אור ברסלב

מנחת שי - הלכות בשר בחלב

סימן צו

סימן צה

חתך דבר חריף בסכין של בשר

צנון או סילקא [תרדין] שחתכום בסכין של בשר בן יומו, או אפילו אינו בן יומו, ואינו מקונח, 128. דעת בעל התרומה (סי' ס') שגם שאר דברים חריפים כצנון וכיוצא בזה מחשיבים האינו בן יומו לבן יומו. והתוס' (חולין קיב.) נשארו בזה בצ"ע אם שאר דברים חריפים חשובים כחילתית שאמרו בה (בע"ז לט.) שאגב חורפיה דידהו מחליא ליה לשבח. והט"ז (ס"ק א) כתב שדעת מרן כמהר"ם מרוטנבורג, שדוקא חילתית מחשיבה לשבח ולא שאר דברים החריפים. ובב"י פירש כן בדעת הרמב"ם (ממאכ"א פ"ט הכ"ד) שסובר שלא אומרים בשאר דברים שחורפיה מחליא ליה לשבח. והש"ך (ס"ק ו) כתב שנוהגים להחמיר באינו בן יומו כמו בן יומו, וכדעת ספר התרומה בין חילתית ובין צנון ושאר דברים החריפים. אסור לאכלם בחלב עד שיטול את מקום החתך, והוא כעובי אצבע. 129. בגמ' חולין קיא: ופירש שם רש"י בדף קיב. ד"ה קישות אף שנ"ט בר נ"ט מותר, שאני סכין שלפעמים קרוש עליה שמנונית ומקבל הצנון נ"ט שבא מהממש וחשוב טעם ראשון, ועוד שמשום חריפות הצנון בולע יותר מדגים רותחים שעלו בקערה ע"י דוחק הסכין וחשוב כטעם ראשון. ונחלקו הראשונים עד כמה בולע הצנון, לדעת הרא"ש (בפכ"ה סי' לא) והטור כדי קליפה. ולדעת הסמ"ג (לאוין קמ) הראב"ד (ע"ז עו. ד"ה וסכין) והרא"ה (בבדק הבית ב"ד ש"א) כדי נטילת מקום שהוא עובי אצבע. ולדעת הרשב"א (בתוה"ק ב"ד ש"א) והר"ן (מא. ד"ה צנון) בולע בכולו. והביא הרשב"א (בתוה"א שם) ראיה מקורט של חילתית שאסור הכל. וכתב הב"י שהיות והרא"ש יישב ראיית הרשב"א מחילתית שדוקא שם אוסר הכל משום שהקרטין של החילתית קטנים ואין לדעת מהיכן חתכוהו לכן אסרו כולו, משא"כ בשאר דברים, לכן יש לסמוך על דברי הסמ"ג והראב"ד והרא"ה להתיר בנטילת מקום. ודעת הרמ"א לאסור כולו לכתחילה כדעת הרשב"א, ובדיעבד אם בישלו מספיק לשער כנגד מקום הנטילה.

ואם לא נמצא אחר רק החתוכים בסכין מותר לקנות לכתחילה וליטול מקומו, שזה חשוב כדיעבד. ואם טעם את הצנון ואין בו טעם בשר, מותר לאוכלו בחלב על ידי הדחה. 130. בגמ' שם צנון שחתכו בסכין מותר לאוכלו בכותח, ומסקנת הגמ' שמותר ע"י טעימה. ופירש"י והאי מותר דקאמר היינו שטעמו בתחילה ולא היה בו טעם שמנונית. וכ"כ הרשב"א (בתוה"ק ב"ד ש"א) אלא שהצריך הדחה. והט"ז (ס"ק ב) כתב בשם התו"ח (כלל סא דין א) שהיום לא בקיאים בטעימה זו. והש"ך (ס"ק ה) כתב שאם טעמו ולא היה בו טעם בשר ובישלו בחלב, מותר בדיעבד, שדוקא אטעימת גוי לא נהגו לסמוך אפילו דיעבד, משא"כ אטעימת ישראל. ואם בישל את הצנון בחלב בלא שיטול את מקום החתך, ובלא שיטעם אם יש טעם בשר בצנון, צריך לשער בתבשיל שישים נגד מקום הסכין 131. וכתב הש"ך (ס"ק ח) והט"ז (ס"ק ד) שאם אינו יודע באיה מקום בסכין חתך, משער נגד כל להב הסכין. שחתך בה הצנון. וכן הדין אם חתך בסכין הבלועה מאיסור, שמשער נגד מקום הסכין שחתך בה. 132. וצריך לשער שישים נגד כל מקום הסכין או נגד מקום הנטילה של הצנון, בשיעור היותר קטן. ולדעת הרמ"א דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים, תמיד משער נגד מקום נטילת הצנון. אלא שיש נ"מ בין בשר וחלב לשאר איסורים שבסכין הבלועה מבשר וחתך בו צנון ובישלו עם חלב ויש שישים בתבשיל החלב, לא צריך ליטול את מקום הצנון שנחתך שם, שברגע שנפל לתוך שישים לא חל אף פעם האיסור, אבל בשאר איסורים אע"פ שיש שישים צריך ליטול את המקום שנאסר הצנון. ועוד נ"מ לדעת הרמ"א אם חתך דק דק את הצנון או הבצל, שבבשר וחלב אמרינן שמשער רק נגד מקום הסכין שחתך בה שזו הכמות של הבשר שנכנס לתבשיל החלב, משא"כ בחתך שאר איסורים כל החתיכות של הצנון או הבצל אסורות משום חנ"נ, וצריך לשער כנגד כל החתיכות.

ולדעת מרן גם אם חתך דק דק אע"פ שכל הצנון או הבצל אסורים שאפשר לסוחטו אסור, אבל לא נאסר התבשיל אם יש שישים נגד מקום הסכין אע"פ שאין שישים נגד כל הבצל, דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים. ובמקום שיש ספק אם נחתך בסכין של איסור יש כאן ס"ס, ספק אם חתך בסכין איסור, ואפי' את"ל שחתך שמא לא היה הסכין בן יומו (שסתם כלי אינו בן יומו), והרבה פוסקים ס"ל דלא אמרינן מחליא לשבח, כ"כ בהגהות שערי דורא (סי' ס"א אות ה) להתיר קרי"ן חתוך ויש ספק אם החתך נעשה בסכין של איסור או במרא וחצינא. ובקרי"ן יש עוד ספק, שמא הלכה כהפוסקים שאוסרים רק בצנון ולא בשאר דברים, וא"כ גם אם הסכין היה בן יומו יש ס"ס. וא"כ בצנון היכא דידוע שהסכין היה בן יומו ורק מסופק אם חתך בו הצנון או לא שיש רק ספק אחד, אסור (ש"ך ס"ק יב). וכן התיר הרמ"א מרקחת חריפה של גוים כגון זנגביל וכיוצא בו, משום שיש להם כלים המיוחדים לכך, או תולשים אותו ביד. והש"ך (ס"ק יז) כתב שיש להקל בזנגביל כדעת האו"ה (כלל לח דין ט) שלא הוי בכלל דברים החריפים, וא"כ אפילו בודאי חתכו בסכין בן יומו מותר. וכתב הש"ך (ס"ק יד) בשם התורת חטאת (כלל סא דין ו) שכל החתוכים שהם חתוכים לצד זנבותיהם עד חצי הצנון תולים במרא וחצינא, אבל למעלה מזה לא. ובזנבות של שומים ובצלים דהיינו העלים הירוקים, כתב הש"ך (ס"ק יא) בשם האו"ה (כלל לח דין י) שלא חריפים ולא בולעים אלא כדי קליפה. וכן אם חתך בסכין שום או בצל וכיוצא בהם מדברים החריפים או פירות חמוצים ודגים מלוחים, דינם שוה לחתך בה צנון. 133. אע" פ שאמרנו לעיל שדוקא בחילתית אמרינן מחליא לשבח ולא בשאר דברים החריפים עכ"פ לענין דבר חריף שנחתך בסכין בשרית להצריך נטילת מקוםכדי לאוכלו בחלב, כל הדברים החריפים שוים בזה דאמרינן דוחקא דסכינא בדבר חריף מבליע. וכ"כ הטור גבי שומין, בצלים, וכרישין, שגם הם חריפים כמו צנון, והוא מספר התרומה (סי' ס). והסמ"ק (בהגהות סי' ריג דיני ביטול אות ט) כתב ומיהו רבינו יחיאל אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דווקא צנון וחילתית. וכן נראה דעת הרשב"א (בתוה"ק ב"ד ש"א) כרבינו יחיאל שכתב חתך בו סילקא, אסורה כצנון, אע"פ שאינה חריפה כצנון משיכה יש לה בטיבעה. אבל הרמב"ם (ממאכ"א פ"ט הכ"ד) כתב צנון וכיוצא בו מדברים החריפים, משמע שצנון וסילקא שאמרו בגמ' לאו דוקא וה"ה לשאר דברים החריפים. וכ"כ בהגהות שערי דורא (סי' סא ס"ק ה) בשם מהרא"י העולם נהגו איסור בתמכא שקורין קרי"ן אם נחתך ראשו בסכין של גוי וכו'. וכ"כ באורחות חיים (איסורי מאכלות אסורות סי' ס) פירות חמוצים כגון תפוחים הוו דבר חריף כמו שומים ובצלים. והט"ז (ס"ק ט) כתב בשם האו"ה (כלל לח דין יד) שתפוחים חמוצים לא מקרי דבר חריף, ויש לסמוך ע"ז במקום הפסד. וגבי דגים מלוחים כתב הש"ך (ס"ק טז) שדוקא אם מלוחים הרבה אבל משום מעט מלח לא חשוב חריף. וכן תבלין שנדוכו במדוכה של בשר, אם המדוכה בת יומא אסור לאוכלם בחלב, וכשאינה בת יומא מותר.

לימונים ודגים מלוחים החתוכים בסכין של גוי

מי לימונים וחתיכות דג מלוח שמביאים הגוים מותרים. 134. כ"כ בשיבולי הלקט (ח"ב סי' לז) ומביאו ב"י. והטעם לזה הוא משום שאע"פ שחותכים אותם בסכין שלהם מ"מ כיון שחותכים הרבה מהם וממלאים בחביות יש לומר שבטל טעם הסכין בראשון ושני, ובטלים ברוב. וכתב הרמ"א שה"ה בכרוב חמוץ שחותכים הגוים לאחר שהחמיצוהו אלא שיש מקומות שנהגו להחמיר בכרוב. ובשאר דברים שאינם חמוצים או חריפים כמו תפוחים שאינם חמוצים או פירות יבשים וכיוצא נוהגים בהם היתר כמו בלימון. והט"ז (ס"ק יב) כתב שבמקומות שנוהגים להחמיר בכרוב חמוץ יש להם לנהוג איסור גם בלימונים שאם לא כן הוי תרי מילי דסתרי אהדדי. והש"ך (ס"ק כ) כתב שאין לדמות דין זה לכל דבר חמוץ או חריף, אלא רק בדברים הללו שנהגו בהם היתר מותר, אבל גבי זיתים כבושים שחתכום הגוים בסכין שלהם אסור וכמ"ש מרן בסימן קי"ד סעי' ח'.

לחתוך קישואים או לפת בסכין של בשר

חתך קישואים וכיוצא בהם מדברים הלחים בסכין של בשר, ורוצה לאוכלם בחלב, צריך גרידה, 135. גרידה היא פחות מקליפה שקליפה צריכה להנטל כולה כאחת משא"כ בגרידה. ולא מועילה להם הדחה, שמכיון שהם לחים ההדחה מבליעה בהם הטעם שעליהם. ואם חתך בו לפת, [סלק אדום] לא צריך גרידה ודיו בהדחה. 136. וכתב הש"ך (ס"ק כג) הוא רק חומרא, שהרי טעם הלפת מבטל טעם הבשר, ולכן מותר לחתוך לכתחילה, אע"פ שכל דבר שצריך הדחה בדיעבד אסור לגרום לכך לכתחילה על מנת שידיח אח"כ שמא ישכח ולא ידיח, כאן מותר משום שהוא רק חומרא. ולאחר שחתך בו לפת מותר לחתוך בו צנון כדי לאוכלו עם חלב לאחר שידיח הצנון. 137. שטעם הלפת שע"ג הסכין פוגם את הנפלט מהסכין ומבטלו. וזה דוקא שחותך פעם אחת צנון אבל אם חותך כמה פעמים, עובר מע"ג הסכין טעם הלפת, וחוזר ומבליע הסכין טעם בשר משובח בצנון. אבל אסור לחתוך לפת על מנת לחתוך בו אחר כך צנון כדי לאוכלו בחלב. 138. ש"ך ס"ק כ"ג.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות בשר בחלב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה