אור ברסלב
מנחת שי - הלכות יום טוב סימן תקכז - דיני עירוב תבשילין - ובו כ''ד סעיפים › למה נקרא שמו עירוב

מנחת שי - הלכות יום טוב

סימן תקכז - דיני עירוב תבשילין - ובו כ''ד סעיפים · למה נקרא שמו עירוב

סימן תקכז - דיני עירוב תבשילין - ובו כ''ד סעיפים

כתב הרמב"ם למה נקרא שמו עירוב והרי לא מערב כלום, ובעירובי חצרות שייך לקרא לו עירוב שמערב את כל דיירי החצר להיות רשות אחת, אלא שבעירובי תבשילין מילת עירוב היא מילה מושאלת מעירובי חצרות, שכשם שהעירוב שעושים בחצירות ומבואות מערב שבת משום היכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום היכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין: וכתב הרב המגיד שהרמב"ם סובר שעל דרך זה ג"כ אמרו עירובי תחומין ועיקר מלת עירוב בדברים אלו אינה בתחלת הנחתה אלא גבי חצירות והושאלה לתחומין ולתבשילין לפי שאף הן נעשין באוכל. והראב"ד (בהשגות) כתב שאינו כך אלא שהוא מערב צרכי שבת על יום טוב לעשותן יחד ואפשר שאף בתחומין יאמר כן שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך עם התחום שיכול ונכון הוא עכ"ל:

ספק חשיכה מותר להניח עירוב תבשילין.

בשבת לד. במשנה קודם חשכה יאמר אדם לבני ביתו לערב, ובסיפא אומרת המשנה שגם בספק חשכה מערבין והקשתה הגמ' רישא אסיפא ותרצה כאן בעירובי חצירות מותר בספק חשיכה וכאן בעירובי תחומין שמותר רק קודם חשיכה משום שהיא שבות חמורה. וכתב המרדכי שהוא הדין עירובי תבשילין ספק חשכה מותר לערב. וכ"פ הרמ"א.

וכתב המ"ב שאם אמר ברכו לא יכול לערב, וכן אפילו רק הציבור אמרו ברכו שוב לא יכול לערב אא"כ בשעת הדחק. אבל אם קיבל שבת בלי ברכו יכול לערב.

עוד כתב שאם הגיע לבית הכנסת ונזכר שלא עשה עירוב ואם יחזור לביתו יפסיד את התפילה וגם לא יכול לעשות שליח שיעשה עירוב בשבילו, יקנה קמחו לאחרים.

וכתב בביאו"ה שנשים שנהגו לקבל יו"ט בהדלקת נרות יש להסתפק אם נחשב כקבלת ציבור ושוב לא יכולה להניח עירוב, או נחשבת קבלת יחיד שהרי לא כולם מדליקות בשעה אחת, ויכולה להניח עירוב. לכן לכתחילה יעשו העירוב קודם הדלקת נרות.

שכח והניח עירוב ביו"ט לא עלה לו. וכן אין להניח ביו"ט שני.

בביצה טו: הקשתה הגמ' לטעמו של רבא שצריך להניח עירוב כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, למה שלא יניח את העירוב ביו"ט עצמו קודם הסעודה וכך יזכור לברור מנה יפה. ומתרצת הגמ' שמא יפשע ולא יניח. וכתב המרדכי בפרק ב' דביצה (סי' תרעא) בשם הר"ש מבונביר"ק שלרבא אם לא פשע אלא שכח ולא הניח לעשות עירובי תבשילין בעיו"ט יכול להניח ביו"ט. ולכן ביום טוב שני שהוא מדרבנן אמרינן בדברי סופרים הלך אחר המיקל והלכתא כרבא וביום טוב שני יכול להניח עירובי תבשילין אפילו ביום טוב עצמו כיון ששכח. וכתב הב"י ואין נראה שתהא כן דעת הפוסקים שלא התירו בזה ונראה שאין לסמוך על אותה הוראה: ומשמע מדברי הב"י שהר"ש מבונביר"ק התיר לערב גם ביו"ט ראשון, אם שכח ולא עירב. וכתב הב"י בשם הרוקח שאם שכח ולא עירב ביום טוב ונזכר ביום טוב בלילה אין להניח ואם הניח עשוי דדמי להא דאמרינן בפרק משילין (לו:) אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב ובשילהי המביא (לד:) טבל מוכן הוא ואם עבר ותיקנו מתוקן עכ"ל. וכתב הב"י שסובר הרוקח שאם הניח עירוב ביום טוב עצמו אפילו שלא בתנאי מהני וכדברי הר"ש מבונביר"ק, ומיהו כבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הר"ש מבונביר"ק [ויש לעיין הרי הרוקח כתב להדיא שאם שכח ולא הניח מעיו"ט לא יניח ביו"ט, ורק אם עירב בדיעבד נחשב לו עירוב, ולר"ש מבונביר"ק אם שכח מותר להניח לכתחילה. וצ"ל שהב"י הבין שבלא סברת הר"ש מבונביר"ק לא היה מתיר הרוקח אפילו בדיעבד שהניח.] .

וכ"פ המשנה ברורה שאסור לבשל מיו"ט שני לשבת אלא אם כן עירב בערב יו"ט ראשון.

ב. עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל, ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר:

לכתחילה עושה את העירוב בפת ותבשיל, ובדיעבד בתבשיל בלבד מותר.

במשנה טו: לב"ה העירוב הוא מתבשיל אחד ולב"ש צריך שני תבשילין. ולדעת ר"ת שנחלקו באופן שרוצה רק לבשל אבל אם רוצה גם לאפות גם לב"ה צריך להניח פת בעירוב, וצליה או חימום מים הם בכלל הבישול, אבל אפיה היא לא בכלל בישול ולכן צריך להניח לאפיה פת בעירוב. ומכל מקום הוצאה והדלקה מותרות אף על גב דלא הוו בכלל פת ותבשיל, דלא אצרכוה רבנן אלא בעיקר תיקון הסעודה [לסברת רבא מובן, שסובר שהעירוב בה לשמור על סעודות שבת, ולהדלקה והוצאה לא הצריכו עירוב. אבל לסברת רב אשי שהעירוב הוא שלא יבא לבשל לחול, א"כ שייך גם בהוצאה והבערה שלא יבא להוציא או להבעיר לצורך חול. וצ"ע והרב סופר שליט"א אמר לי שבישול לצורך מחר הוא מילתא דשכיחא לכן גזרו שמא יבשל לצורך חול אבל הוצאה והבערה לצורך מחר היא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן, ולכן לא הצריכו עירוב.] . ולדעת ר"י בתוס' אפייה בכלל בישול ושכן הוא בתוספתא העושה תבשיל מערב יום טוב אופה ומבשל עליו לשבת ומטמין עליו את החמין. ולמעשה מחלוקת זאת היא מחלוקת תנאים בירושלמי (פ"ב ה"א) כתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל, ורבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל. וקיימא לן (שבת קל: וש"נ) דרבי אליעזר שמותי הוא, וכתב ר"י בתוס' שנהגו העולם כדברי ר"ת. וכ"כ הרא"ש ושכ"כ בה"ג (הל' יום טוב לו:) ורבינו שמשון הזקן (ע"ז לז: תוד"ה והשלקות). וגם המרדכי (סי' תרעב) כתב כדעת ר"ת דבעינן פת ותבשיל.

אולם הר"ן (י. ד"ה אמר רבא) סתר דברי רבינו תם והעלה דאין צריך פת ושכן דעת הרי"ף ז"ל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפרק ו' (ה"ג). והרב המגיד כתב בפרק ו' (שם) דע שבתבשיל אחד בלא פת סגי וכן נראה מן ההלכות וכן כתבו מקצת הגאונים (שע"ת סי' מג וסי' קכד) וזה דעת הרמב"ן (מלחמות ח:) והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ד סי' א, חי' יז: ד"ה אמר) ז"ל וכדברי רבינו אלא שנהגו להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק עכ"ל המ"מ. וכתבו הגהות מימון (אות ג) שר"י ורבו של רש"י (עי' סידור רש"י סי' תרי"ט, שו"ת סי' רצז) היו נוהגים לערב בפת ותבשיל וכן פשט המנהג. ומיהו היכא דאירע דלא עירבו אלא בתבשיל לבד סומכים על כל הנך רבוותא דשרו: וכ"פ מרן.

וכתב המ"ב שאם לא רוצה לאפות כלל רק לבשל לכ"ע לא צריך להניח פת, ומספיק בתבשיל לבד. ואם קודם חשכה החליט שרוצה לאפות צריך להוסיף לעירוב פת ויאמר שוב הנוסח, רק לא יברך.

עשה עירוב מפת לבד לא מועיל לבשל עליו, ואם יועיל לאפות עליו נחלקו הפוסקים, ולהלכה לא מועיל לאפות עליו.

ג. שיעור תבשיל זה כזית בין לאחד בין לאלפים בין בתחלתו בין בסופו. הגה: ויש מצריכין לכתחלה בפת כביצה (אור זרוע בשם ירושלמי) וכן נוהגין לכתחלה:

שיעור העירוב כזית אפילו מבשל לאלף איש. ואם נאכל ממנו צריך שישאר כזית.

כתב המרדכי שלדעת הירושלמי עירובי תבשילין פת כביצה, ותבשיל כזית, אבל לבבלי טז: משמע שיעור כזית ולא מחלק בין פת לתבשיל. והרמ"א כתב לקחת פת כביצה שכן נוהגים לכתחילה. וכתב המ"ב שאם עשה פת כזית לא צריך לעשות שוב בכביצה.

בביצה טז: אמר רבי אבא אמר רב עירובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה. ובמשנה אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת. ודוקא שנשאר כזית.

וכתב המ"ב משום הידור מצוה יקח פת שלם וחתיכה חשובה של בשר או דגים.

ד. צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת, לאפוקי דייסא:

העירוב צריך להיות בדבר מבושל שמלפתים בו את הפת.

בביצה טז. בלישנא בתרא שפת לא מועיל לעירוב תבשילין שצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת, לאפוקי דייסא. ופירש רש"י בליפתן מוכחא מלתא שעשוי לשבת, אבל פת לא שהרי בכל יום יש לחם.

וכתב המ"ב מהרי"ל היה מניח את העירוב בצלחת ולא על הלחם משום מאוס. והיה לוקח אותו ללחם משנה ובוצע עליו בסעודה שלישית.

עוד כתב שאפילו במקום שמלפתים את הפת בדיסא בטלה דעתם ולא מועיל לעירוב.אבל שאר מיני קטניות תלוי במנהג המקום וכגון בחומוס גרגירים מבושל כתב בשה"צ שבמקומם לא נהגו ללפת בהם את הפת.

ה. תבשיל זה שאמרו אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן, אפילו מין דגים קטנים שהדיחן במים חמים והדחתן הוא בישולן לאכילה הרי זה סומך עליהם, וכן סומך על תפוחים מבושלים (והוא הדין שאר פירות מבושלים) ועל דגים קטנים שבישלן:

אפשר לערב בדבר צלוי וכבוש ומעושן, אבל מלוח כמו דגים מלוחים לא.

ברייתא שם טז: שאפשר לערב בצלי כבוש או מבושל וקולייס האספנין שנתן עליו חמין מערב יו"ט. ופירש רש"י כבוש. בחומץ וחרדל ומיני ירקות. וכ"פ הרי"ף הרמב"ם והרא"ש שמערבין בכבוש. ופירש רש"י קולייס האספנין. דג מליח הוא ונאכל כמות שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו. והרמב"ם כתב וז"ל אפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן הוא בישולן לאכילה הרי זה סומך עליהם וכתב הרב המגיד שזהו פירוש קולייס האספנין. (משמע לרמב"ם אפילו לא מלוחים).

כתב הרמב"ם (שם) דמעושן יוצאין בו משום עירובי תבשילין וכתב הרב המגיד שהוא ירושלמי בפרק הנודר מן המבושל:

עוד כתב בירושלמי כל אוכל שהוא [נאכל כמות שהוא] חי אין בו משום בישולי גוים ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. וכתבו הר"ן בסוף תעניות, והמרדכי בהלכות תשעה באב. וכ"כ הגהות מימוניות בשם סמ"ג יוצאים בתפוחים מבושלים משום עירובי תבשילין כדמוכח בירושלמי דנדרים:

וכתב המ"ב שזה דוקא במקום שרגילים לבשלם וללפת בהם את הפת. (שעשאום כעין ריבה).

עוד בגמ' שם אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים אמר רב יוסף ואם צלאן גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין. וכתב הרא"ש שאפילו הגוי גם מלחן וגם צלאן מותרים משום בשולי גוים דמליחת גוי לא אסרן אף על פי שנאכלים מחמת מלחן חיים דלא אסר אלא בישולי גוים וצליית הגוי לא אסרתן כיון דנאכלים חיים: וכתב הר"ן שבשולי גויים אסרו משום איקרובי דעתא הוא וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבישולו אבל מ"מ כיון דתבשיל מיהא הוי סומכין עליו משום עירובי תבשילין:

ומשמע מהגמ' והרא"ש שרק אם צלאן סומך עליהם משום עירובי תבשילין אבל מלחן לבד בלא בישול לא אף על פי שנאכלין מחמת מלחן. וכ"כ הטור. וכתב המ"ב שאם מלח דגים והוציאו ציר, אלו שבתוך הציר נחשבים כבושים ואפשר לערב בהם.

עוד כתב שכבוש הוא שנשרה במים או שאר משקה עשרים וארבע שעות, ואם נשרה בחומץ או ציר מלוח, שיעור זמן הכבישה, הוא הזמן שלוקח להרתיח על האש דבר זה הנכבש.

ו. סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה, וכן על שמנונית שנדבק בסכין וגרדו, והוא שיהא בו כזית:

בשעת הדחק מערב אפילו עם עדשים שנשארו בשולי קדירה, או כזית שמנונית שנדבק בסכין.

דביצה טז. תני רבי חייא עדשים שבשולי קדרה סומך עליהם משום עירובי תבשילין והני מילי שיש בהם כזית. אמר רבי יצחק בריה דרב יהודה שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו משום עירובי תבשלין והני מילי דאית בהו כזית. ופירש רש"י שבשולי קדירה. שנשארו בלא מתכוין: סומך עליהם. מערב יום טוב לשם עירוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי: וכתב המרדכי בשם ר"י שאין סומכין על עדשים שבשולי קדירה אלא בדיעבד דוקא שאומר בעיו"ט אם אשכח להניח עירוב תבשילין אסמוך על עדשים אלו או שמנונית זו. וכתב הב"י לא משמע לי הכי מפשטא דמילתא אלא לכתחלה נמי סומכין על עדשים שבשולי קדירה או על שמנונית שנדבק בסכין שאם אין לו בערב יום טוב שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנונית שנדבק בסכין יכול לערב עליהם לכתחלה:

וכתב בביאו"ה שהטעם שלכתחילה לא יעשה בעדשים שבשולי קדירה משום ביזוי מצוה, אבל בסתם עדשים שבישל אף שלא לצורך שבת יכול לעשות לכתחילה. ולדעת הב"ח לא יעשה לכתחילה על דבר שלא בישל אותו במיוחד לצורך שבת. ובביאו"ה לקמן סעי' יד כתב שטוב לקחת תבשיל שהתבשל בעיו"ט ואם אין לו תבשיל שבישל בעיו"ט יכול לקחת מה שמבושל מקודם.

ז. מצוה על כל אדם לערב. ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד. (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב) (אור זרוע). אבל מי שאפשר לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו:

רב העיר מערב גם על כל אנשי עירו וסומך עליו מי ששכח או נאנס או הניח עירובו ואבד.

בביצה טו: ושלחו מנות לאין נכון לו, מאי לאין נכון לו, אמר רב חסדא למי שלא הניח עירובי תבשילין, איכא דאמרי למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין, (מחמת טירדא) אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא.

ובגמ' טז: ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דשמואל יומא חד חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דלא אנחי עירובי תבשילין, אמר ליה סמוך אדידי, לשתא אחריתא חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דלא אנחי עירובי תבשילין, אמר ליה פושע את, לכולי עלמא שרי לדידך אסור.

וכתב הרא"ש שמכאן למדנו שמי שהוא פושע לא יכול לסמוך על העירוב של רב העיר. וא"כ גם מי שלא הניח עירוב אפילו בפעם ראשונה והיה לו להניח שלא היה טרוד והיה לו פנאי להניח ולא הניח שקראה לו הגמ' בדף טו: פושע, לא יכול לסמוך על רב העיר. נמצא לפי דעת הרא"ש, כיון שחובה על כל אחד ואחד להניח עירוב לעצמו, כל שפשע בחובה זו נקרא פושע ולא יכול לסמוך על עירובו של רב העיר ואפילו יאמר הרב שהוא מניח גם לפושעים לא מהני.

ופושע נקרא מי שלא שכח ולא היה טרוד אלא לכתחילה סמך על הרב, או שכח פעמיים. אבל שכח פעם אחת או היה טרוד לא נקרא פושע ויכול לסמוך על עירוב הרב [אלא שיש לעיין למה צריך לשלוח מנות למי שהיה טרוד ולא יכל להניח עירובי תבשילין הרי יכול לסמוך על רב העיר ולבשל לעצמו. ואפשר שסובר הרא"ש כבעל המאור שאסור לשלוח מנות למי שלא היה טרוד, משמיעה לנו הגמ' שאם היה טרוד אין איסור זה, ואה"נ שיכול לבשל לעצמו ולא צריך לשלוח לו מנות.] .

אבל לדעת רש"י אם הניח הרב גם לפושעים יכול הפושע לסמוך עליו, שכתב רש"י במעשה של סמיא, לדידך אסור. שאין דעתי על המזידים והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים: משמע אם היה דעתו מהני גם לפושעים. וכן כתב הרשב"א בתשובה וז"ל אמר ליה פושע את לכולי עלמא שרי לדידך אסור נראה לי טעמא שאין דעת המניח על הפושעים אבל אם אמר המניח בפירוש שהוא מניח אף על הפושעים, הוא סומך לעולם על מי שהניח: וכ"כ רבינו ירוחם.

והר"ן שפירש פושע אתה שלא הנחת עירוב ואתה עצוב שאתה לא רוצה לסמוך עלי, ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי. משמע דאם היתה דעתו של שמואל גם על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עליו הוה מצי סמיא לסמוך עליו. ואפשר שגם הר"ן יסכים לרא"ש שבאופן שהיה פושע שלא הניח עירוב שלא מחמת טירדא איכא למימר דלא מהני גם אם דעת הרב על הפושעים מסוג זה. ופסק מרן כדעת הרא"ש שרק אם שכח או נאנס סומך על רב העיר [אבל בחזון עובדיה עמוד רצא כתב, מכל מקום בזמן הזה כוונת הרב המערב עירובי תבשילין לזכות גם אנשים כאלה הקרובים לפשיעה, ולכן יכולים לסמוך עליו בדיעבד לבשל מיו"ט לשבת. ע"כ. ואולי כוונתו במ"ש אנשים כאלה הקרובים לפשיעה, אלו הפושעים מחמת חוסר ידיעה, וכמו שהביא בהערה בשם שו"ת שרגא המאיר. וכמו שכתב בהגה שעם הארץ שאינו יודע לערב יכול לסמוך על עירוב הרב. אבל היודעים ופשעו מחמת עצלות, ורוצים לסמוך על רב העיר לא יוצאים בו, ועליהם דיבר הרא"ש ומרן שלא מועיל עירוב הרב.] . וכתב המ"ב שאם שכח או נאנס פעם שניה לא יכול לסמוך על עירוב הרב שנחשב כפושע כיון שאינו חרד לדבר מצוה.

והקשה הב"י לרש"י שכל אדם אפילו שלא טרוד יכול לסמוך לכתחילה על רב העיר, ורק מי ששכח פעמים נקרא פושע שלא יכול לסמוך על רב העיר אלא אם כן כיון הרב עליו. למה קראה לו הגמ' בדף טו: פושע שאין מצוה לשלוח לו מנות. ותירץ כיון שיש מצוה לכתחילה לערב בעצמו ולא עירב נחשב קצת פשיעותא לענין שלא שולחים לו מנות אבל לא הוי פשיעותא לענין שיכול לסמוך לכתחילה על רב העיר. ומי ששכח פעמים הוא פושע גרוע יותר ממי שלא עירב במזיד פעם אחת וסמך על רב העיר, ולכן מי ששכח פעמים רק אם כיון הרב עליו יוצא בעירוב הרב [כך נראה כוונת הב"י. ועיין במאור ישראל שתירץ שהגמ' קראה לו פושע ולא שולחים לו מנות מדובר שפעם שניה לא עשה עירוב.] . כתב הכל בו להתיר לסמוך על עירוב הרב אפילו מי שהניח עירוב ואבד, ולא אמרינן שגילה דעתו כשהניח עירובו שאין בלבו לסמוך על עירוב חבירו. וכ"פ מרן.

וכתב המ"ב שיכול אדם לעשות שליח שיעשה עירוב בשבילו, אפילו שיש לו אפשרות לעשות לעצמו ולא טרוד, שבזה אמרינן שלוחו של אדם כמותו, ולא דומה לעירוב הרב עליו בלא ידיעתו שמועיל רק בשכח או נאנס.

לסיכום: פושע לא יוצא בעירוב הרב. השאלה איזה פושע. לפי רש"י אם לא היה טרוד והתעצל ולא הניח, יוצא בסתמא בעירוב הרב, אבל נקרא פושע שלא הניח בעצמו ואין מצוה לתת לו מנות. ואפילו שהניח הרב עליו שם פושע עליו שלא הניח לכתחילה. אבל אם שכח פעמים נחשב פושע גמור ורק אם יכוין הרב עליו יצא, ובסתמא לא יצא בעירוב הרב.

ולדעת הרא"ש אם לא היה טרוד ולא שכח ולא הניח נחשב פושע ולא יעזור דעת הרב עליו. ואין מצוה לתת לו מנות. לדעת הר"ן לא היה טרוד ולא הניח נחשב פושע גמור ולא יעזור דעת הרב עליו, כדעת הרא"ש [וזה אם עושה תמיד לעצמו ולא סומך על רב העיר, אבל אם סומך תמיד על רב העיר יכול לצאת בעירוב הרב אפילו בסתמא. בעל המאור). אבל אם היה טרוד ולא הניח והיה לו לסמוך על רב העיר ולא סמך ועשה כן פעמים, הוא פושע קצת במצות עירוב שלא סמך על עירוב הרב ולא יוצא בעירוב הרב בסתמא, אבל יכול הרב לכיון גם עליו ולהוציאו י"ח, (ואם לא כיון עליו הרב אפשר שאין מצוה לתת לו מנות כיון שהוא פושע.] . ומרן פסק כדעת הרא"ש וכתב המ"ב שבדיעבד אפשר להקל כדעת הר"ן ובעל המאור.

ח. כשמערב על אחרים אינו צריך לפרט, אלא מניח בכלל על כל בני העיר וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו. הגה: אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו אפילו הניח עירוב תחומין ויכול לבוא לכאן, אלא אם כן התנה עליו המניח בהדיא (המגיד פרק ו'):

מערב הרב על כל מי שנמצא בתוך תחום העיר, ומי שנמצא מחוץ לתחום ועשה עירוב תחומין אם פירש עליו הרב להדיא מועיל.

בביצה טז: שמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולה טבריא: ועד כמה עד תחום שבת. ופירש רש"י דלעומדים חוץ לתחום לא היתה דעתו של מניח עליהם ונראה מדבריו שאם פירש שהוא מערב אף על אותם העומדים חוץ לתחום מהני. וכתב הרב המגיד שכן דעת הרשב"א והתוספות שאם הניח היוצא מחוץ לתחום עירוב תחומין ויכול להגיע לכאן מועילה דעת הרב אם פירש שעושה גם עליו. אולם המ"מ כתב שאין ראיה לדבריהם. וכן הר"ן כתב שביותר מתחום שבת אפשר דאפילו בשפירש ומתנה לא מהני שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם [ונראה שיסכים מרן להלכה כדעת הרשב"א והתוס' להקל שהרי הר"ן כתב רק ואפשר שלא מהני וכן הרב המגיד לא דחה לגמרי דברי הרשב"א. וכך הביא הרמ"א דעת הרשב"א בלא שכתב וי"א משמע שכן דעת מרן.] .

וכתב המ"ב שאם לא עשה עירוב תחומין לא תועיל דעת הרב עליו שהרי לא יכול להגיע לעירוב תבשילין.

ט. דעת מניח בעינן שיכוין להוציא לאחר, אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן בשעת הנחה, רק שיודיעוהו ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת. הגה: ואם דרך הגדול להניח עליהם סומכין עליו מסתמא (ר''ן פרק ב'):

מי שסומך על עירוב הרב צריך שידע שהרב אכן עשה עירוב לכולם, ואם דרך הרב להניח, סומכים עליו שמסתמא הניח.

בגמ' טז: מי שהניחו לו עירוב תבשילין אין צריך לדעת בשעת הנחה, מדמכריז רבי יעקב בר אידי כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יבוא ויסמוך על שלי ומדמכריז משמע שלא היו יודעין בדבר בשעת הנחה: רק שצריך לדעת קודם שמבשל שאכן הניחו בעבורו עירוב תבשילין, לכן מכריז שיסמכו עליו. וכתב הר"ן (שם) דשמואל ורבי אמי ורבי אסי דהוו מערבי אכולה מתא ולא הוו מכריזי, משמע שמתוך שהיו רגילין בכך כבר היה הדבר נודע לכל אנשי המקום וסומכין עליהם ומהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורבי אמי ורבי אסי אין צריך להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כרבי יעקב בר אידי צריך להכריז עכ"ל: וכתב המ"ב שלא מספיק שיודע שאמר המערב מה שכתוב בסידור. 'לנו ולכל בני העיר הזאת' אלא צריך לדעת שגם זיכה העירוב ע"י אחר לכל מי שלא הניח.

י. המערב לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר. וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת מזכין על ידו בעירובי תבשילין, וכל מי שאין מזכין על ידו באותו עירוב אין מזכין על ידו בזה (ועיין לעיל סימן שס''ו):

המערב לאחרים צריך שיזכה להם העירוב ע"י אחר.

בעירובין פ. כשמערב לאחר צריך לזכות לו העירוב על ידי אחר, וכתב הרי"ף שם והרא"ש בביצה פ"ב דביצה שאינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים. וכנזכר בעירובי חצרות במשנה עירובין עט: וגם הרמב"ם כתב בפרק ו' (ה"ו) כל שזוכה בעירוב שבת זוכה בעירובי תבשילין וכל שאינו זוכה באותו עירוב אינו זוכה בזה: ובסימן שסו גבי עירובי חצרות כתב הב"י.

זיכוי הערוב על ידי בניו.

במשנה עירובין עט: ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים ולא ע"י בנו ובתו הקטנים שידן כידו. וכתב רש"י שידן כידו ולאו זכיה היא. וכתב הרא"ש כמו בבא מציעא יב. לגבי מציאה לר' יוחנן שקטן ואינו סמוך על שולחנו נחשב גדול ומציאתו לעצמו וכן גדול הסמוך על שולחנו נחשב קטן ומציאתו לאביו הוא הדין כאן שיכול לזכות ע"י בנו הקטן שאינו סמוך על שולחנו או בנו הגדול שאינו סמוך על שולחנו. ובתו שהיא נערה מציאתה לאביה אפילו אינה סמוכה על שולחנו עד שתבגור, א"כ ה"ה הכא לדעת הרא"ש לא יכול לזכות העירוב על ידה עד שתבגור. אבל הרמב"ן כתב שיש לחלק בין מציאה לעירוב שבמציאה האב זוכה במציאת בנו משום איבה ולכן זה תלוי אם סמוך על שולחנו אז יש איבה ובאינו סמוך אין ולכן לא זוכה משא"כ הכא גבי עירוב בניו הגדולים יכולים לזכות העירוב לאחרים כמו שאר אנשים. וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם שכתבו את המשנה גבי עירוב כצורתה ולא חילקו כמו במציאה בין סמוך על שולחנו ללא סמוך. וכן פסק הרשב"א והגהות וסמ"ג בשם בה"ג ושכן משמע בירושלמי, וכתב הב"י כיון דהרי"ף והרמב"ם והני רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. וכתב הטור וטוב להחמיר כדברי שניהם שלא לזכות ע"י בנו קטן אפילו אינו סמוך על שולחנו ולא ע"י בנו הגדול הסמוך על שולחנו. וכתב הב"י שכן כתב הסמ"ק ומיהו היינו לכתחילה אבל בדיעבד כל אחד מהם חשוב גדול שכיון שמידי דרבנן הוא סומכים על דברי המיקל. וכתוב עוד שם בהגהות הסמ"ק ומיהו נראה לאחר שנשא אשה יכול לזכות על ידו אפילו סמוך על שולחנו. וכן כתב בכל בו בשם רבנו פרץ, וכ"כ הרמ"א שמזכים על ידו אפילו לכתחילה. ומרן כתב דעת הרמב"ם בסתם ודעת הרא"ש בשם יש אומרים, וכתב לכתחילה יש לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר.

זיכוי ע"י עבדו ושפחתו העברים או הכנענים.

כתב הרא"ש עבדו ושפחתו העברים אף על גב דסמוכין על שולחן רבן לא הוי ידם כידו דדוקא בבנו הגדול הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שולחן אביו אבל הנכרי הסמוך על שולחן בעל הבית אין מציאתו לבעל הבית ואפילו אוכל בחנם אצלו וכל שכן עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קא אכלי. ולפי"ז כתב הטור אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו או יתום אוכל על שולחנו בתורת צדקה יכול לזכות על ידן אע"פ שסמוכים על שולחנו. וכתב הב"י בשם הכל בו גבי עירובי תבשילין שמזכה על ידי עבדו ושפחתו העברים אפילו הם קטנים שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים. והם דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות עירובין. וכ"פ מרן. וכתב המ"ב בסימן שסו (ס"ק נח') ואע"ג שאין קטן זוכה לאחרים בכל מקום הכא בעירוב שהוא מדרבנן בעלמא הקילו בעבדו ושפחתו העברים ומ"מ לא רצו להקל אלא בעבדו ושפחתו אבל לא בבניו הקטנים וכדלעיל משום דידן ממש כידו. וגבי עבדו ושפחתו הכנענים הנזכרים במשנה הנ"ל לא יכול לזכות על ידן כיון שידיהם כידו והרי צריך להוציא מרשותו.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה