סימן צז
אין לשין את העיסה בחלב או בשר
אין לשין את העיסה בחלב, שמא יבוא לאוכלה עם בשר, ואם לש כל הפת אסורה, אפילו לאוכלה לבדה. ואם לש רק דבר מועט שנאכל כולו בסעודה ולא נשאר ממנו, מותר. וכן אם עושה שינוי בצורת הפת שניכר שהוא משונה משאר פת, מותר, שהרי לא יבא לאוכלו עם בשר. 139. ברייתא פסחים לו. ובמסקנא דאי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי, ופרש"י מעט כעין של שור מותר ללוש דאכיל ליה מיד בבת אחת ולא משהי ליה דלינשי שנילוש בחלב. והרי"ף (דף ח ע"א) והרמב"ם (בפ"ט ממאכ"א הכ"ב) והרשב"א (בתוה"ק ב"ג ש"ד) פירשו כעין תורא ששינה בצורת הפת עד שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר. ובהגהות שערי דורא (סי' ס ס"ק ב) כתב בשם מהרא"י ששני הפירושים עולים להלכה ששניהם סברות יפות הן. ועוד כתב בהגש"ד (סי' לה ס"ק ו) היתר פשוט ללחם משנה שעושים לכבוד שבת ואופים אותו עם פשטידת בשר והלחם בולע משומן הפשטידא, אע"פ שנהיה הלחם בשרי מותר לעשות כן לכתחילה, משום שדבר מועט הוא ונאכל מהר בשבת והוי כעין תורא. וכן פסק הרמ"א לענין פת הנילושה בחלב לחג השבועות. וכן הדין שאין לשין את העיסה בשומן בשר, ואין טחין את התנור בשומן, ואם לש את העיסה או טח את התנור בשומן ואפה כל הפת אסורה. 140. וכתב הב"י בשם הרמב"ם והרשב"א שאם שינה צורת הפת או עשה מעט כפירוש רש"י לעיל מותר. ואם טח את התנור בשומן ורוצה לאפות בו פת, אין לאפות בו עד שיסיק את התנור יפה עד שיתלבן. ואם הוא תנור הדומה לכלי והאש מבחוץ, צריך למלאות בתוכו גחלים עד שיתלבן. 141. הטעם לאופה בתנור שלא מספיק לקנח ולנקות את שיורי הבשר כתבו התוס' (חולין קיא: ד"ה הלכתא) משום שא"א לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק. ובתנורים שלנו שמנקים יפה התבניות ולא נשאר בהם שום לכלוך מהבשר, נראה שמותר לאפות בהם פת. וכמ"ש הט"ז בסימן צ"ה (ס"ק ז) שבקערות ובקדירה שפיר שולטות בו הידים בקינוח רב. ואין לאפות פת באותה תבנית שצולה בה פשטידה או בשר שמן, אף על פי שרחוקים זה מזה, שחוששים שמא יזוב משומן הבשר לפת. 142. כך הביא ב"י בשם הגהות אשיר"י (בפרק בתרא דע"ז סי' ח) שאם זב שומן מתחת הבשר חשוב כאילו נילוש עם הפת ונאסר הפת אפי' לאוכלו לבדו, ואם לא ראה שזב תחתיו והתנור אינו משופע באופן שיכול לזוב ולהגיע לפת, מותרת הפת בדיעבד, וזה מס"ס ספק זב תחת הבשר מהשומן ספק לא זב, ואת"ל זב, ספק אם בליעת התנור מוליך אל הפת, שנחלקו בזה הפוסקים אם בישול מפעפע בכל הכלי. אך באופן שהתנור משופע לכיוון הפת, אמרינן שודאי זב תחת הפת ונאסר אפי' בדיעבד. וכן בלא משופע וראה שזב נאסר הפת, כיון שיש ספק אחד שמא בליעת התנור מוליך אל הפת. כ"כ הש"ך (ס"ק ב). ואפילו אם הבשר נמצא בכלי בפני עצמו, יש להחמיר שלא לצלות באותה תבנית שאופה בה הפת. 143. כ"כ הב"י בשם הגש"ד (סי' לה ס"ק ו). ובמשב"ז (ס"ק ג) כתב בשם התורת חטאת (כלל לה דין י) דחיישינן שמא יזוב מאוגני המחבת בעין לחוץ.
פת הנאסרת מחמת ריח השומן
באופן שאופה פת באותו תנור עם בשר, ואין חשש שיזוב מהבשר שומן אל הפת כגון שאופה הפת למעלה והבשר למטה, אם התנור קטן שמחזיק פחות משנים עשר עשרונים [עשרון הוא שיעור חלה 1,560 גרם ולפי"ז תנור גדול שמחזיק שנים עשר עשרונים הוא שמונה עשר קילו ושבע מאות ועשרים גרם ותנור כזה לא מצוי בד"כ בבתים] אסור לאכול את הפת בחלב, משום ריח הבשר הנדבק בפת, אבל לאוכלה בפני עצמה או עם בשר מותר. וכן הדין בדגים וכדומה שאפאם בתנור אחד עם בשר. ואם התנור גדול ופיו פתוח מותר לאוכלם בחלב, שריח שומן הבשר מתפזר ולא נדבק בפת, וכן באופן שהבשר מכוסה בשעת האפיה מותר אפילו בתנור צר לאכול הפת בחלב. 144. בגמ' פסחים עו: נחלקו רב ולוי אם ריחא מילתא היא, באופן שצולה בשר שמן אסור בתנור אחד עם בשר כשר ולא נוגעים זה בזה. לרב ריחא מילתא והריח האסור אוסר את המותר, וללוי לאו מילתא. ורש"י (בד"ה אמר לך רב) כתב דהלכתא כלוי, והתוס' (בד"ה אסרה רבא) כתבו בשם ר"ת דהלכה כרב שריחא מילתא. וכתבו עוד ובתנורים גדולים שלנו נראה דמותר לאפות לחם עם אותו פשטידא הואיל ומכוסות היטב הוי כעין שתי קדירות. וכן כתבו הסמ"ג (לאוין קמ) והסמ"ק (סו"ס ריג) והמרדכי (חולין סי' תרסו) שבתנורים גדולים שלהם מותר לאפות לחם עם הצלי. ושיעור תנור גדול כתב סמ"ק שמחזיק שנים עשר עשרונים. וכן כתב הרשב"א (בתוה"א ב"ד ש"א) בדעת ר"ת ושכן כתב הרז"ה (בסוף פרק כיצד צולין) שיש מי שמתיר בפורני רחבה, דהא שליט בה אוירא טובא. וכתב הב"י דמשמע מדבריו דלא בעינן שיחזיק שנים עשר עשרונים, אלא דברחב קצת סגי. והרא"ש (סי' ח) כתב על דברי ר"ת דדוקא בתנור קטן והוא מכוסה אמרינן ריחא מילתא, אבל בתנורים שלנו ופיהם פתוח אין לחוש. והטור בסימן ק"ח כתב שמסקנת הרא"ש כר"ת. ובתנור קטן דעת הרי"ף (לב.) והרמב"ם (בפט"ו ממאכ"א הל"ג) להתיר בדיעבד, ולכתחילה אסור לאפות בו פת בשעה שאופה בו בשר, שהם סוברים שהלכה כלוי רק בדיעבד, ולכתחילה אמרינן ריחא מילתא. לכן אם אפה פת עם צלי מותר לאוכלה לבדה דהוי דיעבד ואמרינן ריחא לאו מילתא היא, אך אין לאוכלה בחלב שכשאוכלם יחד חשוב כלכתחילה [שהרי יכול לאוכלה בפני עצמה או עם בשר] ובלכתחילה אמרינן ריחא מילתא (ש"ך ס"ק ד). והמרדכי (חולין סי' תרסה) והגה"מ (בפט"ו ממאכ"א אות ע) הביאם הב"י כתבו לתקן כיסוי לפשטידא שצולה באותו התנור שאופה הפת, דבכה"ג אין הריח יוצא מהפשטידא לפת.