מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות השחר · סימן מו
סעי' א' - מדין הגמ' מברך ברכות השחר על כל פעולה בשעה שעושה אותה.
כתב הטור גרסינן בברכות ס: כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו'. כי שמע קול תרנגולא לימא הנותן לשכוי בינה וכו'. וכתב הטור ששכוי הוא לב האדם וע"י בינת הלב מבחינים בין יום ללילה ותיקנו לברך ברכה זו בשמיעת קול תרנגול כיון שגם התרנגול מבין וגם נקרא בערביא שכוי. וכ"כ רבנו יונה והרא"ש. עוד בגמ' וכי אסיר המייניה לימא אוזר ישראל בגבורה. ופירוש וכי אסר המייניה כתב הב"י, כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' מא) בשם הראב"ד דהיינו כשלובש המכנסים. אבל הרמב"ם (תפלה פ"ז ה"ו) כתב דהיינו כשחוגר חגורו. וזה לשון הרא"ה (פקדת הלוים פ"ט עמ' קפ"ח) כי אסר המייניה פירוש הוא האבנט שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה: כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה. וכתב הב"י שנהגו כל העולם לאומרה אע"פ שאינם עוטרים מצנפת כמו שכתב התוס' (ד"ה כי פריס) שהוא הדין לכל כובע ולכל כיסוי. וטעם הברכה כתב הב"י כיוון שאסור ללכת בגילוי ראש, או מידת חסידות שלא לילך בגילוי הראש, וכיוון שרק ישראל מצווים בכך אנו מודים שעטרנו ופארנו שצונו בכך. (אולם בתוס' שם משמע שהברכה על הנאת הלבישה כמו מלביש ערומים. ואפשר שכונת הב"י לפרש הנוסח עוטר ישראל שמשמע שאנו מודים על דבר הניתן לישראל ולא כמו מלביש ערומים שהיא ברכה כללית, ובלא טעם זה לא היו מתקנים ברכה על הנאת לבישת הכובע שהרי הוא נכלל במלביש ערומים). עוד כתב הב"י שברכות אלו פותחות בברוך אע"פ שברכה הסמוכה לחברתה לא פותחת בברוך, שאני הכא שמעיקרא לא נתקנו לברכם סמוכות אלא כששומע קול תרנגול וכו'. ועוד שהם ברכות קצרות כמו ברכת הפירות. כתב הטור צריך לומר ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתך, ויהי רצון בוא"ו שברכה אחת היא עם המעביר שינה, שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה שאינה סוף ברכה. וכתב הב"י שכ"כ התוס' וכתבו שנחשב מעין פתיחה סמוך לחתימה במה שחותמים ותגמלני חסדים טובים, שגמילות חסד של הקב"ה שמעביר שינה מן האדם. וחותם בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל, ולא כהרא"ה שכתב שאינה ברכה לחתום בה בשם.
וכ''פ מרן כשיעור משנתו, יאמר: אלהי נשמה; כשישמע קול התרנגול, יברך: הנותן לשכוי בינה; כשלובש, יברך: מלביש ערומים; כשיניח ידיו על עיניו, יברך: פוקח עורים; כשישב, יברך: מתיר אסורים; כשזוקף, יברך: זוקף כפופים; כשיניח רגליו בארץ, יברך: רוקע הארץ על המים; כשנועל מנעליו, יברך: שעשה לי כל צרכי; כשהולך, יברך: המכין מצעדי גבר; כשחוגר חגורו, יברך: אוזר ישראל בגבורה, הגה: או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה; (ב"י בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת בראשו, יברך: עוטר ישראל בתפארה; כשיטול ידיו, יברך: ענט"י; כשירחץ פניו, יברך: המעביר שינה מעיני וכו' ויה"ר וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל. אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני, עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל, שהכל ברכה אחת היא.
וכתב המ"ב קודם בואו לבהכ"נ בעוד שהוא עדיין בחצר בהכ"נ יאמר בבית אלהים נהלך ברגש. וירגיש וירתיע עצמו בהכנסו לבהכ"נ מרוב פחדו וימתין וישהה מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואח"כ יכנס [שע"ת בשם פע"ח]:
עוד כתב (ס"ק א') תקנו חז"ל ברכות השחר כיון שאסור להינות מהעולם הזה בלא ברכה לכן תקנו ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו.
עוד כתב (ס"ק ב') מברך אלוהי נשמה דווקא כשמתעורר מסוף שנתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה.
עוד כתב (ס"ק ג') צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו.
עוד כתב (ס"ק ד') בנוסף למה שכתב הטור שברכת הנותן לשכוי הכוונה ללב האדם, גם יש לאדם בשמיעת התרנגול הנאה שיודע שהוא קרוב ליום.
עוד כתב (ס"ק ה') שברכת מלביש ערומים לאו דווקא כשישן ערום אלא גם כשלובש מלבוש העליון מברך ברכה זו.
עוד כתב (ס"ק ו') מה שכתב מרן כשיניח ידו על עיניו יברך פוקח עורים לא יניח ידו ממש אלא עם החלוק כיון שאסור להניח ידו על עיניו קודם נטילה.
עוד כתב (ס"ק ח') שכונת הרמ"א לובש האבנט, היינו מכנסיים.
עוד כתב (ס"ק ט') שהזכיר ישראל בשני ברכות עוטר ישראל ואוזר ישראל שבאלו השניים הם בישראל לחוד שהם משום צניעות, הכובע, וכן האבנט שלא יהא ליבו רואה את הערוה.
עוד כתב (ס"ק י') לומר ותרגילנו בתורתך וכו' בלשון רבים. (ובהליכות עולם ח"א עמו' נו' כתב שמי שהורגל לומר ברכה זו בלשון רבים יש לו על מה שיסמוך).
סעי' ב' - ועכשיו נהגו לסדרם בבית הכנסת.
כתב הטור ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרן בבה"כ, וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן תקנו שיסדרום בבה"כ ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן. אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן. וכתב הב"י שכן כתב הרא"ש. ומה שלא מברכים עליהם עובר לעשייתם כתב הרא"ש שברכה של הודאה ושבח יכול לברך אח"כ. אולם הר"ן הקשה מברכת הברקים שצריך להיות בתוך כדי דיבור, ולכן כתב שאין ברכות אלו כברכות של שמיעה וראיה אלא על מנהגו של עולם מברך, ולכן לא צריך להיות תיכף. (נמצא שברכת שבח והודאה לדעת הרא"ש לא צריכה להיות תיכף ולדעת הר"ן אם היא על שמיעה או ראיה צריך להיות תיכף, אבל אם היא על מנהגו של עולם לא שייך בזה תיכף. וצריך לומר שמרן פסק כאן כדעת הרא"ש, שהרי בסעי' ח' חשש מרן לדעת הרמב"ם שברכות השחר אינם על מנהגו של עולם ומחמת כן פסק שלא מברך אם לא שמע קול תרנגול. וכאן פסק שמסדרם בבית הכנסת. ולרמב"ם אליבא דהר"ן צריך לברך תיכף כששומע, אלא ודאי סובר מרן כדעת הרא"ש שברכות השבח וההודאה לא צריך לברכם תיכף. אומנם עדיין צ"ב לדעת מרן והרא"ש מה שהקשה הר"ן מאי שנא מברכת הברקים והרעמים שצריכים להיות תיכף).
וכ''פ מרן עכשיו, מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, נהגו לסדרם בבהכ"נ ועונין אמן אחריהם, ויוצאים ידי חובתן.
וכתב המ"ב (ס"ק יא') שברכת על נט"י מבואר בסימן ו' ס"ק יא' שיש לברך בביתו מיד בקומו.
עוד כתב (ס"ק יב') אם לא ענה אמן אחר הברכה וכיון לצאת ידי חובה יצא ידי חובה בדיעבד.
עוד כתב (ס"ק יג') שגם הבקי יכול לצאת ידי חובה כששומע ומכוין, והלבוש מחמיר שיהיו עשרה. ובזמנינו המנהג שכל אחד מברך לעצמו.
סעי' ג' - חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות.
כתב הטור מגמ' מנחות מג: רבי מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום. שבזמן דוד המלך ע"ה היו מתים מאה נפשות בכל יום עד שתקן דוד מאה ברכות, ועל כן תיקנו חכמים ברכות השחר על סדר העולם והנהגתו להשלים מאה ברכות בכל יום, ושלא יהנה מהעולם הזה בלא ברכה שלא יבא לידי מעילה. וכתב הב"י שמנין הברכות מברכת המפיל והתפילות והסעודות עולה למאה וחמש ברכות ובתעניות שחסר שמונה מחמת סעודה אחת שאינו סועד נשארו תשעים ושמונה ברכות. (לכאורה החשבון הוא מאה וחמש פחות שמונה נשאר תשעים ושבע ברכות. ואולי מחשיב עננו שמוסיף הש"צ בתפלה ושומעים הציבור ויוצאים בה). והשתים שחסרים משלימן כשמברך על ציצית ותפילין במנחה. ובשבת שחסר חמש עשרה ברכות אמרו בגמ' שם שמשלימן בפירות ומיני בשמים. וכתבו השבולי הלקט בשם גאון, והגהות מימוניות בשם רא"ם, והרא"ש, שכששומעים ברכות התורה וההפטרה ועונים אמן עולה להם למנין מאה ברכות, שבברכות התורה שחרית ומנחה לפניה ואחריה יש עשרים ברכות ועוד שבע ברכות ההפטרה ביחד עשרים ושבע ברכות. והגהות מימוניות כתב שצריך לשמוע הברכה, אבל הב"י כתב שכמו שיכולים לענות אמן אף על פי שלא שמעו את הברכה כיון שיודעים איזה ברכה סיים, כמו באלכסנדריא של מצרים, א"כ גם לענין שיצא ידי חובת ברכה יוצא בכך כאילו ברך אף שלא שמע את הברכה. (ובאופן שרוצה לצאת י"ח הברכה ממש ולא רק להשלים מאה ברכות צריך לשמוע את הברכה כדי שיוכל לענות אמן. וכמ"ש מרן בסימן קכד' סעי' ח'). ואם הוא מתענה בשבת שחוץ מחמש עשרה שחסרים בכל שבת, עוד חסר לו שש עשרה ברכות של שתי סעודות שביחד הם שלושים ואחד, ואפילו ששומע ברכות התורה וההפטרה שהם עשרים ושבע , חסר עדיין ארבע, משלימן בברכת ציצית במנחה, וברכה על ציצית בשחרית על טלית קטן, ובברכות הריח. (לכאורה משמע מכאן שבעלמא לא מברך על טלית קטן, וצ"ע מאי שנא שכשמתענה בשבת יברך, ואולי סובר דבעלמא אמרינן שיפטרנו בברכת הטלית גדול, ורק כאן שחסר לו ברכה יברך ולא נחשב גורם לברכה שאינה צריכה כיון שצריך להשלים מאה ברכות).
וכ''פ מרן חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות.
וכתב המ"ב (ס"ק יד') שבשבת אם אין לו פירות יוצא על פי הדחק במה שמכוין לשמוע ברכות התורה ועונה אמן. עוד כתב בשם המ"א שלא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצות מאה ברכות. (אמנם במג"א כתב דאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה כדי להשלים מאה ברכות, גם מה שכתב לברך על טלית קטן בפני עצמו אין נראה לי להרבות בברכות. ע"כ. ממה שכתב אין נראה לי משמע שרוצה להחמיר בחשש ברכה שאינה צריכה ומה שאוסר הוא ספק ברכה לבטלה ולא חשש ברכה שאינה צריכה. ועכ"פ הב"י התיר לגרום ברכה שאינה צריכה על ט"ק כנ"ל. וכן בחזון עובדיה ברכות עמוד ח' כתב להתיר בשבת להניח הפירות שהובאו לפניו לאחר ברכת המזון להשלים מנין מאה ברכות). עוד כתב המ"ב שביום כיפור אחר כל החשבונות חסר שלוש ברכות וישלים ע"י ברכת הבשמים באופן שמסיח דעתו בין כל ברכה, או בברכת אשר יצר, ובשעת הדחק יוצא בחזרת השליח ציבור.
סעי' ד' - מברך שלא עשני גוי, עבד, אישה, והנשים שעשני כרצונו. וגר לא מברך שלא עשני גוי.
עוד בגמ' מנחות מג: חייב אדם לברך בכל יום שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה. ואף שאשה ועבד שוים ששניהם חייבים במצוות עשה שהזמן גרמא, עכ"פ העבד זול יותר. והב"י כתב שהטעם הוא כיון שהוא חשוד על הגזל, ואין לו זכות אבות, ואסור בבת ישראל. עוד כתב הב"י בשם רבי דוד אבודרהם שכתב בשם הרמ"ה שגר לא מברך שלא עשני גוי שהרי עשאו גוי מתחילת ברייתו. וכן אם היהודי עבד שבוי אעפ"כ מברך שלא עשני עבד שאין הברכה על העבדות אלא שהעבד לא חייב במצוות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים. וכ"כ באורחות חיים. עוד כתב הטור ונהגו הנשים לברך שעשני כרצונו ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה.
וכ''פ מרן צריך לברך בכל יום: שלא עשני עובד כוכבים; שלא עשני עבד; שלא עשני אשה. הגה: ואפי' גר (כותים) היה יכול לברך כך (ד"ע), אבל לא יאמר: שלא עשני עכו"ם, שהרי היה עכו"ם מתחלה, (אבודרהם). והנשים מברכות: שעשני כרצונו.
וכתב המ"ב (ס"ק טז') אם הקדים שלא עשני אשה או הקדים שלא עשני עבד יש אומרים שלא יכול לברך שלא עשני גוי שבכלל מאתים מנה, אבל הרבה אחרונים חולקים וסוברים שיכול לברך. (וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד נד' שרשאי לברך וכ"כ בהלכה ברורה אות ט').
עוד כתב (ס"ק יח') שיש חולקים על מה שכתב הרמ"א שגר יכול לברך שעשני גר, כיון שמה שהתגייר הוא בחירתו שלו. ולכ"ע יכול לברך שלא עשני עבד, ואשה, כיון שהוא עדיף מהם שהם לא יכולים לבחור ולהיות בר חיובא. ממזר וסומא יברכו כל הברכות שהרי חייבים בכל המצוות. וטומטום ואנדרוגינוס לא יברכו שלא עשני אשה, מחמת הספק . (ובהליכות עולם ח"א עמוד נא' כתב, סומא המברך פוקח עורים אין מוחים בידו, ולכתחילה אם בא לשאול מורים לו שלא יברך. וכ"כ בהלכה ברורה אות יז').
סעי' ה' - קדם ובירך זוקף כפופים קודם מתיר אסורים לא יברך מתיר אסורים.
כתב הטור בשם רב עמרם שאם ברך זוקף כפופים קודם מתיר אסורים שוב לא מברך מתיר אסורים. וכתב הטור איני יודע למה. והב"י השיב כיון שזוקף כפופים מברך כשעומד ממטתו, א"כ לא יכול לברך שוב מתיר אסורים שהיא ברכה על התרת חבלי שינה שהיה קשור בהם שבכלל מאתים מנה. וכ"כ מהר"י אבוהב.
וכ''פ מרן אם קדם וברך: זוקף כפופים קודם שברך: מתיר אסורים, לא יברכנה.
וכתב המ"ב (ס"ק כ') שטוב שישמע אח"כ הברכה מאחר ויכוין לצאת ידי חובה. עוד כתב שאם בשעה שאמר ברוך אתה ה' כוונתו היתה לומר זוקף כפופים ועדיין לא ברך מתיר אסורים, לא יסיים מתיר אסורים אלא יסיים זוקף כפופים אע"פ שיפסיד ע"י כך את ברכת מתיר אסורים, (כיון שלדעת הרמב"ם בסימן רט' עיקר הברכה היא מה שמכוין בשעה שאומר שם ומלכות). עוד כתב שאם נכשל בלשונו וסיים ברכה אחרת ומיד תיקן תוך כדי דיבור יש אומרים שיצא שהרי תיקן, ויש מסתפקים לומר שלא יצא י"ח הברכה הראשונה, כיון שברגע שסיים בברכה אחרת נחשבת לו לברכה, שהרי הוא צריך לברך את אותה ברכה וסדר הברכות לא מעכב, ומה שתיקן לבסוף לא יחשב לתיקון. (עיין מג"א סימן רט' ס"ק ה' וביד אפרים שם. ושע"ת כאן. ולהלכה נראה דסב"ל ולא יברך שניהם גם מה שנכשל בלשונו וגם מה שתיקן). עוד כתב שאם בירך ברכה מברכות השחר מתחילתה ועד סופה וניזכר שאין זה מקומה, וסיים בתוך כדי דיבור הברכה שצריכה להיות על הסדר, לכ"ע יצא י"ח הברכה שברך קודם התיקון ויחזור לברך הברכה השניה כיון שסדר הברכות אינו מעכב. חוץ ממתיר אסורים שצריך להיות קודם זוקף כפופים, ואם אמר זוקף כפופים ותיקן תוך כדי דיבור מתיר אסורים. יצא ידי חובת זוקף כפופים ולא יברך מתיר אסורים, משום שבכלל מאתים מנה, כנ"ל.
סעי' ו' - הנותן ליעף כח לדעת מרן לא אומרים, והמנהג לאומרה.
כתב הטור שבסידורי אשכנז יש את ברכת הנותן ליעף כח, וכתב הב"י אע"פ שיש סמך יפה לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה, ומצאתי שכתב האגור (הל' ברכות סי' פז) שראה מקטרגים עליה מטעם זה, והרמב"ם וסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן:
וכ''פ מרן יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין. הגה: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה.
וכתב המ"ב (ס"ק כא') שכן הסכימו האחרונים כמ"ש הרמ"א לאומרה. (וכ"כ בהלכה ברורה אות יד' שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לברך בשם ומלכות).
וכתב המ"ב (ס"ק כב') שאפילו היה ער כל הלילה יברך הנותן ליעף כח. כיון שאנו מברכים על מנהגו של עולם.
סעי' ז' - אין להוסיף על ברכות השחר ברכות נוספות.
כתב הב"י שיש בקצת סידורים ברכת מגביה שפלים וכתב הב"י נראה בעיני דאין לברך ברכה זו כלל והמברך אותה טועה הוא ואע"פ שאחר שכתבתי זה מצאתיה בספר העיטור (הל' ציצית ש"ג ח"ב עז.) במקומי אני עומד שאין לברך אותה וכן כתב בשבלי הלקט (תפלה סי' ד) שרב עמרם גאון הסיר מגביה שפלים. כתוב בעיטור (שם) המברך סומך נופלים טעות הוא: כתב האגור (הל' ברכות סי' פז) ראיתי בסידור טליאני וקטאלני וספרדים, הרבה ברכות שלא הוזכרו בגמרא ולא בפוסקים ואין להם ראיה:
וכ''פ מרן יש נוהגים לברך ברכות אחרות, נוספות על אלו, וטעות הוא בידם.
סעי' ח' - לדעת מרן לא מברך ברכות השחר אם לא נתחייב והמנהג לברך.
כתב הב"י, לדעת הרא"ש והתוס' ברכות שהם להנאתו של אדם כמו מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי, לא מברך אם לא נהנה. אבל שאר ברכות כמו הנותן לשכוי בינה ורוקע הארץ והמכין מצעדי גבר שהם על סידור העולם מברך אע"פ שלא שמע תרנגול ולא הלך על הארץ. ומה שאמרה הגמ' שמע קול תרנגול אומר וכו' משמע דוקא שמע כתב הגה"מ שלעולם אפילו לא שמע והגמ' באה לאפוקי אם נמצא במדבר שאין שם תרנגול או שהוא חרש שלא יברך וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו. (ולכאורה לפי"ז במקום שאין תרנגול איך אנו מברכים, ולח"א שהביא המ"ב ס"ק כה' שחרש יברך כשיאור היום, נמצא שמה שלא מברך במדבר מיירי בשעת החשכה אבל כשיאור היום ומבחין בין יום ללילה מברך בלא תרנגול ואפילו במדבר. רק לפי"ז במקום שאין תרנגול לא יברך קודם שיאיר היום ופסק מרן בסימן מז' סעי' יג' שקודם שהאיר היום לא מברך הנותן לשכוי בינה ומקורו מהרא"ש, ומשמע אפי' במקום שיש תרנגול. אולם בהלכה ברורה אות כ' כתב המשכים לקום מברך כל ברכות השחר אחר חצות לילה). ולדעת הכל בו כל הברכות מברך עליהם אפילו לא נהנה וכתב שכך פשט המנהג וכן הנהיגו רב נטרונאי ורב עמרם ושאר הגאונים, שלא מברך על עצמו אלא על כל העולם מברך את השם, וכתב הר"ן שכ"כ הרמב"ן, אבל לדעת הרמב"ם לא מברך אף ברכה אם לא נתחייב בה ואפילו הברכות שנתקנו על סידור העולם. וכתב הב"י וכיון דאיכא פלוגתא במילתא , אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה ונראה לי שטוב לאמרה בלא הזכרת השם.
וכ''פ מרן כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם. הגה: וי"א דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות. (טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו). (ומה שכתב המציין על הרמ"א, רא"ש, לכאורה אין כן דעת הרא"ש שמחלק לומר שיש ברכות שאם לא נהנה מהם לא מברך, וכנ"ל. ובהלכה ברורה אות טז' כתב מנהג ישראל לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב בהם כלל).
וכתב המ"ב (ס"ק כד') שברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה לא יברך אם היה ניעור כל הלילה אלא ישמע מאחר ויכוין לצאת. ואם ישן בלילה ששים נישמין לכו"ע יש לו לברך אותם: (אולם בהלכה ברורה סימן מז' אות כג' ובבירור הלכה כאן עמוד שנט', כתב שלמנהג הספרדים מברך בעצמו ברכות השחר וברכות התורה ולא צריך לשמוע מאחר).
עוד כתב (ס"ק כה') אפילו נמצא במדבר או שהוא חרש שאינו שומע קול תרנגול מברך. ובחיי אדם כתב דחרש ימתין מלברך ברכה זו עד שיאור היום: סומא מברך ברכת פוקח עורים . (אולם בהליכות עולם ח"א עמוד נא' כתב סומא המברך פוקח עורים אין מוחים בידו, ולכתחילה אם בא לשאול מורים לו שלא יברך. וכ"כ בהלכה ברורה אות יז' ).
סעי' ט' - לא יקרא פסוקים קודם ברכות התורה אפילו שאומרם דרך תחנונים.
כתב הטור להקשות איך מברכים ברכות התורה אחר שאמרו פסוקים, ולכן נהג בעצמו לומר ברכות התורה אחר ברכת אלהי נשמה. וכתב הב"י שכתב האגור בשם מהר"ם שברכות התורה צריך דוקא ללימוד אבל לא לתפילה וסליחות אפילו אומר פסוקים. וכ"כ מהר"י מולן שכך נהגו באשכנז. אולם הראב"ד כתב שצריך לברך וכ"כ באורחות חיים שקודם שאומרים סליחות צריך לברך ברכות התורה.
וכ''פ מרן לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה, אעפ"י שהוא אומרם דרך תחנונים. ויש אומרים שאין לחוש, כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים, ונכון לחוש לסברא ראשונה. הגה: אבל המנהג כסברה אחרונה, שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכות, וכן בכל יום כשנכנסין לבהכ"נ אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה. ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר, ואין לשנות (וכן משמע בתוס' ומרדכי פ"ק דברכות).
וכתב המ"ב (ס"ק כז' כח') שגם לדעת הרמ"א יש לנהוג בימי הסליחות לומר ברכות התורה קודם, אף שהמהרי"ל כתב שמנהג אשכנז לומר הסליחות קודם ברכות התורה, המנהג היום להחמיר בזה. (ולפי"ז מה שמצויין אות ו' של הד"מ על המהרי"ל וכתב הד"מ וכן המנהג . הוא ט"ס, וצריך להיות על דברי הטור). (וכ"כ בהלכה ברורה אות כד' נכון להחמיר שלא יאמרו פסוקי תפילה או סליחות קודם ברכות התורה, ומי שנוהג להקל בזה יש לו על מה לסמוך).
עוד כתב המ"ב (ס"ק כט') שיש מברכים ברכות התורה אחר אלהי נשמה ולא לפניה כיון שהיא סמוכה לברכת אשר יצר. וכתב ע"ז הפמ"ג דנהרא נהרא ופשטיה:
בהמשך - אומרים קודם התפילה שמע ישראל וברוך שם להקדים ק''ש דאוריתא כמה שאפשר.
כתב הטור אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והיה מכוין לצאת בו י"ח ק"ש. משום שפעמים כשעושין קרוב"ץ מתעכבים מק"ש עד אחר זמנה ואמר שהיה יוצא בזה כדאיתא בברכות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. וכתב הב"י כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד נראה שהוא מכוין עכשיו ליחד ולא רק אומר ספור דברים. והקשה הב"י איך יתכן שיעשו קרובץ ויקראו ק"ש בשנית לאחר הזמן, שהרי מוכח מירושלמי שאין לעשות כן לקרא ק"ש אחר הזמן אע"פ שקראו בזמנה, ממה שרצה רב אחא למחות בציבור שקראו ק"ש אחרי שלוש שעות אפילו שקראו קודם, שלא ילמדו מהם ההדיוטות לקרא ק"ש אחרי הזמן. ותירץ שרצה למחות אבל לא מחה ולכן גם אנו כשקורה כזה מקרה לא מוחים. א"נ אע"פ שימחו בידם לא ישמעו להם . (משמע שלכתחילה אין לקבוע מנין לשעה כזו שחוזרים לקרא את הק"ש שלא בזמנה). ומ"ש הטור כדאיתא בברכות שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא. הוא בריש פרק היה קורא (יג:) והטעם לפי שהיה לומד עם תלמידיו וכשהיה מגיע זמן ק"ש לא היה רוצה להפסיק מלמודו אלא לקרות פסוק ראשון בלבד דהוי דאורייתא. וכתב הרא"ה שרבי היה חוזר וקורא את שמע בברכותיה אע"פ שיצא י"ח קריאת שמע מהתורה כשקרא פסוק ראשון, מ"מ היה חוזר וקורא קריאת שמע מדרבנן בברכות. וכתב שדוקא רבי שתורתו אומנותו ודחוק בגרסתו אבל הציבור עדיף שיקראו את הקריאת שמע שהיא דאורייתא עם ברכות ובתחילת התפילה יאמרו ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים ה' אלהינו ה' אחד, בלא שמע ישראל. וכן כתב באוהל מועד בשם הרמב"ן. וכתב הב"י שעכשיו נהגו העולם לומר פסוק ראשון של ק"ש כרבי יהודה הנשיא משום דק"ש בציבור הוי אחר הנץ החמה ולכך קורין אותו פסוק קודם שמא שעת קריאת אותו פסוק יהיה קודם הנץ החמה. ואפילו אם יהיה אחר הנץ מכל מקום טוב למהר ולהקדים ק"ש דאורייתא כל מה שאפשר. וגדולה מזו נראה מהירושלמי שכתבתי בסמוך שהיה מנהגם בציבור לקרות קריאת שמע בזמנה ואח"כ חוזרים וקורין אותה עם ברכותיה ואע"פ שבתחלה קראוה כולה. והטעם לפי שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע אלא ברכות השבח הן. וגדולה מזו ומזו מצאתי להרשב"א בתשובה (ח"א סי' מז ושיט) וזה לשונו הא דתנן (שם.) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואע"פ שאינו קורא ק"ש שהברכות לא נתקנו על ק"ש תדע שהרי אינו מברך על ק"ש. וכן כתב בארחות חיים (הל' ק"ש סי' יג ויד) בשמו דהא דתנן (כב:) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמן מהטעם הנזכר. הילכך מנהג דידן מנהג ותיקין הוא.
וכ"פ הרמ"א וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו': בשכמל"ו, כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה (טור).
וכתב המ"ב (ס"ק ל') ואפי' המשכימים בבוקר קודם עמוד השחר ובאותו זמן בודאי אינו יוצא בזה ידי ק"ש, אעפ"כ אומרים שמע ואחריו ברוך שם וכו'.
עוד כתב (ס"ק לא') שיכוין שלא לצאת י"ח קריאת שמע, אלא אם כן ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש, אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור שבצבור יקרא כל השלשה פרשיות ובברכותיה כמו שתקנו חז"ל לכתחלה. וכתב בביה"ל (ד"ה כי לפעמים) שהגר"א סובר כדעת הרא"ה שלא יאמר ק"ש בלא ברכות ולכן סובר שיש לומר ואומרים פעמים בכל יום ד' אלקינו ד' אחד, בלא שמע ישראל. וכתב הביה"ל שאם מכוין שלא לצאת אפשר שגם הוא יודה שאפשר לומר. (אולם מהב"י משמע שאפילו לא יעבור זמן ק"ש עדיף להקדים כל מה שאפשר, ולקרא פסוק ראשון של ק"ש ויכוין לצאת י"ח קריאת שמע דאוריתא. ובהליכות עולם ח"א עמוד קג' כתב נהגו לומר פסוק שמע ישראל, וברוך שם, באמירת הקורבנות. ומדבריו במקורות משמע שאם יודע שיספיק לקרא ק"ש בעונתה בברכותיה, לא מכוין לצאת י"ח בק"ש דקורבנות). עוד כתב המ"ב ובמקום שירא שהצבור יעברו זמן ק"ש יכוין לבו כדין ק"ש ויכוין לצאת בזה המצות עשה דק"ש, דבמצוה דאורייתא קי"ל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה וי"א שיקרא כל הפרשה ראשונה ויותר טוב שאז יקרא כל השלשה פרשיות כמו שכתב הפר"ח כדי להזכיר יציאת מצרים בזמן ק"ש ובח"א בכלל ח' דין ז' הסכים להפר"ח: וכתב בביה"ל (ד"ה ויוצא בזה) ונ"ל דאפילו אם הוא ירא שיעברו זמן ק"ש לפי החשבון שמחשבין שלוש שעות מעמוד השחר שהוא זמן מוקדם יותר, יכוין לצאת עתה ידי ק"ש, דלא מיבעי לדעת הפוסקים דחושבין מעה"ש דשפיר עביד, ואפילו לדעת הפוסקים דחושבין מהנץ, ג"כ יש לסמוך על דעת הב"י והרמ"א, והא"ר מסכים עמהם דאפילו אם הצבור לא יעברו זמן ק"ש אעפ"כ מותר לכוין לצאת בזה עיין בב"י: (אולם בהלכה ברורה סימן נח' סעי' ד' כתב שאין נכון לכתחילה לקוראה בלי ברכותיה, ואם יש ספק אם יספיק לקוראה בברכותיה בזמנה, יקראנה קודם בלא ברכות ויעשה תנאי שאם יספיק לקוראה בזמנה בברכותיה תהא קריאתו עכשיו כקורא בתורה. ע"כ. ואין זה סותר לדעת הב"י הנ"ל שכתב שמצוה להזדרז ולקראת ק"ש כמה שיותר מוקדם שלכאורה כשעושה תנאי זה אומר שלא מכוין לצאת עכשיו כלל אם יגיע לקרא בזמן, והרי לדעת הב"י מצוה לקרא עכשיו כמה שיותר מוקדם, ועדיף שיקרא בלא שום תנאי, יש לומר שבאופן זה שקורא עתה את כל הקריאת שמע ולא משייר את הק"ש שהיא מדרבנן דהיינו שאר הפרשיות לקוראם בברכות גם מרן מודה שאין לעשות כן לכתחילה להשאיר הברכות ללא חיוב של ק"ש כלל אפילו מדרבנן. ומה שכתב שטוב להקדים ולקרא זה דוקא בפסוק ראשון שהוא מהתורה, ומשייר לברכות את ק"ש מדרבנן שהיא שלוש פרשיות. רק שלפי זה כשעושה תנאי יאמר, שאם יגיע לקרא ק"ש בברכותיה בזמן יצא עכשיו רק ידי חובת ק"ש דאוריתא בפסוק ראשון בלבד, ואם לא יגיע הוא מכוין לצאת עתה ידי חובת כל הפרשיות).
עוד כתב (ס"ק לב') אם הוא ירא שהצבור יעברו גם זמן ברכות ק"ש אין לו להמתין עליהם כלל כי יפסיד על ידם הברכות וגם הזמן תפלה שהוא ג"כ לכתחלה רק עד ארבע שעות כדלקמן בסימן פ"ט אלא יקרא בזמנה בברכותיה ויתפלל ביחידי:
עוד כתב (ס"ק לג') עיין בדגול מרבבה וכן בחידושי רע"א שכתבו דבחול לא יכוין לצאת אא"כ הניח תפילין מקודם דכל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ופשוט דאם א"א לו להניח תפילין עתה מאיזה ענין אל ימנע מחמת זה המ"ע דק"ש כי תפילין וק"ש שתי מצות הם ואין מעכבין זה את זה ואפילו איסורא ליכא דלא אמרו כל הקורא ק"ש וכו' רק במזיד ולא כשיש לו איזה אונס כמו שכתב הלבוש בסימן נ"ח עי"ש.