אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות קריאת שמע › סימן ע

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות קריאת שמע · סימן ע

סימן סט

סעי' א' - נשים ועבדים פטורים מק''ש ונכון ללמדם שיקבלו עליהם מלכות שמים.

במשנה ברכות כ. נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש. וכתב הב"י כתוב באהל מועד נראה דעבד ואשה חייבים הם בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון:

וכ''פ מרן נשים ועבדים פטורים מק"ש, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים. הגה: ויקראו לפחות פסוק ראשון (ב"י בשם אוהל מועד).

(ונראה מה שלא פסק מרן לגמרי כהאהל מועד לחייב אותם בפסוק ראשון הוא משום שלא הביא האהל מועד ראיה לדבריו, ולא הזכירו חיוב זה הפוסקים).

וכתב המ"ב (ס"ק ב') שנשים פטורות גם מברכות ק"ש כיון שיש להם זמן קבוע. ולענין ברכת ויציב שחרית ואמונה ערבית כיון שיש בהם מצות יציאת מצרים שנוהגת ביום ובלילה כתב המג"א שנשים חייבות, והפמ"ג והישועות יעקב כתבו שלמ"ד שזכירת מצרים בלילה היא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא בעלמא ממילא מצות זכירת יציאת מצרים הוי מצות עשה שהזמן גרמא מהתורה, ורק מדרבנן חייבות שהרי מדרבנן מצוותה גם בלילה, וא"כ לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא בחיוב של דרבנן שהוא גם ביום וגם בלילה. וחייבת מדרבנן. והשאגת אריה כתב שנשים פטורות לגמרי, דאזכרה דיום היא מצוה בפני עצמה ואם לא הזכיר ביום א"צ להזכיר הזכרה זו בלילה ומה שמזכיר בלילה היא מצוה בפני עצמה . (וכ"כ בהלכה ברורה אות ב' שלמנהג הספרדים אינם רשאים לברך ברכה זו בשם ומלכות). עוד כתב בשם רעק"א שנשים חייבות בפסוקי דזמרה כיון שנתקנו בשביל התפילה ונשים חייבות בתפילה. (אולם בהלכה ברורה סימן נא' אות ז' כתב נשים פטורות מאמירת פסוקי דזימרה). ולענין ברכות השחר צ"ע אם חייבות ומסתימת דברי מרן בסימן מו' סעי' ד' משמע שנשים מברכות. (וכ"כ בהלכה ברורה סי' מו' אות י' ברכות השחר מברכות הנשים בשם ומלכות כמו האנשים חוץ מברכת שעשני כרצונו שתאמר בלא שם ומלכות). עוד כתב אבל פשיטא דיכולות להמשיך חיוב על עצמן ולברך אפילו ברכות ק"ש . (אולם בהלכה ברורה אות ב' כתב למנהג הספרדים אם רצו לברך אינן רשאות לעשות כן). עוד כתב ס"ק ה' שלדעת מרן נכון ללמדם שיאמרו רק פסוק ראשון, שמע ישראל, בכל יום.

סעי' ב' - קטנים שהגיעו לחינוך לרש''י פטורים ולר''ת חייבים וראוי לנהוג כר''ת.

במשנה שם קטנים פטורים מק"ש. וכתב הטור לר"ת דוקא בשלא הגיעו לחינוך ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בק"ש לפי שאינו מצוי אצלו כשמגיע זמן ק"ש בערב או ישן הוא בבקר:

ופסק מרן קטנים פטורים, לר"ת כשלא הגיעו לחינוך; ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך, מפני שאינו מצוי אצלו בזמן ק"ש בערב וישן הוא בבוקר, וראוי לנהוג כר"ת.

וכתב המ"ב (ס"ק ו') הגיע לחינוך הוא כבן שש כבן שבע, ולר"ת חייב אביו לחנכו וכמו בשאר כל המצות וגם שיקראנה בזמן ק"ש עם הברכות לפניה ולאחריה.

עוד כתב (ס"ק ז') אף שלא הגיע לחינוך פסוק ראשון שבק"ש מצוה על אביו ללמדו משיודע לדבר ולאו דוקא בזמן ק"ש. [גמרא].

עוד כתב (ס"ק ח') שהב"ח כתב שאם הוא בן י"ב שנה לכו"ע הוטל על אביו לחנכו בזה:

עוד כתב (ס"ק ט') שהגר"א כתב דמדינא מסתבר כרש"י וכן משמע ברמב"ם, אבל בתפילה לכו"ע חייב אם הגיע לחינוך כדלקמן סימן ק"ו סעי' א'.

סעי' ג' - הכונס את הבתולה פטור מק''ש עד שלושה ימים. ובימינו חתן חייב בק''ש.

משנה ברכות טז. חתן פטור מק"ש בלילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה ומפרש בגמרא (שם) דכונס את הבתולה דוקא הוא דפטור אפילו בשעה שאינו עוסק במצוה משום דטריד אבל כונס את האלמנה חייב דהא ליכא טירדא ומי שטרוד מפני שטבעה ספינתו בים וכיוצא חייב דלא מיפטר אלא כשטרוד טירדא דמצוה וטעמא דלא מיפטר כונס את הבתולה אלא עד מוצאי שבת מפני שמאותו זמן ואילך כבר נתקררה דעתו. ולדעת הראב"ד והר"ר מנוח דוקא בלילה פטור אבל ביום שמסיח דעתו ממנה אין כאן טרדה וחייב. אולם מהרמב"ם משמע שפטור גם בימים וכ"כ הגהות מימוניות בשם התוס' וכ"כ הטור. וכתב הטור שפטור ארבעה ימים וד' לילות הראשונים אם לא עשה מעשה ומשם ואילך חייב אפי' אם לא עשה מעשה. והקשה מהר"י אבוהב שהרי אינם אלא שלושה ימים וארבעה לילות שהרי ביום הרביעי קודם שנשא את הבתולה קרא קריאת שמע בשחרית. ושכן כתב רבינו יונה שלושה ימים, ואולי שיבוש הוא שנפל בטור וצריך לומר שלושה ימים. והב"י תירץ שהטור סובר שגם ביום רביעי בבוקר פטור כיון שהוא טרוד אע"פ שעדיין לא כנס. ועוד שהטור מדבר באופן שכונס את הבתולה ביום שלישי בלילה ליל רביעי אחר תפילת ערבית, ולכן ביום רביעי בבוקר פטור, והוי ארבעה ימים וארבעה לילות. כתב הטור ואם רצה חתן להחמיר ע"ע ולקרות קאמר ת"ק במשנה ברכות טז. הרשות בידו ורשב"ג אומר שאינו רשאי. ור"ח והרא"ש פסקו כרשב"ג שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. והרי"ף והרמב"ם פסקו כת"ק שרשאי לקרא, שפסקו כר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה ות"ק היינו רשב"ג. וכתבו התוס' והמהר"ם מרוטנבורג שבימינו שאפילו שאר כל אדם אין יכולים לכוון כ"כ אין חילוק בין חתן לשאר כל אדם, וגם חתן חייב בק"ש. וכתב הב"י וכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל הסכימו דהלכה כת"ק הכי נקטינן וכל שכן לפי מה שנתבאר שבזמן הזה אפילו הפוסקים כרשב"ג מודו:

ופסק מרן הכונס את הבתולה פטור מק"ש ג' ימים אם לא עשה מעשה, מפני שהוא טרוד טרדת מצוה. והני מילי בזמן הראשונים, אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי, גם הכונס את הבתולה קורא. הגה: וע"ל סי' צ"ט אם שכור יקרא ק"ש.

וכתב המ"ב (ס"ק יא') שפטור גם מברכות ק"ש ומתפילה כמבואר בסימן קו'.

עוד כתב (סעי' יב') שפטור שלושה ימים וארבעה לילות כגון אם נשא ביום הרביעי בצהרים פטור עד מוצאי שבת ועד בכלל. ולפעמים יצוייר ד' ימים כגון אם נכנס לחופה ביום ד' עד שלא קרא ק"ש של שחרית פטור ד' ימים:

עוד כתב (ס"ק יג') לאחר מעשה שאינו טרוד עוד חייב, וכן לאחר שלושה ימים אף שלא עשה מעשה שוב לא טרוד וחייב.

עוד כתב (ס"ק יד') שמה שכתב מרן קורא רוצה לומר חייב לקרות ועם ברכותיה כדין וגם מתפלל דכיון שחייב בק"ש חייב בתפלה ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא שמראה שמכוין בכל שעה. ולענין תפילין עיין לעיל בסי' ל"ח ס"ז במ"ב:

עוד כתב (ס"ק טו') שבסימן צט' נתבאר דבשיכרות מעט קורא ומתפלל דבזמנינו בלא"ה אין אנו מכוונין כ"כ הא אם אין יכול לדבר לפני המלך אין לקרות ולהתפלל עד שיסיר יינו מעליו:

סעי' ד' - העוסק בצרכי רבים והגיע זמן ק''ש יגמר העסק ואם נשאר זמן יקרא.

כתב הב"י תניא בשבת יא. חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש (ה"ה) היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה. וכתב הרא"ש שאם מלמד תורה לרבים מפסיק רק לפסוק ראשון בלבד כר"י הנשיא. וכתב רבינו ירוחם בשם התוס' אפילו אם יעבור זמן ק"ש אם היה מלמד תורה קורא רק פסוק ראשון בלבד. וכתב הב"י שהטור שלא הזכיר דין זה אפשר שסובר שמה שאמרנו שאם מלמד לאחרים לא מפסיק זה דוקא בענין שאם יפסיק לקרא את כל הק"ש יתבטלו כל הלומדים ולא יוכלו ללמוד אח"כ, וכמ"ש ה"ר רבינו יונה, אבל עכשיו אינו מצוי שיתבטלו מללמוד בסיבת הפסק לק"ש לא חשש רבינו לכתבו: (ובהלכה ברורה סימן קו' אות י' אם רואה שבנתיים יעבור זמן ק"ש ותפלה צריך להפסיק כדי לקרא ק"ש ולהתפלל). עוד כתב הב"י גרסינן בירושלמי ריש פרק אין עומדין (ה"א) העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה ונראה מדברי הרמב"ם שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי ציבור לק"ש שכתב בפ"ב (ה"ה) היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות: (פירוש שהרמב"ם משוה צרכי ציבור לעוסק בתורה ברבים וממילא לא מפסיק לקרא את כל ק"ש אלא פסוק ראשון בלבד אם אפשר לו וכמו ק"ש של רבי יהודה הנשיא).

וכ''פ מרן היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע, לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא, אם נשאר עת לקרות.

וכתב המ"ב (ס"ק טז') שפטור משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה. וזה באופן שאין מי שישתדל אלא הוא. ופטור אפילו עוסק רק בהצלת ממונם.

עוד כתב (ס"ק יז') שאם התחיל באיסור אחר שהגיע הזמן צריך להפסיק ועיין בפמ"ג שמצדד דבכל גווני אינו צריך להפסיק: (ובהלכה ברורה אות ה' כתב אם התחיל לעסוק בצרכי רבים קודם שהגיע זמן ק"ש לא יפסיק).

עוד כתב (ס"ק יח') אם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק. כתב הפמ"ג דאע"ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מק"ש מ"מ אם פסק וקרא שפיר יצא ידי חובה דלא פטור ממש מק"ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת:

עוד כתב (ס"ק יט') מ"מ יעשה מה שיכול ויקרא לפחות פסוק ראשון עם בשכמל"ו בזמנה כי זה דבר קצר ואפשר לו אפילו בשעה שעוסק בצרכי צבור:

עוד כתב (ס"ק כ') שאם סיים הצרכי ציבור ועבר זמן ק"ש וברכותיה יאמר איזה פרשה שיש בה יציאת מצרים. ואם סיים אחר חצות שאז פטור מתפילת שחרית, עכ"פ אסור לו לאכול קודם שמקיים מצות תפילין, וכן אסור לו לאכול עד שיתפלל תפילת מנחה. וכתב בביאור הלכה (ד"ה היה עוסק) שאם העוסק בצרכי ציבור מקבל שכר תמורת עיסוקו ואנו יודעים שעיקר כוונתו רק להשתכר צ"ע אם פטור מק"ש, ואם כונתו בשביל שניהם נחשב עוסק במצוה.

סעי' ה' - היה עוסק באכילה, מרחץ, תספרת, מהפך בעורות, עוסק בדין, והגיע זמן ק''ש להרמב''ם לא חייב להפסיק אם יש שהות לקרא אח''כ, ולהראב''ד חייב להפסיק ולקרא.

במשנה סוכה לח. מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שולחנו. פירוש צריך להפסיק באמצע האכילה וליטול לולב. והקשתה הגמ' ממשנה שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון ואם התחילו אין מפסיקין. ע"כ. ולמה בלולב יפסיק, אמר רב ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק אמר רב ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבי זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא אמר (רבא) [רבי זירא] לעולם כדקאמר מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביום טוב שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב דאי סלקא דעתך ביום טוב ראשון מי שרי. ופסק הראב"ד כר' זירא שכל החילוק אם יש שהות או אין שהות זה במילתא דרבנן אבל במצוה מהתורה כמו ק"ש אפילו יש שהות אחר שיגמור העסק שמתעסק בו לקרא ק"ש צריך להפסיק מיד ולקרא. אבל הרמב"ם פסק כרבא שגם במצוה דאוריתא כמו לולב או ק"ש אם יש שהות לא צריך להפסיק, וגם ר' זעירא לא חולק על רבא אלא שמשאיר את תירוץ רב ספרא על האוקימתא הראשונה . וכ"כ בפ"ב מהלכות ק"ש היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיו עוסקין בדין גומר ואחר כך קורא ק"ש ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח. עוד כתב הב"י באי נמי שר' זירא חולק עם רבא וסובר שבדאורייתא אפילו יש שהות צריך לפסוק, וכ"פ הרמב"ם כר' זירא ומה שכתב הרמב"ם שלא חייב לפסוק מדובר באופן שהתחיל בהיתר, וכ"כ הר"ן, אבל אם התחיל באיסור חייב לפסוק. וגם אם יש שהות מצוה שיפסיק כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה. וזה שכתב ר' זירא דילמא מצוה לאפסוקי.

וכ''פ מרן היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקים בדין, להרמב"ם גומר ואח"כ קורא ק"ש, ואם היה מתירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא, ה"ז משובח. ולהראב"ד, מפסיק וקורא אע"פ שיש שהות לקרות. (וע"ל סי' רל"ה).

וכתב המ"ב (ס"ק כב') גומר ואח"כ קורא דוקא כשהוא משער שישאר לו זמן לקרות ומה שכתב ואם היה מתירא ר"ל שמתירא שמא אין השערתו מכוונת היטב:

עוד כתב (ס"ק כג') שהסכמת רוב האחרונים כמו שכתב הב"י בהסבר דברי הרמב"ם באי נמי דבמילתא דאורייתא תלוי אם התחיל בהיתר או באיסור וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר אבל אם התחיל לאחר שעלה עה"ש דהתחיל באיסור פוסק לק"ש דהוא דאורייתא אבל לא לברכות ולא לתפלה ואח"כ כשגומר המלאכה קורא הק"ש עם הברכות ומתפלל ודוקא שעדיין ישאר לו שהות אבל אם רואה שהזמן עובר צריך להפסיק ומיד וכל מקום שאינו פוסק אפילו יעבור זמן תפלה בצבור אינו חייב להפסיק. ולענין אכילה משמע מן המחבר בסימן פ"ט ס"ה דס"ל לעיקר הדין דמאכילה צריך לפסוק תיכף משעלה עמוד השחר ואפילו אם התחיל בהיתר ולא מהני שום עצה כ"ז שלא התפלל:

ומה שכתב מרן שגם באכילה אם התחיל בהיתר והגיע זמן ק"ש גומר כתב במ"ב (ס"ק כד') שזה נכון לק"ש של ערבית שאם התחיל בהיתר ויש שהות יכול לגמור. וכתב בביה"ל (ד"ה היה עוסק) שכתב המ"א שהמחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד אם כל העיסוקים הללו אסורים להתחיל מעלות השחר או חצי שעה קודם עלות השחר כמו במנחה. לדעת הרמב"ם אסורים רק מעלות השחר ולראב"ד אסור להתחיל גם בשחרית חצי שעה קודם ואם התחיל צריך להפסיק במילתא דאורייתא אפילו שיש שהות לקיים המצוה אחר העיסוק. ולפי"ז אם התחיל בכל אלו חצי שעה קודם צאת הכוכבים צריך להפסיק גם לרמב"ם ולקרא ק"ש. עוד כתב שכתב הגאון מליסא בשאר מלאכות שאינם בורסקי ומרחץ אסור להתחיל חצי שעה קודם עלות השחר. וכתב הביה"ל שמהרמב"ם ושאר אחרונים לא משמע כן ומותרת כל מלאכה עד עלות השחר. וכתב ולדינא צריך עיון בזה. (ובהלכה ברורה אות ו' כתב שאם התחיל במלאכה קודם זמן ק"ש אפילו סמוך לזמן ק"ש אינו צריך להפסיק שהגיע זמן ק"ש, אלא אם כן חושש שמא עד שיסיים לא יספיק לקוראה בזמנה. ע"כ. ומשמע מדבריו שמותר להתחיל תוך חצי שעה קודם עלות השחר כל מלאכה).

עוד כתב (ס"ק כד') ובק"ש של ערבית ודאי אם התחיל בכל אלו החמשה דברים בתוך החצי שעה שקודם צאת הכוכבים מפסיק מיד וכשיצאו הכוכבים יקרא ק"ש בלא ברכותיה ואח"כ גומר אכילתו או שאר דבר ואח"כ קורא ק"ש וברכותיה ומתפלל וכדלקמן בסימן רל"ה ס"ב עי"ש בהפמ"ג:

עוד כתב (ס"ק כה') שסברת הראב"ד שסובר אפילו שהתחיל בהיתר כיון שהגיע הזמן אפילו יש שהות צריך לפסוק משום דגזרינן שמא ימשך בהם ויעבור זמן ק"ש. אבל בתפילת המנחה שהיא דרבנן כיון שיש שהות אפילו התחיל באיסור לא גזרו שמא ימשך.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה