אור ברסלב

מנחת שי - הלכות בשר בחלב

סימן צד

סימן צג

דין התוחב כף חולבת בקדירה של בשר

תחב כף חולבת בקדירה של בשר, או להיפך, והכף בת יומה, משערים שישים בתבשיל נגד חלק הכף שנתחב בתבשיל. 100. כ"כ הסמ"ק (סימן רי"ג) והשערי דורא (ריש סימן פה) ובעל התרומה (ריש סי' מט). אולם לדעת הר"ר פרץ המובאת בסמ"ק שם שאם היא של מתכת אמרינן חם מקצתו חם כולו, ומשערים בכל הכף גם מה שלא תחב בתוך הקדירה. וכתב הש"ך (ס"ק ב) שחישוב המעל"ע הוא מבישול החלב, ואפי' אם תוך מעל"ע מבישול החלב השתמש בכף לבישול מים וכיוצא, כיון שעבר מעל"ע מבישול החלב אם תחב הכף בדיעבד לקדירה חלבית מותר התבשיל. אף שבכף הבלוע מאיסור לא אמרינן הכי כשלא היה במים שישים נגד הכף. ואם תחב את הכף לקדירה של בשר ולא היה התבשיל חם שהיד סולדת בו, כתב הט"ז (ס"ק א) שאין לאסור ושכן דעת האו"ה (כלל לד דין יט) והב"י. ואם תחב הכף שתי פעמים, ולא נודע לו בין התחיבות שהכף חלבית, צריך לשער בתבשיל פעמיים שישים נגד הכף ואפילו תחב כמה פעמים מספיק לשער פעמיים שישים. ובנודע לו בין התחיבות, משער רק פעם אחת שישים. 101. גם זה בסמ"ק (שם) והטעם שצריך פעמיים שישים כתב בתרומת הדשן (סימן קפ"ג) דחיישנין שמא לא פלט הכף כל החלב הבלוע בו ונשאר בתוכו חלק שישים, ונכנס בו מהבשר שבקדירה נ"ט חלקים ונעשה נבלה מחמת החלב, לכן צריך עוד שישים נגד האיסור הזה הנפלט בתחיבה בפעם השניה. וכתב הש"ך (ס"ק ד') שאם תחב פעם שלישית לא צריך לשער כנגדה מהחשש שמא נשאר מעט מאיסור חנ"נ מתחיבה שניה ונכנס בו עוד נ"ט חלקים, שהרי לדעת מרן לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין ואפילו אם נשאר מעט איסור משערים רק כנגד האיסור, לכן בכל אופן מספיק לשער פעמיים שישים. וכתב הב"י שאם נודע בינתיים כבר נתבטל האיסור הראשון בשישים ואף מצטרף עם ההיתר לבטל את האיסור השני, משא"כ כשלא נודע בינתיים לא מחשיבים אותו כבטל לכן צריך לשער כנגד שני האיסורים.

וכתב הש"ך (ס"ק ה') שזה דוקא כה"ג שהביטול הראשון הוא חלב, והשני הוא משום חנ"נ, וחשוב כשני איסורים, אבל אם נפל כזית איסור ונודע בינתיים, ואח"כ נפל עוד כזית אפילו הוא מין במינו חוזר וניעור וצריך לשער כנגד שני הכזיתים, שהרי יש כאן טעם איסור של שני כזיתים מאותו איסור עצמו. והרמ"א פסק גבי כף שאפי' לא נודע בינתיים מספיק פעם אחת שישים, והטעם לזה כתב בתה"ד שם שלא אומרים שהיתר דהיינו הבשר שנבלע בכף יאסר ויהא חנ"נ מחמת החלב הבלוע בכף, שבדבר הבלוע לא אומרים חתיכה נעשית נבלה לכן יש לשער רק כנגד החלב הבלוע בכף. ואם יש בתבשיל שישים נגד הכף, הקדירה והתבשיל מותרים, והכף אסורה, 102. וכתב הסמ"ק (שם) שלא חשוב תחיבת הכף כהגעלה, שדין ההגעלה חלוק מדין כלי הבולע איסור, שהגעלה צריכה להיות ברותחים ודאי, וכן צריך לתחוב את כל הכלי במים, ואם מסתפק אם תחב כל הכלי לא מהני, משא"כ בכלי שבולע איסור אפי' שאין את כל התנאים הנ"ל נאסר. ועיין עוד בזה בסימן צ"ג הערה 98. שהרי בלוע בה בשר וחלב ונעשתה נבלה, 103. ולדעת הרמ"א בסימן צ"ה סעי' ג' אפי' שתחב את הכף לקדירה בשרית בת יומא שמבשל בה עתה מים או ירקות, נאסרת הכף. אולם לדעת מרן לא נאסרת הכף בכה"ג (ש"ך ס"ק ח). ואסור להשתמש בה אפילו לשאר דברים. ואם תחבה לתבשיל אחר מותר בדיעבד אם יש שישים כנגדה, ואם אין שישים כנגדה והיא בת יומא, 104. ובת יומא היינו אם עדיין לא עבר מעל"ע מתחיבה אחרונה לבשר שנעשתה בה חנ"נ, ואפי' עבר מעל"ע מתחיבה הראשונה לחלב, שתמיד צריך מעל"ע משעת האיסור ולא כמו שכתב הב"ח (ש"ך ס"ק י) ורק אם עבר מעל"ע משעה שנעשתה נבלה מותר התבשיל בדיעבד, ולכתחילה אסור לתוחבה אפי' לשאר דברים (שם).

נאסר התבשיל גם בהנאה, וצריך להשליכו לבית הכסא ואין לתת לפני כלב אפילו שאינו שלו, וגם הקדירה נאסרת בהנאה וצריכה הגעלה, אך מותר להשתמש בה פירות או צונן, 105. ואפי' דבר לח כל שהוא צונן מותר (ש"ך ס"ק יב) וכ"כ הב"י דמשמע מלשון הטור וכן דעת השע"ד (ריש סימן פה). ולא כהמרדכי (ע"ז סימן תתכ) שאוסר בדבר לח. כיון שאינו נהנה מגוף האיסור הבלוע בקדירה. ואם בישל בקדירה בלא הגעלה אפילו אחר מעת לעת, התבשיל נאסר בהנאה בלבד, ותקנתו שישליך דמי הקדירה לנהר ואז מותר התבשיל באכילה. 106. כ"כ בהגהות אשיר"י (בפרק בתרא דע"ז סי' ל) הביאו ב"י, שכשהקדירה אסורה בהנאה ובישל בה היתר התבשיל אסור באכילה, משום שהקדירה אסורה בהנאה ואע"פ שהקדירה אינה בת יומא, שבאיסורי הנאה אין לחלק בין בת יומא ללא בת יומא. ותקנת התבשיל, להשליך דמי הקדירה לנהר והתבשיל מותר. וכ"כ הש"ך (ס"ק יא) בשם האור זרוע (פסקי ע"ז סי' רפו) ומהרא"י (בהגש"ד סי' פה אות ח) והמהרש"ל (פכ"ה סי' מו). ודלא כהת"ח (כלל פה דין ג) והאו"ה (כלל כא דין ח) שמתירים בזה בלא להשליך דמי הקדירה. ואם חימם בה חמין לצורך חפיפת הראש וכיוצא בו מותר כ"כ הב"י בשם השע"ד (שם). ולדעת המהרש"ל (שם) אם המים ראויים לשתיה אסורים בשימוש. ואם אין הכף החלבית בת יומא בשעה שתחבה לבשר, הקדירה והתבשיל מותרים, 107. הטעם שמותר לבשל בקדירה בשר אע"פ שבלועה מטעם פגום של חלב, הוא משום דהא דקי"ל נטל"פ אסור לבשל בה לכתחילה הוא באופן שבלעה בתחילה טעם משובח ולאחר מכן נפגם הוא דאסור לבשל בה מלכתחילה, אבל זו מעולם לא בלעה טעם משובח של חלב לכן לא גזרו בה (ב"י). והכף אסורה להשתמש בה בשר או חלב ללא הגעלה, אבל שאר דברים מותר. ואם תחב אותה שוב לבשר, אינה אוסרת בדיעבד, שהרי לא נעשתה נבלה, וטעם החלב הבלוע בה פגום הוא. אך אם תחבה לחלב, פשוט שאסור אם לא עבר מעת לעת מהתחיבה האחרונה לבשר.

בצלים הבלועים מבשר שבישלם בקדירה חולבת

בצלים או ירקות הבלועים טעם בשר שבישלם בקדירה חולבת בת יומא, אם ידוע כמה בשר בלוע בירקות, משערים שישים בתבשיל שבקדירה החולבת נגד הבשר הבלוע בירקות, ואם לא ידועה כמות הבשר שהתבשלו בו הירקות, משערים שישים נגד כל הירקות. וכן הדין בירקות הבלועים מאיסור. 108. הטור הביא דעת בעל התרומה שמחלק בזה בדין טעם בשר הבלוע בירקות לשאר איסור, שאם בלוע שאר איסור בירקות אמרינן שכל הירקות אסורים משום חנ"נ, דס"ל דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים לכן צריך לשער כנגד כל הירקות, משא"כ אם בלועים מבשר לא נעשו הירקות נבלה, לכן מספיק לשער רק נגד הבשר הבלוע בהם. והסמ"ק (סימן ריג אות ו) נתן טעם לחלק בזה שבשאר איסורים אמרינן כיון שהדבר נאסר אע"פ שהגורם לאיסור מתבטל עכ"פ שם האיסור החל על הדבר לא מתבטל ולא זז ממנו כיון שחל עליו שעה אחת וזה הפי' אפשר לסוחטו אסור, משא"כ כשבלע היתר דהיינו בשר כשמתבטל אותו היתר אין כאן גורם לאסור ולא משערים כנגד הדבר שבלע ההיתר שהרי לא נאסר מעולם. וכ"ז לדעת הסמ"ק ובעל התרומה דס"ל דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים, אולם לדעת מרן דלא ס"ל הכי א"כ לא שנא בלעו הירקות בשר, ולא שנא בלעו איסור דין אחד להם שמשערים שישים רק נגד הבלוע בהם. ולדעת הרמ"א דס"ל חנ"נ בשאר איסורים הדין כדעת בעל התרומה הנ"ל. וכתב הרמ"א דכ"ש אם בישל מעט חלב בקדירה, ואח"כ בישל בה מים, ולאחר מכן בישל בה בשר, שמשערים שישים רק נגד החלב שבישל בה בראשונה ולא נגד כל המים, שהרי המים אינם חשובים חלב אלא יש בהם נ"ט בר נ"ט של חלב וטעם החלב נקלש.

בשר רותח שחתכו בסכין חלבית

בשר רותח בכלי ראשון, 109. כ"כ הרמ"א דדוקא בכלי ראשון אוסר הסכין כל הבשר, אך בכלי שני הבשר צריך קליפה, והסכין נעיצה בקרקע. ולדעת האו"ה (כלל לו דין ז) והמהרש"ל (פרק ג"ה סי' מד) דבר גוש המונח בכלי שני חשוב כבכלי ראשון. והט"ז (ס"ק י"ד) כתב דאם יש דוחקא דסכינא חשוב דבר גוש ככלי ראשון כדעת הרש"ל והאו"ה, ובלא דוחקא דסכינא חשוב כלי שני כדעת הרמ"א. שחתכו בסכין חלבית בת יומא, אם אין בחתיכת הבשר שישים נגד מקום הסכין 110. דעת ר"פ (בהגהת סמ"ק סי' רה אות יד) הביאו הטור שצריך לשער שישים נגד כל הסכין. וכתב הב"י דר"פ לשיטתו דאמרינן חם מקצתו חם כולו, אבל לדעת החולקים אין משערים שישים אלא כנגד חלק הסכין שחתך בה הבשר. וע"ע לעיל הערה 100. ודלא כהמהרש"ל (באו"ה שלו סי' סא אות ד) שמצריך לשער נגד כל להב הסכין. וכתב הש"ך (ס"ק כח) דכשלא יודע בבירור היכן חתך ישער נגד כל להב הסכין. שחתך בה את הבשר, כל החתיכה אסורה. 111. כתב ר"פ (שם) שיש רוצים להתיר את החתיכה ע"י קליפה, וראייתם ממה שאמרו בגמ' (חולין ח:) בית השחיטה רותח וסגי בקליפה, ודחה ראייתם ששם אין כל הבהמה רותחת רק מקום בית השחיטה לכן מספיק קליפה משא"כ כאן שכל החתיכה רותחת מתפשט כל בליעת הסכין בכל החתיכה וכולה אסורה אם אין שישים נגד הסכין. ולא דומה לנפל איסור לתוך חתיכה שמחוץ לרוטב שאוסר רק כדי נטילה ולא אוסר כל החתיכה, שכאן יש דוחקא דסכינא והחתיכה רותחת לכן אוסר הסכין כל החתיכה. וכתב הש"ך (ס"ק כ"ז) דדוקא דוחקא דסכינא בדבר רותח אוסר כל החתיכה אבל בדבר חריף כמו צנון דוחקא דסכינא אוסר רק כדי נטילה, שרותח מבליע יותר מחריף. ואם יש שישים החתיכה מותרת על ידי קליפה, 112. משום השמנונית שע"ג הסכין שנדבקת ביותר בקליפת הבשר ולא מתבטלת (ט"ז ס"ק י"ג). ומה שכתב מרן בסימן צ"ו דאם חתך צנון בסכין שאינה בת יומא ואינה מקונחת דנאסר הצנון כדי נטילה, הוא משום שחריפות הצנון מחשיבה את הקליפה של הסכין כבת יומא ובלא שמנונית צריך הצנון הדחה לכן אם יש שמנונית מצטרפת השמנונית לקליפת הסכין לאסור כדי נטילה (ש"ך ס"ק כ"ט). והסכין צריכה הגעלה. ואם הבשר בכלי שני הבשר צריך קליפה, והסכין נעיצה בקרקע קשה עשר פעמים. 113. כ"כ הרמ"א להצריך הסכין נעיצה ואף שהבשר רך ובעלמא לא נאסרת הסכין להצריך נעיצה רק אם חתך דבר קשה, שאני הכא שהבשר בכלי שני והוא חם לכן צריך נעיצה (ש"ך ס"ק ל"א). ואם הסכין אינה בת יומא או ספק אם היא בת יומא, 114. ספק בת יומא דיינינן לה כלאו בת יומא, שסתם כלים אינם בני יומן וטעם הבלוע בסכין פגום הוא. ועכ"פ צריך קליפה, והטעם לזה כתב הסמ"ק (שם) משום שמנונית הנדבקת בדופני הסכין. אף על פי שאין שישים בחתיכה נגד מקום הסכין שחתך בה, אינה אוסרת אלא כדי קליפה בבשר, משום שמנונית שעל גבי הסכין. והסכין מותר להשתמש בה שאר דברים שאינם בשר או חלב. 115. כ"כ הש"ך (ס"ק לא) שהסכין לא צריכה הגעלה אם משתמש בה שאר דברים, משום שהסכין שאינה בת יומא לא נעשית נבלה רק בלוע בה טעם פגום של חלב וטעם משובח של בשר, ואסור להשתמש בה לחתוך בשר או גבינה.

גבינה שנפלה לתבנית בשר

תבנית שבה מאכל בשר יבש, והיא חמה, ונפל בצד התבנית במקום הריק גבינה, נאסר מהמאכל הבשרי והגבינה כדי קליפה. 116. כ"כ הב"י בשם רבינו ירוחם (נט"ו אות כח). וכתב הב"י שלא דומה לסכין בת יומא שאוסרת כל החתיכה כמ"ש בסעיף הקודם, דהתם יש דוחקא דסכינא ועוד שבסכין יש לפעמים שמנונית עליו והוי הטעם שבה מהממש, משא"כ בתבנית טעם הגבינה לא בא מהממש אלא שהתבנית בולעת מהגבינה וטעם זה הוא הנכנס בבשר. וכיון שאין שם רוטב להבליע ולהפליט אינו אוסר יותר מכדי קליפה. ומכאן למד הב"י בדין השני גבינה חמה שנפלה לקערת בשר בת יומא שנאסרת הגבינה כדי קליפה, שהגבינה לא בולעת מממשות הבשר ואין שם דוחקא. והש"ך (ס"ק ל"ג) כתב דהגבינה חמה נפלה לתוך קערה חמה שאל"כ פשיטא שנאסרת הגבינה רק כדי קליפה דתתאה גבר. ומה שכתב הש"ך לפרש בדין הראשון שנפלה גבינה לחה על מאכל הבשר בעצמו שמספיק קליפה מהבשר, לא משמע כן בב"י. ועיין בפ"מ שנשאר על הש"ך בזה בצ"ע. וכן גבינה חמה שנפלה לקערת בשר בת יומא, נאסרת הגבינה כדי קליפה.

נ"ט בר נ"ט דהיתרא

בישלו דבש במחבת של בשר בת יומא, והריקוהו חם לקערה של חלב בת יומא, מותר הדבש משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם של היתר. 117. המרדכי בע"ז (סימן תתלו) כתב בשם ר"י להתיר מהטעם ששמנונית בדבש הוי נותן טעם לפגם, והב"י כתב שבלא זה מותר משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, שהבשר נתן טעם בקדירה והקדירה בדבש ועדיין הוא היתר וכל כה"ג לא יכול לאסור טעם זה כשנופל לקדירה של חלב. וכתב הט"ז (ס"ק י"ז) נפק"מ בין הטעמים באופן שבישל עם הדבש בשר בעין, דלטעם הב"י לא הוי נ"ט בר נ"ט והיינו צריכים לאסור, אם לא טעם המרדכי דבשר בדבש הוי טעם פגום. ובאמת דהב"י מודה לטעם המרדכי דבשר בדבש הוי נטל"פ, רק שלא צריך לזה, ואפי' בישל שאר דברים בקדירה חלבית ושפך לקדירה בשרית מותר דהוי נ"ט בר נ"ט. והש"ך (ס"ק ל"ד) כתב דלדעת הרמ"א בסימן צ"ה סעי' ג' דעירוי כה"ג מכלי ראשון אוסר את הכלי, וגם מחמיר בשומן דשומן בדבש לא חשיב נטל"פ שלא במקום הפסד מרובה, א"כ כאן היה צריך לאסור בקערה שעירו בה הדבש. ותירץ דכאן גם הרמ"א מודה להתיר משום דהוי שתי חומרות ולא מחמיר בזה, שלהרבה פוסקים נ"ט בר נ"ט מותר בבישול, וכן הרבה פוסקים ס"ל דשמנונית בדבש הוי נטל"פ, ע"כ לא החמיר כאן בדבש לאסור הכלי. ועיין עוד לקמן בענין נ"ט בר נ"ט.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות בשר בחלב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה