מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות קריאת שמע · סימן עט
בהמשך - בביה''ל ריש סימן עט' הביא הקדמה לסימנים אלו מהפמ''ג ובתוספת נופך.
דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים: (א) צואה מלאחריו ומצדדים: (ב) לפניו: (ג) במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד: (ד) צואה בחדר אחר ופתח פתוח: (ה) צואה בעששית: (ו) צואה במים: (ז) ריח רע שיש לו עיקר: (ח) צואה במקומה: (ט) דין מי רגלים ועביט וגרף של רעי: (י) אשפה וצואת בהמה.
א. צואה מאחריו או מן הצדדים אסור מן התורה לקרות ק"ש ולהתפלל ולדבר ד"ת [או לברך שום ברכה הרמב"ן בליקוטיו] משום שנאמר והיה מחניך קדוש וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא (בהלכה ברורה אות ב' מן הצד מחוץ לארבע אמות אם אי אפשר בענין אחר יש להקל, ואם רואה בלי שיטה ראשו דינה כלפניו). ואם קרא במקום שראוי להסתפק ואח"כ מצא חוזר וקורא כמו שנתבאר בסוף סימן ע"ו עי"ש.
ב. צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו ופליגי בזה הרא"ש והרשב"א הרשב"א סובר דלאו דולא יראה לך ערות דבר קאי נמי אצואה ולכן אסור מלפניו כמלא עיניו. ולהרא"ש הלאו דולא יראה קאי רק על ערוה, ובצואה נאמר רק הפסוק והיה מחניך קדוש, וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא, ומה שאסור לרא"ש לפניו כמלא עיניו באותה הרשות, או מטעם איסור דרבנן או גם מה"ת דכל שרואה אותה לפניו כמלא עיניו בכלל חניה הוא ואסור. ונ"מ ביניהם, אם הצואה בחדר אחר לרשב"א אסור כיון שרואה אותה ולרא"ש מותר אע"פ שרואה שהרי הוא במחנה קדוש. עוד נ"מ כשהיא באותה רשות מחוץ לד' אמות לרשב"א אסור לדבר ד"ת ומותר בהרהור שהרי מ"ערות דבר" דורשים דיבור אסור הרהור מותר, אבל להרא"ש אסור בהרהור שלא נאמר ערות דבר בצואה.
ג. צואה במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד דהוי רשות אחרת להרא"ש אפילו רואה שרי דלאו דלא יראה לא קאי עלה ולהרשב"א אסור כנ"ל ולכו"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר כ"כ המשבצות זהב וסתם פה כהמ"א סק"ח ושם חזר מזה ומשמע דדעתו להחמיר. ובמקום הדחק יש להקל [דה"ח] . (בהלכה ברורה אות ז' כתב יש להקל לקרוא ק"ש או להתפלל או לברך). ואם צריך שיהיה רוחב ד' יתבאר בפנים אי"ה.
ד. צואה בעששית מותר גם להרשב"א אפילו שרואה שהתורה התירה צואה מכוסה שנאמר וכסית, ומסתפק הפמ"ג אם הצואה בחדר אחר ויש לו דלת שאם אנו אומרים פתח פתוח כנעול דמי נחשבת הצואה כמכוסה ויהא מותר להרשב"א אפילו כשרואה. אך מדברי השו"ע לא משמע שהרשב"א יתיר בזה כמו שכתב המ"ז בעצמו וכן כל האחרונים סתמו בזה ולא חילקו.
ה. צואה בעששית מותר דבכסוי תליא רחמנא. ומשמע מפרש"י והרמב"ם דאפי' אם אין הצואה מכוסה כלל רק מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם זו היא הכסוי ולאו דוקא שיכסה הצואה מכל צדדיו . [ וצ"ע על הא"ר בסימן פ"ז שכתב שם לענין מטה גבוה עשרה שמפסקת בינו לצואה דבעינן שיהא מחיצותיה מגיעות לארץ מכל הצדדים דלפי דברי הפמ"ג הנ"ל פשוט הוא דלא בעינן רק בצד המפסיק בינו לצואה וצ"ע]. והנה שיעור רוחב המחיצה לא זכר הפמ"ג מאומה ועיין סי' פ"ז במ"א סק"ד דאם המחיצה בבית בעינן שתהא חוצצת מכותל לכותל ע"ש ואם בשדה לא זכר שיעורה ועיין בנ"א כלל ג' שהאריך בזה ודעתו דכל שהיא רוחב ד"ט חשיבא מחיצה להתיר כנגדה אבל לא כנגד האויר ע"ש. עוד כתב הפמ"ג אם צואה בחוץ ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכו"ע שהרי מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם ואפילו הרשב"א בסעיף ב' דאוסר ברשות אחרת כשרואה אותה מ"מ כשיש מחיצת זכוכית שרי.
ו. השישי. צואה במים לאו כסוי הוי אע"ג דלגבי ערוה הוי כסוי כבסימן ע"ד סק"ח במ"א בצואה לא כבסימן ע"ו מ"א סק"ט דכתיב וכסית והאי לאו כסוי מיקרי משא"כ לגבי גלוי ערוה.
ז. השביעי. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה מן התורה ע"כ צריך להתרחק מלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח ואם קרא חוזר וקורא. וריח רע שאין לו עיקר איסורו רק מדרבנן ולא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. וריח רע שיש לו עיקר הנמצא ברשות אחרת נחשב כריח רע שאין לו עיקר ולא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. (ובהלכה ברורה אות ח' כתב והמיקל בזה במקום הצורך יש לו על מה שיסמוך). ובצואה מכוסה לדעת הרשב"א הריח היוצא נחשב לריח רע שאין לו עיקר, ולדעת הרוקח והאשכול נחשב לריח רע שיש לו עיקר .(ובהלכה ברורה אות ג' כתב וריח רע שיש לו עיקר היינו כגון צואת אדם שיוצא ממנה ריח רע בין שהיא גלויה ובין שהיא מכוסה).
ח. השמיני. צואה עוברת ואין עומד במקומו ג"כ הוא ד"ת כן משמע בגמ' ופסק השו"ע בע"ו ס"ג דלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א. ומהרמב"ם משמע והב"ח פסק כן דאף מלפניו די בד"א. (ובהלכה ברורה סימן עו' אות ה' אפילו היתה רחוקה ממנו יש לאסור כל שרואה אותה).
ט. התשיעי. מי רגלים מן התורה אסור רק נגד העמוד, הא שותת וכ"ש אם הם בארץ מדרבנן . (בבירור הלכה סימן עח' אות ב' הביא מחלוקת הראשונים אם שותת הוא מדרבנן). מ"מ צריך להרחיק ממי רגלים כמלא עיניו לפניו ולאחריו ד"א. וכ"ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מדין תורה אסור.
י. העשירי. אשפה שריחה רע ונבילה שמסרחת וכל דבר כיוצא בזה דינו כצואה ומן התורה אסור [ואם אין לאשפה ריח איסורה רק משום דסתמא יש בה צואה ומ"ר אבל כשידוע שאין בה א"צ להרחיק וכן בכל דבר המסריח אינה רק כשהוא כיוצא באלו שר"ר שלהן חזק ואין דרכן ליפסק מהרה וכפי הסכמת המ"א בס"ק י"ג הלא"ה אין צריך להרחיק רק עד שיכלה הריח כנלענ"ד] וה"ה עביט של מי רגלים וגרף של רעי נמי מן התורה אסור. ולענין צואת בהמה וחיה יבואר בסוף הסימן.
סעי' א' - צואה מאחריו או מצדדיו מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, ומלפניו כמלא עיניו אפילו בלילה.
בגמ' ברכות כה. איתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא ק"ש ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח ותניא כוותיה דרב חסדא. והרמב"ם פסק כרב הונא וכתב ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח. והראב"ד השיגו דהא תניא כוותיה דרב חסדא. וכתב הב"י והרמב"ם נראה שסובר דכיון דאידחי קצת מההיא ברייתא דאתיא כוותיה דרב חסדא הויא לה כמשבשתא ותו לא מהני סיועא דידה אפילו במאי דלא אידחי בהדיא והדריה לכללין דאין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הלכה כרב הונא דרביה דרב חסדא הוא. ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרא"ש וה"ר יונה והרשב"א ז"ל מסכימים דהלכה כרב חסדא הכי נקטינן. וכך הם דברי הטור ריח רע שיש לו עיקר כגון צואת אדם מסרחת אם היא מלאחריו צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח אפי' אם הוא תותרן שאינו מריח צריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח למי שמריח ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפי' בלילה שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום. וכתב הב"י צואת קטן אף על פי שהיא של אדם כיון שאינה מסרחת אינו צריך להרחיק ממנה כמו שיתבאר בסימן פ"א: ומ"ש הטור לחלק בין אם היא מלאחריו לכשהיא מלפניו. שם אהא דתנן כמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות אמר רבא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכתב הרמב"ם (פ"ג ה"ח) דמצדיו דינו כמלאחריו וכן כתב סמ"ג (עשין יח ק.): ומ"ש אפילו אם הוא תותרן שאינו מריח צריך להרחיק וכו'. כן כתב שם הרא"ש (סי' מו) והוא נלמד ממה שיתבאר בסמוך דכשהיא מלפניו אפילו בלילה שאינו רואה אותה צריך להרחיק עד מקום שאילו היה ביום לא היה יכול לראותה דאיתא בירושלמי (פ"ג ה"ה) וכתבוהו שם ה"ר יונה (טז: ד"ה ואם) והרא"ש והמרדכי (סי' עו) והרשב"א (שם ד"ה היתה) ולמדו מכאן ה"ר יונה והרשב"א (תשו' ח"א סי' קסח) דהוא הדין לסומא שאע"פ שאינו רואה אם הוא במקום שאילו לא היה סומא היה רואה אותה אסור: וריח רע שיש לו עיקר פירש הרשב"א (שם ד"ה ריח) דהיינו צואה מגולה ופשוט הוא:
וכ''פ מרן היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו, אפילו בלילה, או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סי' קס"ח וב"י בשם הר"י) שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום. ואם הוא מצדו, דינו כמלאחריו. הגה: ש"ץ המתפלל וצואה בבהכ"נ, או בבית שמתפלל שם, אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה (הגהות מרדכי החדשים פרק תפלת השחר). ועיין לקמן סוף סי' צ' (ועיין לקמן סי' פ"ז בדין צואה בבית).
וכתב המ"ב (ס"ק א') שצריך להרחיק מהצואה אפילו אין מגיע ממנה ריח רע ועיין לקמן סימן פ"ב:
עוד כתב (ס"ק ד') כיון שהאיסור לקרוא כנגד צואה אפילו בלילה על כן אסור לאמר אפילו בלילה ק"ש או שאר כל דבר שבקדושה לפני מקום שדרך להיות שם צואה. וכתב בביה"ל (ד"ה ומלפניו) שמלפניו כמלא עיניו לרשב"א הוא מהתורה ולרא"ש יש אומרים מדאורייתא ויש אומרים מדרבנן, ומכל מקום אף אי נימא דהוא מדאורייתא אין מחוייב להתרחק בכמלא עיניו רק אי ידע שיש שם צואה אע"פ שאין רואה אותה בעיניו משא"כ בספק, ויש מחמירין אם הוא מקום שראוי להסתפק עיין בזה לקמן סימן פ"א ובמ"ב שם:
עוד כתב (ס"ק ה') מה שכתב מרן שצדו דינו כמלאחריו, זה רק אם אי אפשר לו להחזירה לאחוריו רק בטרחא יתירא. כמ"ש מרן סימן פא' סעי' ב'. וצדדין שלפניו כתב החיי אדם דמה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכו"ע דינו כלפניו עוד כתב דצריך ליזהר מאוד בשעת קידוש לבנה ברחובות שרין שטאקין (מי ביוב) סרוחין נמשכין לאורך הרחוב מצדדין שאפילו הם ברחוק ד"א הרי נמשכין גם מלפניו ואסור כמלא עיניו וכ"ש שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ומוטב שלא לקדש כלל. והנזהר מלהזכיר דברי קדושה במקום שאינו נקי עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים:
עוד כתב (ס"ק ו') מה שכתב הרמ"א שהש"צ צריך לשתוק עד שיוציאוה, ואם ע"י זה שהה הש"ץ כדי לגמור כולה ולא היה בתוך ד' אמותיו לא יחזור לראש: (לכאורה לדעת מרן בסימן סה' שבתפלה כל ששהה לגמור את כולה חוזר לראש אפילו שהה שלא מחמת אונס, הכא נמי צריך לחזור לראש).
עוד כתב (ס"ק ז') אפילו שכל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו מ"מ הלא צריך כל יחיד ויחיד לענות אמן על ברכת הש"ץ ואסור להיות צואה לפניו. ואם הש"ץ עוסק עתה בפסוקי דזמרה דאינו מוציא ידי חובה ואין שם עניית אמן מותר לו לומר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמותיו ממקום שכלה הריח ואם הוא בתוך ד' אמותיו צריך לשתוק ואפילו אם שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר רק למקום שפסק וכן בברכת ק"ש אבל בק"ש ובתפלה בלחש השוהה כדי לגמור כולה [מראש התפלה עד סופה] והיתה הצואה בתוך ד' אמותיו חוזר לראש ומשערין לפי הקורא: (ובהלכה ברורה סימן עח' אות א' כתב בקריאת שמע אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק). וכתב בביה"ל (ד"ה עד שיוציאנה) לכאורה הוא הדין אם הש"ץ עוסק בק"ש וברכותיה אין להשתיקו דהרי אין אנו נוהגין עתה להוציא בזה ידי חובה. וצ"ע. ולענין מי רגלים אם נזדמן בעת ק"ש וברכותיה חוץ לד' אמותיו של הש"ץ בודאי יש להקל שלא להודיעו וכדלקמיה:
עוד כתב (ס"ק ח') אם אירע ששום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל ואע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולין להחזיר פניהם כדי שלא יהא לפניהם דאסור כמלא עיניו מיהו בסימן נ"ה סעי' כ' כתב י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם ועי"ש מה שכתבנו בזה:
עוד כתב (ס"ק ט') מה שכתב הרמ"א שלא יהא אחד מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה, רוצה לומר ממקום שכלה הריח. ואם תינוק השתין מים בבהכ"נ ג"כ ישתוק הש"ץ וימתין עד שיטילו בהן מים או יכסוהו או ירחיקו כל הקהל מהן ד"א [ט"ז ופמ"ג ודה"ח] ועיין מה שכתבנו בבה"ל דאם המי רגלים היו חוץ לד"א של הש"ץ אפשר דיש לסמוך על סברת המקילים שאין צריך להודיעו. ומ"מ יראו הקהל להתרחק או לכסות או להטיל מים דאל"ה לא יוכלו לענות אמן: וכתב בביה"ל (ד"ה בתוך ארבע) שלדעת המור וקציעה במי רגלים שהם מדרבנן לו צריך להשתיק הש"צ כיון שמי רגלים איסורם מדרבנן מפני כבוד הציבור ראוי להעמיד על דין תורה. אומנם לא משמע כן באחרונים אבל אם מי הרגלים הם מאיזה חולה המטפטף לאונסו שבודאי יש ליזהר שלא לגלות שלא לביישו. ומ"מ אם הוא חוץ לד' אמותיו של הש"ץ לפי מה שאין אנו נוהגין היום לצאת בתפלת הש"ץ אפשר דיש לסמוך להקל במי רגלים שלא להודיע להש"ץ להשתיקו. ואם היה המי רגלים בתוך ד' אמותיו של הש"ץ ועד שהביאו מים להטיל בהן שהה כדי לגמור כל התפלה אי צריך לחזור לראש בשביל זה עיין לעיל בסי' ע"ח בבה"ל: עוד כתב בביה"ל (ד"ה ד' אמות) עיין בנ"א כלל ג' שכתב דממקום שכלה הריח הוא רק מדרבנן ע"כ בדיעבד אין חוזר ומתפלל עי"ש ומלבוש ופמ"ג משמע שהוא דאורייתא: (וכתב בהלכה ברורה אות ד' שבדיעבד יצא י"ח ונכון להחמיר שיחזור ויקרא ק"ש שהיא מדאוריתא). עוד כתב בביה"ל (ד"ה מלא עיניו) שכשמרחיק מלא עיניו אין צריך ממקום שכלה הריח אלא כיון שאינו יכול לראותה הרי מחנהו קדוש [הגר"ז]: עוד כתב בביה"ל (ד"ה או שהוא) פשוט דסומא צריך לשער בכמלא עיניו דאדם בינוני. ושאר אנשים בלילה שאינו רואה לכאורה צריך כל אחד לשער לפי ראייתו של יום אם יש לו ראייה גדולה או קטנה ועיין. (ובהלכה ברורה אות א' כתב מי שהוא קצר רואי משער בראיה רגילה, ומי שראיתו טובה ביותר משער לפי עצמו). עוד כתב ודע עוד דלענין צואה לכו"ע לא מהני החזרת פנים לחוד בלא גופו שיהא זה נחשב כמו צואה לאחריו לא מיבעי לדעת הט"ז ושאר אחרונים לעיל בסוף סימן ע"ה דגם בערוה לא מהני זה וכ"ש בצואה ואפילו לדעת הב"י דלדידיה מהני שם החזרת פנים לחוד וכמו שכתב הפמ"ג שאני התם דעצימת עין ג"כ מהני לדידיה משא"כ בענינינו דעצימת עין וסומא אסור ג"ז אסור כמבואר להמעיין שם דלהב"י שקולין הם עצימת עין והחזרת פנים: (והסברא שבערוה לדעת מרן מועיל עצימת עינים או החזרת פנים כיון שבערוה נאמר ולא יראה בך וכיון שלא רואה מותר. ולדעת הרשב"א שסובר שגם בצואה שייך הפסוק ולא יראה עכ"פ אסור בעצימת עינים כיון שהתורה כתבה את אופן ההיתר בצואה והוא וכיסית את צאתיך שרק בכיסוי מותר ולא במניעת הראיה. כך שמעתי מידידי הרב איתן מזור שליט"א).
סעי' ב' - צואה ברשות אחרת ורואה אותה להרא''ש מותר לקרות ולהרשב''א אסור כיון שרואה. ולא מועיל הפסקה לריח רע.
בגמ' ברכות כה. בבריתא אם היה מקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים יושב בצדו וקורא ק"ש: וכתב הרא"ש אפילו שהוא רואה אותה מותר דכיון שהוא במקום מיוחד לעצמו קרינן ביה והיה מחניך קדוש ולפי זה נראה דאם צואה לפני הפתח מותר לקרות בבית אפילו רואה אותה אפילו בתוך ד' אמות אם אין הריח מגיע אליו רשות אחרת היא דפתח כנעול דמי והוי ליה כצואה בעששית. ע"כ. וכתב הב"י וכן נראה לי לדקדק מדין חצר קטנה שנפרצה לגדולה כמו שאכתוב בסמוך (ד"ה חצר קטנה) בסייעתא דשמיא ואע"פ שהרשב"א (ד"ה היה ובתשו' ח"א סי' תעד) כתב דהא דתניא היה מקום גבוה י' או נמוך י' יושב בצדה וקורא כשאינו רואה את הצואה הוא דאילו ברואה אותה לעולם אסור נראה לי כדברי הרא"ש ז"ל עיקר ומיהו לכתחלה טוב ליזהר כדברי הרשב"א: ולענין אם מגיע לו הריח כתב הרמב"ם אם היתה במקום גבוה מותר והוא שלא יגיע לו ריח רע וה"ר יונה (טז: ד"ה ואם) כתב רבני צרפת אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועילה לריח אבל רבינו משה אומר דכיון שהריח מגיע אליו אין ההפסקה מועילה כלל ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח ע"כ וגם הרא"ש (סי' מו) כתב יש מפרשים כי היכי דהפסקה מועלת לצואה הכי נמי מועלת לריח רע ורבינו משה כתב כיון שהריח מגיע אליו אין הפסקה מועלת כלל ורבינו סתם דבריו כדעת הרמב"ם וכן הלכה:
וכ''פ מרן היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפי' הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) להרא"ש, אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. ואם יש לה ריח, לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, ה"נ מועלת לריח רע שלה.
וכתב המ"ב (ס"ק י') ועיין לקמן סימן פ"ז במ"ב בדין אם היה שוכב על מטה גבוה עשרה ותחתיה או לפניה עומד גרף של רעי ועוד ענינים השייכים לסעיף זה:
עוד כתב (ס"ק יא') לכתחילה צריך שיהיה המקום הגבוה רחב ד' על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ובדיעבד אם לא היה רוחב ד' על ד' ג"כ אינו צריך לחזור ולהתפלל רק בתורת נדבה כי יש פלוגתת האחרונים בזה [דה"ח]:
עוד כתב (ס"ק יב') בבית אחר פירוש בחדר אחר.
עוד כתב (ס"ק יג') אם הצואה ברשות אחרת מותר אם הוא נמצא מעבר לפתח ואין חילוק בין יש שם דלת או לא ואם הכניס ראשו למקום שיש שם הצואה לכו"ע אסור ואפי' בעוצם עיניו [מ"א סי' ע"ד ודה"ח] וכן להיפך אם הצואה והאדם בבית והוציא ראשו חוץ לבית או חוץ לחלון ג"כ אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו [שם]:
עוד כתב (ס"ק יד') ואם רואה הצואה דרך חלון של זכוכית לכו"ע שרי וכדלעיל בריש סימן ע"ו עי"ש. ואם מעצים עיניו או בלילה י"א דשרי בזה לכו"ע כיון שהוא ברשות אחר ויש אוסרין ובשעת הדחק שאינו יכול להחזיר פניו יש לסמוך ע"ד המקילין (ובהלכה ברורה אות ז' כתב יש להקל לקרוא ק"ש או להתפלל או לברך). עוד כתב אולם בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו לכו"ע שרי בזה:
עוד כתב (ס"ק טו') לדעת הרשב"א שאוסר ברואה אסור לדבר דברי קדושה והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפתות (ורין שטאקין - תעלת ביוב) שברחובות או שחזיר עומד לפני חלונו אע"פ שאין מגיע לו ר"ר וצריך לזהר בזה בשעת קידוש לבנה דרך חלון פתוח (או על גאנקעס - מרפסת) אלא צריך שעכ"פ יעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו מותר ובמקום שמסופק בזה אם הוא אשפה מותר דהוי ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ומ"מ לכתחילה נכון יותר שיעצים עיניו מהיות טוב וגו' [ח"א]. וכתב בביה"ל (ד"ה אותה) והנה כשהוא מתפלל וחזיר עובר לפני החלון הפתוח נ"ל דבזה לכו"ע יש להקל כשעוצם עיניו דיש לצרף לזה עוד דעת הב"ח לעיל בסימן ע"ו דס"ל דבצואה עוברת די בד"א אף לפניו וכ"ש כשהוא ברשות אחר ובלא עצימת עין נכון להחמיר וכן המנהג: עוד כתב בביה"ל (ד"ה דוקא שאינו) שלדעת הרשב"א אם הצואה ברשות אחרת הרהור מותר דכיון דנפקא לן רק מולא יראה לא חמיר מנגד ערוה דקי"ל דהרהור מותר. [פמ"ג וח"א]: עוד כתב בביה"ל (ד"ה אבל להרשב"א) בב"י משמע דלעיקר הלכה תפסינן כהרא"ש וכ"כ הע"ת ומדברי השו"ע משמע שמצדד יותר להרשב"א כ"כ הפמ"ג בשם הנחלת צבי וכ"כ א"ר ובח"א משמע דהוא ספיקא דדינא וכן נכון: (ובבירור הלכה אות ט' כתב שמסתבר שמרן חזר בו בשו"ע ממה שכתב בב"י ומחמיר בזה מתורת ספק. וצ"ע מה סברא יש כאן ולמה יחזור בו ממה שכתב בב"י, ולמה יפסוק כהרשב"א יותר מהרא"ש שהוא אחד מעמודי ההוראה ועוד שהב"י בסעי' הבא מוכיח מגמ' כדעת הרא"ש. לכן נראה כל שהדין מבואר היטב בב"י כמו מי פוסק להלכה אף שבשו"ע הדבר סתום ילמד הסתום מן המפורש, וע"כ הכא נמי הלכה כדעת הרא"ש דברשות אחרת אפילו רואה מותר, ולכתחילה טוב ליזהר כדעת הרשב"א).
עוד כתב המ"ב (ס"ק טז') שהאחרונים פסקו כדעה שלא מועיל הפסקה לריח רע. וכתב בביה"ל (ד"ה לא מהני הפסקה) שהפסקה בלא שינוי רשות הוא מה שהזכיר בתחלה בשהיתה על מקום גבוה עשרה טפחים והנה לט"ז בודאי ניחא דס"ל דאין אנו צריכין שיהיה רחב ד' ואעפ"כ חשיב הפסק אבל להב"ח דס"ל שיהיה ג"כ רחב ד' על ד' א"כ למה מיקרי זה בשם הפסקה והלא ג"ז הוא רשות בפני עצמו וצע"ק:
עוד כתב (ס"ק יז') כיון שלא מהני הפסקה לריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ויש מקילין דבזה די עד מקום שיכלה הריח לבד . (ובהלכה ברורה אות ח' כתב והמיקל בזה במקום הצורך יש לו על מה שיסמוך). ובביה"ל (ד"ה ולא שינוי) הביא דעות החולקים בזה וכתב וכן במכוסה והריח נודף ג"כ יש דיעות בין הפוסקים וכמו שכתבנו לעיל בהקדמה אות ז' עי"ש: (ובהלכה ברורה אות ג' כתב ריח רע שיש לו עיקר היינו כגון צואת אדם שיוצא ממנה ריח רע בין שהיא גלויה ובין שהיא מכוסה).
עוד כתב (ס"ק יח') כיון שלא מועיל שינוי רשות בריח ע"כ מי שמתפלל בבית והריח רע ממקום אחר יפסיק וישהא עד שיעבור הריח. ומי שיש לו חולי שאינו מריח אפשר שיש להקל בזה במקום הדחק:
עוד כתב (ס"ק יט') אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה [מ"א]: (ובהלכה ברורה אות ט' כתב אם יש לו חולי ואינו מריח כלל רשאי להקל בזה).
סעי' ג' - חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, צואה בגדולה אסור בקטנה, בקטנה מותר בגדולה.
כתב הטור מגמ' עירובין צב: חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה והגדולה עודפת עליה מכל צד אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה אם צואה בקטנה מותר לקרות בגדולה: וכתב הב"י טעם הדבר כיון שכתלי הגדולה עודפים על של קטנה ונראה כפתח לקטנה לכן נחשבת הגדולה בית בפני עצמה, משא"כ הקטנה שנפרצה במלואה נחשבת לחיבור אחד ומקום אחד עם הגדולה. ומכאן ראיה לדברי הרא"ש בסעי' הקודם שסובר אפילו רואה אותה כל שנמצא ברשות אחרת מותר, שהרי מדובר כאן או שהוא בתוך ד' אמות של הצואה והחידוש כיון שנמצא בגדולה דהוי רשות אחרת מותר, או שהוא מחוץ לד' אמות ממנה ואף שרואה אותה לא צריך להרחיק כמלא עיניו כיון שנמצא ברשות אחרת ומתקיים בו והיה מחניך קדוש. (וצ"ע מה הראיה, דהרשב"א יאמר לך שבאופן שרואה אסור, והגמ' מדברת רק באופן שהוא בתוך ד' אמות ולא רואה שאם הוא בגדולה מותר ואם הוא בקטנה אסור. ואפשר שאינה ראיה גמורה אלא כמ"ש הב"י יש לדקדק דהיינו דקדוק בעלמא שלשיטת הרא"ש תתפרש הגמ' בכל אופן ואפילו ברואה).
וכ''פ מרן חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, והגדולה עודפת עליה מן הצדדים, קטנה לא חשיבא כבית בפני עצמה כיון שנפרצה במלואה לגדולה. אבל הגדולה, כיון שכתליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה, חשיבא כבית בפני עצמה. הלכך אם צואה בגדולה, אסור לקרות בקטנה עד שירחיק כשיעור. ואם צואה בקטנה, מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה. אם אין מגיע לו ריח רע.
וכתב המ"ב (ס"ק כ') שמוכח בב"י שכשהוא בקטנה צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. ובביה"ל (ד"ה שירחיק כשיעור) ולפלא על השליט הגדול הב"י איך פשיטא ליה שמספיק ד' אמות שהרי רש"י והתוס' והריטב"א סוברים שכל החצר הקטנה נחשבת לפתח של הגדולה וכולה אסורה.
עוד כתב (ס"ק כא') מה שכתב מרן להתיר בגדולה אם לא מגיע לו ריח רע, סתם כדעה ראשונה בסעי' הקודם שלא מועיל הפסקה לריח רע. (גם בסעי' הקודם סתם כן וכמ"ש הכה"ח אות כא' דזה כלל גדול דסתם ויש הלכה כסתם).
סעי' ד' - צואת בהמה חיה ועוף שאין בהם ריח רע לא צריך להרחיק וצריך להרחיק מצואת כלב וחזיר שנתן לתוכם עורות.
בגמרא ברכות כה. אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן ופירש רש"י (ד"ה בזמן) דנתינת עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים אבל צואת אדם בלא נתינת עורות נמי אסור וכן דעת כל הפוסקים: וכתב הטור ואם אין בהם עורות הוי כצואת שאר בהמה חיה ועוף שמותר לקרות אצלם מיד בין אם היא לפניו או לאחריו אם אין בה ריח ואם יש בה ריח מרחיק עד מקום שיכלה הריח: וכתב הב"י שאם יש בה ריח שצריך להרחיק נלמד מדין נבלה מסרחת כדלקמן ולכן צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח.
וכ''פ מרן צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם. ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם.
וכתב המ"ב (ס"ק כב') סתם צואת בהמה חיה ועוף מסתמא אין בהם ריח רע ולא צריך לבדוק. וכתב בביה"ל (ד"ה ואם יש בהם) שבצואת כלב וחזיר קים להו לחכמינו ז"ל שאין בהם ריח רע כל זמן שלא נתן לתוכם עורות.
עוד כתב (ס"ק כג') ריח רע היינו כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח. כתב הח"א דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש וכ"כ בספר מנחת שמואל:
עוד כתב (ס"ק כד') שלדעת מרן צואת בהמה חיה ועוף שיש להם ריח דינם כצואת אדם, אבל המג"א חולק וסובר שאין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אלא די להרחיק עד מקום שכלה הריח, וכן פסק בספר מגן גיבורים. ובדה"ח סובר דהוא ספיקא דדינא ע"כ בק"ש אם קרא בתוך ד"א חוזר וקורא ובתפלה יחזור ויתפלל ויתנה אם יצא שתהא לנדבה עי"ש ול"נ דאין להחמיר כלל לענין תפלה דהרבה אחרונים סוברים כהמ"א: (ובהלכה ברורה אות יד' אם יוצא מהם ריח רע דינם כצואת אדם). עוד כתב המ"ב שלדעת מרן שדינה כצואת אדם אסור לקרות כנגדה גם אחר שכלה ממנה הריח. ובביה"ל (ד"ה דינם) כתב שכ"כ בספר הלכה ברורה לתלמיד המגן אברהם, וכתב ומ"מ אינו מבורר כל כך אצלי דבר זה דאפשר דלזה קיל מצואה ממש וכן משמע לכאורה מלשון המחבר שכתב צואת חמור הרכה משמע דוקא כשהיא עדיין רכה אבל אם נתייבש אח"כ מותר אף דמתחלה היתה רכה ויש לדחות דכונת המחבר רק למעט אם היתה מתחלה יבישה דלא חל עלה שם צואה כלל אח"כ מצאתי בפני משה בירושלמי שכ' כשהיא עדיין רכה וצ"ע למעשה:
סעי' ה' - צואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך, וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם. וסתם צואה אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור.
בירושלמי ברכות פ"ג ה"ה מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות רבי שמואל בר חסדא אמר ברכים ובלבד בשל חמור רבי חייא בר אבא אמר ובבא מן הדרך ולוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות מצואת הנמייה ד' אמות מצואת התרנגולים ד' אמות אמר רבי יוסי בר אבין בשם רב הונא ובלבד באדומים ר' ירמיה בשם ר' זעירא אמר נבלה שמסרחת ד' אמות. וכתב הב"י שאע"פ שהירושלמי לא מחלק בצואת חזיר ואוסר אפילו לא נתן לתוכה עורות כיון דאסיק רבא בגמרא דידן דהלכתא כברייתא דקתני דלא אסיר אלא היכא דנתן לתוכה עורות הכי נקטינן: וכתבו הרא"ש ורבינו יונה שמהירושלמי משמע שכל צואה של שאר בהמה וחיה מותרים לקרות כנגדם ודלא כהרמב"ם שהתיר רק כנגד מי רגלים של בהמה. אבל הב"י כתב שגם הרמב"ם לא אסר אלא בצואה של בהמה שריחה רע שכתב צואת האדם וצואת כלבים וצואת חזירים בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות ק"ש כנגדן וכן כנגד מי רגלים של אדם אבל מי רגלים של בהמה קורין כנגדן ע"כ הרי מפורש דלא אסר אלא בצואה שריחה רע דוקא. ודעת הראב"ד שצואת שאר בהמה וחיה שמותרת דוקא יבשה וברכה כולם אסורים. ודחה דבריו הרשב"א שהרי רק בחמור אמרו שרכה ובא מן הדרך אסור אבל שאר בהמה וחיה אפילו רכה מותר. (ולפי"ז מרן בסעי' ד' פסק כדעת הרמב"ם שכל צואה של בהמה שריחה רע מרחיקים ממנה ויש כאלה שאין ריחם רע ואין צריך להרחיק מהם, וצואת כלבים וחזירים שנתן לתוכם עורות ודאי מסרחת וצריך להרחיק מהם, וכן צואת חמור הרכה וצואת חתול או נמיה ודאי מסרחת וצריך להרחיק ממנה). וכתב הרא"ש ויש אומרים שצריך להרחיק מצואת חתולים לפי שריחה רע מאד ודינה כמו צואת נמייה אלא שהזכיר נמייה בירושלמי לפי שהיו רגילים בתוך הבית כמו שאנו מגדלים עכשיו חתולים עכ"ל. וכתב הטור וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ההולך בדרך יכול להתפלל אע"פ שרואה צואה כנגדו אם אין הריח בא לו דלא חיישי' למיעוט לתלותה בחמור ובסמוך לעיר י"א שיש לחוש לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. וכתב הב"י שכן דעת ה"ר יונה ז"ל.
וכ''פ מרן צואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך, וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם. וההולך בדרך, אע"פ שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור. ובסמוך לעיר, יש אומרים שיש לחוש, לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים. הגה: במקום דשכיחי חמורים.
וכתב המ"ב (ס"ק כה') שצואת חמור חתול ונמיה מסתמא ריחן רע ולכן אפילו אם יזדמן פעם אחת שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם כ"כ המ"א. ובביה"ל (ד"ה צואת חמור) כתב שלעיקרא דדינא יש לפקפק בזה שיש לומר שגם באלו רק אם כשיצאו מהבהמה היו מסריחים דינם כצואת אדם וצריך להרחיק מהם אבל בלאו הכי לא. וצ"ע. (ובהלכה ברורה אות יג' כתב ואפילו אם אירע בכל אלו שאין ריח רע מצואתן אסור לקרוא ק"ש כנגדם וכדין צואת אדם).
סעי' ו' - בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך, וכנגד צואת תרנגולים אדומה.
כתב הב"י בשם הירושלמי שמי רגלים של חמור הבא מן הדרך וצואת תרנגולים אדומה אסור לקרות כנגדן. ומה שהרמב"ם לא הזכיר זה יש לומר דבכלל צואה שריחה רע הוא. ומה שכתב הירושלמי מרחיקים מצואת תרנגולים ד' אמות באדומים, הרשב"א פירש שהתרנגולים אדומים ורבינו יונה פירש שהצואה אדומה שהיא מסרחת יותר מהאחרות. והתוס' נסתפקו בזה. וכתב הב"י ולענין הלכה נראה לי דנקטינן כהרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"ו) על פי מה שפירשתי דבריו. וכתב הד"מ אות ג' רצונו לומר שפירש דברי הרמב"ם שכל בהמה שיש לצואתה ריח רע אסור לקרות כנגדה וא"כ אין לחלק בין אדומים לאחרים דכל דבר שיש לו ריח רע אסור ושאין לו ריח רע שרי.
וכ''פ מרן בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך, וכנגד צואת תרנגולים אדומה.
וכתב המ"ב (ס"ק כו') מלשון מרן שכתב אדומה משמע שרוצה לומר שלפי שהיא אדומה היא מסרחת מאוד והאחרונים כתבו שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש האן [אינדיק] כי צואתן מסרחת מאוד ומהנכון שלא להחזיק אותם בבית שלומדים ומברכים שם ובפרט בבית ת"ח כי אי אפשר לו בלא הרהור תורה . (נראה דמה שכתב מרן אדומה לאו דוקא הוא אלא כל שמגיע ממנה ריח רע אסור וכנ"ל, אלא שאם היא צואה אדומה סתמא מגיע ממנה ריח רע ואסור לקרוא כנגדה וכגון שהוא חולה ולא מריח). וכתב בביה"ל (ד"ה בירושלמי) שבדיעבד כשקרא נגד צואת תרנגולים אדומה או לול של תרנגולים הנזכר בסעי' הבא, בק"ש יחזור ויקרא ולענין תפלה יתנה. כ"כ החיי אדם וטעמו משום דמתר"י והרא"ש משמע דלא פסיקא להו דין זה אף בלול כ"כ דדינו כצואת אדם לכן דעתו דלענין תפלה צריך להתנות ולכתחלה בודאי צריך האדם להחמיר דהוא ספיקא דאורייתא לכן כתב המחבר דדינו כצואת אדם:
סעי' ז' - צואת תרנגולים ההולכים בבית מותרת אבל הלול יש בו סירחון ואסור.
בגמ' כה. דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים וחזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ואמר רבא לית הלכתא כהא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא ק"ש כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים וחזירים כל זמן שיש בתוכן עורות. ולרש"י לא נחלקו הבריתות בצואת תרנגולים שאסור. אבל הרא"ש כתב שנחלקו בזה ומשלא הזכירה הברייתא השניה צואת תרנגולים משמע שאין בהם איסור כלל ואפילו אם תמצי לומר לאסור צואת תרנגולים דוקא בלול שלהם שיש בו סרחון אבל הגדלים בבית ואין שם כי אם מעט אין לאסור ע"כ וכן כתבו התוספות (ד"ה לית הלכתא) והמרדכי (סי' עז) וכן כתבו הגהות מיימון פ"ג מהל' ק"ש (אות ד) וכן כתב הרב רבינו יונה (טז: ד"ה ובירושלמי). ומיהו כתב דהא דשרי כשאינן בלול שלהן דוקא כשאין ריח רע מגיע אליו ומשמע הא אם ריח רע מגיע אליו אסור וכן בדין דהא לא גרע מאשפה שריחה רע ומנבלה המסרחת:
וכ''פ מרן צואת תרנגולים ההולכים בבית, דינה כצואת בהמה חיה ועוף. אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם.
וכתב המ"ב (ס"ק כז') ואפילו אם עיקר חיותן מה' מיני דגן ג"כ יש להקל כ"ז שלא ידעינן שצואתם מסרחת. והעופות היושבים על ביצתם ידוע שאז צואתם מסרחת מאוד ע"כ פשוט דדינם אז כצואת אדם וכנ"ל:
עוד כתב (ס"ק כח') כתב הח"א שדיר של בהמה גם כן אסור כמו לול של תרנגולים כיון שבשניהם יש ריבוי צואה. וכתב בביה"ל (ד"ה אבל הלול) שבקיצור שולחן ערוך כתב שלא דומה דיר ללול, שלול מלבד הסירחון הוא מאוס. וכתב הביה"ל אך מ"מ נ"ל ברור להלכה דהדין עם הח"א ולא מטעמיה דרפת בקר הוא בכלל אשפה וכבר אמרו דסתם אשפה אפילו אין ריחה רע אסורה מחמת חזקת אשפה שיש בה צואה (צואת אדם) עד שיבדוק וכנ"ל בסימן ע"ו ס"ז וגם הקיצור שו"ע יודה לזה. (והיום שיש שירותים בכל בית צ"ע אם אמרינן שהרפת בחזקת שיש בו צואה). וכשהרפת מסריח שדרך להצטער ממנה ב"א אין אנו צריכין לכל זה דהיא בכלל אשפה שריחה רע. ואם פינו הרפת מהדיר ונסתלק הר"ר מהדיר נראה דמותר אח"כ לקרות שם אך בתנאי שיהיה בדוק לו גם הכתלים מצואה כי ע"פ הרוב מצוי טנופת על הכתלים ע"כ שומר נפשו ירחק מזה ואחז"ל בברכות כ"ד ע"ב שמי שנזהר לזכור דבר ה' בקדושה זוכה לאריכת ימים עי"ש בגמרא:
סעי' ח' - אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.
כתב הב"י ואיתא בברייתא סוף פרק מי שמתו (כה.) דאין קורין ק"ש כנגד אשפה שריחה רע והטור שלא כתבה נראה שסמך על מה שכתב שמרחיקין מנבלה מסרחת. ובלאו הכי יש לומר דטעמא דאין קורין כנגד אשפה שריחה רע היינו משום דמצואה ומי רגלים יש בה ריח רע וכבר ביאר הטור שצריך להרחיק מדברים אלו ואשפה שריחה רע בכללן היא:
וכ''פ מרן אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.
וכתב המ"ב (ס"ק כט') שדין האשפה כדין צואת האדם ועל כן צריך להרחיק מלפניה כמלא עיניו ואפילו אם ידוע לו שאין בה צואה ומי רגלים והוא מן התורה. זה הכלל כל ר"ר הבא מדבר המסריח כיוצא באלו שנתפרשו שיש לו עיקר מרחיקין ממנה כדין צואת אדם דבכלל והיה מחניך קדוש הם כלומר שאם מגיע אליו הר"ר אין מחנהו קדוש ואסור לקרות [לבוש]: וכתב בביה"ל (ד"ה אשפה) שאם אין ריח רע מהאשפה ולא נבדקה שאין בה צואה אסורה דסתם אשפה יש בה צואה. ואשפה שנבדקה מצואה וברוב הימים נסתלק מהאשפה הריח רע מותרת ואף דבצואה קי"ל סימן פ"ב דאסורה עד שתהא נפרכת דאז חשיבה כעפרא בעלמא שאני הכא דאשפה הלא היא עפר מעיקרה ורק אסורה וחשיבה כצואה מטעם הריח וממילא כשנסתלק הריח חוזרת להיות עפר כנלענ"ד:
סעי' ט' - הפיח אסור בדברי תורה, ובשל חבירו מותר בדברי תורה ואסור בק''ש.
בגמ' ברכות כה. בעו מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו אמר להו אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי והני מילי בדברי תורה אבל בק"ש לא ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה אבל דידיה לא. וכ"כ הטור ריח רע שאין לו עיקר כגון הפחה אם יוצא ממנו אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח וכל שכן לקריאת שמע ואם הוא יוצא מחבירו מותר בדברי תורה מיד ובקריאת שמע אסור עד שיכלה הריח: וכתב הב"י ובאורחות חיים כתוב בשם הרשב"א דריח רע שאין לו עיקר היינו צואה מכוסה: וכתב הרא"ש בתשובה כלל ד' סימן א' שהמפיח בשעת לימודו אע"פ שאין צריך להרחיק ימתין עד שיכלה הריח: כתב המרדכי (סי' עח) יש מפרשים דבתי כסאות שלנו שהם בעומק אם יש בהם מחיצה המפסקת הוי כמו ריח רע שאין לו עיקר וכמו בתי כסאות דפרסאי דלקמן עכ"ל. ודין בתי כסאות דפרסאי יתבאר בסימן פ"ג בסייעתא דשמיא. בסימן פ"ז יתבאר דהא דאמרינן ריח רע שיש לו עיקר מלאחריו ד' אמות היינו אפילו אם הם עמו בבית דלא קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר (כה:) דאמר כל הבית כולה כד' אמות. וגם שם יתבאר דין גרף ועביט כשהם לאחר המטה או תחתיה ומשם נלמוד לצואה ומי רגלים כשהם לאחר המטה או תחתיה:
וכ''פ מרן יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח; ואם יצא מחבירו, מותר בדברי תורה משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה. אבל לקרות קריאת שמע, אסור עד שיכלה הריח.
וכתב המ"ב (ס"ק ל') יצא מחבירו מותר בדברי תורה משום דר"ר שאין לו עיקר הוא אסור רק מדרבנן לכך לא גזרו בזה מפני ביטול תורה ועמ"א:
עוד כתב (ס"ק לא') שאסור לקרות ק"ש או לברך שום ברכה.
עוד כתב (ס"ק לב') שכשהולך ממקום הריח לא צריך להרחיק ד' אמות אלא רק עד מקום שכלה הריח.