מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל
ראש השנה
דף ז:
בתוס' ד"ה מידי דתלי במעשה ולמאן דאמרי וכו' מ"מ עד יום הביאכם למצוה עכ"ל ויש לדקדק הא מסיק לעיל על הא דלא תני במתני' ר"ח ניסן ר"ה להבאת קרבן מתרומה חדשה כיון דאם הביא יצא לא פסיקא לי' א"כ אמאי לא משני ה"נ גבי עומר כיון דהאיר המזרח מתיר לא פסיקא לי' ומשו"ה לא תני ששה עשר בניסן ר"ה לעומר שמעתי עוד להקשות מה פריך משתי הלחם הא אמרינן במנחות אם הקריב מנחה חדשה קודם שתי הלחם כשר וא"כ לא פסיקא לי' כדמשני לעיל:
דף יא.
בגמרא בר"ה נפקדה שרה ורחל וחנה מנ"ל אמר ר' אלעזר אתי' פקידה פקידה וקשה להבין דהא (בדף ח' ע"א) אמרינן מראשית השנה עד אחרית השנה בר"ה נידן מה יהי' בסופה ש"מ דהקב"ה דן בתשרי כל באי העולם וכל הקורות אותם עד תשרי הבאה וא"כ כל העקרות הנפקדות נפקדות בר"ה ומ"ש שרה ורחל וחנה ויישבתי עפ"י מה שמצאתי בספר מנחם עזרי' מאמר אם כל חי' סי' ד' שהי' חידש בריאה בגופה של שרה להמציא לה עיקר מיטרון וכבר קדם המוסכם אין כל חדש תחת השמש ולא דבר נוסף על הנגזר תחילה וכו' ואומר שתחילת המחשבה כשיצא מפיו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו מאז נגזור על שרה שתהי' הדמות שלה חסר הטרפש שלה ולסוף צ' שנים ברא לה ד' לא בכח ולא בחיל כ"א ברוחו ע"ש וכן נאמר ברחל וחנה וא"כ המכוון בר"ה נפקדו אלו הצדיקות היינו ר"ה של בריאת העולם כמ"ד בר"ה נברא העולם:
דף יט.
תיפוק לי' דהוה יום שאחר ר"ח והקשה לי רז"ע מכאן למאן דס"ל מצוה להתענות בר"ה והא אפילו לאחר ר"ה ס"ד דאסור להתענות ועיין בב"י או"ח סי' תי"ח ולק"מ:
דף לא.
בגמרא וקמפליגי בדר' קטינא וצ"ע אימא ר' נחמי' נמי ס"ל כרב קטינא אלא שהוא אינו רוצה לחלק בין הפרקים וי"ל בדוחק מדאמר ר"נ ביום ד' ועתיד לפרוע מהם ולא אמר כן ביום השבת ע"ש שבשבת וע"ש ליום שכלו שבת ש"מ דס"ל כאביי:
מנחת נתנאל על ראש השנה
הרמב"ם בפ' מהל' שופר פסק דצריך שיתכוון המשמיע להוציא ושומע לצאת הא לאו הכי לא יצא ובפ' יו"ד מהלכות חמץ ומצה. כתב דכפאו ואכל מצה יצא ותי' הר"ן דלא פליגי דידי' אדידי' אע"ג דבתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה ומשו"ה בכפאוהו ואכל מצה נקטינן דיצא ע"כ וקשה כיון דחזינן דר' זירא אמר איכוון ותקע לי ש"מ דהשומע ומשמיע צריך כונה אימא אפי בכפאוהו ואכל מצה נמי לא יצא ס"ל דהא חזינן דרבא מדמי שופר לכפאו ואכל מצה ולא מחלק בין אכילה לתקיעה ומנ"ל להרמב"ם לחלק אליבא דר' זירא ועוד מקשה בספר לח"מ דבה' ק"ש פ' ב' כתב דאפי' הי' מגי' יצא והוא שכיון לבו בפסו' א' ע"ש באריכות. ונראה ע"פ מה שהקשה תוס' אמאי לא הביא רבה מברייתא דערבי פסחים דקתני בהדיא כל מרור שלא במתכוון יצא ותי' התוס' שם דיש לחלק בין אכילה לתקיעה ותפילה ומהרש"א הקשה שם א"כ אכתי מנ"ל לרבה להוכיח תקיעה מאכילת מצה ולק"מ דע"כ אבוה דשמואל לא מחלק דאל"כ אמאי קמ"ל הברייתא במרור דרבנן ה"ל למתני רבותא יותר במצה דאורייתא ובפ' ראוהו ב"ד תי' דמברייתא התם הוי אמינא דוקא בירקות דרבנן אבל מצית דאורייתא בעי כוונה. והקשתי על זה דעכ"פ נשמע מברייתא דבמצות דרבנן אינה צריכא כונה א"כ מגילה היא דרבנן ותני ושמע קול שופר או קיל מגילה אם כיון לבו יצא ע"כ כיון לבו לשמוע יצא במגילה א"כ גבי שופר נמי אם כיון לבי לשמוע יצא דהא בחד בבא תני הני תרתי מילי א"כ ש"מ דתוקע לשיר יצא ע"כ אמרתי דשני התירוצים צריכין זה לזה בלא אבוה דשמואל ה"א אפילו במצות דרבנן מצות נמי צריכין כונה ואכילת מרור שאני דיש לחלק בין אכילה לתקיעה אבל מדאבוה דשמואל ע"כ ליכא למימר טעמא דהתם בברייתא דאכילה שאני א"כ מצה ג"כ יצא אלא ע"כ צ"ל דגבי מרור טעם מרור בעינן ולא הוי אכילה דכשאכל שלא במתכוון קסבר שאוכל דבר אחר. וע"כ צ"ל דירקות דרבנן א"כ ש"מ דבמגילה אם כיון לשמוע יצא א"כ היא הדין בשופר ודו"ק. כל זה בתחילת הסוגי' אבל למאי דמסיק תנאי היא דס"ל לת"ק משמיע לפי דרכו דסבר דמשמיע לא בעי כונה וכ"ש דהשומע א"צ כוונה כן כתב בספר בן לב ח"ב סי' פ"א וגם הרב בעל עשרה מאמרות וא"כ מעתה ודאי אית לן לחלק בין אכילה לתקיעה ותפילה והא דלא תני אכלו שלא במתכוון גבי מצה דהתנא אתי לאורי' סברא אפי' במרור דצריך טעם מרור והוא אכל שלא במתכוון שסבר שדבר אחר היא דלא שייך בי' אכילה. דבמצה באמת לא יצא אם אכל בכה"ג כמ"ש הר"ן בשם הרא"ה כסבר לאכול בשר ואכל מצה אלא דגבי מרור מהני כיון דהיא מדרבנן וכ"ת א"כ ממגילה נשמע לשופר איכא למימר דהך מתני' אתי' כת"ק ואנן קיי"ל כר"ז דפסק כר' יוסי שלא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע ומשו"ה פסק רבינו בפ' ב' מהלכות ק"ש דאפילו הי' מגיהה יצא אפי' לא נתכוון דק"ש חוץ מפסוק ראשון היא מדרבנן ומדרבנן ע"כ שמעינן דא"ל כונה מהא דאכל מרור בלא מתכוון ודו"ק:
דף לג.
בגמרא הא גופי' קשיא נראה הא דנטר עד הכא ולא פריך הא גופי' קשיא אמתני' די"ל הא דקתני במתני' אין מעכבין את התינוקות לדיוקא הא נשים מעכבין אבל תינוקות מתעסקין עמהן כמו דתני בסיפא אמנם בברייתא קתני ואין מעכבין את התינוקת מלתקוע בשבת ואין צריך לומר ביו"ט ע"כ ל"ל דלאו לדיוקא נשים אתי' דא"כ למה קתני אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בשבת אי תימא משום נשים הא קתני בסיפא ואצ"ל ביו"ט. ונדייק הא נשים מעכבין אפילו ביו"ט לא כ"ש בשבת אלא צ"ל לגופי' אתי' דקשני אין מעכבין אפי' בשבת ואהא פריך שפיר הא גופי' קשיא הא קתני מתעסקין בהן ועם זה אמרתי הא דדייק הא נשי מעכבין היינו דקשה לי' אמתני' הא גופי' קשיא וע"כ צ"ל לדיוק הא נשים מעכבין וזה פשוט. ומעתה יש להקשות מה שדחק ר"ת אע"ג דסתם מתני' כר"י הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו. ומקשה רב הלא לפי מה שהנחתי הא דדייק הא נשים מעכבין משום דקשי' מתני' גופי' אהדדי אמנם לפי המסקנא דמחלק בין קטן שהגיע לחינוך ובין קטן שלא הגיע לחינוך א"כ לא מוכח דאתי' סתם מתני' כר"י דבמתני' ג"כ יש לחלק בין קטן שהגיע לחינוך וע"כ צ"ל דר"ת הי' לו גירסא תוס' דגרסי בברייתא ואין מעכבין את התינוקות מלתקוע ביו"ט א"כ ע"כ צ"ל דלא דייק הא נשים מעכבין מכח דגופי דמתניתין קשה אהדדי דא"כ בברייתא נמי איכא למימר הכי למה פריך הא גופי' קשיא וא"כ שני דבורי תוס' בדיבור אחד נאמרו ודו"ק. ועפ"ז מיושב היטב דברי הרא"ש בפסקיו שכתב להתיר נשים לתקוע ביו"ט שהיא נגד שמעתין דקאמר הא נשים מעכבין אבל לפי הצעה שהנחתי אתי שפיר דלמסקנא דמחלק בין קטן שהגיע לחינוך א"כ לא מוכח דנשים מעכבין ועפ"ז ניחא שכתב בפי' תוס' ולא הביאו גירס' תוס' דלגרסת תוס' ע"כ צ"ל דלא מוכח הא דנשים מעכבין מכח גופי' דמתני' דקשיא אהדדי דא"כ בברייתא ג"כ לא קשה מידי כדאמרן ודו"ק:
שם דף הנ"ל בתוס' ד"ה תני' נמי הכי וכו' ודבר תימא היא האיך יכול לומר וכו' ועוד וכו'. עכ"ל וי"ל הא כתבו התוס' ריש ערכין ד"ה אין מעכבין וא"ת פשיטא דאין מעכבין למאן דאמר ביבמות פ' חרש קטן אוכל נבילות אין ב"ד מציון להפרישו וי"ל כגון שהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תק"ש והוי קצת חידוש עכ"ל והיא ע"פ מה שכתבו תוס' שם דבשאר מצות החינוך הוא כל אחד ע"פ דרכו והבנתו. וגרסת הספרים מוכח כפי' זה וכו' עכ"ל ופי' מהרש"א דודאי באיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו קטן שלא הגיע לחינוך ואמאי קאמר מעכבין עכ"ל א"כ איכא למימר דגם רש"י הבר כתירוצם ושפיר אזיל גרסת הספרים נמי כפי' רש"י ונראה לתרץ דלכאורה יש להקשות במה שכתבו תוס' ומיהו לפרישו י"ל וכו' עכ"ל וקשה מ"מ עדיין קושיא ראשונה במ"ע ומה הועילו תוס' בזה לתרץ כך אליבא דרש"י ונראה לפרש דברי התוס' ע"פ שכתב תוס' בערכין כגון שהגיע לחינוך שמירת שבת אבל לא הגיע לחינוך תק"ש והנה מעתה קשה לי טובא מה מקשין תוס' לפי' רש"י בקושיא שני' דהא אכ"ל הא דמשני כאן בקטן שהגיע לחינוך וכאן בשלא הגיע לחינוך אינו מחלק אלא לענין תק"ש אבל לענין שבת איירי תרווייהו שהגיע לחינוך א"כ בשלמא אם הגיע לחינוך משום מצות חינוך מתירין לו משא"כ כשלא הגיע לחינוך תק"ש והגיע לחינוך שבת פשיטא דאסור וכמו כן איכא לתרץ קושיא ראשונה דאיכא למימר בהיפך דהגיע לחינוך לענין שופר ולא הגיע לחינוך שבת ומשו"ה אם הגיע לחינוך שופר מתעסקין עד שילמדו ואפי' בשבת אבל קטן שלא הגיע לחינוך שופר אין מתעסקין עמו דהא הגיע לחינוך שבת ומה שהקשה תוס' שם פשיטא דאין מעכבין למאן דאמר ביבמות קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו נ"ל לתרץ דאיירי ביו"ט ראשון של ר"ה שחל בשבת קמ"ל טובא דאין מעכבין דה"א כדי שלא ישמעו הבריות ויאמרו שמצוה לתקוע היום (ומזה הסברא הוזכר הרב המגיד ומטי לדעת הרמב"ם דבאמת אסור כ"א בשבת דעלמא אבל ר"ה שחל להיות בשבת אסור) קמ"ל דמ"מ אין מעכבין וצ"ל שתוס' מקשין בדרך ממ"נ וע"ז תירצו תוס' קושיא שני' ואיירי ביו"ט של ר"ה שחל בשבת משו"ה מתעסקין בהם בקטן שהגיע לחינוך היינו מצוה להתעסק כיון דלא הגיע לחינוך השבת והגיע לחינוך שופר ומחר יהי' יום החיוב משא"כ אם איירי בשבת דעלמא אין מקום לתי' תוס' למה מצוה להתעסק יתעסק עמו למחר וליומא אחרא ודו"ק. ומעתה ניחא דכך היא העצת תוס' מעיקרא הקשי בדרך ממ"נ ע"ז כתבו ומיהו לפרישו י"ל א"כ לא קשה קושיא הראשונה דאיירי שהגיע לחינוך שופר ולא הגיע לחינוך שבת דכל אחד לפי הבנתו ע"ז כתבו ונראה לי איפכא וכו' וגרסת הספרים מוכח כפי זה וכו' כדפירש מהרש"א דא"ל דרש"י סבר כתירוצם שאיירי בהגיע לחינוך שבת ולא לחינוך שופר דא"כ הדר קשה ק' ראשונה וקשה ממ"נ וק"ל:
בחוה"מ של סוכות נשלח כתב מהאלוף המופלג מו"ה שמואל קראקאווער נ"י מפראג לאדומ"ר מרן הגאון מחותני מו"ה אברהם ברודא זצ"ל ונתן לי רשות להשיב לשאולי דבר ואגב אתי להודיע מה שחדשתי במס' ר"ה בשבוע העבר. בתוס' ד"ה כאן בקטן שהגיע לחינוך וכו' ומיהו לפרישו י"ל וכו' וקשה וכי סוגי' תוס' כך שמקשה על רש"י ותירץ לאיזה צורך תירץ הקושיא ולמה הקשה מתחילה ונראה לתרץ דקושיית תוס' מוכח מגרסת אחרת כפרישו דבאמת קשה מנ"ל למקשה להוכיח הכי דילמא ה"ה דאף בשבת אין מעכבין ויו"ט דקתני להורות דאף ביו"ט אין מתעסקין אלא ודאי משום דמקשה ס"ד דאיירי גם בהגיע לחינוך והקשה לו למה אין מתעסקין עמו ביו"ט אבל באמת לפי המסקנא אין מעכבין איירי בלא הגיע לחינוך לעולם בשבת אין מעכבין וא"כ לא מקשי תוס' מידי על רש"י מגרסא אחרת ולכך כתבו התוס' ולפירש"י קשה אם הגיע לחינוך מותר כ"ש לא הגיע לחינוך אלא ע"כ צ"ל לפי' רש"י דמותר להתעסק עמו רק דאין מחיוב א"כ פשיטא מאי קמ"ל דאין מחיוב להתעסק הא בכל מצות שבתורה אין מחיוב אצ"ל לדיוקא דבשבת אין מעכבין ומוכח כפי' תוס' ע"כ וק"ל ואי קשי' לי' הא קשי' לי' דצריכין לומר הא דמקשה הגמרא על הברייתא הא גופי' קשי' וכו' ולא מקשי תיכף בלא זה על המתני' דקתני אין מעכבין את התינוקות אבל מתעסקין עמהן וזה איירי אפי' בשבת וא"כ הא גופי' קשיא ופשוט דממתני' לא קשה מידי די"ל הא דקתני אין מעכבין התינוקות ה"ה מתעסקין כמו שדקדקנו בפי' בסיפא והאי דקתני אין מעכבין לדיוקא דוקא לתינוקות אין מעכבין הא נשים מעכבין ועל הברייתא ודאי שפיר מקשה הא גופי' קשיא ואין לתרץ האי דקתני אין להורות מעכבין דנשים מעכבין הא זה כבר ידעינן ממתני' דהא מתני' נמי קשה אהדדי וכעין סוגי' זו כתב הרשב"א בריש אין מכירין ע"ש וא"כ המקשה הקשה ממ"נ הא גופא אי אברייתא אי אמתני' ולפי' גרסת אחרת דמקשה הא בשבת מעכבין נמי צריך לפרש דמקשה ממ"נ אי אמתני' אי אברייתא דהא על ברייתא לבד אין להקשות די"ל ה"ה בשבת אין מעכבין ומתעסקין עמו כמו שדקתני בפי' ברישא והאי דקתני אין מעכבין ביו"ט לדיוקא דאפילו ביו"ט נשים מעכבין א"ו דמקשה ממתני' הא גופי קשיא וצ"ל במתני' האי דקתני אין מעכבין לדיוקא דנשים מעכבין א"כ מאי קמ"ל תו בברייתא ואינן להקשות דילמא מתני' לא ידעינן רק דמעכבין בשבת ולא ביו"ט ובברייתא אשמועינן דאף ביו"ט מעכבין א"כ פשיטא קשה על הברייתא מנ"ל להברייתא דאפי' ביו"ט מעכבין דאי אמרת דאפי' ביו"ט ה"ל למתני' להורות דאפילו ביו"ט מעכבין כך הצעת המקשן לגרסא אחרת. ומעתה י"ל מה שמתרץ ין בקטן שהגיע לחינוך וכאן בקטן שלא הגיע לחינוך משני אמתני' דלא קשה אהדדי והברייתא י"ל כמו שכתבתי האי דקתני אין מעכבין לדיוקא דנשים מעכבין ולא קשה ממתני' די"ל הא בהגיע לחינוך והא בקטן שלא הגיע לחינוך וא"כ לא מקשי תוס' מידי על רש"י מגרסא אחרת וק"ל וצ"ע על תוס' ודו"ק ולכאורה נראה לפרש האי דמקשה הש"ס בפשיטות הא נשים מעכבין והתני' וכו' מנ"ל האי דיוק דלמא תני תינוקות וה"ה נשים אלא משום דסבר דהמתני' איירי אפי' בשבת וא"כ קשה לדידי' המתני' הא גופי' קשיא וע"כ צ"ל לדיוקא דנשים מעכבין רק לפי מה שכתבתי לעיל לדעת רש"י דיש לחלק בין שבת ויו"ט גבי נשים וא"כ מאי מקשה ממתני' ומה דתני' אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות ביו"ט דהא ממתני' לא ידע דנשים מעכבין אלא בשבת ולא ביו"ט ומפני זה מפרשים דמקשה הא נשים פטורות משום בל תוסיף (ומה שכתב מהרש"א על רש"י לא ידענא מה בל תוסיף שייך הכא דלא שייך למימר בל תוסיף אלא באותו המצות ומוסיף עלי' ע"כ לא ראה דברי האגור שהביא הב"ח וסי' תקפ"ט] שאמר וז"ל שהנשים אין לברך משום דהוי בל תוסיף והיינו כיון דמברכין גלי אדעתייהו דמשום חובה עושין כן והוי לי' כמוסיף על התורה שבכתב וזהו שהזהירה התורה לא תוסיף כלומר לא תוסיף על התורה שבכתב ולא על תורה שבע"פ עכ"ל) ולא פי' מטעם שבות דשלא במקום מצוה אסורא דרבנן איכא משום דודאי אי טעמא דנשים מעכבין משום שבות ודאי יש לחלק בין שבת דחמירא משא"כ ביו"ט כמו בקטן שלא הגיע לחינוך דמחלק בין יו"ט לשבת אבל בטעמא משום בל תוסיף ליכא לחלק בין שבת ליו"ט דתמיד היא מוסיף על התורה בין ביו"ט בין בשבת וא"כ המקשה דמקשי ממתני' דמשמע דנשים מעכבין ובברייתא קתני אין מעכבין ביו"ט האיך מדמי יו"ט לשבת דילמא בשבת מעכבין אבל ביו"ט אין מעכבין ולשיטת רש"י ע"כ צ"ל דיש לחלק בין שבת ויו"ט לגבי נשים כמ"ש לעיל לתרץ דברי רש"י לגרסא אחרת וא"כ מאי פריך להכי מפרשי דאסיק אדעתא דטעם משום בל תוסיף ובזה שבת ויו"ט שווין ומעתה נסתר דברי מהרש"א ברור מכל צד ודו"ק היטב דברי רש"י בכל מקום ודו"ק. אבל לפי המסקנא שפיר יש לחלק בין שבת ליו"ט דטעמא משום דבדבר שאין מצוה הוי איסור דרבנן דומיא דנשים אין סומכות היינו משום איסורי עבודה הקדשים כדמוכח בפי' אין דורשין ולא משום בל תוסיף והתם קאי למסקנא דהכא והכל כמו שכתבתי לעיל וק"ל:
שוב הי' כותב וז"ל הנה כעת לפנינו הלכה תוס' מעניני דיומא (דף ע"ח) בשמעתא אם מותר לצאת ביוה"כ בסנדל של שעם וכו' ושם בתוס' ד"ה הקטע יוצא כו' בסוף דבר וא"ת מעיקרא ס"ד וכו' ול"ל כאן נגר ובר נגר דיפריקיני ולולא דברי מהרש"א היתי אומר דיש כאן איזה טעות סופר אבל לפי פירושו ס"ד מעיקרא קאי אאביי ועשה עצמו כאלו לא ידע וצריך לעיון גדול מה תירצו תוס' הא קושיתו במקומו עומדת מאנפילאות וברר גבי אדומ"ר מלתא זוטרתא היא לכן בקשתי מאדומ"ר יודיעיני עי"מ יושב נכון ע"כ ונראה לי ודאי כמו שפי' מהרש"א צריכין לפרש משום דבלא"ה ליוצא ולבא אין שלום בדברי התוס' דתוס' מקשין על אביי לפי מה דמשני דמסיפא רבנן רישא נמי רבנן מ"מ יש לחוש דלמא מפסיק אף במחופה עיר ומסתמא נמי אביי ס"ל דטעם דר"י היא משום דילמא מפסיק משום דרבא כבר עמד ע"ז ביומא וצ"ל כתירוצי דרבא ומתרצין דמחופה עור דקאמר היינו שמחופה בפנים ואין להקשות מאנפילאות למה פסיל לחליצה לר"י משום דלא הוי מנעל כקב הקטע והאי דאסור ביוה"כ לצאת משום דאית בי' כתיתין כמו שתירץ אביי בעצמו שם ביומא ואין להקשות כקושית רבא (דודאי הך שמקשה מדסיפא איירי דאית בי' כתיתין ע"כ רישא איירי דלית בי' כתיתין ל"ק כולי האי דנ"ל דאשמועינן בסיפא אע"ג דלית בי' כתיתין רק דאית בי' לקבל כתיתין טמא). והא דרבה בר הונא כריך סודרא ונפיק דהא ע"כ צריך לחלק בין אית בי' כתיתין דיותר תענוג מדסידרא דאלת"ה קשה קושית הש"ס ביבמות (דף ק"ג) מאנפילאות דקתני פסול לחליצה ואסור לטייל ביוה"כ וע"כ צ"ל כתירוץ אביי דיום הכפורים אסור דאית בי' כתיתין ומשום תענוג וע"כ צ"ל דיותר תענוג מדסודרין ואין לתרץ כמו שתירץ רבא דביוה"כ איירי באנפילאות של עור ובמתני' דפסול לחליצה בלא מחופה עור א"כ ה"ל למפלג ולמתני בדידי' כמו שהקשה שם מהרש"א ביבמות במקומו ואין להקשות הלא השתא נמי לפי תירוצו של אביי דמשני בברייתא במחופה עור נמי קשה ליפלוג כמו שהקשה רבא הלא לפי מה שתירצו תוס' האי דמשני אביי דמיירי במחופה עור בפנים וא"כ לא קשה דליפלוג ולתני בדידי' בקב הקטע אם לא מחופה עור דרבותא קמ"ל בהאי דקתני באנפילאות של בגד פסול לחלוצה אע"ג דלא חיישינן דילמא מפסיק מ"מ אסור כיון דהוי של בגד משא"כ אם קתני בקב הקטע בלא חופי עור הוי תרתי לריעות' דחיישינן נמי דילמא מפסיק (לכך כתבו התוס' בהדיא בבבא מציעא דאם משמעינן חידוש במה שתני עכשיו אין להקשות ליפלוג וליתני משא"כ לפי קושית תוס' א"כ לאביי נמי קשה ליפלוג א"כ שפיר מוכח טעם דילמא מפסיק מכח קושית רבא מרבה בר הונא ודוק. ורבא שהקשה מ"מ על אביי ליפלוג הכי מקשי ליפלוג בלא חופי עור היינו בלא חופי עור בפנים ובחוץ מחופה היא וא"כ שפיר אשמועינן רבותא אפי' מחופה עור מ"מ אסור משום דילמא מפסיק וק"ל. ומעתה מיושב בדיקדוק היטב מה שאמר רבא לאביי אבל אין מחופה עור מאי פסול יכול ליפלוג וכו' ה"ל להקשות בקיצור אי הכי ליפלוג וכו' ועוד הלא רבא דמקשי ביומא מהא דרבה בר הונא. א"כ ע"כ צריך לתרץ ביבמות כתירוצו דאיירי מתני' בלא מחופה עור וברייתא במחופה עור א"כ לדידי' נמי קשה ליפלוג אלא דלא חש כולי האי להאי קושיא א"כ למה הוקשה הוא לאביי אלא ודאי פשוט דהכי פרישו דרבא הקשה לי' ע"כ אי אפשר לפרש דמדסיפא רבנן רישא נמי רבנן ומחופה עור א"כ למה בריישא כשר ליחוש דילמא מפסיק ולמה בסיפא פסול הא לא חייש דילמא מפסיק וא"כ רבא מהני טעמא לא אמר כאביי רק על אביי אין להקשות דילמא כדאמרן לעיל דאיירי במחיפה עור בפנים כמו שתירצו תוס' ולא קשה כלום דלא ס"ל תירוץ דילמא מפסיק והכל כדאמרן ע"ו אמר רבא הא לדידך נמי קשה לפלוג היינו בפנים אינו מחופה ובחוץ מחופה ואשמועינן רבותא בסיפא ע"כ צ"ל דלא חש להך קושיא ליפלוג וא"כ א"א לתרץ דאיירי במחופה עור ורישא וסיפא רבנן דא"כ למה אנפילאות פסול דהא אינו שייך טעם דילמא מפסיק וע"כ מוכח דכ"ע מנעל ובמפסיק פליגי דאלת"ה קשה מרבה בר הונא דנפיק בסודרא ואין להקשות מברייתא א"כ אחליצה כמו שהקשה שם ביבמות די"ל דאיירי במחופה עור ואין להקשות ליפלוג הא לדידך נמי חשה ליפלוג מזה שדיקדק רבא א"ל רבא אבל אין מחופה עור מאי פסול ר"ל אין מחופה עור בפנים א"כ ליפלוג דהא ע"כ צ"ל דפסול דחייש דילמא מפסיק וא"כ עדיין קשה מסיפא למה בסיפא באנפילאות פסול הא לא שייך טעמא דילמא מפסיק ודוק:
והואיל דאתי לידו נימא בה מילתא בטור או"ח סוף הלכות יוה"כ סי' תרי"א סיים וז"ל יוה"כ הרי הוא כשבת בין לענין עירובי חצירות ובין לענין עירובי תחומין כך הסכימו כל עמודי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כמו שכתב הב"י והרא"ש הביא ראי' מפ' בכל מערבין שאמר הלל לב"ש אי אתה מודה שמערבין לגדול ביוה"כ שמעינן מיני' דעירב והוצאה ליוה"כ וכבר בסי' תרי"א עמד עליו הב"י ותמה עליו מנ"ל להרא"ש להוכיח ממאי דשתופי מבואות נהוג ביוה"כ דילמא עירובי תחומין לבד נוהג כמו גבי יו"ט ועוד הוקשה אדוני מחותני מו"ר נ"י דלמא האי דאמר ב"ה לשמאי אי אתה מודה שמערבין לגדול ביוה"כ היינו אם חל יוה"כ בשבת ור"ן הביא בשם הריטב"א שהעיד משום רבי הרא"ה דעירוב והוצאה ליוה"כ אפילו עירובי חצירות משמעתא הגמרא דיבמות (דף ק"ב) דהא דאמרינן אבל מטילת בתוך ביתו דאתי למעט חצר שאינו מעורבת דקיי"ל עירוב והוצאה ליוה"כ כמו בשבת ואסור לצאת בכל דבר שאינו של מנעל דחשיב משאי בשבת ע"כ צ"ע שלא הביאו כל הפוסקים כלל מזה וק"ל:
סליק מס' ר"ה:
דף לג:
בגמרא מאי טעמא דר"י קשה הא (בדף י"א) תניא בברייתא בהדי' יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות תלמוד לומר בית מה בית שהיא חול אף כל שהיא חול יצא אלו שהן קודש וא"כ לימא דהיינו טעמא דר"י ואח"כ מצאתי כעין קושיא זו בתוס' ישנים ותירץ דא"כ אין טעם לגזירת דר"י דמהיכי תיתי יאמרו שהיא חבוש בלשכות פלהדרין ומה שהי' לא הי' לו מזוזה הלא כל המקדש כולו לו הי' לו מזוזה עכ"ל ודבריו תמוהים דא"כ אף שהטעם משום דלא הוי דירת חמה ובימות הגשמים קשה למה צריך מזוזה בלשכות פלהדרין מטעם גזירה הלא בכל לשכות לא הי' לו מזוזה וישבתי קושיא זו ע"פ מה שמצאתי בספר שערי אפרים סי' ל"ד שמפורש הסוגי' דערכין שהכהנים חייבין בסוכה אף בשעת עבודה נמצא למדין שהכהנים חייבים בסוכה אף במשמרתם ור"י מחייב בסכות החג ודאי ניחוש שמא יאמרו הרואים שהסוכה בעזרה בימי החג שאינה אלא לז' ימים חייב במזוזה שאינו דומה לשאר לשכות שאינם בתמידת כל שנה זמן קבוע לדירת ז' ימים ולילות כסוכות חג ודאי יאמרו הבריאות שכהן חבוש בבית האסורים דהא לשכת פלהדרין דומה ממש לסוכות החג דהא מדי שנה בשנה דר בה הכהן ז' ימים ולילות לכך מחייב ר"י מטעם וגזירה זו במזוזה. וזה עולה יפה אם הטעם דר"י משום שאינו לימות הגשמים אבל אי נימא דטעמא דר"י משום מה בית שהיא חול א"כ סוכת העזרה ג"כ פטור אף בימי החג וא"כ ודאי אין טעם לגזירת דר"י הא בכל המקדש אפי' סוכת החג בעזרה לית לה מזוזה וק"ל:
וכל זה ניחא לפי' התוס' דבסוכה נמי שייך גזירה שמא יאמרו חבוש הוא ברית האסורים וא"כ ודאי שפיר נוכל לומר שידע רבה מהך ברייתא דסוכת החג מחייב ר' יהודא במזוזה והיינו מדרבנן מטעם גזירה שמא יאמרו היושב בסוכה חבוש היא בבית האסורים ויש גנאי בדבר דרבנן מדרבנן לא קשה כמו שכתבו התוס' דסוכה כיון דבקל יוכל לצאת לא חיובה התורה במזוזה דמקרי דירת עראי משא"כ בלשכת פלהדרין אלא שאביי אקשי לי' דליכא למימר דר"י מחייב בסוכה מדרבנן דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב ורבה לא חש להך פירכא כמו שהקשה התוס' בכמה מקומות אבל לפרש"י דלא שייך טעמא דחבוש גבי סוכה ליכא למימר דידע רבה מהך ברייתא דר"י מחייב סוכת החג במזוזה דא"כ קשה דר"י אדר"י אלא ע"כ צ"ל דידע ממתני' דמעשרות דכל אמורא ידע מכולהו משניות דהש"ס אלא שחילק בין חיוב מעשרות לבין חיוב מזוזה אבל מהאי דתני עלה דמחייב ר"י במזוז' לא ידע מהך בריית' וכ"ת דידע אלא דמחייב ר"י במזוזה מדרבנן והיינו אטי דירה גמורה א"כ ע"כ צ"ל הא דאמר ר"י גזירה היתה בלשכת פלהדרין נמי היא אטי דירה גמורה א"כ עדיין קשה מ"ט לא אמר רבה טעמי' דר"י משום מה בית שהיא חול אף כל שהיא חול ולשכת פלהדרין מטעם גזירה אטי דירה גמורה וצ"ל דס"ל לרש"י כפסק הרמב"ם פ"ו מהל' ס"ת ומזוז' דממעט הלשכות והר הבית והעזרו' מביתך ולשכו' פלהדרין מחייב במזוזה והוי כמזכה שטרא אליבא דבי תרי דבירושלמי מוקי הך ברייתא דביתך כר"י דפוטר נמי לשכות פלהדרין וצ"ל דלקח לו דרך לעצמו מדלא מוקי תלמודא דידן טעמא דר"י מקרא דביתך אלא ש"מ דס"ל תלמודא דידן דלא מוקמינן הקרא דביתך אלא במסתבר בשאין בו בית דירה אבל מה שדר בו יום ולילה אף שהיא בקודש חייב במזוזה דאין לו דין קודש כיון שנעשה לדירת אדם מקרו ביתך כמו בית הכנסת כשיש בו בית דירה לחזן הכנסת. ומשו"ה טרח רבה למצוא טעם לר"י דלא מקרי בית כיון שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים אבל אם תימא דזה מקרי בית כיון דאתי לדירת כה"ג ז' ימים ולילות לא הוי ממעטין מביתך שהיא קדוש ודו"ק ולפנינו תראה שיש לנו לפרש לשיטת רש"י דס"ל דגבי סוכה שייך טעמא שמא יאמרו היושב בסוכה חבוש הוא א"כ יש לנו לישב פירש"י כמו שפרשנו לפי' התוס' כדאמרן וק"ל:
בע"ב בתוס' ד"ה דרבנן סברו גזרינן. ור"י סבר לא גזרינן וכו'. וקשי' לן מאי אצטריך רבא וכו' ועוד דוחק היא לומר דכי קאמר לעיל וכ"ת מדרבנן וכו' ועוד אי גזרינן בלשכות פלהדרין נצטרך לפרש וכו' ועוד קשה מאי האי דפריך והא סוכות חג בחג וכו' עכ"ל חל עלינו לישב סידור התוס' שמפסיק בין ק' ראשונה לרביעית בשתי קי' על הפי' רש"י וכ"ת מדרבנן גזירה אטי דירה שינוי מקום היא זה. כי אם לעיל בשמעתין דקאמר וכ"ת מדרבנן שם הוי לי' לקבוע הני תרתי קושית ונראה דהוצעת דבריהם כך היא שכל הנך ד' קושית המה בנויים על דבר ממ"נ. וזה דאם נפשך לומר תי' על קושי' הראשונה א"כ נולד קושיית ב' וג' ואם גם באלה שתים תאמר תירץ שוב נתחזק קושיא ד'. כי לכאורה יש לתרץ קושיא ד' דבסוכת החג לא גזרו רבנן אשאר ימות השנה אטי שבעה דחומרא דאתי לידי קולא היא דאתי לחייב סוכת החג במעשרות ואתי לפרוש מן הפטור על החיוב. משא"כ בלשכות פלהדרין דלא שייך הך חששא מחייבי רבנן במזוזה ורש"י לא ס"ל כסברת תוס' דאפילו חייבת במזוזה כל השנה מ"מ לא ידעי כ"ע שהיא מדרבנן ושפיר חיישינן דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב וקושיא ב' וג' כמו כן נוכל לומר דרש"י ס"ל ג"כ כפי' תוס' וכ"ת מדרבנן היינו מטעם גזירת ר"י שמא יאמרו היושב בסוכה חבוש היא כמו שחשש ר"י על לשכת פלהדרין כי לא נמצא כלל בפי' רש"י כלל הך גזירה אטי דירה גמורה ומי היא הנביא שיאמר שרש"י פי' גזירה אטי דירה גמורה אף אנו נאמר לו שרש"י ס"ל שטעם גזירה הוא מטעם חבוש דהא רש"י לא פירש לא כך ולא כך ולכאורה אמרתי דהוכחת תוס' היא דאם ס"ל לרש"י גזירת חבוש בסוכה אמאי דחק אביי לאוקמי דרבנן מחייב בסוכה כשאר ימות השנה וגם ר"י לא אתי לאפלוגי עלייהו אלא בהא דאין הטעם משום גזירה דשאר ימות השנה אטי ז' אלא שמא יאמרו כ"ג חבוש הוא. וזה דוחק כמו שהקשו התוס' דא"כ ה"ל לפרושי דגזירה שלא יאמרו כה"ג חבוש היא ה"ל לאביי לאוקמי בשבעה כ"ע לא פליגי אלא בשאר ימות השנה ואיפכא דרבנן לא גזרי ור"י מחייב במזוזה מטעם שמא יאמרו היושב בסוכה חבוש היא וכמו שפי' התוס' לגרסתם:
אמנם עדיין י"ל דמשו"ה לא ניחא לאביי לאוקמי הך אוקמתא דא"כ קשה אמאי תני סוכת החג בחג ר"י מחייב ה"ל למתני רבותא טפי דאפי' בשאר ימות השנה מחייב ר"י כמו שכתב מהרש"א פירכא דרבא לפי' תוס' ע"ש. משו"ה מפורש אביי דבשבעה כ"ע לא פליגי כי פליגי בשאר ימות השנה דרבנן סברו גזרינן ור"י סבר לא גזרינן. משו"ה תני סוכת החג בחג מחייב ר"י ולא בשאר ימות השנה וכ"ת עדיין תקשי לי' דרבנן אדרבנן י"ל דידע אביי לחלק כמו שחלקו תוס' באמרם דבלשכת פלהדרין חשבו רבנן לדירת קבע לחייב מדאורייתא משא"כ סוכה כיון דבקל יוכל לצאת מקרי דירת עראי ולא מקרי דירה לחייבו מן, התורה איברא אם נאמר כדאמרינן דיש לחלק בין לשכת פלהדרין לסוכה דבלשכה לא שייך גזירה דילמא אתי לאפרושי וא"כ איכא למימר שפיר גזרינן שאר ימות השנה אטו ז' אבל בסוכה חומרא דאתי לידי קולא היא דדילמא אתי לאפרושי משו"ה לא חשו למגזר שאר ימות השנה אטי שבעה ולפ"ז הקשו התוס' שפיר הנך ב' קושיית על סמך זה לתרץ אביי הכי וכפי גרסת תוס' וכדאמרן וליכא למיפרך אמאי תני סוכות החג בחג הא ר"י גזר שאר ימות השנה אטי שבעה. דיש לחלק בסוכה אי אפשר למגזר שאר ימות השנה משום חששא דדילמא אתי לאפרושי וא"ת היכי ס"ד דטעמא דר"י דלא מחייבי בשאר ימות השנ' וטעמ' דילמא אתי לאפרושי א"כ מהך טעמא פשיטא דיש לחוש בשבעה ימי החג דילמא אתי לאפרושי וליכא למימר דסוכת חג חייב כל שבעה מה"ת והא דאמר גזירה היתה בלשכת פלהדרין אשאר ימות השנה קאי דא"כ תקשי ר"י לנפשי' משאר לשכות שהי' במקדש ולא הי' להם מזוזה. ואם יש לחלק בין שאר לשכות ללשכות פלהדרין א"כ מאי מותיב לי' לת"ק וי"ל דבסוכה לעולם בשבעה ימי החייב חייב מן התורה אבל בלשכה ממעט לי' מקרא דביתך וה"ק ר"י לרבנן והלא כמה לשכות שהי' במקדש ולא הי' להם מזוזה אלא ש"מ דכל העזרות והלשכות מעטינן מקרא דביתך ולשכת פלהדרין גזירה היתה ומטעם גזירה זו כל השנה חייבת במזוזה והכי קאמינא בשלמא א"א לשיטת רש"י דבסוכה לא שייך לומר חבוש לא מצינן למימר דטעמא דר"י מקרא דביתך דא"כ אין טעם לגזירת דר"י דמהיכי תיתי יאמרו שהוא חבוש בלשכות פלהדרין הא ע"כ הא דפטור ממזוזה מטעם ביתך דאי מטעם שהוא חבוש קשה הא סוכת העזרה נמי פטורה ממזוזה וגבי סוכה לא שייך טעמא דחבוש ולמה היא פטורה ע"כ כל אחד יוכיח עצמו דהא דפטורה משום שהיא עומדת במקום קדוש ומה"ט לשכת פלהדרין נמי פטור משא"כ אם נאמר אף לפירש"י דבסוכה נמי שייך טעמא דחבוש א"כ סוכת העזרה חייב במזוזה לר"י מטעם חבוש ודאי מצינו למימר טעמא דר"י דלשכת פלהדרין פטורה מטעם ביתך ויש טעם לגזירת דר"י שיאמרו שהוא חבוש בלשכת פלהדרין שהרואים יראו דסוכות העזרה חייבת במזוזה דהא לשכת פלהדרין דומה ממש לסוכות החג דירה קבע לשבעה ימים. וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דה"ל לאביי לחלק בהכי אלא ע"כ צ"ל דאין סברא לחלק בחיובא דשאר ימות השנה בין סוכה ללשכה דאף אם נתחייב במזוזה סוכת החג מ"מ לא נתחייבו במעשרות ולא אתי לאפרושי וא"כ מכח הני ב' קושית ע"כ תאמר דלא ס"ל לרש"י הך סברא. א"כ מעתה נתחזקה ק' ד' ודו"ק. אך לכאורה יש לגמגם על כל הג' קושית די"ל דרש"י לא ס"ל סברת תוס' דאי מחייבינן בשאר ימות השנה לא אתי למטעי וא"כ עדיין נוכל לתרץ ק' הד' כדאמרן וק' ב' וג' נמי כדאמרן דרש"י ס"ל ג"כ סוכות החג דמחייב ר"י מטעם חבוש וא"ת אמאי לא אוקי אביי דר"י סבר דגזרינן ורבנן לא גזרו דא"כ אמאי מחייב ר"י סוכת החג במעשר דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור. אף שמצותי' נוהג כל השנה וק"ל. אלא אם תאמר כך נולדה ק' ראשונה דבשלמא אם נאמר לרש"י ס"ל ג"כ סברת תוס' כיון דמחייבינן בשאר ימות השנה לא אתי למטעי יש לתרץ ק' ראשונה דלפי מה שאמרנו דגם לשיטת רש"י אמרינן בסוכה שמא ואמרו חבוש לק"מ קושית תוס' דאיכא למימר דהכי פרישו לאביי בשבעה כ"ע לא פליגי דחייב מן התורה כי פליגי בשאר ימות השנה וטעמא דר"י בשאר ימות השנה משום חבוש וא"כ הך מתני' דסוכה איירי בשאר ימות השנה ובשאר ימות השנה לא אתי למטעי כסברת תוס' והא דאמר ר"י סבר לא גזרינן היינו לא גזרינן שאר ימות השנה אטי שבעה וא"כ ע"כ אם תרצה לתרץ קושיא ראשונה צ"ל דרש"י ס"ל ג"כ כסברת תוס' א"כ נתאמצו אינך ג' קושית בדרך ממ"נ ודוק היטב כי דרך חריף הוא:
בא"ד ונ"ל כל הסוגי' בענין אחר דהאי דקאמר וכ"ת מדרבנן היינו משום שמא יאמרו היושב בסוכה חבוש וכו' עכ"ל עיין מהרש"א בלשון הזה שכתב אלא דפריך רבא אדאביי דע"כ בסוכה לא פליגי בשאר ימות השנה דהא סוכות החג בחג קתני דמשמע דפליגי בחג גופי' וק"ל ומקשין העולם דילמא רבותא לרבנן קתני סוכות החג בחג. אבל ר"י באמת פליג אפילו בשאר ימות השנה ויש לישבו בדוחק דא"כ אמאי תני רבי פלוגתת ר"י ורבנן במס' מעשרות דנוכל לומר ע"כ לא פליגי רבנן אדר"י אלא לענין מעשר דליכא לחייבו מדרבנן דילמא אתי לאפרושי אבל לענין מזוזה מודה לי' רבנן ה"ל להשמיענו פלוגתתן לענין מזוזה אלא ע"כ ש"מ דלרבותא דר"י קתני ואהא פריך שפיר לאביי ה"ל לאשמועינן רבותא טפי בשאר ימות השנה ודוק: ולי יש הבנה אחרת לפי גרסת תוס' ופירושם אכ"ל דרבא שמיע לי' מיני' דאביי דבשבעה כ"א לא פליגי בין בסוכה בין בלשכות כ"ג ואהא פריך שפיר והא סוכות החג קתני ופליגי רבנן ורבא לא ס"ל כסברת תוס' לחלק בין סוכות דמקרי דירות עראי כיון דבקל יכול לצאת משא"כ לפי' רש"י ולגרסתו דרבנן סברי גזרינן שאר ימות השנה אי לא ניחא לי' לרבא סברת תוס' בלא סוכות חג בחג ה"ל לאקשוי דרבנן אדרבנן וק"ל. אלא שיש לומר שהמהרש"א מיאן בזה דא"כ עדיין קשה ג"כ לפי' תוס' אידך קושית מה קשה לי' מסוכות חג בחג אמאי לא שבק לי' תירוצא דאביי דבשבעה כ"ע לא פליגי היינו בלשכות כה"ג כי פליגי לענין שאר ימות השנה ובסוכת החג היינו דרבנן לטעמייהו דסוכה דירת עראי בעינן ול"ל לאוקמי פלוגתתן בדירה בע"כ ודו"ק: