סימן צה
תבשיל שהתבשל בקדירה בשרית לאוכלו עם חלב
מותר לבשל תבשיל שאינו בשר ולא חלב בקדירה בשרית בת יומא כשהיא מודחת יפה שאין שום שומן דבוק בה, 118. שאם יש שומן דבוק בה צריך לשער שישים בתבשיל נגד השומן. וכ"כ הרשב"א הביאו הב"י, לא הדיח את הקדירה יפה יפה קודם שבישל בה את הדגים אם יש בממשות שעל פני הקדירה יותר מאחד בשישים בדגים אסור לאוכלם בכותח. וכתב הש"ך (ס"ק א) שסתם כלי לפני הבישול מודח יפה. כדי לאכול התבשיל עם חלב, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא. 119. בגמ' חולין קיא: דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאוכלם בכותח. והטעם משום שהדגים בלועים מטעם בשר קלוש, שהרי הבשר נתן טעם בקדירה והקדירה בדגים ועדיין לא הגיע האיסור, וחשוב נ"ט בר נ"ט דהיתרא. והטור הביא יש אוסרים אם נתבשלו הדגים בקערה של בשר, דדוקא עלו בלא בישול דהיינו דגים רותחים שעלו מהצלי שהניחם בקערה בשרית מותר, אבל אם נתבשלו אסור. והב"י הביא שכן דעת הריב"ן (בתוס' שם ד"ה הלכתא) בדעת רש"י. אולם הטור והב"י כתבו דדעת רש"י שאף בהתבשלו מותר, ושכן דעת הרא"ש (בפכ"ה סי' ל) והרמב"ם (בפ"ט ממאכ"א הכ"ג) ובעל התרומה (סי' סא) והסמ"ק (סי' ריג ד"ה ודגים) והסמ"ג (לאוין קמ) והרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד) והר"ן (מ: ד"ה דגים שעלו) והאבי עזרי (סי' אלף קטו) וזקנו ור"י (במרדכי חולין סי' תשי). ואם נצלו הדגים בשפוד או בתבנית של בשר, דעת הסמ"ג (שם) והסמ"ק (שם) שיש להחמיר בזה שלא לאוכלם עם חלב וכן כתב הטור בשם בעל התרומה (שם). אולם הב"י כתב שלדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן ואבי העזרי וזקנו ור"י וכן מדברי רש"י משמע שאין חילוק בין נתבשלו לנצלו, לכן בכל גוונא מותר לאוכלם עם חלב דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ואפי' לכתחילה מותר לבשל בכלי של חלב דבר שרוצה לאכול עם בשר, כ"כ הב"י בבדק הבית.
ודלא כדברי רבינו ירוחם (נט"ו אות כח) שמתיר רק בדיעבד, גבי ירקות שהתבשלו בקדירה חולבת בת יומא לאוכלם בתבשיל בשר. וכן דעת הסמ"ק (סו"ס ריג בהגהה אות ח) לאסור לבשל או להעלות בקערה של בשר לכתחילה כדי לאוכלם בחלב, ודייק מלשון הגמ' דגים שעלו בקערה, משמע דיעבד. וכ"כ בהגהות מימוניות (פ"ט מהמ"א). וכתב הב"י ע"ז אבל בעל התרומה (במפתחות סי' סא) כתב, קטניות שבשלם בקדירה חולבת מותר לכתחילה לערותן בקדירה של בשר ואפי' הקדירה בת יומא כמו דגים שעלו בקערה וכו', והביא הב"י ראיה שס"ל לסה"ת שנ"ט בר נ"ט מותר לכתחילה. ועיין בד"מ (אות ב) שתמה על הב"י דבכה"ג גם לסמ"ק מותר ולא אסר הסמ"ק אלא בגורם נ"ט בר נ"ט לכתחילה כדי לאכול עם בשר. והש"ך (ס"ק ג) כתב דגם לדעת מרן אסור לגרום לנ"ט בר נ"ט לכתחילה. וצ"ע שבבדק הבית הנ"ל כתב להדיא דמותר. (עיין סימן פ"ט הערה 43). ודעת הרמ"א שאסור לגרום לכתחילה לנ"ט בר נ"ט בין בבישול ובין בהעלאה, דהיינו אחרי שנתבשלו להניחם בקערה בשרית בין אם הקערה רותחת ובין אם המאכל רותח, כדי לאוכלם עם חלב (עיין ט"ז ס"ק ד), ואם עלו מותר לכתחילה לאוכלם בכותח. ואם נתבשלו או נצלו רק אם נפלו לתוך כותח מותר, ולכתחילה אסור לאוכלם בכותח, אך מותר ליתנם בכלי חלבי (בלא עירוי מכלי ראשון ואם עירה חשוב כדיעבד ומותר ש"ך ס"ק ב). ואם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו נטל"פ מותר לכתחילה לאוכלם בחלב או בשר. ודעת הרש"ל (במכונות סי' נז אות ב) להחמיר בכה"ג. וכתב הט"ז (ס"ק ד) דהסומך על רמ"א בזה לא הפסיד. ואם היה דבר חריף שהתבשל בקדירה בשרית אפי' שאינה בת יומא או שדכו תבלין במדוך של בשר ונתנו בחלב, אוסר את החלב אם אין שישים בחלב נגדו, משום שהחריפות הופכת את הטעם לשבח וכן מחשיבה את הבלוע בקדירה כאילו האיסור בעין (ש"ך ס"ק ז'). [ועיין לקמן ריש סימן צ"ו דדעת מרן כהמהר"ם מרוטנבורג שהחריפות לא מחשיבה את הטעם הפגום לשבח אלא בחילתית]. וכל זה אם רוב התבשיל מדבר חריף אבל במיעוט חריף דינו כתבשיל רגיל. וכתב הט"ז (ס"ק ג) דדג שהתבשל בקערה של בשר, אם יש ממשות הבשר בקערה ומתערב עם הדג, אסור לאכול את הדג משום סכנה של אכילת דגים ובשר, אך בדיעבד אם בישל דגים בכלי של בשר אפי' בן יומו מותר לאוכלם שאין סכנה מטעם הבשר הנפלט בכלי ונבלע בדג. [ועיין עוד בזה בכה"ח סימן קטז ס"ק כ] כתב הר"ן (חולין מא. דיבור ראשון) שכל ההיתר של נ"ט בר נ"ט הוא דוקא בדבר היתר כמו בשר וחלב וכיון שטעם שני עדיין היתר הוא אנו אומרים שנקלש ואין בכוחו לפעול האיסור, משא"כ בטעם אסור לא אומרים שנקלש ואוסר עד סוף כל העולם. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקיו) ודעת כל הפוסקים שוה בזה (ב"י). וכתב בשערי דורא (סי' נז נט) שאם בישלו מים בכלי של גוי אסור להשתמש במים אלו לצורך אפיה, ואפי' שסתם כלים אינם בני יומן והוי טעם האיסור הבלוע בקדירה נותן טעם לפגם, בכל אופן נותן טעם לפגם אסור לכתחילה, וגם לא שייך כאן נ"ט בר נ"ט שהרי הקדירה בלועה מטעם אסור. ולאכול פת של גוי מותר משום דהוי דיעבד, ובאופן שפת עכו"ם הותרה בסי' קיב. ובהגהות שם (סי' נ"ט ס"ק ג) כתב שלכתחילה היינו המים שהוחמו לאפיה ולא הוחמו לשתיה, לכן לאפות חשוב לכתחילה שהרי עדיין לא אפה ואסור. אבל אם הוחמו המים לשתיה (דהחלה הנאתן) חשוב כדיעבד ומותר בנותן טעם לפגם.
ביצה שהתבשלה עם בשר
ביצה שהתבשלה עם בשר, אסור לאוכלה עם חלב אף על פי שהתבשלה עם קליפתה, שבולעת טעם הבשר דרך נקבוביות הקליפה. 120. כ"כ הרשב"א (שם) וכתב שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא, וכשאדם מבשלה תוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע. ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה, שזו פולטת ציר של אפרוח, וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא עכ"ל.
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת
קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת במים חמים שהיד סולדת בהם, 121. כתב הב"י שאע"פ שהמים חמים על האש בכלי ראשון, אם אין היד סולדת בהם מותר לכ"ע (עיין בהערה הבאה) שלא חשוב רותחים. ואם הם בכלי שני הביא בשם מהרי"ח (מובא בהגהות שע"ד סי' נז ס"ק ה) שאם הוא כלי חרס נבלע בו אם יש ממשות חלב או בשר, אבל בלא ממשות אין בכח הכלי שני להפליט ולהבליע בכלי. וזה שלא כדעת הרשב"א (בתוה"ק ב"ד ש"א) דס"ל דכלי שני מבליע ומפליט אפי' במים חמים שאין היד סולדת בהם. אפילו שניהם בני יומן, מותרים באופן שיודע בבירור שלא היה שומן דבוק בהם. 122. הטור הביא בזה דעת בעל התרומה (סי' סא) שאם הקערות והיורה שניהם בני יומן הכל אסור אפי' בלא שומן דבוק בהם. והרא"ש (פכ"ה סי' כט) מתיר אפי' שניהם בני יומן ובלבד שיאמר ברי לי שלא היה שומן דבוק בה. וכתב הב"י שהסמ"ק (סו"ס ריג בהגהה אות ט) והסמ"ג (לאוין קמ קמא) והשערי דורא (סי' נז) והר"ן (מא. בדיבור ראשון) סבירא להו כדברי בעל התרומה. והתוס' (חולין קיא: סוד"ה הלכתא) נתנו טעם לזה מדוע לא הוי נ"ט בר נ"ט, מפני שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור. ועוד שכשהטעם השני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרים הקערות והמחבת. אבל הרמב"ן (חולין קיא:) כתב שדין זה דומה לדגים שעלו בקערה ויש כאן ג' נותני טעם, הבשר בקערה, והקערה במים, והמים בחלב. ונמשכו לדעתו הרשב"א (תוה"א ב"ד ש"ד) ועוד פוסקים. וכתב הב"י בבדק הבית "ולענין הלכה כיון שהאחרונים מסכימים להתיר ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן", עכ"ל. ולדעת הרמ"א אפי' אין שומן דבוק בהם אסור כדעת האוסרים הנ"ל. אבל אם אחד מהכלים אינם בני יומן מותרים הכלים, שהרי לא נכנס טעם בשר וחלב בתוך המים משום שטעם האחד פגום.
וגם לטעם הראשון של התוס' שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה, כאן שטעם האחד פגום אין שם איסור עליו והטעם המשובח שנכנס בו חשוב נ"ט בר נ"ט דהיתרא (ט"ז ס"ק ט'), והמים נוהגים בהם איסור לכתחילה שהרי בלועים עכשיו מפגם בשר וחלב ולא שייך לומר במים נ"ט לפגם מותר בדיעבד, שאינם דבר חשוב כתבשיל (ט"ז ס"ק י'). ואם הודחו שני הכלים אחד אחר השני בקדרה לא של חלב או בשר, אפי' שניהם בני יומן מותרים, שהרי כשהדיח הראשון ונתן טעם במים הוי המים נ"ט בר נ"ט ואין בכחם לאסור הכלי השני. ואם הודחו ביחד בכלי שני אפי' היתה ממשות על הכלים מותר, שכלי שני לא מבליע בכלים. וכן אם עירה מים שאינם של בשר או חלב על שני כלים מלוכלכים מבשר וחלב מותר, שאין בכח העירוי להפליט מזה ולהבליע בזה. ודעת הט"ז (ס"ק י"ב) לאסור בעירוי כה"ג וכדעת מהרש"ל (בפכ"ה סי' סד) ורק בכלי שני מתיר. וכן דעת הש"ך (ס"ק כ') לאסור בעירוי כה"ג במקום שאין הפסד מרובה ואפי' אם אחד נקי ואחד מלוכלך. ואם עירה מכלי של בשר אפי' נקי בן יומו לתוך כלי חלבי נקי, נאסר הכלי החלבי, כיון שאנו מחשיבים את קילוח העירוי כאילו הוא בכלי שמערה ממנו ולכן אוסר את הכלי שמערה עליו, וכמו שנכנס הכלי לתוך אותו כלי שמערה ממנו (ט"ז ס"ק י"ג). אם נמצאה קערה חלבית בתוך כלים בשריים וספק אם הודחה איתם בכלי ראשון, מותרת מס"ס ספק הודחה יחד, ואפ' את"ל הודחה יחד, ספק אם היתה בת יומא. ואם היה שומן דבוק בהם, 123. כתב בבדק הבית שדוקא דבוק בהם שומן אוסר, אבל אם היו מלוכלכות במרק של בשר ללא שומן מותר. והש"ך (ס"ק י') כתב שאפי' היה רק באחד מהם שומן הכל אסור, לפי שטעם שני מיד נותן טעם לתוך ממשות, ולא הוי נ"ט שני בהיתר. וגם השומן נוגע בכלי השני, ונאסר הכלי, ושוב נאסר הכל. צריך שישים במים נגד אותה ממשות של שומן. ואם נתן אפר במים קודם שיניח הקדרות בתוכה, מותר. ואף על פי שיש שומן דבוק בהם, שעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם. 124. כ"כ מרן מדעת עצמו. והש"ך (ס"ק כא) והט"ז (ס"ק טו) פקפקו בזה ונשארו בצ"ע אם האפר מחשיב למים נטל"פ. ובכה"ח אות נ"ו כתב בשם הברכ"י (בשיו"ב אות ד) דלענין הלכה אנו אריש גלותא (מרן) סמכינן, וכ"כ הכנה"ג (בהגב"י אות מו) דהמנהג כמרן, וכ"כ בזב"צ (אות לח) ובן איש חי (בחוקותי הל' י"ב).
שלא להניח כלי עם תבשיל חלבי ליד מלח
אין מניחים כלי שיש בו תבשיל חלבי ליד כלי שיש בו מלח כששניהם מגולים, שמא יפול מהחלב למלח וימלח בו בשר, אבל מותר להניחו ליד כלי שיש בו חומץ, שאף אם יפול לתוך החומץ יתערב בו ויתבטל בשישים. 125. בגמ' (חולין קיב.) בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא, אמר ליה אסור, דחלא מאי, אמר ליה שרי. ומאי שנא, האי איתיה לאיסורא בעיניה, והאי ליתיה לאיסורא בעיניה. ופירש"י שהחשש שמא יפול מהכותח למלח וימלח בו בשר, אבל בחומץ אין חשש כיון שהכותח לא נשאר שם בעינו ומתערב בחומץ ובטל בשישים. וכן פירשו התוס' (ד"ה מהו לאנוחי) והרא"ש (סי' לב) את הסוגיא. אבל הר"ן (מא. ד"ה גרסינן בגמ') כתב בשם הרמב"ם (בפ"ט ממאכ"א הכ"ה) והר"ח שאין חשש שיפול מאחד לשני, אלא שאם מניח כד של מלח בצמוד לכד של חלב יש בכח המלח למשוך את החלב אליו, משא"כ בחומץ שאין החומץ שואב, וגירסא אחרת היתה להם בגמ'. וכן מותר להניח קערה של בשר ליד קערה של חלב, משום שבבשר וחלב נזהרים שלא יפול מזה לזה. 126. כן דעת התוס' והרא"ש (שם) והגש"ד (סי' סא ס"ק ח) ודלא כהגהות אשיר"י (שם) שכתב שיש להחמיר שלא להניח שני תבשילים של בשר ושל חלב סמוך זה לזה בתיבה אחת. והרמ"א כתב ע"ז שטוב להזהר לכתחילה במקום שאינו צריך.
מלח הנתון בקערה של בשר
מלח הנתון בקערה של בשר מותר ליתנו בחלב. 127. כ"כ מרן ע"פ דברי התוס' (חולין קיג. ד"ה טהור) והרא"ש (בפכ"ה סי' מב). והטעם לזה כתב הש"ך (ס"ק כ"ה) שאין כח במלח להפליט מהקערה. והרמ"א כתב ע"ז והמחמיר גם בזה תע"ב, כי יש מחמירים לכתחילה. וכתב ע"ז הט"ז (ס"ק ח"י) שהמקור לדברי הרמ"א הוא מה שכתבו התוס' (שם) והמחמיר תע"ב וזה לא קאי על מלח הנתון בקערה אלא על דפוסי הגוים, ושכן כתב הרש"ל (בפכ"ה סי' פא) שהמלח לכתחילה מותר, אלא שסיים מכל מקום משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשוים למלח אחד לחלב ואחד לבשר, שפעמים בתוך הסעודה ידיו מלוכלכות מבשר ולוקח מהמלח, ואח"כ לוקח לחלב, וכן איפכא ע"כ.