אור ברסלב
מנחת שי - הלכות יום טוב סימן תקט - כמה דינים פרטיים להלכות יום טוב - ובו ז' סעיפים

מנחת שי - הלכות יום טוב

סימן תקט - כמה דינים פרטיים להלכות יום טוב - ובו ז' סעיפים

סימן תקח - דברים האסורים ביום טוב להכנת צלי - ובו ב' סעיפים

א. שפוד שנרצף אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו, אין מתקנין אותו. הגה: ודוקא שיכול לצלות בו בלא תיקון, אבל אם אינו יכול לצלות בו כך ונשבר ביום טוב מותר לתקנו (טור). ואין מורין כן לרבים (רבינו ירוחם חלק ג') שלא יבואו לתקן גם כן בנשבר מערב יום טוב. והוא הדין לכל המכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב:

ב. שפוד שרוצים לצלות בו והיה ארוך יותר מדאי אסור לחתכו ולא לשרפו. אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, אבל מחדדה על גבי העץ או חרס או אבן, ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדדם במשחזת. במה דברים אמורים כשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה, אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על העץ שמא יבא להשחיזה במשחזת:

מכשירי אוכל נפש

בביצה כח: נחלקו חכמים ורבי יהודה בפסוק "הוא לבדו יעשה לכם" לחכמים "הוא" בא למעט שדוקא אוכל נפש מותר ולא מכשירי אוכל נפש, "לכם" בא למעט ולא לנוכרים. ולרבי יהודה "לכם" בא לרבות לכל צרכיכם להתיר אפילו מכשירי אוכל נפש, "הוא" ממעט מכשירי אוכל נפש שאפשר היה לעשותם מערב יו"ט [ודוקא לתקן כלי התירה התורה לדעת רבי יהודה, אבל לייצר כלי גמור לא התירה התורה לצורך אוכל נפש. שעה"צ אות יא'.] . ופסק רב חסדא הלכה כרבי יהודה שמהתורה מותר לתקן כלי ביו"ט לצורך אוכל נפש אם לא יכל לעשות מאתמול, ואפילו שיש בו בשבת איסור תורה, ביו"ט התירה התורה.

אבל גם לרבי יהודה מדרבנן לא התירו לתקן כלי כגון שיפוד שיצא מכלל שימוש שנתעקם או נשבר חודו, שהיא מלאכה גמורה הנעשית לימים הרבה, מטעם שלא יבא להמנע משמחת יו"ט, כמו שאסרו קצירה וטחינה לצורך יו"ט כיון שהם מלאכות גמורות שנעשות לימים רבים ויבא להמנע משמחת יו"ט.

וגם תיקון קטן בכלי שבעלמא אינו אלא איסור דרבנן, כגון לישר מעט את השיפוד, אסרו חכמים. אף שבאוכל נפש הנעשה לימים הרבה לא אסרו חכמים אם עושה דבר האסור רק מדרבנן, כאן אסרו משום טרחא יתרה שהרי יכול להשתמש בשיפוד בדוחק גם כשהוא עקום מעט.

אבל באופן שהתיקון קטן שבעלמא אינו אסור אלא מדרבנן וקשה להשתמש בו כך, כגון סכין שהוכהה חודה ורוצה לחדדה מעט שלא במשחזת, אלא ע"ג עץ או אבן, מותר, דהוי מכשירי אוכל נפש שאין בהם מלאכה גמורה ויש צורך בעשייתם ומותרים, אבל אין מורין כן, שהשומע יבא בקל לחדדה במשחזת שבשבת הוא איסור דאוריתא ותיקון כזה אסרו חכמים ביו"ט כמו שאסרו לתקן שיפוד תיקון גמור, שלא יבא להמנע משמחת יו"ט.

ולהעביר סכין ע"ג אבן או עץ בכונה להעביר שמנונית אע"פ שמחדד את הסכין מותר ומורין כן, שלא חוששים שיבא לחדדה במשחזת [וכן מותר לגרוף התנור מטיט מוקצה שנפל בתוכו, כיון שאי אפשר לאפות בלא הגריפה, ומורין כן, שאין חשש שיבא לעשות באופן שהוא אסור. עיין סימן תקז.] . וכתב עוד הרמב"ם שאם אינה יכולה לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפילו על עץ שמא יבוא להשחיזה במשחזת [וצ"ע הרי אפילו אם ישחיז במשחזת אינו אלא איסור דרבנן שמהתורה אנו פוסקים כרבי יהודה שמכשירים מותרים א"כ האיסור להשחיז במשחזת של עץ הוי גזירה לגזירה, וי"ל שלהשחיז סכין במשחזת כשאינה יכולה לחתוך כלל נחשב ליצור כלי ולא תיקון כלי ובזה גם רבי יהודה מודה שאסור מהתורה כנ"ל בשם שעה"צ ולכן אסור להשחיז סכין שעמדה מאתמול אפילו על עץ שלא ישחיז במשחזת של אבן ויעבור על איסור תורה.] .

כן דעת הר"ן בשיטת הרי"ף והרמב"ם וכ"פ מרן.

אבל לדעת רש"י הרא"ש ורבנו ירוחם לא אסרו אפילו מדרבנן לתקן כלי גמור אם לא יכול לשאול מאחרים ולכן מותר לתקן שיפוד שנתעקם לגמרי ביו"ט או ניטל חודו ביו"ט, אלא שאין מורין כן שלא יבא לתקן מה שנתקלקל בעיו"ט. אבל התעקם מעט אפילו התעקם ביו"ט, אין היתר כלל שהרי יכול להשתמש בו כך. וכ"פ הרמ"א.

וכתב המ"ב (ס"ק ה) שאם יכל לתקן ביו"ט ראשון ולא תיקן, לא יתקן ביו"ט שני, שלגבי יו"ט שני הוי יו"ט ראשון כערב יו"ט ומכשירים שיכל לעשות מערב יו"ט לא עושה ביו"ט. ובבגדי ישע כתב דוקא שהיה צריך לשיפוד ביו"ט ראשון ולא תיקן, אבל אם לא היה צריך לשיפוד נחשב כלא יכל לתקן מאתמול, ומותר לתקן ביו"ט שני.

ג. עופות שממלאים אותם בשר וביצים מותר לתפרם ביום טוב, והוא שיתקן מערב יום טוב החוט וישימנו במחט, ויזהר שלא יחתוך החוט ביום טוב. הגה: וכן נהגו לשרוף החוט הנשאר בעוף לאחר שתפרו בו:

ד. מותר לחתוך ביום טוב אגד גדיים ועופות מקולסים וחוטים תפורים, וכן יכולים לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרים בו העוף:

מותר לתפור עופות ממולאים, ולא יחתוך החוט ביו"ט. ואחר הבישול מותר לחתוך החוט.

כתב הרשב"א בתשובה שמותר לתפור עופות ממולאים ביו"ט משום מכשירי אוכל נפש שלא יכל לעשותם מאתמול. וכתב רבינו ירוחם שלא יתפור העופות ביו"ט שמא יחתוך את החוט ואסור לחתוך החוט שתופר בו משום מתקן מנא שהרי יכל לעשות כן לחתוך החוט קודם יו"ט, והוי מכשירי אוכל נפש שיכל לעשותם מאתמול, אלא יחתוך החוט וישימנו במחט מעיו"ט. וכתב המ"א שאם לא חתך את החוט מעיו"ט אסור להכניסו למחט ביו"ט (אפילו כדי לתפור בו כך בלי לחתוך) מהטעם שמא יבא לחתוך אותו.

וכתב המ"ב (ס"ק טז) שאם הכניס החוט מעיו"ט ויצא מותר להכניסו ביו"ט [והבין שהמג"א איירי בחוט חתוך ואסר מטעם שמא יבא לחתוך הצד שמכניס למחט.] . כתב הד"מ שמותר לחתוך את החוט הנותר מהתפירה ונהגו לשורפו [אולם לדעת מרן לא מצינו שהתיר לחתוך אחר התפירה, שהרי חתיכת החוט הוי מתקן מנא שיוצר חוט הראוי לתפירה ומה לי קודם התפירה ומה לי לאחריה, ואולי יסכים למנהג לשורפו כולו דלא הוי מתקן מנא אלא רק הבערה שיש בה צורך קצת ליפות העוף, שהותרה מדין מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ויש בה קצת צורך יו"ט. והרמ"א ס"ל כיון שחותך החוט ומשליכו לאשפה לא חשיב מתקן מנא ומותר לחתוך.] .

ולענין לחתוך החוטים אחר שנתבשל או נצלה העוף מותר אפילו בשבת, שהרי לא ראוי חוט זה לכלום ולא מתקן בחוט כלום. ואין איסור סותר כלי בחתיכת החוט כנזכר בסימן תקיט שאין סתירה בכלים באופן שאינו סתירה גמורה.

ה. מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו פלאדי''ן של גבינה ואחר הליבון יאפה בו פשטיד''א של בשר, והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד. אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה אסור ללבנו אפילו לאפות בו דבר היתר. הגה: והוא הדין דאסור להגעיל כלי ביום טוב (מרדכי סוף ע''ז ואור זרוע והגהות מיימוני פרק א'). ומותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביום טוב (מהרי''א מפראג):

אסור להכשיר כלי ע"י ליבון.

להכשיר כלי הבלוע מאיסור ע"י ליבון חמור, או כלי בשרי להכשירו לבשל חלבי או להיפך ע"י ליבון קל אסור משום מתקן מנא שיכל לעשות מעיו"ט.

ואם לא יכל לעשות מערב יו"ט כגון שנאסר ביו"ט כתב המ"ב (ס"ק כד) אם צריך הכלי ליבון חמור או ליבון קל יש אומרים שמותר ללבנו אבל לא מורים כן לאחרים כמ"ש הרמ"א בסעי' א'.

ולהגעיל כלי שנאסר ביו"ט כתב המ"ב (ס"ק כו) אם יש לו מים חמים מוכנים מותר אפילו להורות לרבים שאין תיקון כלי בהגעלה שיכול לומר שמדיח את הכלי, אך לחמם מים שיש

בו משום איסור בישול, מותר ואין מורין כן [אבל לדעת מרן רק בסכין אמרינן הלכה ואין מורין כן שמא יבא להשחיזה במשחזת שלה, אבל כאן לא שייך זה וצריך להיות הלכה ומורין כן. עיין ביאו"ה ד"ה והוא הדין. ונראה לדעת מרן הכשר כלי אסור מדרבנן מדינא אפילו ליחיד לעצמו אם תיקון זה של הכשרת הכלי הוא תיקון גמור, כמו שאסרו לתקן שיפוד שנשבר חודו, וכן לבשל מים להגעלה שבשבת יש בו איסור תורה. ולהגעיל בלי לבשל המים לפי מה שכתב המ"ב שיכול לומר שמדיח את הכלי יהא מותר. אבל הרב איתן מזור שליט"א אמר לי שלדעת מרן אוסר הגעלה כמו ליבון וכמו שכתב בב"י בשם הסמ"ק שליבון אסור דהוי מתקן מנא מידי דהוי אהגעלת כלים דאסור לעשות ביו"ט.] . אבל יש אפשרות להכשיר בליבון קל כגון להכניס תבנית חלבית לתוך תנור חם עד שתגיע לליבון קל כדי שיוכל לאפות בה בשר וזה באופן שכן הדרך לאפות הבשר בתבנית חמה ועושה כן שנותן הבשר בתבנית בעודה חמה ולא תצטנן ויחממה שוב, והטעם כיון שאינו ניכר שעושה להכשירה אלא לאפות בה.

אבל תבנית בלועה מאיסור שצריכה ליבון חמור אסור ללבנה שאין דרך לאפות על תבנית מלובנת וניכר שליבנה כדי להכשירה.

וללבן שיפוד שצלו בו מכבר שנהגו האשכנזים ללבנו לפני שצולה בו, היות ומצד הדין מותר לצלות בו בלא הכשר לא נחשב תיקון מנא כלל ומותר אפילו שהיה באפשרותו ללבנו קודם יו"ט.

ו. אין נוקבין נקב חדש בחבית ביום טוב:

אין לנקוב נקב חדש בחבית.

כתב הרא"ש בתשובה אין נוקבין נקב חדש בחבית ביו"ט דהוי מכשירי אוכל נפש שיכול לעשותם מעיו"ט.

וכתב המ"ב (ס"ק כח) שאם אי אפשר לנקבה מאתמול מותר לנקבה ביו"ט. אבל אין מורין כן [ולדעת מרן אם הפתח יפה הוי מתקן מנא שאסור מהתורה כנזכר בסימן שיד סעי' א' וא"כ ביו"ט אסור מדרבנן וכתיקון השיפוד כנ"ל.] .

ז. להטביל כלי חדש ביום טוב דינו כמו בשבת כדאיתא בסימן שכ''ג סעיף ז'. הגה: ודין הדחת ושפשוף כלים ביום טוב דינו כמו בשבת כדאיתא סימן שכ''ג ומותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת יום טוב (מרדכי פרק בכל מערבין ובית יוסף בשם התוספות פרק קמא דביצה):

מותר להטביל כלי ביו"ט, וירא שמים יתן הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו.

בביצה יז: מבואר הטעם שלא מטבילים כלים בשבת ויו"ט. אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים הא תינח בשבת ביום טוב מאי איכא למימר גזירה יום טוב אטו שבת, רב יוסף אמר גזירה משום סחיטה אמר ליה אביי תינח כלים דבני סחיטה נינהו כלים דלאו בני סחיטה נינהו מאי איכא למימר אמר ליה גזירה הני אטו הני, רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה ופירש רש"י אי שרית ליה לאטבולינהו ביום טוב משהי להו עד יום טוב שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה, רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי.

והרי"ף הביא הטעם של רב יוסף ורב ביבי, וכתב הרא"ש שלפי טעמים אלו יהא מותר להטביל כלים חדשים הנקחים מהגוי ביו"ט [והוא הדין בשבת. וכתב הביאו"ה בסימן שכג' הטעם שלא שייך בכלי חדש שהוא כלי סעודה שיהא בו סחיטה. וגם שמא ישהא לא חישינן לתקלה שהרי האוכל המונח בכלי לא נאסר.] . אבל לדעת הרא"ש הלכה כרבה ורבא ומאלו שני הטעמים אסור להטביל כלים חדשים ביום טוב. וגם הרשב"א כתב שאין מטבילין ביום טוב כלי תשמיש הניקחין מן הגוים. והרמב"ם כתב טעמא דרב ביבי. וכתב הב"י בסימן שכג ולענין הלכה כיון דלהרי"ף והרמב"ם משמע דשרי להטביל כלים חדשים ביום טוב הכי נקיטינן מיהו כיון דאפשר בתיקון שכתב המרדכי שיתן הכלי לגוי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו והוה ליה כשואלו מן הגוי דאין צריך טבילה נכון לחוש לדברי האוסר ושלא להתיר כי אם על ידי אותו תיקון היכא דאפשר: וכ"פ שם בש"ע בסתם להתיר להטביל כלי בשבת וירא שמים יעשה כתקנת המרדכי.

וכאן בסימן תקט כתב מרן שדין טבילת כלים כמו שכתב שם בסימן שכג. משמע שגם ביו"ט ירא שמים יחוש שיש בזה לדעת האוסרים משום תקון מנא, וצ"ל שמיירי בהיה יכול להטביל מבעו"י, שאם לא היה יכול הוה ליה מכשירי אוכל נפש שלא יכל לעשות מאתמול, והמלאכה היא מדרבנן שרק נראה כמתקן כלי, וצריך להיות היתר גמור כנ"ל. ולדעת הרמ"א מותר ואין מורין כן, וכ"כ במ"ב (ס"ק ל) [ומהטעם של רבה שאסור להטביל ביו"ט גזירה שמא יעבירנו ד' אמות בשבת לכאורה היה צריך לאסור גם בלא יכל להטביל מעיו"ט, אלא צריך לומר שרבה לא גזר אלא בכלי שיכל להטבילו מעיו"ט, וכך באמת מפורש בגמ' יח. מברייתא שכלי שנטמא ביו"ט מותר להטבילו ביו"ט ולא גוזרים. ומה שכתב המ"ב שאין מורין כן יפרש הגמ' שם שמותר ואין מורין כן.] .

ויש להעיר מדוע כתב כאן הב"י אסור להטביל כלי חדש או להטבילו מטומאתו ונתבאר בסימן שכ"ג. והרי שם מבואר שמותר להטביל כלי חדש. ואולי לפני הב"י היתה גירסה כזו בטור כאן והב"י רק מראה מקום לסימן שכ"ג.

מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש.

כתב הב"י בשם התו"ס ביצה ח. ד"ה אמר, שמוקצה אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת יו"ט. וכ"כ המרדכי בעירובין פרק בכל מערבין סימן תפ"ט.

וכ"פ הרמ"א. וכתב המ"ב (ס"ק לא) כגון לטלטל האפר כדי לאפות במקומו או לטלטל האבנים המונחים על הפירות כדי לאכול הפירות, אבל לאכול או ליהנות מדבר המוקצה גופא כגון להסיק במוקצה וכה"ג אסור [ויש לעיין דהנה בדין גריפת התנור בסימן תקז סעי' ד כתב מרן שמותר לגרוף את התנור מטיח שנפל לתוכו ולא אוסרים משום טילטול מוקצה אם לא יכול לאפות בלא גריפה, וכך פירש הרא"ש את דין גריפת התנור, ולא כמו שפירשו רש"י ותוס' שהאיסור בגריפת התנור הוא משום מתקן מנא או מכה בפטיש ולרבי יהודה שמכשירים מותרים מותר לגרוף. ולכאורה גם לדעת הרא"ש ומרן נצטרך לומר שאנו מתירים את טלטול המוקצה כרבי יהודה שמתיר מכשירים שהרי מפורש בגמ' כח: גריפת תנור וכריים באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. וא"כ למרן צריך לחלק בין אם היה יכול לגרוף מעיו"ט שאסור לטלטל המוקצה כמו שאר מכשירים, ורק אם לא ידע מאתמול שנפל טיח לתוכו מותר לטלטל כרבי יהודה. ועיין בביאו"ה שם ד"ה כיון שהיה מתחרך.אולם בגריפת אפר מהתנור אפילו ידע מאתמול מותר לגורפו, שהרי הוא לא מוקצה שאפר כירה מוכן הוא ורק שנולד ביו"ט הוא מוקצה מחמת נולד ואז מותר לגרפו כדי לאפות מדין מכשירי אוכל נפש כרבי יהודה. ולפי זה אם יש אבן על תיבה מלאה פירות ורוצה לאכול את הפירות אסור להוציא האבן אם היתה מונחת שם מעיו"ט שהרי יכל להוציאה מעיו"ט. ובמ"ב הנ"ל בשם המג"א התיר להוציא האבן כדי לאכול את הפירות ולא חילק אם יכל להוציא מעיו"ט ללא יכל או לא ידע מעיו"ט. וכן בחזון עובדיה עמוד ל' התיר ולא חילק. וצ"ע.] .

סימן תקי - כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב, ואיזו מהם מותרים על ידי שינוי - ובו י''א סעיפים

א. מוללין מלילות ומפרכין קטניות כדרכן ביום טוב, ומנפח מעט מעט ואוכל ואפילו בקנון ותמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה:

התורה התירה כל המלאכות שעיקר עניינם באוכל ונעשות לצורך אכילת היום. וחכמים אסרו במלאכות אלו כל פעולה שאם היה עושה אותה בשבת היה עובר על איסור תורה ועיקר עניינה של המלאכה לעשות לימים הרבה, (כל המלאכות שקודם לישה, וכן מלאכת צידה). אבל גם בתוך מלאכות אלו שעיקר עניינם לעשות לימים הרבה בפעולות מסויימות שדרך העולם שלא לעשות לימים הרבה, וגם לא נעשות כדרך הפעולה שנעשית לימים הרבה, לא אסרו חכמים. אך כל היתר זה הוא באופן שעושה ביד אבל כשעושה בכלי ויש חשש שיעשה הרבה הצריכו שינוי, ואם מפיג טעם כתבלין לא הצריכו שינוי, שהרי לא פשע.

עוד אסרו חכמים שלא יראה כעושה מלאכה שנעשית לימים הרבה, אפילו שלא עושה שום מלאכה. לכן לא ישתמש בכלי המיוחד לבררת חרדל אע"פ שהסובין שלו הם אוכל, והוא בורר אוכל מתוך אוכל, עכ"פ נראה כבורר פסולת מתוך אוכל בנפה. וכן אסרו דבר שנראה כעובדין דחול.

מותר למלול מלילות

בביצה יב: אסור בשבת למלול מלילות, ביד, מדרבנן שהיא דישה כלאחר יד, וביו"ט מותר, שלא אסרו חכמים ביו"ט מלאכת אוכל נפש דרבנן, ואפילו שנעשית לימים הרבה [או כלך בדרך זו, דישת המלילות היא פעולה הנעשית ליומה ולא אסרו חכמים וכן לא הצריכו בה שינוי כיון שנעשית ביד.] . וכתב המ"ב (ס"ק ג) שיש מחמירים למלול בשינוי בראשי אצבעותיו.

ב. הבורר קטניות ביום טוב בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי (אם רוצה לאוכלו בו ביום) (המגיד פרק ג') אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה, במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת, ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יותר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת אף על פי שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת. הגה: ולוזים ובטנים שנשתברו ועדיין בקליפיהם לא מיקרי הקליפה פסולת כיון דאורחייהו בהכי ועדיין מעורבין (טור):

מותר לברור ביו"ט באופן שאין בו טרחה.

מלאכת ברירה מלאכת אוכל נפש שעיקר ענינה באוכל ואסרוה חכמים כיון שנעשית לימים הרבה. אבל ברירת קטניות היא פעולה הנעשית בדרך כלל ליומה לכן לא אסרו חכמים וגם לא הצריכו שינוי כיון שבורר ביד אין חשש שיעשה לימים הרבה. ולא יברור אוכל מהפסולת אלא הפסולת מהאוכל למעט בטרחה ורק אם הפסולת דקה ויש טורח יותר אם יקחנה, יקח את האוכל ממנה.

וכתב בביאו"ה שלברור הפסולת מתוך החיטים אסור כיון שדרך החיטים לברור לימים רבים [ונראה שברירת החיטין שלנו שנקיים מהמוץ ואנו בוררים אותם מתולעים אין פעולה זאת נעשית לימים רבים ומותר.] . עוד כתב בביאו"ה שלרמ"א שמחמיר בסימן תצ"ה באוכל נפש שלא מפיג טעם שלכתחילה יעשה בעיו"ט כהמהרי"ל ובדיעבד שלא עשה יעשה בשינוי כהסמ"ג. שמא כאן כשעושה ביד לא יצטרך שינוי, וטוב שיברור את האוכל מהפסולת שבזה ודאי יחשב שינוי [וצ"ע דהא חומרה דאתי לידי קולא שהרי מרבה בטרחה. ופשוט שלדידן שדעת מרן כדעת הר"ן שמותר לכתחילה בלא שינוי, לא יברור האוכל אלא הפסולת.] .

וכתב המ"ב (ס"ק ח) שאם האוכל והפסולת שוים בכמותם יברור איזה שירצה. ועל מה שכתב הרמ"א שבוטנים שנשתברו ועדין הם בקליפיהם לא נקראת הקליפה פסולת, כתב המ"ב (ס"ק י) שיברור איזה שקל לו יותר לברור.

ובנפה וכברה אסרו חכמים לברור אפילו קטניות שנבררות ליומן כיון שעושה באופן שעושים לימים הרבה.

ובקנון ותמחוי מותר שהרי בשבת אסור לברור בקנון ותמחוי מדרבנן, ולא אסרו חכמים מלאכת אוכל נפש האסורה רק מדרבנן אפילו שדרכה לעשות לימים הרבה. וכמובן שעושה רק לאותו יום שאם עושה למחר אסור מהתורה.

לברור ביד אוכל מתוך פסולת כדי לאכול אחר זמן לבו ביום, בשבת אסור מהתורה. וביו"ט כשבורר קטניות שאין דרכם לברור לימים הרבה לא אסרו חכמים, וגם לא צריך שינוי שהרי לא בורר בכלי ואין חשש שיעשה לימים הרבה. וזה דעת המ"מ וכתב שכן דעת הרי"ף. ודחה דברי הרשב"א שאסר בזה. וכ"פ הרמ"א כדברי המ"מ.

להציף מים על גבי הקטניות שיש בזה בשבת איסור בורר מהתורה. ביו"ט אסור לעשות כיון שעושה בכלי ויש חשש שיעשה לימים הרבה. ובגמ' מנהגן של בית רבן גמליאל להתיר. וכתב הב"י שלדעת הרמב"ם וכן נראה שהוא דעת הפוסקים לאסור. ורבינו ירוחם כתב להתיר כפשט הגמ' [ונראה שאם יעשה בשינוי יהא מותר לכ"ע.] .

ג. אין מסננים החרדל במסננת שלו. ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ, אבל בשל מתכות מותר:

אין מסננים את החרדל במסננת שלו.

בגמ' שבת קלד. ואף שאין כאן שום איסור שהסובין של החרדל הם אוכל והוי בורר אוכל מאוכל עכ"פ כיון שעושה בנפה וכדרך הבוררים מחזי כבורר ואסור.

וכתב המ"ב (ס"ק יב) שאם יברור בכלי אחר שאין דרך לברור בו יהא מותר כמו שמותר לברור בקנון ותמחוי.

כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, למיתוק החרדל אסור.

מלאכת כיבוי היא מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה שעיקר ענינה של מלאכת הכיבוי באוכל שמכבה את האש בתנור או בכירה כדי לבשל או לצלות בחום הגחלים, וחכמים אסרו פעולה במלאכת אוכל נפש שנעשית לימים רבים ואפשר לעשותה מאתמול שלא מפיג טעם וכנזכר בסימן תצ"ה. ולכן לא התירו פעולת מיתוק החרדל בגחלת של עץ שכן היא נעשית לימים הרבה. ומפרש בגמ' טעמא דאסור משום דהוה אפשר לעשות מאתמול היינו שלא מפיג טעם. ובגחלת של מתכת מותר. וכתב המ"ב (ס"ק יד) שאם לא יכל לעשות מאתמול מותר ויש מחמירים שצריך לעשות בשינוי. עוד כתב שכיבוי גחלת של מתכת הוא איסור דרבנן, ובאיסור דרבנן לא אסרו חכמים ביו"ט במלאכת אוכל נפש אפילו שהפעולה בדרך כלל נעשית לימים הרבה. עוד כתב המ"ב בסימן תק"ז מה שאסרנו מיתוק החרדל בגחלת משום כיבוי כיון שהחרדל ראוי לאכילה בלי כיבוי הגחלת בו ורק המפונקים מכבים בו הגחלת. ועוד שאפשר למתקו ע"י גחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר.

והב"י בסימן תקי"א כתב ואיכא למידק מאי שנא דגבי מוגמר שרי ואפילו בגחלת של עץ ולמתק החרדל לא שרי אלא בגחלת של מתכת כמו שנתבאר בסימן שקודם זה ונראה לי דשאני חרדל דהוה אפשר למתקו מבעוד יום שכן דרכו למתק ממנו הרבה בבת אחת אבל עישון פירות אינו נעשה אלא ביומו כדי שלא יפחת ריחו.

ד. אין תולין המשמרת ביום טוב לסנן בה שמרים, אבל אם היתה תלויה ועומדת מותר ליתן בה שמרים לסננן. ומערים ותולה אותה ליתן בה רמונים ואחר כך נותן בה שמרים. הגה: ושאר דיני סינון ביום טוב כמו בשבת כדאיתא סימן שי''ט (בית יוסף):

אסור לתלות משמרת ביום טוב, אבל מותר לשמר שמרי יין במשמרת תלויה.

בשבת קלז: לתלות משמרת אסור בשבת ובין ביו"ט משום שדומה לעושה אוהל ואסרו משום עובדין דחול. לתת לתוך המשמרת שמרי יין בשבת חייב חטאת שהוא בורר. וביו"ט מותר משום שהשימור היא פעולה במלאכת בורר שאין דרכה לעשת לימים הרבה. ואפילו שעושה בכלי לא הצריכו שינוי כיון שהוא דבר שמפיג טעם אם היה עושה מאתמול.

ובגמ' קלט: ומערים ותולה ונותן בה רימונים ואחר כך נותן בה שמרים.

וכתב המ"ב (ס"ק כ) שאסור לסנן מים בסודר משום ליבון, כמו בשבת.

ה. אין עושין גבינה ביום טוב. (ואין מעמידין חלב ביום טוב) (הגהות מיימוני פרק ג' ור''ן סוף פרק ד' דביצה ובית יוסף בשם הרוקח) והוא הדין דאין עושין חמאה מן החלב ביום טוב (ריב''ש סימן קכ''א):

אסור לעשות גבינה

בשבת קלד. אסור לגבן ולא דומה ללישת בצק שמותר ביו"ט כיון שהיה אפשר לגבן מאתמול.

מצינו ארבע ענינים בעשיית החלב. האחד להעמיד החלב ולהקפותו מה שקורים יוגורטי או לבן. ונעשה ע"י נתינת לבן לתוך חלב ונהפך החלב כולו להיות לבן, ואין בזה סרך מלאכה.

הענין השני מגבן עשיית גבינה רכה. ונעשית ע"י נתינת החלב בתוך קיבת בהמה ומנענעו הרבה עד שנעשה גבינה רכה. וגיבון זה אסרה הגמ' הנ"ל מצד איסור לישה אף שהיא מלאכת אוכל נפש המותרת על כל פנים כשנעשה לימים הרבה ואפשר לעשות הגבינה מאתמול ולא היתה מפיגה טעם אסרו חכמים וכנזכר בסימן תצ"ה.

הענין השלישי הוא מחבץ היינו עשיית גבינה קשה יותר. ונעשית ע"י שנותן חומץ או לימון לתוך החלב וע"י זה נפרדים המים מן החלב ונוצר בכלי, גושי גבינה ומים. וזה אסור בשבת מהתורה משום בורר כנזכר בשבת צה. שבפעולת נתינת החומץ בורר הגבינה מהמים. וביו"ט אסור מדרבנן כיון שמלאכת בורר היא מלאכה שנעשית לימים הרבה ואסרוה חכמים ולא התירו אלא בפעולה שדרכה לעשותה ליומה ובשינוי, אבל עשיית גבינה היא לא פעולה שנעשית ליומה ואסור.

הענין הרביעי הנקרא גם מגבן וענינו אחר החיבוץ הנ"ל שנפרדו גושי הגבינה מהמים, לוקח את אותם גושים ומחברם אחד לאחד עד שמתדבקים לגוש אחד בצורה מסויימת. וזה אסור בשבת מהתורה משום בונה כנזכר בשבת צה. וביו"ט לפי הנזכר בסימן תצ"ה כפי שמשמע מהמ"מ, לא התירה התורה מלאכת בונה לצורך אוכל נפש, כיון שאין עיקר ענינה באוכל, לכן נשארת באיסורה מהתורה, ואפילו ע"י שינוי יהא אסור [ואם תאמר נתיר את בניית הגבינה מכ"ש ממכשירי אוכל נפש שהתירה התורה לעשות כל מלאכה אפילו שאין עיקר ענינה באוכל כמו לתקן שיפוד, א"כ כל שכן שיהא מותר לתקן את האוכל עצמו על ידי הגיבון. לזה אמרינן דדיו לבא מן הדין להיות כנידון ולא התירה התורה מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מאתמול, הכא נמי בגיבון כיון שיכל לגבן מאתמול ולא היה מפיג טעם לא התירה התורה. אלא שלפי זה אם לא יכל לעשות מאתמול יהא מותר. אבל עכ"פ מדרבנן יהא אסור כיון שגם במכשירי אוכל נפש שאנו פוסקים כרבי יהודה שאם לא יכל לעשותם מאתמול מותרים היינו דוקא מהתורה אך מלאכות שעושים לימים הרבה אסורים מדרבנן כמו שאסרו במלאכות אוכל נפש, כמ"ש הר"ן הובא בסימן תקט.] .

אבל לדעת התוס' וכן משמע בר"ן שמלאכת הגיבון האסורה משום בונה היא מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה, כבישול ואפיה, ורק חכמים אסרוה. והטעם כיון שהיא נעשית לימים הרבה ולא מפיגה טעם שבכה"ג אסור לעשות ביו"ט בלא שינוי [וכן דעת מרן כנזכר בסימן תצ"ה לאסור בכל מלאכת אוכל נפש שהדרך לעשות לימים הרבה ולא מפיג טעם.] . והנ"מ, שלדעת התוס' והר"ן מותר ע"י שינוי, וכ"פ המ"ב (ס"ק כא) [והב"י אפשר שיסבור כדעת המ"מ לאסור אפילו ע"י שינוי, שהרי לגבן האיסור הוא משום בונה והוא איסור תורה.] .

עוד כתב המ"ב (ס"ק כב כג) שלהעמיד את החלב שכתב הרמ"א לאסור היינו לתת חומץ בחלב להפריד ממנו את המים והוא מלאכת בורר, ואסרו חכמים כיון שנעשית לימים הרבה, וכן נמי מטעם זה אסור לעשות חמאה, וגם ע"י גוי אסור ואין להקל אלא אם כן לצורך גדול.

ו. אין גוזזין את הירק במספרים שדרכן לחתכם בהן מן המחובר:

לחתוך הירק התלוש במזמרה אסור משום מראית העין.

בביצה לד. וברש"י אין גוזזין עלים הכמושים במספרים שרגיל לחתוך בהם מן המחובר דמאן דחזי סבר שליקטן היום.

לחתוך ירק דק דק מותר.

כתב הביאו"ה בשם הפמ"ג להתיר לחתוך הירק דק דק. (וכן הוא במ"ב סימן תקד). אבל לא יעשה בקוצץ ירקות שהדרך לעשות בו לימים הרבה.

ז. מתקנים את הקונדס והעכביות. הגה: ומותר למלוח הרבה חתיכות צנון ביום טוב אם רוצה לאכלן אף על פי שאסור בשבת ויש מחמירין (מהרי''ל):

מתקנים הקונדס והעכביות

בביצה לד. מיני ירקות שיש טורח בתיקונם מותר לתקנם ביו"ט.

למלוח כמה חתיכות צנון מותר.

אף שבשבת אסור למלוח כמה חתיכות צנון בבת אחת משום כובש כבשים שהוא מבשל כמ"ש בסימן שכא סעי' ג'. ביום טוב מותר. והמהרי"ל היה מחמיר לטבל אחת אחת כמו בשבת. וכתב המ"ב (ס"ק כז) שטוב להחמיר כן לכתחילה כיון שאפשר לעשות כן.

ח. אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות. כיצד, המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכה ארבעה או חמשה כדים, אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים דמוכח שלצורך יום טוב הביאם. הגה: ודוקא כשמוליכן ממקום למקום אבל מזוית לזוית (בית יוסף בשם רש''י) או מבית לבית באותו חצר (אור זרוע) שרי בכל ענין:

משאות בכלים גדולים יש להוציא בשינוי.

בביצה כט: במשנה המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל וקופה אבל מביא הוא על כתיפו או לפניו. ופירש"י לתת שלוש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות: אבל מביא על כתיפו. אחת או שתים דמוכח דלצורך יום טוב: או לפניו. בידו. וכתב הב"י משמע מדבריו דבמוליך הכדים בחוץ במקום רואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל ובקופה אבל מטלטל במקום שאין רואים כגון מזוית לזוית באותו בית מביא כי היכי דבעי [פירוש, דרש"י אוסר משום עובדין דחול, ובאיסור עובדין דחול צריך שיהא מעשה חול עם דמיון של מלאכה, וכאן הדמיון למלאכה הוא מלאכת הוצאה האסורה בשבת, אבל בתוך הבית שאין דמיון מלאכה מותר. ועדיין קצת צ"ע למה כתב הב"י במקום שאין רואים, משמע שהוא משום איסור מראית העין, ואולי הבין הב"י שהאיסור שנראה כהולך לעשות סחורה ודוקא ברשות הרבים אסרו משום מראית העין אבל בחצר לא נראה כהולך לעשות סחורה ומותר.] . וכתב המ"ב (ס"ק כח) שגם שתיים בתוך סל אסור, שכשמוציא בסל הוא עובדא דחול.

עוד כתב המ"ב (ס"ק ל) שבחצר מותר להוליך אפילו הרבה ואדרבא עדיף להוליך הרבה ביחד משיוליך מעט מעט ויצטרך להרבות בהילוך.

ט. המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אלא נוטלה בידו:

עוד במשנה שם, המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אבל נוטלה בידו. וכתב המ"ב (ס"ק לא) מטעם דהוי כעובדא לחול.

י. וכן משאות שדרכן לישא אותם במוט ישא אותן על גבו מאחוריו, ושדרכן לישא אותן מאחוריו ישא אותן על כתיפו, ושדרכן להנשא על הכתף ישא אותן בידו לפניו או יפרוש עליהן בגד, וכל כיוצא בזה משינוי המשא. ואם אי אפשר כגון שזימן הרבה אורחים וצריך למהר ולהביא לפניהם עושה כדרכו. במה דברים אמורים בנושא על האדם אבל על גבי בהמה לא יביא כלל:

עוד בגמ' שם (ל.) אתקין רבא במחוזא דדרו בדחקא לידרו ברגלא דדרו ברגלא לידרו באכפא דדרו באכפא ניפרוס סודרא עליה. ופירש רש"י בדחקא. משאוי שאדם נושא על כתיפו בחול בטורח ביום טוב ישאנו ברגלא עתר שקורין פורק"א שהוא שינוי להקל: לידרו באגרא. בשני בני אדם במוט על כתפיהם דהיינו נמי שינוי להקל: לידרו באכפא. במוט שבידיהם משום שינוי ואף על פי שאינו להקל מכל מקום שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינויו: ניפרוס סודרא. קל הוא ואינו מכביד ושינויא בעלמא הוא ולהצנע: והרמב"ם כתב בפרק ה' (ה"ב) משאות שדרכן לישא אותן במוט ישא אותם על גבו מאחוריו ושדרכן לישא אותם על גבו מאחוריו ישא אותם על כתיפו ושדרכן להנשא על הכתף ישא אותם בידו לפניו או יפרוס עליהם בגד וכל כיוצא בזה משינוי המשא.

ובגמ' שם אם אי אפשר לשנות מותר ופירש רש"י אם אי אפשר לשנות. שאין לו סודר לכסותו: והטור מפרש דהיינו שזימן אורחים הרבה: כתב הר"ן (טז: ד"ה והא) הא דלא חיישינן הכא בסודרא דילמא אתי לידי סחיטה כתב הרז"ה (שם ד"ה אתקין) דהכא ביין וביין ליכא למיחש לסחיטה והכי אמרינן בהדיא בגמרא ריש פרק שואל (שבת קמח:) דהני נשי דמליין חצבי מיא משום הכי לא פרסי סודרא עילויה חצבא משום דילמא אתי לידי סחיטה וכתבו שם התוספות (קמח: ד"ה ניפרוס) מכאן מייתי רבינו תם (ס' הישר חדושים סי' רפ"ג) ראיה דביין ושמן לא שייך סחיטה. ואמרינן תו בגמרא ניכסייה בנכתמא זימנין דמפסיק ואתי למיקטריה הילכך לא אפשר.

וכ"כ המ"ב (ס"ק לג) שדוקא משאות יבשים יכסה במפה או ביין שאין ליגזור שמא יסחוט שאין בסחיטת היין משום ליבון כמבואר בסימן שי"ט סעי' י'. אבל מים לא יכסה במפה שמא יפול במים ויבא לידי סחיטה [ונ"מ בכל זה בזמנינו שלא יוציא לרשות הרבים אפילו במקום שיש עירוב ארגז או קרטון של בקבוקים וכיוצא בזה, ואפילו יש בו מעט בקבוקים, אלא אם כן יעשה שינוי שאם הדרך לישא אותו על הכתף ישא אותו לפניו, או יכסנו במפה. ואם אי אפשר לו כגון שאין לו במה לכסות או שהוא ממהר להביא לאורחים מותר להביא כדרכו. ועל גבי בהמה לא יביא כלל כנזכר בסימן תצ"ה.] .

יא. אין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה ולא במחצלת אבל מביא במטפחת ובחיקו:

תניא בתוספתא פ"ג דביצה (ה"ז) אין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה ולא במחצלת אבל מביא במטפחת ובחיקו: בהמה ששחטה בשדה אם יביאנה לעיר במוט ובמוטה נתבאר בסי' תצ"ח.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה