סימן צג
קדירה בשרית שבישל בה חלב
קדירה בשרית שבישל בה חלב תוך עשרים וארבע שעות מזמן שבישל בה בשר אסור התבשיל, ואם טעמו קפילא גוי ואומר שאין בו טעם בשר מותר. 93. קדירה הבלועה מטעם בשר, כל שלא עבר עשרים וארבע שעות הטעם הבלוע לא נפגם ואוסר, כך מסקנת הרא"ש (סימן ל"ו) דכל תוך מעת לעת נקראת הקדירה בת יומא. וטעם זה הבלוע בקדירה אי אפשר לבטלו בתבשיל, שאין לך קדירה שיש בתבשיל שבה שישים כנגדה [אא"כ היא רחבה מאוד ושוליה נמוכים כגון שהקוטר 50 ס"מ בגובה 10 ס"מ ועובי 0.5 מ"מ] וצריך לשער כנגד כל הקדירה הבלועה מטעם בשר. לכן אם יש קפילא גוי יטעמנה, שאע"פ שאין שישים אם אומר שלא טועם בו טעם בשר מותר, שכן דעת הרא"ש (פג"ה סי' כט) והטור וכן דעת הרמב"ן (חולין צח. ד"ה כל איסורין) והרשב"א (בתוה"א ב"ד ש"א) אלא שסוברים שאם נמחה גוף האיסור בתוך התבשיל לא מועיל טעימת קפילא. ורק בדבר שנתן טעם בתבשיל מועיל טעימה. וכתב הש"ך (ס"ק א') שאם ידוע לנו כמה בלעה הקדירה לא צריך לשער בכל הקדירה אלא כשיעור מה שבישל בה. וכן אם הקדירה ישנה משערים רק כמה שבלעה בבישול האחרון, ולא מצרפים מה שבישל בה לפני עשרים וארבע שעות שטעמו פגום, אפי' אם הבישול האחרון היה בתוך עשרים וארבע שעות מהבישול שלפניו. ואם בישל החלב לאחר עשרים וארבע שעות מותר התבשיל בדיעבד, דהוי נותן טעם לפגם. והקדירה לא יבשל בה לא בשר ולא חלב אלא יגעילנה, 94. כ"כ הטור בשם רבנו פרץ (בהגהות סמ"ק סי' ריג) שאפילו עבר מעת לעת מהבישול האחרון אם היא ממתכת יגעילנה, ואם היא של חרס אין לה תקנה אלא שבירה. וכתבוהו הגה"מ (בפ"ט ממאכ"א) וכן כתב רבנו ירוחם (נט"ו אות כח) בשם הגאונים. ובעל העיטור הביא בזה שתי דעות האחת שאפי' הקדירה בשרית בת יומא שבישל בה חלב ויש בתבשיל שישים נגד הקדירה, או שיש שישים בתבשיל החלב נגד הבשר שבישל בקדירה קודם, מותר לבשל בה חלב, כיון שהתבשיל האחרון שבישל בה מותר שהטעם הראשון בטל, והקדירה מותרת.
ואיכא מאן דאמר שאוסר לבשל בה לא בשר ולא חלב, משום שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, לכן אסור לכתחילה לבשל בה. ובעל העיטור כתב שיבשל בה מאיזה מין שירצה. והטור תמה עליו איך אפשר לבשל בה חלב הרי כלי חרס פולט תמיד טעם הבשר הבלוע בו, וכ"ש שאסור לבשל בה בשר שהרי בישל בה באחרונה חלב ובלוע בקדירה טעם החלב. והמהר"י בן חביב תירץ שמה שכתב שמותר לבשל בה בשר מיירי ששפך את החלב בעודו רותח ואין הקדירה בולעת מהחלב, דאיידי דטריד למפלט לא בלע מהחלב. וע"ז הקשה הטור עכ"פ איך מותר לבשל בה חלב שהרי בשר הבלוע בה לא נפלט. והט"ז (ס"ק א) תירץ את בעל העיטור מקושית הטור, שסובר בה"ע שמה שאמרו כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו הוא רק מדרבנן ובדיעבד לא אמרו, וכגון כאן שאחר שבישל בקדירה זו בשר מועילה לה הגעלה זו ע"י שמבשל בה חלב, שאם נאמר שלא יוצא מידי דופיו ע"י ההגעלה א"כ הכלי לא פולט את הבשר ובלע מהחלב ונעשה בלוע מבשר וחלב וצריך לשוברו ולכן חשוב כדיעבד, ואמרינן דיוצא מידי דופיו ויוצא ממנו בהגעלה טעם הבשר כדין דאורייתא ואמרינן איידי דטריד למפלט לא בלע ולא בולע עתה מהחלב, ולכן מותר להשתמש בו גם בשר וגם חלב. אבל שאר דברים מותר לבשל בה בלא הגעלה. 95. כ"כ הריב"ש סימן קכ"ו וסיים בה אבל ירקות ומיני קטניות מותר לבשל. והש"ך (ס"ק ג) כתב על דברי הרמ"א שפסק כהריב"ש, שהמנהג לאסור וכמו בסימן צד (סעיף ה). ודין כיסוי הקדירה כדין הקדירה עצמה. 96. כ"כ הרמ"א שדין הכיסוי כדין הקדירה עצמה. וכתב עוד שיש מחמירים בכסוי שלא בן יומו להחשיבו בן יומו ושכן נוהגים בקצת מקומות, וכתב וכן אני נוהג מפני המנהג והוא חומרא בלא טעם ואם צורך שבת או הפסד יש להתיר אם אין הכסוי בן יומו, כמו בקדירה עצמה. וכתב הט"ז (ס"ק ב) בשם רש"ל דמיירי בכיסויים שהם קצרים למעלה ואי אפשר לקנחם יפה ויש שם לכלוך הבשר בעין ע"כ לא אומרים באיסור בעין נותן טעם לפגם שמותר בדיעבד, לכן נאסר כל הכיסוי. והט"ז פסק לנהוג בזה שמספיק לשער שישים בתבשיל נגד מקום הקצר של הכיסוי, ועכ"פ אין טעם להחמיר יותר מהרש"ל, ולא כמו שכתב הב"ח לאסור כל הכיסוי גם בלא קצר מלמעלה. והש"ך (ס"ק ד) אחר שהביא דברי הרש"ל כתב שאין להחמיר כ"כ בכסוי וכמ"ש הרמ"א.
הניח כיסוי בשרי על קדירה של חלב
לקח כיסוי רותח מעל קדירה של בשר והניחו על גבי קדירה של חלב חמה שניהם אסורים, הקדירה והתבשיל, והכיסוי. וכן אם הכיסוי צונן והקדירה חמה ועלתה זיעה שהיד סולדת בה לכיסוי הכל אסור [דתתאה גבר]. ואם הכיסוי חם והקדירה צוננת הקדירה והכיסוי נאסרים, והתבשיל מותר אם ידוע שלא נפלה טיפה לתוך התבשיל. ואם הניח כיסוי בשרי חם ללא לחלוחית על קדירה חלבית חמה יבשה, הכל מותר, שאין כלי מעביר בליעתו מדופן לדופן ביבש. 97. כ"כ הב"י (בסו"ס צב) בשם הגהות שערי דורא (סי' נו ס"ק א). והרמ"א סובר כן מלבד באם הכיסוי חם והקדירה צוננת ס"ל דלא נאסר הכיסוי והקדירה וכדעת האו"ה (כלל לא דין יח) שאין בכח הטיפה שבכיסוי לאסור, והוי ככלי שני שלא אוסר ודי בשטיפה והדחה. והש"ך (ס"ק ו) פסק להחמיר כהגהות שערי דורא ודלא כהרמ"א ושכן משמע דעת הב"י שהביא דברי השערי דורא ולא השיג עליו.
כלי שבישל בו ירקות אחר בשר
בישל בכלי מתכת בשר ולאחר מכן בישל בו ירקות, אסור לבשל באותו כלי חלב, שבישול הירקות לא חשוב כהגעלה. 98. הטור הביא דעת הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"ד) שאם בישל בכלי מתכת בשר ובתוך מעל"ע בישל בו ירקות, מותר לבשל בו לכתחילה חלב. והביא הרשב"א ראיה מגמרא ע"ז עה: גבי קדשים דאמרינן דכל יום עושה גיעול לחבירו דקדשים חשוב התירא בלע וכל כה"ג אמרינן שהבישול השני מקליש טעם הבלוע וכן כאן דבלע טעם בשר חשוב התירא, וכשמבשל ירקות נקלש טעם הבשר ואינו אוסר שוב כשמבשל חלב בכלי. וכתב הב"י שאין כן דעת התוס' (קיא: ד"ה הלכתא) והרא"ש (סי' כט) והסמ"ג (לאוין קמ וקמא) ובעל התרומה (סי' מט). והא דאמרינן בקדשים דכל יום עושה גיעול לחבירו, בכלי המקדש הקילו להעמידו על דין דאורייתא דמין במינו בטל ברוב. אבל הט"ז (ס"ק ב) כתב לחלק, דאם בישול הירקות היה באותה כמות של בישול הבשר חשוב כהגעלה, ובזה איירי הרשב"א. אבל אם לא כיון שיהיה באותה כמות, צריך הכלי הגעלה, ובזה איירי ספר התרומה שמביאו הטור בסימן צ"ד.
בליעת כלי חרס בצונן
כלי חרס ישן שבלוע מכמה פעמים חלב, ועבר מעת לעת מבישול אחרון, ונתן בו חלב צונן והשהה אותו למשך כל הלילה, ולמחרת הדיחוהו ובישלו בו בשר, מותר התבשיל בדיעבד. ובשעת הדחק יש להתיר אף אם שהה מעת לעת. 99. כ"כ הטור בשם ר"י הלבן, שכיון ששבע הכלי מבליעת החלב שוב לא בולע בצונן, ומאחר שטעם החלב הישן נפגם הוי נטל"פ שמותר בדיעבד. והט"ז (ס"ק ב') כתב דדוקא אם לא שהה החלב הצונן מעל"ע דאמרינן שהכלי שבע מלבלוע ולא בלע, אבל אם שהה החלב מעל"ע, אמרינן כבוש כמבושל, ונפלט מהבלוע הישן ונבלע חלב חדש ואוסר את תבשיל הבשר. וכ"כ הרש"ל (מכונות אות יב), ודלא כהב"ח (סי' קג) והלבוש (סעיף א) שכתבו שגם בשהה מעל"ע לא בולע מידי. והש"ך בנקודות הכסף כתב דאפי' כלי חרס חדש לא חשוב כבוש ולא בולע פחות מעל"ע. והכה"ח (אות לב) כתב דבשעת הדחק אפשר לסמוך על הב"ח והלבוש דאין כבישה בכלים.