינה. אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן לבד דגנאי הוא לעמוד כן לפני גדולים. ומכ"ש כשלובשין סנדל והעקב מגולה. גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי"ך (כפפות) כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב"ח] ומהח"א דלעיל משמע דאפילו בבתי שוקיים של צמר לבד ג"כ אין נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות. הרמ"מ תיקן שלא לכנס לביהכ"נ במנעלים ארוכים והיינו שטיוויל (מגפיים) ואם דרך אותו המקום לעמוד כך בפני גדולים מותר [פמ"ג]:
עוד כתב (ס"ק יג') אם הבגד ארוך שחופה את הרגלים, או בארצות החמין מאוד שעומדי' שם ג"כ בפני גדולים יחף ונראים הרגלים, אין לחוש להתפלל ברגליים מגולים.
סעי' ו' - דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים.
כתב הטור מגמ' שבת יא. רבה בר רב הונא ראמי פוזמקי ומצלי פי' היה מתקשט בבתי שוקים בשעת תפלה א"ר אשי חזינא לרב כהנא כי איכא ריתחא בעלמא פכר ידיה ומצלי כעבדא קמי' מריה וכי ליכא ריתחא מציין נפשיה ומצלי פירוש כשהיה עת זעם היה חובק ידיו דרך צער ומתפלל וכשהיה עת שלום היה מתקשט בבגדים נאים ומתפלל. וכתב הב"י כתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר (שם) דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים:
וכ''פ מרן דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים. הגה: ובעת זעם יש לחבק הידים בשעת התפלה כעבדא קמיה מאריה, ובעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל (טור).