אור ברסלב

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הוספות

הלכות ברכות

שיעור כללי מראש הכולל הרה''ג אליהו דיגורקר ראש הכולל - בעניין אם חיוב התפילה הוא דאוריתא וטעם החיוב

בעניין אם חיוב התפילה הוא דאוריתא או דרבנן, מצאנו בזה מחלוקת הראשונים.

לדעת הרמב"ם בסה"מ (מצוה ה') מצוות תפילה דאורייתא. שכתב: שצוונו לעבדו, ונכפל זה הציווי פעמיים באומרו ועבדתם את ה' אלוהיכם, ואומר אותו תעבודו וכו' ומביא לשון הספרי שלעבדו זו תפילה.

וכ"כ בפ"א מהלכות תפילה ה"א: מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' וכו', מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה, שנא' לעבדו בכל לבבכם, ואמרו חכמים איזו עבודה שבלב זו תפילה.

וממשיך הרמב"ם אבל מנין התפילות, ומשנה התפילה (נוסח התפילה כס"מ), וזמנה, אינו מן התורה.

והרמב"ן בסה"מ מקשה על הרמב"ם ומביא כמה ראיות שתפילה היא דרבנן.

א] מגמ' ברכות כא. בעל קרי קורא ק"ש ומברך בהמ"ז. כיון שהם דאורייתא, אבל לא מתפלל, כיון שתפילה דרבנן.

ב] בגמ' סוכה לח. אם התחילו (ללמוד) אין מפסיקין לתפילה, והקשו מלולב שנוטל על שולחנו כיון שמפסיקין, ומתרצת הגמ' כאן דאורייתא וכאן דרבנן. כלומר היות ותפילה דרבנן לכן לא מפסיקין.

ג] אם תפילה חיובה מהתורה א"כ מדוע אם ספק התפלל לא חוזר ומתפלל, והא ספיקא דאוריתא לחומרא.

ד] אם זמני התפלה רק מדרבנן, א"כ מתי חייבים להתפלל מהתורה, פעם בשנה, או אולי פעם אחת במשך כל החיים.

ה] הגמ' מביאה שרבי יהודה היה מתפלל רק פעם בחודש כיוון שהתפילה דרבנן.

לכן סובר הרמב"ן שחיוב התפילה הוא דרבנן והספרי שלומד מהפסוקים אסמכתא בעלמא היא. או שהוא לימוד גמור ויש חיוב תפילה מהתורה אבל רק בעת שיש צרה לאדם או לציבור חלילה.

השאגת אריה בסימן ד' מקשה על הרמב"ם שסובר שהתפילה דאוריתא ומהתורה אין לה זמן. מהסוגיא של נשים חייבות בתפילה כי רחמי נינהו, שהיות וכתוב בפסוק ערב ובוקר וצהריים אשיחה ואהמה, היינו חושבים שהן פטורים ככל מצוות עשה שהזמן גרמא, קמ"ל שחייבות בגלל רחמי. משמע שמהתורה יש זמן לתפילה ולכן היה הוה אמינא לפטור את הנשים.

ומתרץ דלפי הרמב"ם ודאי דאורייתא ולא הוי זמן גרמא ואשה חייבת, אבל אחרי שחכמים נתנו זמן, הייתי חושב שהאשה פטורה מג' תפילות בגלל זמן גרמא, קמ"ל שתפילה רחמי וחייבת בכל התפילות.

הכס"מ מתרץ את קושיית הרמב"ן על הרמב"ם מבעל קרי שחייב בברהמ"ז ולא בתפילה. שבאמת גם בעל קרי צריך להתפלל תפילה קצרה מדאורייתא שהרי הנוסח אינו דאורייתא. ועוד תירץ שיש ביד חכמים כוח לעקור דבר מן התורה בגלל הטומאה. (ואף שבגמ' כתוב תפילה דרבנן, אין הכוונה שהיא מדבריהם אלא הם הסבירו את הפסוק שמדבר בתפילה. וע"כ יש כוח ביד חכמים לעקור דבר זה מהתורה בשב ואל תעשה, משא"כ מצוה הכתובה בפירוש בתורה אין כוח ביד חכמים לעקור. כך תירץ הרב דוד סופר שליט"א מחשובי אברכי הכולל. ועדיין צ"ע שהרי הגמ' אומרת שק"ש דאורייתא ומצינו ברבנו יונה בריש ברכות שחכמים יכולים לעקור מצות ק"ש בשב ואל תעשה).

ועל הקושיה ממסכת סוכה תירץ ששם מדובר שהתפלל כבר תפילה אחת והרי המנין לא דאורייתא. וכן רבי יהודה היה מתפלל בכל יום תפילה קצרה לדאוריתא ופעם בחודש היה מתפלל תפילה ארוכה.

במגילת אסתר גם מתרץ כתירוץ הראשון של הכס"מ. ומוסיף עוד לתרץ קושיית הרמב"ן על זמני התפילות מתי תהיה דאורייתא לדעת הרמב"ם האם פעם בשנה או פעם בכל החיים. דלא דייק בלשון הרמב"ם שהרי הרמב"ם כתב בפירוש כל יום מדאורייתא, ומה שכתב שהזמן דרבנן הכוונה לזמן של בוקר ערב ולילה זה הוי דרבנן, כי מדאורייתא מתפלל כל זמן שירצה.

השג"א דוחה את כל התירוצים של הכס"מ ומגילת אסתר ונביא הדחיות בקצרה:

א. נכון שיש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אבל אנו רואים לענין בעל קרי בבהמ"ז חכמים לא רצו לעקור את המצוה מהתורה וכן בק"ש, אז למה בתפילה פטורו אותו.

ב. אם היה צריך להתפלל תפילה קצרה התלמוד היה צריך להשמיע לנו דבר זה. ועוד הרי גם בק"ש ובהמ"ז יש עיקר דאורייתא והשאר דרבנן ובכל זאת חייבים הכל אז למה בתפילה יהיה שונה.

ג. על המגילת אסתר הקשה שח"ו לומר על הרמב"ן שלא ידע מה כותב הרמב"ם אלא הרמב"ן הקשה לאחר שהוא דחה את הרמב"ם. ושלא יבא מישהו להסביר בספרי כך שמהתורה צריך להתפלל ולא אמרה לנו התורה מתי חייב.

האור שמח על הלכות תפילה פ"א ה"ב כותב קצת דברי אגדה על עניין שהתפילה צריכה להיות שבח, צורך האדם, והודאה עי"ש. ושם הביא מריש מס' עו"ג "יבא דריוש ויעיד על דניאל שלא ביטל את התפילה" ולכאורה למה לא אמרה הגמ' גם יבא שר הסריסים ויעיד שלא נתגעל במשתה יינו, אלא ודאי שהתפילה היא דבר תורה, ומה שלא נתגעל במשתה יינו הוי דברי סופרים, ולכן לא חשיב לה.

ונראה לומר שמחלוקת הראשונים אם תפילה דאורייתא או דרבנן קשורה למחלוקת אם תפילות אבות תיקנום או הם כנגד קרבנות.

דהנה בגמ' ברכות כו: איתמר ר"י ב"ר חנינא אמר תפילות אבות תיקנום וכו', ריב"ל אמר תפילות כנגד תמידים תיקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא אברהם תיקן שחרית וכו', תניא כוותיה דריב"ל מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב עד חצות וכו'. ( רבי יהודה חולק וסובר עד ד' שעות כי גם תמיד עד ד' שעות) ותפילת ערבית אין לה קבע כי אברים ופדרים קרבים והולכים כל הלילה.

הרמב"ם פ"א מהלכות תפילה ה"כ כתב: רבנן תיקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידים, וביום שיש בו קרבן מוסף תיקנו תפילת מוסף, וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה שהרי אברי התמיד של ערב מתעכלים והולכים כל הלילה עכ"ד. הרי דנקט תפילות כנגד תמידים וכן מבואר בדבריו בספר המצוות מצוה י'.

והמהרי"ץ חיות בברכות שם מקשה מהרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט ה"א וז"ל אברהם נצטווה על ברית המילה והוא התפלל שחרית, יצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות ערב, יעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית עכ"ד. הרי דנקט דתפילות אבות תיקנום.

ולפי זה נראה לומר שמחלוקת הרמב"ם והרמב"ן תלויה במחלוקת בגמ' מי תיקן את התפילות. לשיטת הרמב"ם להלכה נשארים שתי הדעות גם אבות תיקנום וגם כנגד הקרבנות, וכמו שהגמ' אומרת למסקנא שגם מ"ד שסובר אבות תיקנום מודה שאסמכוה אקרבנות כי אל"כ תפילת מוסף למה מתפללים. ולכן סובר הרמב"ם עיקר תפילה דאורייתא, וזמני התפילות הם דרבנן כנגד קרבנות. וברש"י במס' תענית כ"ח משמע שאבות תיקנום זה דאורייתא.

אבל הרמב"ן סובר שלאחר שהגמ' הסיקה למסקנא שחייבים להגיע לתקנת חכמים לתפילה כנגד הקרבנות, א"כ כך ההלכה, וא"א ללמוד יותר מאבות תיקנום, ונראה שגם הרי"ף סובר כך.

וישנם כמה נפק"מ בין שני הטעמים אם התפילה היא כנגד הקרבנות או שאבות תקנום.

א] בעניין תשלומין אמרינן בברכות כ"ו. טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתיים דכיון דעבר זמנו בטל קרבנו, או דילמא רחמי נינהו כל אימת דבעי מצלי ע"כ.

נמצא דאם תפילות כנגד קרבנות לא שייך תשלומין, ואם רחמי נינהו (היינו אבות תיקנום) שייך תשלומין. וכך כתבו האור שמח בפ"ג מהלכות תפילה, והלחם משנה פ"א מהל' תפילה הלכה ה' שהתפילה יש בה את שני הטעמים גם רחמי וגם כנגד הקרבנות, ובתשלומין יש רק את החלק של הרחמי בלבד.

ב] תפילת מוסף אין לה תשלומין כי עיקרה רק כנגד הקרבנות ואין רחמי וממילא על קרבנות לא שייך תשלומין. והדעה שסוברת (לא להלכה) שגם תפילת מוסף יש לה תשלומין זה משום שסובר שגם בה יש קצת רחמי.

ג] אין תפילת נדבה בשבת כיון שאין קרבן נדבה בשבת, וגם אין בקשת רחמים, שהרי לא יכול לחדש בה דבר כיון שאסור לשאול צרכיו בשבת.

ד] זמן תפילת שחרית נפסק להלכה עד סוף שעה רביעית ופוסק הרמב"ם בפ"א מהל' תפילה ה"א ואם עבר וטעה והתפלל לאחר ד' שעות יצא ידי חובת תפילה אבל לא יצא ידי חובת תפילה בזמנה. והקשה בכס"מ מדוע אחרי ד' שעות יצא ותירץ דלא גרע מתשלומין. נראה דעד ד' שעות הוא כנגד קרבנות ולאחר ד' שעות היא כנגד אבות תיקנום דמסתמא הזמן של שחרית של אברהם הוא נמשך עד זמן מנחה של יצחק, ולכן מדין רחמי יוצא ידי חובת תפילה שלא בזמנה. ופוסק הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שאם ציבור מתפללים לאחר ד' שעות ביום שלא יעשו חזרה כיון שזה הוי כתשלומין.

ה] זמן תפילת מנחה רבנו יונה בברכות כ"ו כתב דזמן תפילת מנחה עד השקיעה ולא עד צאת הכוכבים דזמן תמיד של בין הערביים הוא עד השקיעה.

והשו"ע סי' רל"ג פסק דלכתחילה יתפלל עד השקיעה, ובדיעבד עד צאת הכוכבים. והקשה המג"א שם והרי אסור להקריב קרבנות לאחר השקיעה וכנ"ל.

ולמבואר ע"כ אתי שפיר דאמנם מצד חובת תפילה כנגד קרבנות זה עד השקיעה ולכן יש לעשות כן לכתחילה, אבל כנגד רחמי שאבות תיקנום אפשר להתפלל עד צה"כ שמסתמא זמן של יצחק נמשך עד צה"כ, ולכן יתפלל בדיעבד עד צה"כ.

ו] המשנ"ב סי' צ' סק"ל הביא דאם אחד מתפלל שחרית וציבור מתפללים מוסף דמצטרפים אליהם לציבור. אולם המג"א רל"ו סק"ג כתב דאין מצטרפים, וכן כתב שתפילת מנחה ומעריב גם אין מצטרפים.

וגם פה ניתן לומר אותו חילוק דאם התפילה כנגד קרבנות אזי א"א לצרף שתי תפילות שונות, אבל אם אנו דנים מצד תפילה רחמי נינהו א"כ כל התפילות יש להם מכנה משותף ביניהם ואפשר להצטרף.

ז] חיוב נשים בתפילה: ברכות כ: תפילה הוי מצוות עשה שזמן גרמא, ומה שהנשים חייבות בתפילה זה בגלל שרחמי נינהו, והפשט הוא אע"פ שתפילה היא מצוות עשה שזמן גרמא, נשים חייבות כי גם הן זקוקות לרחמים, וכמו שאומרים בחנוכה ופורים שחייבות מפני שאף הן היו באותו הנס.

אבל אפשר לומר בחלק של התפילות שהוא מטעם הקרבנות כגון זמני התפילות האשה פטורה, ובחלק של חיוב התפילה שהוא משום רחמי גם האשה חייבת. ולפ"ז לכאורה מובנת שיטת הפוסקים שסוברים דאשה פטורה מתפילת מוסף, כי בתפילת מוסף יש רק כנגד הקרבן ולא כנגד רחמים.

מאמר מהרב היקר יוסף שבבו זצ''ל בדין ברכת גרעיני הפירות

אמר המעתיק הן עתה הגיעו לידינו הרבה כתבי יד של המנוח זצ"ל ארבעה קלסרים מלאים מהלכות שבת עירובין וברכות ומהם מתגלה יגיעתו ועמלו בתורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ע"כ אמרנו להביא כאן איזה מאמר מהלכות ברכות לגלות טפח מהאבדה שאיבדנו. ד"ת אלו הועתקו מכתב ידו ואחר בקשת המחילה אם שגינו בהבנת דבריו.

בדין ברכת גרעיני הפירות המתוקים והמרים כתב מרן בשולחן ערוך סימן רב' סעיף ג': "גרעיני פירות אם הם מתוקים מברך עליהם בורא פרי העץ ואם הם מרים אינו מברך עליהם כלל ואם מתקן על ידי האור מברך עליהם שהכל".

ודע שבסעיף זה רבו ועצמו הקושיות שהקשו גדולי האחרונים על דברי מרן.

על מה שפסק מרן בסיפא "ואם מתקן ע"י האור מברך עליהם שהכל" הביא במ"ב קושיית האחרונים ובהם הפרישה, פר"ח, הגר"א, וש"א. שהרי דעת מרן ברישא שגרעיני הפרי דינם כפרי עצמו וא"כ כשממתקן ע"י האור חוזרים לברכתם המקורית וצריך לברך בפה"ע כמו בסעיף ה' לעניין שקדים, ומדוע פסק מרן לברך 'שהכל', וע"ש מה שתירצו.

ובמ"ב ס"ק כג' הביא דעת אבן העוזר, פרי חדש, פנים מאירות ושאר אחרונים שדעתם לברך על גרעיני הפירות 'בורא פרי האדמה' דלא הוו כפרי גופא וכן הסכמת הגר"א. וכך פסק המ"ב. ודעת מרן החיד"א בברכ"י לברך שהכל כדי לצאת ידי הספק וכן דעת עוד אחרונים כמו החסד לאלפים ועוד.

ואם מתקן ע"י האור פסק במ"ב לברך שהכל כפסק מרן, כיון שבמתוקים הכריע במ"ב לברך בפה"א שכן דעת רוב האחרונים כנ"ל, וממילא במתקן יברך 'שהכל'. אך לדעת מרן שבמתוקים מברך העץ קשה למה אם מתקן יברך שהכל.

הן עתה יצא לאור ספרו של מרן פאר הדור והדרו הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א הלכות ברכות ושם עמ' קכג' סעיף ה' פסק כדברי המשנ"ב והגר"א וזה לשונו: "גרעיני פירות המתוקים יש לברך עליהם בורא פרי האדמה". ועיין שם בביאור הדברים שהביא כדרכו בקודש כל הדיעות ושיטות הפוסקים בזה.

וראיתי בספר "גן המלך" להרב גינת ורדים הרב אברהם הלוי מגדולי רבני מצרים ושם בסימן ל' דן בנידון דידן ואף הוא העלה למסקנה לברך על גרעיני הפרות בפה"א וכדכתבו משמו הבאר היטב ושערי תשובה, אך השע"ת דעתו לברך שהכל, וכדעת הפר"ח והברכ"י.

ודע שרוב ככל האחרונים לא פסקו כמרן לברך העץ על הגרעינים, וכבר הזכרנו לעיל קושיית הרב מ"א והיא אם מרן פסק בראש הסעיף לברך על גרעיני הפירות בפה"ע לכאורה כדברי התוס' והרא"ש אשר הובאו ביתה יוסף (ונצטטם לקמן) משמע שדעתו שגרעיני הפרי כפרי עצמו שברכתם העץ, אם כן מדוע בסיפא פוסק כהרשב"א שאין דין הגרעינים כפרי גופו דהרי גבי ערלה איתרבו מ"את פריו" את הטפל לפריו, וכנזכר בטור, ודברי מרן סותרים מרישיה לסיפיה והוי כמזכה שטרא לבי תרי.

בוא וראה דברי מרן בב"י:"ברייתא פרק שלושה שאכלו דתני הגרעינין חייבים בערלה וכתבו התוס' (ד"ה קליפי) דטעמא משום דפרי נינהו (לכאורה דברי מרן ברישא) ומכאן שיש לברך על הגרעינים של הגודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים וכל מיני גרעינים של פירות בורא פרי העץ. וכ"כ המרדכי. וגם הרא"ש כתב: מכאן יש ללמוד על כל גרעיני פירות דמברכין עליהם בורא פרי העץ ובלבד שלא יהיו מרים שיהא נהנה מהם.

והרשב"א חלק על זה כמו שכתב רבינו (הטור אחר שכתב דברי התוס' כתב: ורשב"א כתב שאין לברך עליהם בורא פרי העץ ואדרבה לא חשיבי כפרי לעניין ערלה אלא דמרבה להו מ"את פריו" את הטפל לפריו) וכתב עוד (הרשב"א) ואדרבה בשל גוגדניות ואפרסקין שגרעיניהם מרים משמע דלא מברך בהו כלום ולאו אדעתא נינהו נטעי להו כלל ואי ממתק להו ע"י האור מברך שהכל" (מרן השו"ע בסופו). ע"כ דברי הב"י.

הרי לפנינו לכאורה 'הסתירה' בדברי השו"ע רישא כהתוס' והרא"ש, שהגרעינים כפרי נינהו ומברך עליהם בפה"ע, ובסיפא לעניין מיתוק פסק כהרשב"א, דגרעינים לאו פרי נינהו שאם מתקן מברך עליהם שהכל.

ולכן פסקו האחרונים שלא כמרן, ובגרעיני פירות יברך האדמה או שהכל, נהרא נהרא ופשטיה.

וסח לי הרב יעקב אליאס הי"ו מאברכי הכולל החשובים שהרב משה לוי זצ"ל בספרו ברכת ה' תירץ סתירה זו שדברי מרן בסופם הם לאו דברי הרשב"א אלא דעת עצמו.

זאת ועוד גדולי הפוסקים נתקשו אף בדברי התוס’ והרא"ש, ומהם גן המלך, מעדני יום טוב, שו"ת פנים מאירות ושו"ת זרע אמת. (ואציגה מעט מדבריהם כפי שהביא בחיבור שער הגן).

הנה בספר שער הגן, סובב והולך על דברי גן המלך, הביא הרב דוד ברדא שליט"א מספר מקורות לקיים פסקו של הרב גן המלך לברך על גרעיני הפירות בפה"א, תחילה כתב בשם עצמו דהרא"ש פה בסימן רב' כתב שדין גרעיני הפרות נלמד מעצם חיובם בערלה שהם פרי ולכן מברך עליהם בורא פרי העץ, ואילו בהלכות ערלה כתב שדין הגרעינין נלמד מרבויא, "דאת פריו" את הטפל לפריו דהיינו הגרעינים, וממילא לאו פרי נינהו. וכתב שכן תמה עליו הרב מעדני יו"ט שם אות נ.

ועוד הביא שם הרב ברדא דברי שו"ת פנים מאירות שכתב: "ונפלאתי מאוד על דברי התוס’ והרא"ש דסבירא להו שהגרעינים חשיבי פרי, ולהכי מברכים עליהם בפה"ע, שאם כן אמאי תנן [פ"ק ערלה משנה ח’] שמותרים ברבעי". (שאם כדבריהם הוו כפרי עצמו ולמה לא יהיו אסורים ברבעי).

ועוד הקשה על דברי מרן: "וביותר יש לתמוה ממה שכתב בב"י יו"ד רצ"ב בשם הרא"ש עצמו, גרעיני פירות אסורים משום ערלה, דדרשינן "את פריו" את הטפל לפריו. ומ"מ מותרים ברבעי דתניא: פרי אתה פודה לא בוסר ולא פגין. הרי מפורש דלאו פרי נינהו ולכן מותרים ברבעי. וא"כ אינם חשובים פרי לברך עליהם בפה"ע, אלא יברך עליהם בורא פרי האדמה או שהכל, וכדעת הרשב"א וכן נראה עיקר להלכה ולמעשה" ע"ש.

וכדברים הללו הקשה בשו"ת זרע אמת וסיים כדברי הפנים מאירות. וסיים: ולכן יפה כתב הפר"ח דלא קי"ל כשו"ע בזה.

המורם מכל האמור שלא רק בדברי מרן נתקשו גדולי הדורות אלא אף בדברי התוס’ והרא"ש.

ובבחינת אין בית מדרש ללא חידוש (ואפשר שזו כוונת המג"א סק"ז) האברך החשוב הרב איתן מזור הי"ו יצא לחדש והעלה סברא והבנה אחרת במהלך הדברים, ובעזרתם אולי אפשר לתרץ ולהסיר רוב הקושיות בדברי רבותינו בעלי התוס, הרא"ש, ומרן הב"י ויקויימו דבריו על נכון.

(וחלילה לומר שבא לחלוק על רבותינו שאנו עפר לרגליהם ולו יהא בבחינת ואולי יש לומר)

הנה המתבונן בדברי מרן השו"ע יראה שכתב בסעיף ג "גרעיני הפירות אם הם מתוקים מברך עליהם בורא פרי העץ" , הזכיר מרן בלשונו המדוקדק "מתוקים", והרי בב"י שהביא מקור הדין הלא המה התוס’ והרא"ש והרשב"א לא נזכר כלל "מתוקים". עיין בב"י שהעתקנו לעיל.

ומעתה ישאל השואל מהיכן למד מרן דין פירות המתוקים שברכתם העץ.

ואולי כך הם פני הדברים: כל גדולי העולם הנזכרים למדו שהתוס’ והרשב"א חולקים בפירות המתוקים [כלומר שמתוקים מטבע ברייתם] שלהתוס’ ברכתם העץ ולהרשב"א אין ברכתם העץ, ורק במרים אם מיתקם להרשב"א ברכתם שהכל. וכך היא ההבנה הפשוטה.

ואולי יש לומר שהתוס’ והרא"ש כללו בדבריהם גם גרעינים מתוקים מטיבעם וגם מרים שטעונים מיתוק.

ולדעתם גרעינים המתוקים מטיבעם הם חלק מהפרי עצמו, ופשיטא דברכתם העץ, ואילו גרעינים המרים אם כמות שהם ודאי לא מברך עליהם כלום, אך אם מיתקם חזרו לשרשם דהיינו "בורא פרי העץ".

נמצאת למד לשיטה זו שגרעיני הפירות לעולם ברכתם העץ. וכן מדוקדק בדברי התוס’ שכתבו "מכאן שיש לברך על גרעינין של גודגדניות ושל אפרסקין ושל תפוחים" ואלו גרעינים מרים [וכמ"ש הרשב"א] ואח"כ הוסיפו "וכל מיני גרעינין של פירות" דהיינו לרבות המתוקים מטיבעם. וכן הוא בהרא"ש רק שכלל את ב’ הסוגים יחדיו, "מכאן יש ללמוד על כל גרעיני הפירות דמברכין עליהם בפה"ע רק שלא יהיו מרים שיהיה נהנה מהם".

ואילו הרשב"א , לא שבא לחלוק על כל דברי התוס’ והרא"ש, אלא ודאי שהגרעינים מתוקים מודה להם שחלק מהפרי הם ומברך בפה"ע, שהרי דינם לעניין ברכה נלמד מדין ערלה בלימוד הפשוט, ברם, חולק הרשב"א ז"ל על החלק השני מה שכתבו בגרעינים המרים יברך לשיטתם בפה"ע, ולדידיה כיון דגרעינים המרים נלמד חיובם בערלה מרבויא ד"את פריו" ולא כגרעינים המתוקים בלימוד הפשוט (שמודה הרשב"א שיברך העץ). לכן לא שייך לברך עליהם העץ ורק אם מתקן יברך שהכל ותו לו, וגם לאו אדעתא דהכי נטעי להו. וכשנתבונן בדברי הרשב"א מדוקדק הדבר להפליא שהרי כתב "ואדרבא בשל גודגדניות ואפרסקין שגרעיניהם מרים הם, משמע שלא מברך בהו כלום" וכי חולקים הם במציאות, אלא דעיקר קושיית הרשב"א על גרעינים המרים בלבד שכל לימודם הוא מרבויא דקרא.

אתה הראת לדעת בדרך זו: מה שפסק מרן "גרעינים המתוקים" מברך עליהם עץ הוא לדברי הכל. ואף הרשב"א מודה בזה כנזכ"ל. "ואם מיתקן מברך מברך שהכל" אף זה כדברי הרשב"א, דסב"ל . (ואם תאמר למה צריכים אנו לסב"ל, הרי כתב המג"א בריש סימן רו' דאם בירך על פרי העץ כגון בוסר שאין ברכתו העץ אלא אדמה, בורא פרי העץ, בדיעבד יצא. והסביר הפמ"ג כיון שלא שיקר בברכתו שהרי מקור הפרי מהעץ. ע"כ. אבל כאן אי אפשר לומר כן שהרי להרשב"א גרעינים המרים אינם נחשבים לפרי כלל והמברך העץ שיקר גם שיקר לשיטתו).

והנה סרה קושיית הרבה מהאחרונים כיצד מרן מזכה שטרא לבי תרי ודו"ק.

ומה שהקשו דדברי הרא"ש סתראי נינהו. הכא דבברכות עסקינן אין נ"מ לדינא מהיכן נילמד דין הגרעינים, שלעולם ברכתם העץ לדעת התוס' והרא"ש, בין מתוקים מטבעם וכן מרים שמיתקן שחזרו למקורם. אך בהלכות ערלה שם יש נ"מ, שאם הם מתוקים מטבעם פשוט הוא מסברא שחייבים בערלה כדין הפרי גופא, אך המרים מהיכא תיתי לן שחייבים בערלה, פה צריכים אנו ללמוד "את פריו" את הטפל לפריו, ולאו סברא היא, (דהרי אינם חלק מהפרי).

וכן מה שתמה הפנים מאירות על מרן ביו"ד אינה תמיהה יותר.

וכן מה שהקשה הפנים מאירות מהמשנה על התוס' והרא"ש אם הם כפרי עצמו מדוע אין בהם דין רבעי. הרי לפניך שגרעינים המרים אינם חלק מהפרי לענין ערלה ורבעי, ובערלה נתרבה מהפסוק וברעי לא נתרבה, וחזרנו לעיקר דין רבעי וכמו שהסבירה הגמ' פרי אתה פודה ולא בוסר ולא פגין (ולא גרעינין המרים).

עוד תועלת נוספת נמצאנו נשכרים בדרך זו, שלפי הדרך הראשונה הסבר מחלוקת הראשונים מבריח מן הקצה אל הקצה (שנחלקו אף בפירות המתוקים). ובדרך זו השניה מודים דרבנן בפירות המתוקים דהיינו שבחייהו ויברך עליהם העץ. ורק אם מיתק גרעינים המרים בזה נחלקו, ואפושי פלוגתא לא מפשינן.

המורם מכל הנ"ל: לכאורה גרעיני פירות המתוקים כלומר מעצם ברייתם יברך בורא פרי העץ וכדעת מרן שלאורו אנו הולכים, וגרעינים המרים אם מתקן ע"י האור מברך שהכל וכהרשב"א וסב"ל. ולהלכה כבר הזכרנו למעלה דעת מורנו ורבינו הראשל"צ שליט"א שגרעיני פירות המתוקים יש לברך עליהם בורא פרי האדמה.

סוף הספר

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה