סימן תקכז - דיני עירוב תבשילין - ובו כ''ד סעיפים · זיכוי על ידי אשתו
במשנה הנ"ל ומזכה על ידי אשתו. בב"י הביא דעת הרא"ש שמחלק בין אם מקבלת האשה מזונות או כסף למזונות מבעלה או אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, לבין אם לא מקבלת כלל מבעלה ולא לוקחת מעשה ידיה למזונותיה, שבאופן שמקבלת מזונות ידה כידו ולא יכול לזכות לאחרים על ידה ורק בשאינה מקבלת מזונות כלל יכולה לזכות לאחרים. אולם לדעת הרי"ף והרמב"ם ורבינו ירוחם בשם התוספות שאין חילוק בזה אם מקבלת מזונות ללא מקבלת ותמיד יכולה לזכות עבור כל בני החצר. וכתב הב"י דהכי נקטינן וכן כתב בשו"ע דעת הרמב"ם והרי"ף בסתם אבל סיים וטוב לחוש לדברי שתיהם היכא דאפשר. וכתב הרמ"א שלא צריך המזכה להודיע לכולם שמזכה להם שזכין לאדם שלא בפניו, ודי שמודיע להם שעשה עירוב וזיכה להם ומותרים.
יא. צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע טפח:
צריך הזוכה להגביה את העירוב טפח.
כתב הר"ן בפרק ב' דביצה (ח: ד"ה ומאן) צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח דכיון שהמזכה מזכה ברשותו לא יכול הזוכה לזכות בלא הגבהה. דהכי תני לה בתוספתא (עירובין פ"ו ה"א) גבי עירובי חצירות.
וכתב המ"ב שכן הדין אם היה מונח על איזה דבר צריך להגביה טפח.
יב. חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת לנא ולפלוני ופלוני או לכל בני העיר הזאת. הגה: ומי שאינו יודע בלשון הקודש יכול לאומרו בלשון לע''ז שמבין (מהרי''ל):
מקבל חזרה מיד הזוכה ואומר הנוסח בדין עירובא וכו'.
בנוסח העירוב להרי"ף והרמב"ם אומר רק לאפויי ולבשולי [ולא צריך לומר לאדלוקי שרגא שהם סוברים שמותר להדליק נר מיו"ט לשבת בלא עירוב וכדלקמן.] . וכתב הרב המגיד יש מי שהוסיף בנוסח האמירה להדליק את הנר. ובה"ג הוסיף למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא. וכתב הרשב"א שכן ראוי לומר. והרא"ש כתב שצריך להזכיר כל מלאכה שאסור לעשותה בלא עירוב, ולכן צריך לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני. וכ"כ הר"ן וכתב שכן משמע בירושלמי. אבל המרדכי כתב להיפך שמהירושלמי משמע שמספיק לומר לאפויי ולבשולי. והתוספות כתבו שאם לא אמר להדלוקי שרגא אסור לו להדליק נרות. רק נר אחד כדרב הונא לקמן. ובדרכי משה כתב בשם האור זרוע שצריך לומר לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד ואם לא הזכיר כל זה אלא אמר כך בסתם יהא שרא לנא למיעבד כל צרכנא, לא עשה ולא כלום. וכ"פ בהגהה סעי' כ. ומרן כתב הנוסח כדברי בה"ג וכמו שכתב הרשב"א שכן ראוי לומר [ואפשר שגם מרן מסכים שצריך להזכיר כל המלאכות האסורות בלא עירוב ואם לא הזכיר מעכב. ומה שכתב הרשב"א שכן ראוי לאמר שמשמע שלא מעכב הדברים מגיעים על לאדלוקי שרגא, שמותר להדליק הנר לשבת בלא עירוב לרי"ף והרמב"ם ועכ"פ ראוי שיאמר כן לצאת ידי כולם. אבל אפיה ובישול חייב לאמר.] . וכתב המ"ב שאם אמר ולמיעבד כל צורכנא ולא אמר להדלוקי שרגא בדיעבד מהני. ולקמן כתב שיש אומרים שהנוסח לא מעכב ואפילו הניח העירוב ולא אמר כלום מהני, לכן לכתחילה אם נזכר קודם כניסת יו"ט יקח את העירוב ויאמר הנוסח, בלי ברכה. ואם נזכר אחר כניסת יו"ט יקנה קמחו לאחרים והם יבשלו לו, ואם אין לו למי להקנות יסמוך על הסברא שהנוסח לא מעכב.
יג. אף על פי שהניח עירוב אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת:
אף על פי שהניח עירוב אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת.
כתב הראש בתשובה שלא מבשל מיו"ט ראשון לשבת, והטעם, שיום ראשון דאוריתא ויו"ט שני דרבנן וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש. וכן כתבו רבינו ירוחם בשם המפרשים. והר"ן כתב הטעם משום דשבת קרובה התירו ע"י עירוב שבת רחוקה לא התירו [פירוש כיון שאינו נחוץ ביו"ט ראשון, שהרי יכול לבשל בשני לא התירו. ועוד שיתכן שביו"ט שני יראה שאינו צריך לבשל לשבת, לכן לא התירו בראשון. ועוד שהבישול מיו"ט ראשון לא נכר כ"כ שהוא לצורך השבת.] . וכ"כ הרב המגיד בשם העיטור והרשב"א בתשובה. ואף על פי שכתב שמתוך גירסת הירושלמי הוא מסופק בדבר. כתב הב"י דנקטינן ככל הנך רבוותא דפשיטא להו דאסור.
וכתב המ"ב ואפילו אם יש לו איזה אונס לבשל רק ביום ראשון אסור, שלא התירו ע"י עירוב לבשל ביו"ט ראשון.
יד. אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים אפילו ליום טוב אחר, לכתחילה לא יסמוך עליו ליום טוב אחר, אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו:
הניח עירוב לסמוך עליו למשך כל השנה והעירוב נשאר קיים בדיעבד יכול לסמוך עליו.
בביצה טו: טעם עירובי תבשילין לרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט. ולרב אשי כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת קל וחומר מיו"ט לחול. וכתב הרא"ש יראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב יום טוב, ויו"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב ערב יום טוב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה. וכ"כ המרדכי (סי' תרעב) בשם הירושלמי דעירובי תבשילין של יום טוב ראשון מועיל גם לאחרון ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי יום טוב האחרון וכן כתבו הגהות מימון (פ"ו אות ב) וכתבו עוד אבל להניח ביום טוב אחד שיועיל בכל ימים טובים שבאותה שנה לא ולא דמי לעירובי חצירות שמניח בפעם אחת לכל שבתות השנה משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ואי מקדים לערב כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו עכ"ל: והב"י כתב שנראה יותר מדברי הרא"ש שלא סובר כהגהומ"י אלא מועיל לכל השנה כיון דהלכה כרב אשי א"כ אפילו מיו"ט אחד לכל ימים טובים שבשנה יכול לערב ומה שלא כתב הרא"ש כן היינו מפני שאין דרך תבשיל להתקיים כ"כ ומיהו אי מערב במעושן שהוא עשוי להתקיים זמן הרבה אין הכי נמי שיוכל לערב מיו"ט אחד לכל ימים טובים שבשנה. וכן נראה מדברי הטור שסתם וכתב שיכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו ליו"ט אחר.
ולפי זה לדעת הרא"ש אפשר יהיה להניח עירוב תבשילין קודם ערב יו"ט, אבל הכל בו (סי' נט כב ע"ג) כתב יש לעיין אם יניח עירובי תבשילין קודם יום טוב שני ימים או יותר אם יועיל לו ועל זה כתב ה"ר נתנאל לחומרא דאין לשנות מנהג ערב יום טוב בלא ראיה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם עירובי תבשילין מערב יום טוב וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והתלמוד כך הוא ועוד כיון דאין אופין [אלא] על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל אין כבוד יום טוב בתבשיל שכבר עברה צורתו ואין בתבשיל שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמי דכולהו אמוראי לא שייכי אלא ערב יום טוב ועוד האריך בטעמו של דבר. וכתב הב"י ולענין הלכה לכתחלה נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל כיון דמידי דרבנן הוא.
וכתב בביאו"ה שמשמע מדברי הכל בו שלכתחילה טוב לבשל את העירוב בערב יו"ט עצמו ולא לפני כן, וכלשון המשנה עושה אדם עירוב תבשילין מערב יו"ט. ואם יש לו רק דבר שבישל מקודם ודאי שכשר לכתחילה כנ"ל סעי' ו.
עוד כתב בדיעבד שאנו פוסקים להקל בעירוב אחד לכל השנה צ"ע אם צריך שיהיה כזית לכל שבת או די בכזית אחת, ומלשון מרן משמע שדי בכזית אחד, ואם עושה עירוב אחד ליו"ט ראשון של סוכות וליו"ט שני מפורש בירושלמי שמספיק כזית שכתב מערב אדם פת כביצה ותבשיל כזית וסומך עליו עד מוצאי יו"ט אחרון.
טו. נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת, אינו יכול לבשל אלא אם כן נשתייר ממנו כזית:
נאכל או נאבד קודם שבישל לשבת אינו יכול לבשל עליו, אלא אם כן נשאר ממנו כזית.
משנה ביצה טו: אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת.ואמרינן בגמ' בעינן שישתייר ממנו כזית.
וכתב המ"ב שאם נאכל הפת יכול לבשל על סמך התבשיל. אבל נאכל התבשיל ונשאר הפת לא יכול לבשל.
טז. לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו:
לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו מיד.
ברייתא שם יז: לאחר שבישל ואפה אם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו.
וכתב המ"ב לכתחלה נכון שיניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית ובמנחה יבצע עליו כיון שנעשית בו מצוה אחת יעשה בו עוד מצוה.
יז. התחיל בעיסתו ונאכל העירוב גומר אותה עיסה. והוא הדין אם התחיל לבשל שגומר אותו התבשיל שהתחיל:
התחיל בעיסתו ונאכל העירוב גומר.
ביצה יז: אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. וכתב המ"ב אפילו רק לש או חתך הירקות ונאכל העירוב גומר לאפות ולבשל.
וכתב הטור שנסתפק הרא"ש אם מותר לו לגמור רק את אותו עיסה או תבשיל שהתחיל בו, או שיכול לגמור את כל התבשילים על סמך שהתחיל בתבשיל אחד. וכתב והדבר שקול עד יבא מורה צדק. וכתב הב"י שכן נסתפק הר"ן.
וכתב בביאו"ה שמלשון מרן שכתב גומר אותה עיסה משמע רק אותה עיסה ולא ימשיך לעשות עוד עיסה אחרת.
יח. אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או אבד, מה שנעשה בהיתר אפילו נתכוין בו לצורך יום טוב יכול הוא להניחו לשבת, ולבשל מכאן ואילך ליום טוב:
בישל לצורך יו"ט ואבד העירוב יכול להשאיר מה שבישל לשבת ולבשל שוב ליו"ט.
כתב הראב"ד בפ"ו ה"ה נ"ל שאם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או אבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת עד כאן. וכתב המ"מ וסברא נכונה היא שמה שנעשה בהיתר אפילו נתכוין בו לצורך יום טוב יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליו"ט עכ"ל.
יט. מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת ויש אוסרין:
מי שלא עירב מותר לו להדליק נרות מיו"ט לשבת.
בביצה כא: אמר רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופים לו פת אחת ומבשלים לו קדירה אחת ומדליקים לו נר. וכתב הרא"ש שלרב הונא מותר לעשות אפילו הוא בעצמו כדי חייו ומותר להדליק רק נר אחד. ושמכאן משמע שאסור להדליק נרות לצורך שבת בלא עירוב תבשילין. וכ"כ הר"ן וכתב שכן דעת בה"ג וכן משמע בירושלמי (פ"ב ה"א) וכן דעת התוספות (כב. ד"ה ומדליקין) וכתבו שאפילו הניח עירוב אם לא הזכיר הדלקה אסור להדליק לו רק נר אחד. אולם לרי"ף והרמב"ם שהשמיטו מימרא דרב הונא משמע שלא מתירים לו לעשות כלום. וכתב הב"י שסוברים דרבא לית ליה הא דרב הונא ואף על גב דתניא כוותיה דרב הונא מאחר דרבא בתרא הוה ולא חש לה אנן נמי לא חיישינן לה. ולכן אין לדייק שאסור להדליק נרות בלי ערוב תבשילין. ולעצם ענין הדלקת הנר משמע שסוברים שמותר לו בלא עירוב תבשילין שלא הזכירו בנוסח העירוב לאדלוקי שרגא. וגם המרדכי (סי' תרעב) אחר שכתב דעת ר"ת כתב אמנם בירושלמי (פ"ב ה"א) אינו מזכיר רק לאפויי ולבשולי ומ"מ הרב המגיד כתב יש מי שהוסיף בנוסח האמירה להדליק את הנר וכ"כ בה"ג (הל' יום טוב לו:) למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא וכתב הרשב"א (חי' כא סוע"ב, עבה"ק בית מועד ש"ד סי' ב) שכן ראוי לומר עכ"ל:
ופסק מרן בסתם להתיר לו להדליק הנר כדעת הרי"ף והרמב"ם [והסברא שהדלקת הנר מותרת בלא עירוב שכן נהנה מאורו ביו"ט עצמו סמוך לחשכה, וכמ"ש בחזון עובדיה ימים נוראים עמוד קפב להתיר להדליק מיו"ט אחד לחבירו מסברא זו. אולם בחזון עובדיה יו"ט עמוד רעז כתב סברא אחרת שהדלקת הנר אינה צריכה עירוב כיון שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ונראה שצריך לשני הטעמים שהרי מדין מתוך לא מתירים אלא אם כן צריך צורך היום קצת כנזכר בסימן תקיד בדין נר של בטלה, וכאן צורך היום קצת הוא המעט שנהנה מאור הנר סמוך לחשכה. או עצם קיום מצות הדלקת הנר הוא צורך היום. עוד אמרתי שלא הצריכו עירוב תבשילין להדלקת הנר שהרי מהתורה צורכי שבת נעשים ביו"ט וכדי שלא יבא לעשות לחול הצריכו לבשל לצורך שבת רק ע"י היכר של עירוב, וכל זה בבישול ששיך בו בישול מיום אחד לחבירו ומשעה לחבירתה אז יש את החשש שמא יבשל לצורך חול מה שאין כן בהדלקת הנר ובפרט שמדליק מאש מצויה שהוא נעשה באותו רגע שצריך את הנר אין חשש שמא ידליק מיו"ט לחול ולכן לא הצריכו לזה עירוב תבשילין.] . וכתב המ"ב שאם לא עירב לכתחלה יקנה הנרות לאחרים והם ידליקו לו. או ידליק לעצמו רק נר אחד. ואם רוצה להדליק עוד נרות אסור כהיש אוסרים שהביא מרן אבל אם עשה עירוב ורק לא אמר להדלוקי שרגא מותר לו להדליק הנר שאנו אומרים ששאר כל המלאכות נגררות אחר מה שאמר לבשולי ולאפויי.
ובסעיף כא כתב הרמ"א שאם לא עשה ערוב יוכל לילך מבעוד יום לחדר בנר דלוק לחפש איזה דבר ויניחנו דולק כל הלילה. כ"כ הטור בשם המהר"ם. וכתב המ"ב שיכול אח"כ לטלטלו ולהניחו במקום שירצה.
כ. מי שלא עירב כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים ואפילו בביתם, וגם אחרים אסורים לבשל לו. ואין תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים שעירבו במתנה והם אופים ומבשלים ונותנין לו, ואפילו בביתו יכולים לבשל. ואם אין שם אחרים שעירבו יש אומרים שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד. הגה: ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד כל צרכנא הוי כמי שלא עירב כלל (אור זרוע). ומי שמתענה ביום טוב אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים (מהרי''ו):
מי שלא עירב מקנה קמחו לאחרים ומבשלים לו, והוא אסור לבשל אפילו לאחרים.
בביצה יז. מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר לבשל, וקמחו נאסר בבישול. ולכן לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו, כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין ומבשלין לו.
ולדעת הרא"ש הנ"ל שמותר לו לבשל קדירה אחת ולאפות פת אחת ולהדליק נר אחד מדובר באופן שאין שם מי שעירב שיכול להקנות לו קמחו, לכן התירו לו כדי חייו. ומשמע שאם יש מי שעירב אסור לו לעשות כלום בעצמו רק להקנות לאחרים קמחו והם יבשלו לו. אבל הרשב"א כתב שגם אם לא רוצה להקנות קמחו מותר לו לבשל לעצמו כדי חייו. וכתב הב"י שמצא בתשובה אשכנזית כדעת הרשב"א. ולדעת הרי"ף והרמב"ם משמע אסור לו לעשות כלום בכל אופן וכנ"ל. עכ"פ מרן פסק להקל כדעת הרא"ש שאם אין שם מי שעירב מותר לו לעשות כדי חייו. והמ"ב כתב שהסכימו האחרונים להקל כדעת הרשב"א אך נכון מאוד להקנות קמחו לאחרים כדי שיאפו לו פת ללחם משנה, שאם הוא אופה לעצמו מותר לו לאפות רק פת אחת אפילו שלא יהיה לו ללחם משנה.
עוד כתב המ"ב שאשתו של אדם ובני ביתו נטפלים אליו ויכולים לבשל על סמך עירובו. ובביאו"ה נשאר בצ"ע גבי עבדו ושפחתו העברים כיון שהם אוכלים מאכליו ותבשיליו אפשר שנגרר העירוב גם עליהם [ולפי"ז גם אורחים יכולים לבשל על סמך העירוב של בעל הבית.] .
ופירש הר"ן שמקנה קמחו בלשון מתנה בלא סודר, אלא כשאר מטלטלין הנקנין במשיכה. והמרדכי כתב שבה"ג התיר להקנותו ביום טוב משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהם כל העם ע"י מתנה על מנת להחזיר ודכוותיה (ב"ב קנו:) קונין משכיב מרע ואפילו בשבת עכ"ל. וכתב הב"י שאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי שאסור משום דמיחזי כמקח וממכר, ובמקום מצוה התירו.
והטעם שאסור לו לבשל לאחרים אפילו בביתם כתב הטור מפני שאין העולם יודעים שהוא לאחרים. ודחה דבריו הב"י כיון שאינו מבשל בביתו אלא בבית אחרים הא מוכח מילתא דלאחרים הוא מבשל. אלא הטעם הוא כיון שאסרו חכמים לבשל לשבת בלא עירוב שמא יבא לבשל לצורך חול, א"כ אסרו עליו פעולת הבישול גם לאחרים שמא יבא לבשל לצורך חול.
ובעל העיטור התיר למי שלא הניח עירוב לבשל לאחרים. ודחו דבריו הטור והב"י ושכן נראה מדברי הרמב"ם שאסור לבשל לאחרים אפילו לצורכם.
כתב הרמ"א בשם מהרי"ו מי שמתענה אסור לו לבשל לצורך אחרים אפילו לצורך בו ביום כמו מי שלא הניח עירוב שלא מבשל לאחרים כיון שאינו יכול להינות מבישול זה. וכתב ע"ז המ"ב וכן לפי"ז אסור לו גם לבשל לצורך עצמו מיו"ט לשבת. אבל אחרים יכולים לבשל בשבילו שאין קמחו נאסר שהרי הניח עירוב תבשילין. והרבה אחרונים חולקים על דין זה של המהרי"ו שהרי מותר לו לבשל מחמת היו"ט ומה שאסור לו לאכול לא אוסר לו לבשל לאחרים שמותר להם לאכול, או לבשל לעצמו לצורך השבת שהרי עשה עירוב תבשילין. לכן אם אין לו אחרים שיבשלו בשבילו לצורך שבת מותר הוא לבשל לעצמו. וכן אשה משרתת שמתענה מותר לה לבשל ביו"ט לצורך בעל הבית.
כא. אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית יבשל הרבה בקדירה אחת ויותיר לשבת. הגה: והוא הדין שיוכל לילך מבעוד יום לחדר בנר דלוק לחפש איזה דבר ויניחנו דולק עד הלילה (טור). ויש אומרים דאפילו לבשל כמה קדירות מותר כיון שקודם אכילה הוא והוא שיאכל מכל אחד ואחד:
מי שלא עירב ועדיין לא אכל בשחרית, יכול לבשל הרבה לצורך יו"ט ולהותיר לשבת.
כתב הב"י בשם המרדכי והסמ"ק שמי שלא עירב יבשל בהשכמה ליו"ט הרבה בקדירה אחת ויותיר לשבת דבכהאי גוונא אפילו לצורך חול שרי כדתניא (יז.) ממלאה אשה קדירה וכו'.
ורבינו ירוחם כתב שיכול לבשל כמה מינים ואוכל מכל מין ומין ואם יותיר יותיר. וכתב הב"י ונראה שזו היא ששנינו אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת והיינו ודאי אפילו בכמה קדירות ומשמע דקודם אכילה דוקא הוא דשרי אבל אחר אכילה לא וכמו שנתבאר בסימן תק"ג. וגם לדעת רש"י אפשר דשרי לבשל כמה קדירות ולאכול מכל אחת מעט.
ובסימן תקג כתבנו שמותר לבשל לצורך מחר בהערמה קטנה, שהיא, שקודם הסעודה מבשל כמות גדולה יותר ממה שצריך ומותיר מהקדירה מעט, ואפילו מבשל כמה מיני תבשלין ואוכל מכל תבשיל מעט.
והערמה גדולה אסורה, והיא, לבשל קדירה ולא לאכול ממנה ולומר ששומר אותה לאורחים שאולי יגיעו אליו, או שאומר רוצה אני לאכול מין אחר. וכן אם מבשל קדירה ואוכל ממנה אבל הבישול היה לאחר שכבר אכל, וכל מה שאוכל עכשיו הוא רק להתיר את הבישול. וכן אם מבשל כמה קדירות ממין אחד ואוכל מעט מכל קדירה.
ומרן בסימן תקג כתב רק היתר בישול בקדירה אחת והרמ"א כתב ההיתר של כמה קדירות. וכאן כתב מרן היתר של בישול קדירה אחת בסתם ובשם יש אומרים כתב ההיתר של כמה קדירות [וצ"ע למה עשה מרן בזה סתם ויש והרי מהב"י משמע שמסכים עם רבנו ירוחם להתיר בכמה מינים. ובדוחק אמרתי שמרן כאן לא מדבר על כמה מינים רק על מין אחד ובזה כתב בסתם מותר להרבות בקדירה אחת ושיש מתירים גם כמה קדירות ממין אחד ואין הלכה כמותו. ומאן דאמר זה הוא רבינו יואל שהתיר כן לצורך, הביאו הב"י בסימן תקג ודחאו מהלכה. ולפי זה יובן מה שכתב כאן הב"י "אע"פ שיש מי שמתיר סברא זו עיקר", דלכאורה משפט זה אין לו פשר דאם חוזר על מה שאמר קודם שאסור לבשל אחר אכילה ועל זה כתב שיש מי שמתיר, לכאורה לא מצאנו מי שמתיר לבשל אחר אכילה. אבל אם נאמר שכונת הב"י שיש מי שמתיר לבשל מין אחד בכמה קדרות ולאכול מעט מכל קדירה זה מצאנו שהוא דעת רבינו יואל הנ"ל ועל זה אומר הב"י שאין הלכה כן. והמ"ב כתב שגם לדעת הסתם מותר בכמה מינים אם כונתו לבשל לצורך יו"ט ורק מרבה יותר לשבת, ואוסר באופן שמתכוין לבשל לשבת ואוכל מעט ביו"ט רק כדי להתיר הבישול, והי"א מתיר בזה. ומין אחד בשתי קדרות גם לי"א אסור, אע"פ שטועם קצת מכל אחת, ניכרת הערמתו, שהרי יכול לאכול מאחת.] . וכתב המ"ב שנהגו העולם להקל כדעה השניה. ואם שכח ולא טעם מעט מהתבשיל שבישל לדעת הט"ז מותר התבשיל בשבת שהרי בשעה שבישל ניתכוין לאכול ונמצא שבישל בהיתר, אבל הבית מאיר אוסר כיון שלא אכל הוי הערמה ניכרת שאוסרת את התבשיל. ולהלכה יש להחמיר בזה שהרי לדיעה ראשונה כל שמתכוין לבשל במיוחד לצורך שבת אסור לעשות כן, ואף שנהגו להקל, לא נוסיף קולא על קולא [ועיין מה שכתבנו בסוף הסימן בשם הריב"ש שכל שבאה ההערמה האסורה אחר הבישול אין דינו כמערים אלא כמבשל במזיד לענין להתיר את מה שבישל באכילה. ולכאורה גם כאן כיון שנחשב הערמה ניכרת רק אחר שבישל ולא אכל דינו כמבשל במזיד שלא נאסר האוכל. וצ"ע.] . וכל זה מדובר שלא הניח רב העיר עירוב, שאם הניח יכול לסמוך עליו כנ"ל.
כב. אם נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב אם הוא ביום טוב של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי, אבל אם הוא ביום טוב של גליות יכול לערב בתנאי, אם היום קודש אינו צריך לערב ואם היום חול בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו', ולמחר אין צריך לומר כלום. ויש אומרים דאי לית ליה מידי דבשיל מאתמול לא מהני תנאי:
בחוץ לארץ אם נזכר ביו"ט ראשון שלא עירב יכול לערב על תנאי.
בביצה יז. אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. וכתב רש"י אם נזכר ביו"ט ראשון, וחלו שני ימים טובים חמישי וערב שבת, מתנה אם היום חול ומחר קודש עירובי עירוב, ואם חלוף איני צריך לערב. וכתב הטור בשם ה"ר אפרים שדוקא אם יש לו דבר שהתבשל מאתמול יכול לערב עליו על תנאי, אבל אם אין לו לא. וכתב הב"י שכן כתב הר"ן בשם רבינו אפרים וכתב שכן נראה מהירושלמי. ודחה הטור דברי רבינו אפרים וכתב ונראה שאין צריך שיערב על דבר שהתבשל מאתמול, ושכן כתב בעל העיטור [וצ"ע למה דחה הטור דברי רבינו אפרים והלא דברי טעם הם שאם אין לו דבר שהתבשל מאתמול אסור לו לבשל לכתחילה ביו"ט הראשון לצורך העירוב שהרי לא יאכל מעירוב זה היום עד שיבשל מחר, ושמא היום קודש ומחר חול ונמצא שבישל העירוב לצורך חול ואסור. ואולי הבין הטור שרבינו אפרים אוסר לעשות עירוב על תנאי לא רק על דבר שמבשל היום במיוחד בשביל העירוב שבזה גם הטור מודה לאסור, אלא גם על שארית תבשיל שבישל קדירה לצורך היום ונותר ממנה, גם על זה אוסר לערב על תנאי רבינו אפרים, ובזה לא הסכים עימו הטור דמה טעם יש לאסור בזה.] .
ופסק מרן בסתם כדעת הטור להתיר לעשות עירוב על תנאי גם על דבר שהתבשל היום.
ובסימן תקכח יתבאר שלדעת הרמב"ם היום שבקיאים בקיבועא דירחא לא שייך לעשות תנאי שהרי יודע שהיום קודש ומחר חול, אבל רוב הראשונים חולקים עליו בזה.
עוד כתב הטור מביצה ו. אבל שני ימים טובים של ראש השנה לא יכול לעשות תנאי. ופירש רש"י טעמא מפני שהם כיום ארוך ושניהם קודש.
וכתב המ"ב שיש מחלוקת אם צריך לברך על מצות עירוב כשמערב על תנאי, לדעת מ"א בשם ש"ג מברך, ולדעת רע"א בשם ספר לחם סתרים, והשטמ"ק שאין לברך.
כג. אם עבר במזיד (או בשוגג) ובישל כמה קדירות שלא לצורך יום טוב מותר לאוכלן בשבת או בחול:
כד. אם הערים לבשל ב' קדירות לצוך היום והותיר אחת לצורך מחר אסור לאכלה:
בישל במזיד לחול מותר התבשיל, בישל ליו"ט והערים נאסר התבשיל.
בגמ' (ביצה יז.) איבעיא להו לא עשה עירוב תבשילין מיו"ט לשבת ועבר ואפה מאי. והיא בעיא דלא איפשטא. וכתב הר"ן להקל כיון שאיסור האכילה הוא דרבנן אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומותר. וכ"כ הרא"ש שמשום כבוד שבת אין לקונסו. וכ"פ הרמב"ם שאפילו הזיד ובישל מותר. ובסימן תקג הבאנו דעת רבינו יואל ורבינו אביגדור שהביא המרדכי שאסרו מטעם שלא יבאו לזלזל ביו"ט. והב"י הביא כאן הגהות אשרי בשם אור זרוע שבשוגג מותר ודלא כרבינו יואל ומלמדים אותו שלא יעשה כך יותר והכל לפי ראות עיני הדיין.
ומרן פסק כדעת הרמב"ם ומשמע שלא רק עבר ואפה או בישל מיו"ט לשבת אלא אפילו הזיד לבשל לצורך חול מותר לאכול התבשיל [דלא כהמהרלב"ח, הביאו הלח"מ פרק א' מהלכות יו"ט הלכה ט. שכתב בדעת הרמב"ם שמיו"ט לשבת מותר אבל מיו"ט לחול אסור.] .
וכתב בביאו"ה בשם השיטה מקובצת שראוי לקונסו לפי ראות עיני בית הדין על מה שעשה.
עוד כתב בביאו"ה שמהרמב"ם משמע שדוקא אם אין לו תבשילים אחרים לאכול בשבת מתירים לו לאכול מה שבישל. ושכן משמע מהרש"ל המובא בט"ז. אבל מסתמות דברי מרן משמע שמותר בכל אופן ואפילו יש לו תבשילים אחרים, וסמך בזה על תשובת הרשב"א הובאה בב"י סימן תקג' שכתב שם שלפי מה שמתרצת הגמ' בסוף "איסורא דשבת שאני" חזר בו מתירוצו הראשון "לא צריכא דאית ליה פירי אחריני". אלא שבשבת אסור במזיד בכל גווני, וביו"ט מותר בכל גווני.
ולגבי בישול בהערמה החמירו חכמים בזה יותר ואסרו לאכול התבשיל כדאמרינן בגמ' שם אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור. וכתב הכל בו בשם הר"ר פרץ אפשר לומר דוקא לו אסור אבל לאחרים מותר. ע"כ.
וכתב המ"ב בשם הלבוש שלאחרים מותר במוצאי יו"ט מיד. ומה שאסור לו אסור גם לבני ביתו. וכתב בחמד משה שלא אסור לו לעולם אלא במוצאי שבת מותר לו ולבני ביתו לאכול.
והטעם שאסרו יותר במערים מאשר מבשל בהדיא לצורך חול הוא כדי שלא יהא מורה בזה היתר לבשל בהערמה בלא עירוב תבשילין. וכתב הרמב"ם ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד, שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם עירובי תבשילין, אבל המזיד אינו מצוי. ומערים כאן היינו הערמה אסורה כגון לבשל קדירה ולא לאכול ממנה ולומר ששומר אותה לאורחים שאולי יגיעו אליו, או שאומר רוצה אני לאכול מין אחר. אבל אם מבשל קדירה אחר שכבר אכל, ואוכל ממנה מעט, כתב הב"י בסימן תקג בשם הריב"ש שלא נאסר התבשיל שלא נחשב בישל בהערמה אלא נחשב שבישל לצורך מחר ומותר התבשיל, ומה שאח"כ מערים ואוכל ממנו מעט, משום כך לא נאסור את התבשיל שכבר הותר. משא"כ בהערמה שמבשל לצורך מחר ואומר בשעת הבישול שהוא לצורך היום, ואח"כ חוזר בו, מיד נאסר התבשיל שבשעת הבישול היתה כבר הערמה.