אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות קריאת שמע › סימן פה

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות קריאת שמע · סימן פה

סימן פד

סעי' א' - היה קורא והגיע למבואות המטונפות יפסיק וכשיצא משם ממשיך ממקום שפסק אפילו שהה כדי לגמור את כולה.

בגמ' ברכות כד: נחלקו ברייתות ואמוראים אם מותר להלך במבואות המטונפות ולהניח ידו על פיו ולקרוא ק"ש. ופסקו כל הפוסקים כדברי האוסר ולאו דוקא לקרות אלא אפילו להרהר אסור דהכי אמרינן התם ובפרק כירה (שבת מ:) אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. וכתב הב"י על מה שכתב רבינו יונה שמי שמתחייב בברכה ואינו יכול לאמרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתים התפילה יש לו להרהר הברכה או התפילה שנתחייב ואע"פ שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה (שמואל א טז ז) יי' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה עכ"ל ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר אלא כשהידים או המקום אינם נקיים אבל טינוף אין בהם ואילו לא היה אנוס היה צריך לנקות ידיו והמקום כדי שיוכל להוציא בשפתיו והשתא שהוא אנוס ואי אפשר לנקותם אינו רשאי להוציא בשפתיו ומכל מקום יכול להרהר בהם כיון שאין שם טינוף גמור כן נראה לי לדחוק כדי ליישב דבריו: וכתב הטור לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע ולא עוד אלא אפילו היה קורא ובא צריך להפסיק ואם לא פסק עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם ואם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר זה תאריכו ימים וכשיחזור פסק רב אלפס חוזר למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור את כולה ור"י פסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש דודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס שאם היה רוצה היה יכול לקרות בהא קיימא לן שאפי' שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק אבל זה שהוצרך לפסוק מפני המקום שאינו ראוי לקרות אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן בהלל ובתפלה ובמגילה: וכתב הב"י שבסימן סה' נתבאר מחלוקת הרי"ף ור"י אם חוזר למקום שפסק. ושם כתב שלדעת הרי"ף והרמב"ם שאין חילוק בין שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס ללא מחמת אונס, בק"ש חוזר למקום שפסק, ובתפלה חוזר לראש.

וכ''פ מרן לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש. ואפילו אם היה קורא ובא, צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף, וכשיצא משם, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק . הגה: וי"א שחוזר לראש, וכן עיקר (וע"ל סי' ס"ה).

וכתב המ"ב (ס"ק א') שהחידוש במניח ידו על פיו שאפילו שקורא כ"כ בלחש עד שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ג"כ אסור:

עוד כתב (ס"ק ב') שאסור גם בתוך ד' אמות למבואות המטונפות ואם הוא לפניו אסור כמלא עיניו.

סעי' ב' - אסור להרהר בד''ת בבית המרחץ ובית הכסא, ואין להזכיר שם שמות שאינם נמחקים, ולהפריש מדבר האסור מותר.

בברכות כד: אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. וכתב הב"י שמבואר בגמרא זבחים קב: שלאונסו מותר ופרש"י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: וכ"כ ה"ר מנוח שהירושלמי שהתיר הוא בכה"ג שהיה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו. וכתב באורחות חיים בשם הירושלמי שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ

והלכות בית הכסא בבית הכסא. והרמב"ן כתב מסתברא דגמ' דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא, ובגמ' בשבת מ: הגירסא ביקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחין. ולא כגירסת הירושלמי א"ל מהו שנדיח א"ל אסור. שהוא בלשון שאלה ותשובה. כתב הרמב"ם בפ"ג ולא ק"ש בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור. דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש בבית הכסא וכן הכינויים כגון רחום נאמן וכיוצא בהם מותר לאמרן בבית הכסא אבל שמות המיוחדים והם שמות שאינן נמחקין אסור להזכירם בבית הכסא ובבית המרחץ ישן ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא מפריש ואפילו בלשון קודש ובעניני קודש עכ"ל.

וכ''פ מרן אפי' להרהר בד"ת, אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים. הגה: ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פ' כירה וב"י בשם א"ח). דברים של חול, מותר לאמרם שם בלשון הקדש. וכן הכנויים, כגון רחום, נאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם; אבל השמות שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם. ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור, מפריש, ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש. הגה: ובמקום שמותר להרהר בד"ת, מותר לפסוק דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר (ר"ן פ"ק דשבת ובפרק כל הצלמים).

וכתב המ"ב (ס"ק ה') וכן אסור לעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ הכתובים ויבוא להרהר במקרא ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה:

עוד כתב (ס"ק ו') בבית הכסא ובבית המרחץ יחשוב שם חשבונות ביתו והוצאותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים:

עוד כתב (ס"ק ז') דבבורסקי שיש בו ריח רע אסור להתפלל וכן להזכיר כל דבר שבקדושה. ופשוט דבזמן שאסור הוא אפילו להאומן עצמו שמורגל בהריח רע ואינו מרגיש כל שבני אדם מצטערים מזה הר"ר.

עוד כתב (ס"ק ח') מה שכתב הב"י מי שתלמודו שגור בפיו והרהר בבה"כ ובבית המרחץ לאונסו מותר ר"ל דאם הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם לכתחילה חובת גברא לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור אסור וכ"כ בספר ישועות יעקב דהדבור אסור:

עוד כתב (ס"ק ט') אף שכתב מרן שמותר לדבר בבית הכסא ובית המרחץ דברי חול בלשון הקודש עכ"פ מדת חסידות להחמיר בזה. (ובהליכות עולם ח"א עמוד מ' התיר לדבר בבית הכסא רק במקום הפסד ממון או חולי וגם יקצר בדבריו כמה שאפשר. וכ"כ בהלכה ברורה ח"א סימן ג' אות ד'. ובהלכה ברורה כאן אות ה' כתב מותר לדבר דברי חול בלשון הקודש בחדר הפנימי של בית המרחץ ומדת חסידות שלא לדבר בלשון הקודש בבית המרחץ).

עוד כתב (ס"ק י') להחמיר שלא לומר רחום ובלע"ז מותר לכ"ע. (ובהלכה ברורה אות ו' כתב מותר לומר בבית המרחץ הכינוים ובלבד שלא יתכוין לשם ה' אלא לחול). עוד כתב במ"ב ששם ה' אסור לומר אפילו בלע"ז, כגון גא"ט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:

עוד כתב (ס"ק יא') הכינוים מותר לאמרם דגם בני אדם מכונים בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק ודוקא באומר כך אבל באומר הרחום ירחם עליך י"ל דאסור כמו שאלת שלום [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק יב') ששלום אע"פ שנמחק אסור להזכירו כנ"ל בסימן פד'.

עוד כתב (ס"ק יג') מותר להפריש מאיסור וה"ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת מפני שזהו כמו להפרישו מאיסור שהתורה מצלת מהרהורים רעים:

עוד כתב (ס"ק יד') שלדעת מרן מותר להפרישו מאיסור אפילו שאומר לו אסור לעשות כן, ויש מחמירים שלא יאמר לו בלשון הוראה אסור לעשות כן אלא יאמר לו אין לעשות כן. ובביה"ל (ד"ה ואם נזדמן) כתב שכ"כ החיי אדם אבל מחידושי הר"ן על מסכת שבת איתא בהדיא דלא כותיה. וכתב במ"ב דאם אין דבריו נשמעין בקיצור יוכל להעריך לפניהם גודל האיסור בכל חלקיו כדי להפרישן. כתב המ"א בשם הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם ממילא הוי הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לעשות כן כיון שאינו אומרם בלשון הוראה:

עוד כתב (ס"ק טו') מה שכתב הרמ"א במקום שמותר להרהר הוא כגון בבית אמצעי של מרחץ וכנ"ל או כגון שהוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים דאם ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש אפילו ההרהור אסור [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק טז') שמותר לפסוק דין בלא טעם משום דהוי כמו הרהור שמחשב הטעם בלבו ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ד במ"ב ובה"ל:

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה