אור ברסלב

מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל

פסחים

עירובין

דף ה.

בגמרא רבא אמר לעולם לא תיפוך וארישא קאי שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואינו שרוי עמך בחצר נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מניין ת"ל לא ימצא כו' משום שנאמר לך לך תרי זימני כ"ל הגמרא (ואין לומר כמו שכתבו תוס' דכיון דגלי קרא הכא דנכרי שכבשו לא חשיב שלך בשום דוכתי' לא צריך תרי קראי דודאי לענין התירא כמו ביתך דגנך לא צריך תרי קראי דגלי לן קרא הכא גבי חמץ. אבל לענין איסור נימא דדי לנו בזה הא דלא כתב התירא דלך גבי בתים להורות אנכרי שכבשתו שאסור לקבל ממנו פקדונות) ויש לדקדק לרבא כשקיבל אחריות נימא אין לי אלא בנכרי שכבשתו נכרי שלא כבשתו מנ"ל לאיסורא ואי ס"ל כדרשת דאביי תמצא ימצא ה"ל לתנא דברייתא נמי למתני אין לי אלא בנכרי שכבשתו לאיסורא שלא כבשתו מנ"ל ת"ל ימצא תמצא ונראה ליישב דעוד קשה לרבא דמשני שנ' לך לך תרי זימני ושדי חד אלא ימצא א"כ קשה למה באמת לא כתבה התורה לך גבי לא ימצא. וצ"ל דאם נכתוב לך גבי לא ימצא ה"א דמותר אפי' לקבל פקדונות להכי לא כתב היתר גבי לא ימצא וכמו שפירש"י ד"ה לא ימצא ואסור לך של אחרים היינו לקבל פקדונות דהכא לא כתיב לך ואי אמרת בשקבל אחריות אין לי בנכרי שכיבשתו אכתי קשה ה"ל לכתוב לך גבי לא ימצא ושמעינן מיני' אפי' חמץ נכרי שכיבשתו ומצוי אצלך א"כ אייתר לך דגבי ראי' ועכצ"ל דלך דגבי ראי' מוקמינן אפי' בקיבל אחריות והיינו בנכרי שלא כיבשתו דלרבא עכצ"ל אי כתב חד קרא להתירא הוי מוקמינן לי' במסתבר בנכרי שלא כיבשתו. ומדלא כתיב הכי ש"מ דבשקיבל אחריות אסור אפי' בשלא כיבשתו דאלת"ה קשה לרבא דלכתוב לך גבי לא ימצא וכ"ת דה"א דמותר לקבל פקדונות אפי' באחריות הא מ"מ לא הוי מוקי לה רק בשלא כיבשתו. וזה באמת מותר אלא ש"מ דבקיבל אחריות אפי' בלא כיבשתו נמי אסור ואי הוי כתיב לך גבי לא ימצא ה"א לפחות כשלא כיבשתו אף שקיבל אחריות מותר וק"ל. ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א בד"ה משום דכתיב לך וז"ל ואין להקשות מנ"ל לאסור הטמנה מלשון לא ימצא אימא דכתיב האי לישנא ימצא למדרש מיני' גוי שכיבשתו דאפי' במצוי בעינן לך ע"כ. ולכאורה אין מקום לקושיא זו דאי להאי דרשה לחוד ה"ל למכתב רחמנא לך גבי לא ימצא. אלא ע"כ למיסר הטמנה נמי אתי' אבל לפי הצעה זו מקשה שפיר:

ומעתה אין מקום לקושיית הרשב"א דמיתורא דלך גופי' אפי' בלא ימצא מצינו למיעוטי נכרי שכיבשתו עכ"ל די"ל דודאי שריותא נכרי שכיבשתו בדליכא אחריות שפיר ידעינן מיתורא דלך. אמנם עדיין פש לן מנ"ל בדאיכא אחריות לאיסורא בנכרי שלא כיבשתו לפי האמת על כן צריך לומר ת"ל ימצא וכתיב לך לך תרי זימנא ושדינן אלא ימצא קשה למה באמת לא כתבה התורה גבי לא ימצא אצ"ל דה"א אפי' באחריות פקדון שלא ברשותו שרי וכדאמרן ודו"ק, אמנם לפי מ"ש המהרש"א לתרץ מה דתמיהא לר"ן דמנ"ל לאסור הטמנה מלא ימצא אדרבה נילף להתיר הטמנה מלא יראה דיש לומר דודאי לא ימצא משמע אפי' הטמנה וכדכתיב לא יראה לך לאשמועינן דאפי' ראי' שרי בשל אחרים ושל גבוה עכ"ל. ליכא לאקשוי למה באמת לא כתבה התורה לך גבי לא ימצא דאתי לאשמועינן בנכרי שכבשתו אפי' ראי' מותר וא"כ מקשין תוס' שפיר וא"ל דמשו"ה שדיין אלא ימצא כי היכי דלמידק מיני' כשקיבל אחריות אפי' בשלא כיבשתו וכדאמרן דהא קושיא מעיקרא ליתא דלכתוב לך גבי לא ימצא איברא למה שתירץ הר"ן בדרך אחר ולא ניחא לי' בסברת מהרש"א אין מקום לקושיית הרשב"א וק"ל:

תוס' ד"ה בא"ד אבל ע"ק לי כיון דשדינן אלא ימצא אמאי איצטרך לי' לעיל למדרש מה שאור האמור בגבולין וכ' אף שאור האמור בבתים שלך אי אתה רואה עכ"ל התוס' לפי סברת מהרש"א אין מקום לק' זו דמ"מ צריך למדרש מה שאור האמר בגבולין אף שאור האמור בבתים כי היכי דנילף בתים מגבולין דאפי' ראי' של אחרים ושל גבוה מותר. ועוד יש לדקדק שני דיקדוקים חדא במה שכתבו התוס' אבל ע"ק לי מה לשון אבל. ועוד מה שכתבו התוס' ותי' ר"י וכו' ודוחק. אם דוחק בעינו אין זה תירץ ומה כוונת התוס' בזה. ע"כ לבי אומר לי דהצעת דבריהם כך הוא וקשה לרשב"א דמיתורא דלך גופי כו' ואור"י דאי לאו מלא ימצא כו' רק ע"ז יש לומר אמאי לא מתרץ תוס' כמו שכתבתי דצריך לשדויי לך אלא ימצא כי היכי דלמדין מיני' באחריות אפי' בנכרי שלא כיבשתו אסור ע"ז כתבו התוס' ליישב זה באמרם אבל ע"ק לי כיון וכו' ותי' ר"י ודוחק ועכצ"ל ביושב קושיית שנ' של הרשב"א כמו שכתבתי ע"פ סברת מהרש"א ומפני כן צריך ר"י לתרוצי ביושב ק' ראשונה של הרשב"א ודו"ק:

אמנם יש לאלוקי מילין והיא מה שהקשה הר"י דאורלייניש בדיבור הקודם דהכא לא מצריך חרי קראי למעוטי נכרי לגבוה כו' לפי מה שהביא הרא"ש המכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולכם שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל וא"כ בתחלת הברייתא דאמר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה היינו מיתורא דתרי לך כתיבא גבי שאור חד למעוטי גבוה וחד למעוטי נכרי והדר קאמר א"כ דצריכין תרי לך אגבוה ונכרי אין לו אלא בנכרי שלא כיבשתו נכרי שכיבשתו מניין ת"ל לא ימצא בבתיכם מה ביתך ברשותך כו' וא"כ מיתורא נלמד נכרי שכיבשתו (דלא כהבנת העולם דתיבת בבתיכם קאי אלמטה בבתיכם אין לי אלא שבבתים אלא סיומא דלעיל היא) והפ' בגמרא האי תנא מהדר אהתירא ונסיב קרא לאיסורא דס"ד דאייתי מקרא לא ימצא דהא דרשת בתיכם צריך להיתר נכרי ולך צריך לגבוה ומשני תרי לך לך כתיבי חד אגבוה וחד אנכרי ואייתר בתיכם לנכרי שכיבשתו ומעתה אין מקום לקושיית הרשב"א דמיתורא דלך גופי אפי' בלא ימצא מצינו למעוטי נכרי שכבשתו שבאמת הכי כוונת תלמודא דבבתיכם ותרי לך כתיבי ונלמוד מחד גבוה ומחד נכרי שלא כיבשתו ומחד נכרי שכיבשתו וע"ד שפרשתי:

ועוד לדקדק מה שהקשה ר"ת דבשום דוכתי' לא מצינו תרי קראי לכיבשתו ולא כיבשתו בראשית הגז כו' ה"ל להעמיד דבריהם תיכף על הברייתא גופי' דתני אין לי בנכרי שלא כיבשתו וכו' נכרי שכיבשתו ושורי עמך בחצר מניין הא בשום דוכתי' לא מחלקינן בין כיבשתו ללא כיבשתו. ע"כ נראה לומר דשייך קושית ר"ת בדיבור זה לתרץ זה מהקושיות הרשב"א הלא איכא לפרש השמעתין מכח דרשת המכילתא וכמו שפרשתי. ע"ז מתרץ התוס' הק' ר"ת וכו' ותי' הרשב"א כיון דגלי לן הכי דנכרי שכיבשתו כו' וכן יש לתרץ מה שהקשה הר"י דאורלייניש מעריסותיכם וא"כ לא צריך תרי קראי אנכרי וגבוה וא"כ אי אפשר לפרש כולה שמעתתא עפ"י דרשת המכילתא ודו"ק היטב כי דרך חריף הי':

בתוס' ד"ה משום דכתיב לך לך כו' עד אבל עוד קשה לי כיון דשדינן אלא ימצא עיין מהרש"א ודבריהם תמוהים מאוד דקושית תוס' אינו כ"א דלא צריך התנא דברייתא להזכיר בג"ש למילף בתים וגבולין היתר נכרים. וגם כיון דשדינן לך אלא ימצא דכתיב בבתים גופי' אבל הג"ש צריכין ללמוד גבולין מבתים לאסור פקדונות והטמנה א"כ אין מקום לקושיית מהרש"א:

דף י:

ברש"י לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עיין במהרש"א.

שכתב וביו"ט גופא למה יבדוק משום בל יראה מה תיקן בבדיקה על ידי הבדיקה נמי יראה על כרחך צריך לומר דס"ל לשיטת רש"י אף שמשהה אדעתא לבערו מכל מקום עובר בל יראה וזה דלא כדברי רש"י לעיל (דף ו' ע"ב) ד"ה ודעתו עליו וחס עליו לשרפו ונמצא משהה אפי' רגע אחד ונמצא עובר עליו בבל יראה משמע אי לאו דעתו עליו אינו עובר בשהייתו דהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר ונראה שכוונת מהרש"א כאן בדברי רש"י ג"כ בזה האופן מאי מועיל ביו"ט הבדיקה שמא חס עליו לשרפו ונמצא בשהייתו רגע א' עובר בבל יראה וק"ל ובר"ן כ' תירץ דס"ל לרש"י דביו"ט אכילתו בכרת ובהאי רבנן נמי גזרו דילמא אתי למיכל מיני' עכ"ל ונראה לפי שיטתו הוכחה לזה שפריך בשמעתין וכל היכא דלא בדיל מיני' לא גזר והא תנן לא יקוב אדם ששפרת של ביצה וכו' וכ' רש"י דרבנן אדרבנן לא קשי' דהא אוקמני' טעם מחזיר עליו לשרפו וא"כ קשה לפי משמעות שמעתין דלא ידע רבא מהאי סברא מחזיר עליו לשרפו תקשי לי דרבנן אדרבנן דשבת לא יקוב אצ"ל דס"ל כיון דשבת חמירה שהיא בסקילה גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' והשתא ניחא שבמנחות פי' רש"י לאחר המועד משש שעות עד לאחר הפסח משום דהתם בסוגי' אלא אמר רבא דר"י אדר' ל"ק כדשנינן דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו משמע שכל זה דברי רבא וא"כ אינו מוכרח דרבנן מודים באכילת כרת דגזרינן שמא יאכל ודו"ק: בגמרא מר סבר מקמי' איסורא אין לאחר איסורא לא גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' עיין במהרש"ל שמפורש דאיירי בביטלו דאי לא ביטלו וכי משום גזירה דשמא יאכלם יהי' עובר על בל יראה חמץ ע"ש ויש לדקדק לפי שיטתו הלא סיפא דמתני ע"כ איירי בלא ביטלו דגזרינן שמא תיטול חולדה בפנינו וספק עכבר אכלתי' ואין ספק מוצא מידי ודאי אבל אי איירי בביטלו הוה ספק דרבנן ומוציא מידי ודאי כמו שכתבו תוס' לעיל בד"ה כדי שתהי' בהמה אוכלת וא"כ אמאי ינחנו בצנעא אפי' חזינא עכבר דשקיל בפנינו ספק אכלתי' מוציא מידי ודאי. ויש לישב ע"פ מה שכתב הרא"ש על תשובת רש"י לבטל שוב בתחילת שעה ששית הטעם שלא ביטל בלילה אלא חמץ שלא ראה וגם מה שביטל בלילה הוא חוזר וזוכה בו ושמא ישאר ממנו כזית בבית ע"כ וא"כ לזה אמר ומה שמשייר לאכילתו שאינו מבטל ינחנו בצנעא וק"ל:

בתוס' ד"ה אבל לא גודשין כו' יש להתיר כמו משום פסידא עיין בפי' מהרש"ל ודבריו תמהים מאד לפי סברתו דמשום ביעור חמץ הוי כמו עולי רגלים אמאי פריך ממתניתן דקוצרין וגודשין הל"ל בקיצור קמח וקלי אמאי שרי. וצ"ל משום פסידא דעולי רגלים וא"כ משום מצות ביעור ג"כ להתיר וכ"ח דשרי ר"י קמח וקלי משום שינוי וא"כ סוף סוף קשה מה פריך מקוצרין דלמא לא ס"ל ר' יהודא פסידא דעולי רגלים וכמ"ש מהרש"ל גופא ויש לישב עפ"י הדוחק דודאי מקמח וקלי אין להקשות דה"א דשרי ר"י מטעם שינוי אלא מברייתא דקוצרין ע"כ מוכח דאין להתיר בחנם אלא משום פסידא דאל"כ אמאי לא גודשין נמי ע"י שינוי ודו"ק וכל זה כאן בשמעתין אבל במנחות שפריך והא בית השלחין דשרי קצירה ולא גזרינן כו' משמע דקושייתו מההתיר א"א שם לקיים פירש"י ודו"ק:

דף יא.

בגמרא אמר רבא דר"י אדר"י קשיא אדרבנן אדרבנן ל"ק וכו' לכאורה משמע דרבא קשי' לי' לאביי דרבנן אדרבנן משא"כ לאקומתי' דידי' לא ק' איהני אהדדי. וזה צריך לפנים על מה ולמה הוא אדרבנן מדרבנן קשיא לרבא כמו לאביי. בשלמא התם במנחות דגרסינן אמר רבה שאני חדש מתוך כו' ואביי מותיב לי' מהא דגודשין. ומשני חדש בדיל מיני'. והדר פריך רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן ל"ק מתיישבת שפיר כמו שמצינו סוגנין זו ממש רוב פעמים בש"ם דמהדר לתרווייהו לרבה כלאביי כלומר לתרווייהו לא שניתים אכתי דרבנן אדרבנן וצריכין לדידי דרבנן אדרבנן ל"ק הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו. אמנם בסוגי' דפסחים דתירץ רבא בתחלה ואביי מותיב לי' ומשני' וע"ז בא רבא כמקשה על דבריו הלא תקשי רבא לנפשי':

ונראה לפרש ע"פ הצעה אחד במה שהם וחולקים אביי ורבא דרבא ה"ל דר"י ל"ק מהך דקוצרים דהתם שרי ר"י משום פסידא דמצות ביעור לא חשוב לר"י כמו פסידא וקמח וקלי דשרי משים עולי רגלים ג"כ לא שרינן אלא ע"י שינוי מכח זה שרי ר"י כמו משום פסידא ורבנן דאסרו גבי קמח וקלי שלא ס"ל הך סברא כיון שלא התירו רק ע"י קיטוף זכור היא ומשום מצות ביעור ס"ל לרבנן דיש להתיר כמו משום פסידא ועדיפות היא כיון דמשום לקיים מצות ביעור משא"כ משום עולי רגלים לא שרינן אלא דר"י מחיר כמו משום פסידא בצירוף הך סברא ע"י שינוי זכור היא ולא אתי למיכל. ואביי ס"ל אליבא דר"י דמצות ביעור היא כמו עולי רגלים וגבי חדש היינו טעמא דבדיל מיני' וע"ז הקשו לי' רבא לדידך אדר"י דר"י קשיא ורבנן אדרבנן לא קשיא בתמי' וע"כ צ"ל דלא ק' דרבנן אהדדי דס"ל מצות ביעור הוי כמו פסידא ומשום עולי רגלים לא התירו אף שהוא בדיל מיני' א"כ קשה מנא לך לומר לר"י קולא גדולה דמתיר קמח וקלי בלא שינוי די היא לומר שפליג אחכמים בזה ומתיר ע"י שינוי כתי' רבא וזה אין סברא לומר דפליגי רבנן ור"י בהך סברא חדש אי בדיל מיני' דהא ודאי בדיל מחדש אלא שס"ל לרבנן אף דבדיל מיני' מ"מ בחנם למה לנו לסמוך ע"ז אי לאו משום עולי רגלים ורבנן לא ס"ל כלל הך סברא דעולי רגלים א"כ מנ"ל לומר פלוגתא רחוקה בין ר"י לרבנן עכ"פ הי' לנו לומר אליבא דר"י דלא מתיר קמח וקלי כ"א ע"י שינוי ובהא פליגי ר"י ורבנן כיון דלא בדיל מיני' לא מהני שינוי שהיא לפי שעה דישכח השינוי וגזרינן שמא יאכל בשלמא אי ל"ק דרבנן אדרבנן ה"א דס"ל לאביי אליבא, דר"י לסברא פשוטה דמשום עולי רגלים היתירו לו בלא שיונו אבל מכח דקשיא דרבנן אדרבנן חזינן דאין סברא מחלוטת ופשוטה לכ"ע א"כ מנ"ל לומר לר"י דמתיר בלא שום שינוי משום עולי רגלים וכדחזינן דקאמר אלא אמר אביי משמע דחזר מתירוצו של רבא לגמרי וע"ז משני דרבנן אדרבנן נמי ל"ק היא עצמו מחזיר עליו לשרפו וא"כ אין לך שינוי גדול מזה והגע עצמך שר"י פליג במתניתין וגזר שמא יאכל אלא ש"מ דר"י לא ס"ל כלל הך סברא דשינוי שהוא סימן לפי שעה דמאי שנא קמח וקלי מבדיקת חמץ. אלא דכל כחו דר"י היינו טעמא דחדש בדיל מיני' וחמץ לא בדיל מיני' ודו"ק:

ומעתה אמרתי לישב בטיב טעם ודעת מה שפירש"י בשמעתין במתני' לאחר המועד משש שעות עד שתחשך. ובמנחות (דף ס"ז) פירש"י לאחר המועד בתוך הפסח עצמו דלפי הנחה שהנחתי קשה קושיא אלימתא דרבא לא ניחא לי' לומר הך סברא משום דמחזיר עליו לשרפו לא קאכל מיני' א"כ תקשי לי' רבנן אדרבנן מהך דלא יקוב אדם ששפרת ועכצ"ל כמו שתירץ רש"י דגבי חמץ הטעם דהיא עצמו מחזיר עליו לשרפו וכ"ת דגבי חמץ מקיימין מצות ביעור הא גבי הדלקת שבת נמי מקיימין מצוה מדרבנן היא כמו בדיקת חמץ ואיך התנא מסתם סתים אפי' היכא דליכא נר אח"ר כ"א ששפרת של ביצה. וצריך לומר תי' אחר כמו שכתב ר"ן כיון דשבת חמיר היא שהיא בכרת גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' והשתא ניחא לפירוש רש"י כאן לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך אבל בתוך המועד אכילתו בכרת ובהא רבנן נמי גזרו דילמא אתי' למיכל מיני' משא"כ במנחות דגרסינן אמר רבה ואביי ורבא מקשי לי' לתרווייהו מ"מ רבנן ק' אהדדי וצ"ל מחזיר עליו לשרפי א"כ איכא למימר דרבה ואביי כולם ס"ל הך שינוי דרבא מחזיר עליו לשרפו. וא"כ אין מוכרחים לומר הך סברת הר"ן כיון דבכרת מודה רבנן דגזרינן שמא יאכל ומשו"ה פירש"י שם משש שעות ולמעלה עד סוף פסח ודו"ק היטב: שנת תפ"ז הי' חל י"ד בשבת ואין מצוי במדנתנו שהי' יותר מעשרים שנה ובירושלמי גבי עובדא דבני בתירה והלל אמר וז"ל הלא אין לך שבוע שאין י"ד חל בה שבת ולכאורה צ"ע. ברמב"ם ריש פ"א דהלכות חמץ ומצה כתב הרמב"ם בלאו בל יראה ובל ימצא אין לוקין עליו משום דהוי לאו שאין בו מעשה. ובפסחים (דף צ"ה ע"א) בסוגי' דמה בין פסח לראשון לשני משמע דאינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה ואח"כ הראני אחד שנדפס קושית זה בשם החכם צבי ע"ש:"ל:

דף יב.

רש"י בד"ה מעשה כי הוי לא מבעי' אם הי' המעשה בסוף שתים כו' דאי נמי כי אמר כו' והאי נמי אמר כו' מהלשון זה משמע דס"ל לרש"י אליבא דרבא דתלינן הטעות בשתיהם. א"כ מה תירץ רש"י בכל קושיית תוס' ד"ה אלא אמר רבא וד"ה ור"י יהבינן להו וכו' ודוחק לחלק דס"ל לרש"י מה שאחד יוכל לטעות תלינין הטעות ג"כ בשתיהן ועוד מנ"ל לרש"י זה וצ"ע. בא"ד דלא תלינין הטעות בשתיהן ע"כ ולאביי ללישנא קמא דתלינן הטעות בשתיהם צ"ל דבאמת יהבינן להו כולהו טעותא מה שיכלו לטעות העדים והזוממים ובש"ס מפרש אליבא דרבא ופשוט:

ברש"י ד"ה אי הכי דהא בשש עדיין לא נטתה החמה לצד מערב אלא באמצע הרקיע כו' ותימא דהא לקמן בריש תמיד נשחט פירש"י בד"ה אלא אמר רבא דחצי שש וחצי שבע חמה עומד בראש כל אדם וא"כ מאי פריך בשית נמי ניכול וצ"ע רב וי"ל דלפעמים בשנת העיבור יש שינוי במהלך החמה: בתוס' ד"ה אימתי כו' וקשה לר"ת איך נמתין עד שבע הא אסקינין לעיל אליבא דר"י דגזר ר"י בשעת אסורו לבדוק דניחוש שמא יאכל ואדמו"ר תירץ דקושיית הש"ס היא למאי דקי"ל כחכמים לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר מועד דלא גזרינן דילמא אתי למיכל מיני' וקיי"ל בהא מלתא כר"י דאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש כמ"ש ר' נחמן אמר רב הלכה כר"י ואף רבי סבר להא דר"י וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא לפי מאי דקיי"ל דלא גזרינין שמא יאכל נמתין עד שבע. ועם זה מיושב נמי מה שהשיג הבעל המאור על רש"י לקמן בפ' כל שעה שפסק רש"י כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ושבק לחכמים. דהוכחת רש"י מהא שמעתתא דתי' רבא רב"י לטעמי' דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ואי לא קיי"ל בהא מילתא כר"י וא"כ איך עלה על דעת רבא לומר הכי דהא אנן קיימא לן כר"י דאוכלין כל ארבע וס"ל דהשבתו בכל דבר אלא ש"מ דקים לי' לרבא דבהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ג"כ הילכתא כוותי' ודו"ק:

בגמרא איתבי' רבינא לרבא אמר ר' יהודא כו' מקשין העולם דעדיפא הל"ל אף אם נאמר דמשבע ולמעלה ג"כ בשריפה מ"מ קשה למה לי שעה חמש ללקט עצים מדאורייתא אינו אסור אלא מתחילת שבע ותהוי שעה ששית ללקט עצים. ולי לק"מ דפירש"י ואי שרית לי' כל חמש אינו נזכר אבל עכשיו דתולין שעה חמישית רמי אנפשי' ומדכר ללקט. והנה כל זה בשעה חמישית אבל בששית לא יזכור ללקט עצים והא דאסור באכילה משום דששית יומא בקרנתא קאי אבל בחמש חמה במזרח ולמה תולין אלא כדי ללקט עצים ונותן אל לבו וזה פשוט:

דף יג.

בגמרא לימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כוותי'. מקשין התוס' בשבת דף (ל"ט ע"ב) לפום סוגנן דשמעתין דהתם דהלכה כר"י משום דמכריע הוא אע"ג דאית לי' לר"י הלכה כסתם משנה אין הלכה כסתם א"כ מאי פריך הכא ונימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כוותי' אע"ג דר"ג מכריע הוא דפריך בתר הכי ונימא מר הלכה כר"ג דמכריע הוא ותירצו שם בדוחק ולי נראה דלק"מ דהא במתני' קתני ר"ג אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש מדלא קתני חולין נאכלין כל ארבע ותולין כל חמש משמע דלית לי' תולין וא"כ ר"ג לאו מכריע הוא דלענין תולין פליג אר"מ ור"י וא"כ פריך שפיר ונימא מר הלכה כר"מ דסתם תנא כוותי' ובתר דמשני לי' האי לאו סתמא היא משום דקשי' מותר א"כ ס"ל לר"ג דתולין כל חמש ע"ז פריך לי' רבא לדבריך נימא מר הלכה כר"ג דמכריע וק"ל. ועם זה ישבתי מה שהקשתי לשאול למה דאמרינן בב"ק (דף ע') דלא תקשי סתם מתני' לר"י דר"י כסתם יחידאי לא אמר. ומפורש תוס' אע"ג דבכמה מקומות משמע דאמרינן הלכתא אפי' כסתם יחידאי היינו היכי דליכא סתמא אחריני חשבינן לי' סתם יחידאי כרבים אבל הכא דאיכא סתם חתני' דאתי' כרבים אולמא הך סתמא מהני סתם יחידאי ע"ש וכיון שכן מאי פריך רבא לר"נ ונימא מר הלכה כר"מ דסתם לן תנא כוותי' כיון דקיי"ל כר"י דאמר בעירובין (דף מ"ו) ר"מ ור"י הלכה כר"י כמו שאמר ר"י הלכה כסתם משנה וא"כ האי סתמא בפ' כל שעה הוא כסתם יחידאי היא ולא הוי סתם נגד האי כללא ר"מ ור"י הלכה כר"י ועם דברנו ניחא לפי ס"ד דרבא דלית לי' לר"ג תולין וא"כ הך סתמא דכל שעה שאוכל מאכל אתי' כרבים דר"מ ור"ג תרווייהו לית להו תולין אלא כל שעה שאוכל מאכל ומשני לי' ר"נ האי לאו סתמא משום דקושיא מותר וא"כ אית לי' לר"ג תולין ועם זה נסתלק קושית מהרש"א מה שהקשה וז"ל מה דעתו דמתרץ דקאמר האי לאו סתמא היא משום דקשיא מותר דממנ"פ האי דכל שעה סתמא כחד מנייהו ע"ש ואין הכוונה על המתרץ דהא כבר תירצו תוס' בזה דא"א קסמיך אלא שהקשה על המקשן דפריך ונימא מר הלכה כר"ג דהוי לי' מכריע אמאי לא פריך נימא הלכה כר"ג דסתמא כוותי' וי"ל דעדיפא מיני' פריך דהא מתני' דכל שעה היא סתם יחידאי וצריך להביא ראי' מש"ס כמ"ש התוס' בבבא קמא דמשמע בכמה מקומות דאמרינן אפילו בסתם יחידאי ע"כ עדיפי מיני פריך דר"ג הוי לי' מכריע ודוק:

בתוס' ד"ה ר"ג לאו מכריע היא וקשה לר"י דילמא הלכה כר"ג וכו' עד ויש לומר דאאיבעי' אימא סמוך ודין הכרעה אפרש בסוף פירקין עכ"ל דבריהם מגומגמין כיון דתרוצא קמא אינו מספיק א"כ ה"ל לתרץ בקיצור דסבר לה כהך תנא ועוד מה שייך תיבות אלו ודין הכרעה מפרש בסוף פירקין אין ענינים לכאן וע"ד פשוט יש לישב דקדק הראשון דלמאי דס"ד דר"ג מכריע היא וקיי"ל הלכה כדברי המכריע א"כ מהכ"ת לומר דאמר שקבעו הלכה כר"א איש ברתותא אכולהו מילתא נגד ההלכה הידיעה גלל כן משני בתחלה דר"ג טעמי' דנפשי' קאמר ולא מכריע היא אלא נגד הסתם כיון דסתם יחידאי היא שפיר איכא למימר אכולא מילתא קאי. אמנם עדיין קשה דהא ע"כ לאו אכולא מילתא קאי דהא היא אומר דמבערין הכל לפני שבת בין תרומה בין חולין ולקמן בפ' אלו עוברין (דף מ"ט) אמרינן במתני' ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני שבת דברי ר' מאיר וחכ"א בזמנן ור"א בר צדוק אומר תרומה מלפני שבת וחולין בזמנן בשיטת ר"ת דפירש הכרעה שלישית היינו דור שלישי היא הכרעת תלמוד והאי דקאמר בשמעתין הכרעה דר"ג לאו הכרעה היא טעמי' דנפשי' קאמר ומפרשי תוס' בב"ק (דף קי"ו) דלא מכריע היא דלאו עלייהו קאי שלפניהם היא וא"כ לשיטתו הוי ר"א בר צדוק שהי' בזמן אחד עם ר"מ וחכמים כדמצינו בפ' ז' דכלאים הוי מכריע והלכה כדבריו וא"כ במה שאמר ר"א מבערין את הכל מלפני שבת אפילו חולין לא קבעו כמותו וא"כ מה ס"ד לומר דקבעו כמותן אפילו לאכול דמסתמא קאי אכולא מילתא דהא אי אפשר לומר שקבעו הלכה כמותו בכל דבריו. אמנם כל זה לשיטת ר"ת אבל לפירש"י אין הכרעה שלישית לפי שלא גילו הראשונים דעתם לחלק וכן פי' ר"י לקמן בסוף פירקין וא"כ ר"א נמי לאו מכריע הא דהא לא גילו ראשונים דעתם לחלק בין חולין לתרומה וזה שסיימו בצחות לשונם ודין הכרעה אפרש בסמוך ודו"ק:

דף כא:

לדף כ"א ע"ב וכ"ב ע"א:

בתוס' ד"ה בשלמא לר"מ תימא לר"מ נמי וכו' ותי' ר"י וכו' ה"א דאתי למדרש שאין צריך להקדים עכ"ל ויש לדקדק לפי סברא זו קשה מנ"ל לר' יהודא דברים ככתבים ואו צריך להקדים דאי לאו או ה"א דאתי למדרש דא"צ להקדים דאי לא כתבה רחמנא כלל היתר נתינה לגר או מכירה לנכרי ה"א דנבילה אסור בהנאה מכח אותו אתה משליך ואי אתה משליך כל איסורין והנראה בדברי התוס' דודאי לר"ש אצטריך אותו לחולין שנשחטו בעזרה כמ"ש מהרש"ל לשיטות תוס' דמסתב' לאוקמי אותו וחולין שנשחטו בעזר' מלמדרש על שאר אסורין ודאי יפה כתבו תוס' דאי לאו אי ה"א דאתי למדרש שאין צריך להקדים דלגופי' לא צריך התירא דבלא"ה הוי ידעינן היתר הנאה א"כ למה נכתבו אלא להורות שאין צריך להקדים אבל לר"י ודאי הוכחא אלימתא דברים ככתבן מדאצטריך או. וליכא למימר דאי לאו או ה"א שאין צריך להקדים מהיכי תיתי לומר דאותו לר"י אצטריך לגופה להתיר דה"א דאסור מכח אותה אתה משליך ואי אתה משליך כל אסורין שבתורה ולהקדים לא צריך קרא דידעינן מסברא ודו"ק:

בתוס' ד"ה והרי דם דרחמנא אמר משמע דדם לא הוי בכלל בשר מדלא משני. וקשה לר"ת דאמר בהמוציא יין וכו'. ואומר אני דלק"מ דהא בשמעתין פריך לחזקי' למאי הלכתא אתקיש דם למים ומשני לכד"ר חייא בר רבא אמר ר' יוחנן מניין לדם קדשים שאינו מכשיר וכו' והנה ע"כ צריכין לומר דלר' אבהו דם קדשים נמי נלמד מהקישא ולחזקי' לא אתי ההקישא רק לדם קדשים דאלת"ה קשה לקחן דפריך מאי איכא בין חזקי' לר' אבהו ה"ל למימר דם קדשי' איכא בנייהו דלר' אבהו דם קדשי' כמכשיר ולחזקי' דם קדשים לא מכשיר. ומעתה לפי הצעה זו אין מקום לקושיי' תוס' די"ל דם בכלל בהמה והאי דלא משני כשהותר' נביל' היא וחלבה ודמה הותרה. דאי הוי משני הכי אכתי תקשי לר' אבהו מנ"ל שאר איסורין ומנבילה לא אתי' דאצטריך קרא למשרי דם דדם הוי בכלל נבילה ולסתור הקישא כמים המתנסכים ע"ג המזבח ולכך משני ר' אבהו כמים הנשפכים ולא כמים הנסכים. וא"כ ודאי נלמד שאר איסורין מדאצטריך מנבילה דלדם נמי לא אצטריך התירא דהא כתיב לא תאכל ול"ל דהוי אמינא דאיסורא מכח הקישא לא ס"ד דמדכתיב תשפכנו כמים הנשפכין ולא כמים הנסכים והשתא לפי הנחה זו דלפי האמת יש לומר דדם הוי בכלל נבילה ניחא נמי קושיית תוס' ד"ה ואימא במים הנסכים ע"ג המזבח לא פריך למילף שיהי' דם אסור בהנאה דממילא ידעינן מלא תאכל וכו' ומה שתירץ התוס' בזה היא דוחק גדול לפי מה שכתבתי לעיל לא קשה ולא כלום דדם הוי בכלל בהמה ולזה פריך ואימא כמים המתנסכין ואם תאמר למה לי הקישא דנלמוד מלא תאכל דהוי אמינא להתירא דדם הוי בכלל בהמה הוי שרינן נמי בכלל היתר נבלה ודוק:

ועוד יש לתרץ דקושית המקשן היא מנ"ל לר' אבהו שאר איסורין דהא איכא למימר דהקישא אתי' לאיסורא כמים המתנסכין וע"כ איצטריך היתר גבי נבילה להתיר דם דדם הוי בכלל נבילה ומנ"ל לר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל איסור אכילה והנאה משמע ודו"ק. ואת"ל דצדקי דברי תוס' דאי כדאמרן ה"ל למכתב התירא גבי דם אלא ע"כ דנבילה צריך לגופא אבל אני אומר צד התמוה על התוס' במ"ע. דהא לפי האמת לפי מה דמשני לעיל גבי גיד קסבר ר' אבהו כשהותר נבילה היא וחלבה וגידה הותרה וקשה מנ"ל לר' אבהו למילף דמאצטריך בנבילה כ"מ שנאמר לא יאכל איסור הנאה משמע דלמא לגופי' לא אצטריך אלא דה"א גיד לאסור בהנאה מכח אותו לכך כתב רחמנא היתר הנאה גבי נבילה דגיד בכלל נבילה וע"כ צריכין לומר דליכא למימר הכי דא"כ לכתוב רחמנא התירא גבי גיד משא"כ אם בא להתיר ג"כ דם וגיד וקשה ודאי מנ"ל לר' אבהו שכ"מ שנאמר לא יאכל אסור בהנאה דהיתר נבילה לא איצטריך לגופי' אלא להתיר דם וגיד וליכא למימר לכתוב גבי דם וגיד דא"כ צריך למכתב ב' למודים משא"כ בהיתר נבילה אתי' מקרא אחד (הגה ואם לחשך לומר איך אפשר לומר דאצטריך התירא לגבי גיד מדאצטריך אותו דא"כ אף אם גיד אינו בכלל נבילה וכן דם מ"מ קשה מנ"ל לר' אבהו דהא אצטריך התירא גבי נבילה דה"א לאסור מכח איתו וי"ל דא"כ קשה למה לי או דה"א אי לאו או דאתי למדרש שאין צריך דהא כבר אמרנו ועניני אי איכא למדרש לגופא להתיר לא אמרינן הכי וההיתר אצטריך לגופא דלא תימא לאסור מכח אותו ול"ל או אבל אי אתי' התירא לגיד או דם ודאי אצטריך או להקדים דאי לאו ה"א דאתי למדרש שאין צריך להקדים דה"א גיד ודם לא הוי בכלל נבילה ולא הוי אמרינן התירא עליהן דהם לא מקרא לגופא וע"כ צריך או להקדים עכ"ה):

ולפי זה יש לומר דזהו כוונת הגמרא דאיכא למידק בשנויי קמא מדייק לישנא כסבר ר"א כשהותרה נבילה וכו' ובאידך שנויי מדייק לישנא אמר ר"א ופשוט בעיני דכל זה מן הפרכא. ושיעור דבריו כך הוא דמקשה והרי גיד וכו' ומשני קסבר ר"א וכו' וע"ז הקשה המקשן כבר הקשינו לר"א והרי דם ואמר ר"א כמים וכו' ואם איתא הל"ל כשהותרה היא ודמו הותרה דדם בכלל נבילה אלא ע"כ דס"ל לר"א כר' יוסי הגלילי דלא הותרא אלא נבילה עצמה וא"כ הקושיא במ"ע והרי גיד ומשני לי' ותסברא לחזקי' הקישא למאי אתי אלא לדם קדשים ומעתה י"ל ר"א אתי' נמי דם קדשים מהאי הקישא וא"כ ודאי ס"ל כהותרה נבילה הוא וחלבה וגידה ודמה הותרה. אך אי לא הוי משני ר"א כמים הנשפכין ולא כמים המתנסכין ה"ק אליבא דידי' מנ"ל למילף שאר איסור מדאצטריך גבי נבילה דילמא אתי' להתיר דם לסתור ההיקש גם להיתר גיד וכפ' כדאמרן ודו"ק:

ומהשתא ניחא נמי קושית רש"י ולותבי' לחזקי' מנבילה וכו' דהשתא לפי הנחתינו דהאי ולחזקי' קאי ותסברא באמת מקשי לחזקי' מנבילה ג"כ אלא ע"כ היקשא אתי' לדם קדשים וא"כ ל"ק מידי נמי לחזקי' מנבילה דחזקי' לא ס"ל להאי דיוק כמו שדייק ר"א מכח תשפכנו ולא כמים המתנסכין וא"כ צריך היתר דנבילה לגופא להתיר דם דהוה אמינא לאסור מכח הקישא ואימא כמים המתנסכין ע"ג המזבח וא"ת לא לכתוב הקישא ולא היתר דם זה ליתא דלפי האמת לחזקי' אתי' לדם קדשים ודוק. אך למי זאת זאת עולה יפה לדעת רש"י דהאי דאמר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו הנאה א"כ קשה לפי האמת לר"י אמאי מוקמי אותו לחמץ ושור הנסקל ה"ל לאוקמי לחולין שנשחטו בעזרה כמו שמפרש מהרש"ל קושית תוס' על רש"י וצ"ל לשיטות רש"י דמסתבר לאוקמי אותו לשאר איסורין והא דמקשי ואידך לאו דמקשי הא אצטריך לאוקמי אותו על חולין שנשחטו בעזרה דא"כ לא הוי משני מידי אלא דמקשה מאידך רצ"ל מנא לי' חולין שנשחטו בעזרה לר"י וא"ת מכח אותו הא אצטריך לשאר איסורין ע"ז משני כסבר ר"י באמת חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וא"כ ודאי איכא למימר דצריכין היתר גבי נבילה להתיר דם וגיד דהוי אסרינן גיד מכח אותו אכן לדעת מהרש"ל בשיטות תוס' ד"ה תולין שנשחטו בעזרה ואי אפשר לפרש בענין אחר מכח שמעתא דלקמן דמוכח דיותר מסתבר לאוקמי אותו על חולין שנשחטו בעזרה מלאוקמי אשאר איסורין וא"כ ליכא למימר דאתי היתר נבילה לשרוי דם דא"כ לכתוב התירא גבי דם וא"ת דאתי לשרוי נמי גיד מהכ"ת לאסור א"ת מכח אותו הא מסתבר לאוקמי אחולין שנשחטו בעזרה והשתא יהי' חמשה דבורי תוס' כאחד נאמרו דלכתחילה הציעו תוס' דבריהם דחולין שנשחטו בעזרה לגמרי לאו דאורייתא דלא כדעת רש"י וכן מוכח בסוף שמעתתא כשיטת מהרש"ל דמסתבר לאוקמי אותו למולין שנשחטו בעזרה מלאוקמי' על שאר איסורין וא"כ דבריהם אמת וצדק בדיבור השני בא"ד וא"ת תקשי' לחזקי' וכו' אי נמי חזקי' לא סבר כר"ש דלכאורה כר"מ נמי לא אתי ובל"ז ה"א דכר"מ נמי אתי' ואצטריך היתר גבי נבילה וגבי דם וגיד כדאמרן אך בהקדמת דבריהם בשיטת מהרש"ל דטפי ניחא לן לאוקמי אותו לחולין שנשחטו בעזרה וא"כ התירא לא צריך קרא ואי אמרת למשרי דם קאתי קשה לכתוב גבי דם וע"ו סמכו תוס' דבריהם בדיבור שלישי דמשמע כאן דדם לא הוי בכלל בהמה מדלא משני הכא וא"ת דלא מצי לשנוי משום דקשי' לדידי' מנ"ל שאר איסורין אין זה דא"כ לכתוב התירא גבי דם גם דיבור רביעי מקשי שפיר היקשא למ"ל ודו"ק ואין להקשות לפי האמת לשיטת רש"י קשה מנ"ל לר"א כל מקום שנאמר לא יאכל איסור הנאה במשמע הא אצטריך התירא להתיר דם וגיד דה"א לאסור מכח אותו דודאי לפי האמת ראי' ברורה לר"א דאי להתיר גיד ודם קשה לכתוב התירא גבי גיד וא"ת דהוי אסרינן דם מכח אותו קשה לא לכתוב אותו ולא לכתוב תשפכנו אצל דם והוי אסרינן דם בלאו הכי מכח הקישא כמים המתנסכין ע"ג המזבח ועדיפא הוי אמרינן ההיקש לאסור דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן אבל דברי' שכתבתי לעיל נאמנים וצודקים בדברי המקשן ודו"ק ד"ה באמצע דבר וצריך למכתב נמי גר ונכרי דברי מהרש"א בדיבר תוס' אלו מוכרחים דאי כפשוטו קשה לר"י ל"ל מכירה בגוי ונתינה בגר וא"ת דהוי אמינא דאתי למעוטי מכירה בגר או נתינה בגוי הא לר"י באמת דברים ככתבם אלא ודאי פשוט דזה לא עלה על דעת תוס' דלכתוב נתינה בגר דהוי אמינא מכירה בגוי לא וכן איפכא ועוד זולת דברי מהרש"א קשה הל"ל לתוס' להקשות בל"ז למה לי או לר"מ או להקדים הוה ידעינן דאל"כ ל"ל תרווייהו נתינה בגר ומכירה בגוי אבל לפי הבנת מהרש"א בדהתוס' בל"ו לא קשה מידי וצריך או להקדים ותרווייהו צריך למכתב דה"א כל אחד למעוטי דחברי' וגם ליכא להקשות כקושית מהרש"א בל"ז לכתוב תרווייהו בגר או בגוי דבל"ז לא הוי אמרינן דסברא חוץ להקדים לר"מ וא"כ ודאי צריכין להקדים ודו"ק וק"ל:

דף כו:

בגמרא אומר דשמעת לי' לר' דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי שמעית לי' עיין מהרש"א שנדחק בסוגי' זו אבל הר"ן כתב וז"ל לענין אפה בו את הפת כלל בחדש שלא נתצו ובישן שלא צננו אבוקה כנגדו הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת דהא הוי כאלו איסור מעורב בו וכו' וחמיר מזה וזה גורם ולפי שהאיסור ניכר בהתיר עכ"ל וזה כוונת רש"י נמי וכן משמע מכל הפוסקים הרא"ש והטור:

בתוס' ד"ה עצים וכו' הקשה ר' אהרן לרבי כתב מהרש"ל נ"ל לר"י או פי' לר"י דאי לרבי מנ"ל הא אפילו לרבנן קשה דלא כו' ועיין במהרש"א שכתב בזה דוחק גדול ולי נראה לקיים גירסות כל הספרים לרבי דוקא. דהא כאן במבשל בשבת יש כאן קדירה של היתר. וא"כ אף דגחלים מוקצה הן מקרי זה וזה גורם (ולמדתי הסברא הזאת מדברי הכסף משנה שהקשה לרמב"ם שכתב קדירה שהוסק בעצי אשירה ועצי היתר אסור עיין ביו"ד סי' קמ"ב) דזו"ז גורם מותר. וא"כ לרבנן ודאי לק"מ משא"כ לרבי דהא דמוקי תלמודא חדש יתוץ כרבי דס"ל זה וזה גורם אסור וע"ז הקשה רבינו אהרן לרבי: ומה שהשיג הט"ו על הב"י מדברי הרא"ש פ"ק דחולין (דף ח') בענין ששחט בסכין של ע"ז לכאורה ראי' אלימתא היא ובזה נסתר ג"כ דברי הש"ך מה שכתב שם באריכות אבל באמת יש לדחות דהרא"ש בא לתרץ האי דמקש' ותיפוק לי' משום שמנונית. קשה לי' אי משום שמנונת לא אסור אלא מקום החתך משא"כ להאי טעמא נאסר כל הבשר. ומנ"ל למקשן להקשות שמא ר"נ ס"ל לדינא הך מתני' דבככר ותנור חדש יתוץ לכך הוכרח הרא"ש לחלק ודו"ק. והש"ך ס"ק יו"ד כתב דלדברי הטור בשיטת זה וזה גורם מותר והא דכתב וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ר"ל שהביא המשנה אפה בו את הפת אסורה בפ' כל הצלמים והל"ל דאבוקה כנגדו מיירי א"ל שסמך עצמו א"פ כל שעה דכל היכא דאפרן אסור אפי' בגחלת עוממת אסור כ"ש חום של תנור. ואדרבה יש לתמוה על הטור למה לא דייק כן בפשיטות מדברי הרא"ש בפי' כל שעה אלא די"ל דלא ניחא לי' למידק הכי משום דכתב לבסוף הכי וא"ל דלא ס"ל ע"ש באריכות. והנה קשה מה שכתב הרא"ש אבל חמץ בפסח קיי"ל כרבנן דאמרינן מפרר וזורה לרוח והוי בכלל כל הנקברים ואפרן אסור כ"ש הגחלים קשה הא אי אפשר להדליק חמץ לבדו זולת עצים וא"כ מקרי זה וזה גורם וע"כ צ"ל דס"ל לר' יונה דזה וזה גורם אסור גבי חמץ בפסח משום דחמירי דאפילו באלף לא בטול א"כ ה"ה לגבי ע"ז נמי אסור זה וזה גורם וגבי הקדש והרא"ש פסק זה וזה גורם מותר מהאי גינתא דאיזדבל בזבל של ע"ז וכמ"ש הש"ך בעצמו דלפי האמת שיטת הטור והרא"ש גבי זה וזה גורם לגבי ע"ז וע"כ צ"ל דהרא"ש לא ס"ל כדעת ר' יונה ז"ל וא"כ ודאי תימא על הש"ך שכתב לפי שיטתו דסמך הרא"ש עמ"ש בפ' כ"ש בשם הר' יונה ז"ל ועוד יש לומר דהרא"ש ס"ל כדעת ר' יונה ז"ל לענין חמץ בפסח דתבואה מקרי טפי בעין מעצים וכ"כ התוס' במס' שבת (דף כ"ה.) משא"כ לגבי ע"ז לא מקרי כך בעין לכך לא הביא הרא"ש אלא גבי חמץ בפסח וכל זה צ"ע לש"ך וכל דברי ב"י כנים ואמתים כמו שכתבתי הכל כדאמר ודו"ק:

שם ע"ב:

ברש"י ד"ה וחכמים אומרים וכו' וה"ה דלית להו נמי חדש יותץ אלא יוצן עכ"ל ובסמוך ד"ה יוליך הנאה לים המלח פי' והא דתני לעיל חדש יוצן רבנן היא דפליגי עלי' דרבי ואמרו הפת מתורת משום דלא חשיבי להו הנאת היסק אפילו בגורם א' לבדו משום דליתא לאסורא בעיני' וכ"ש בתנור שאינו נאכל היא עצמו ואין הנאתו בגורם אחד לבדו אלא בשני גורמים שלו ושל היתר. משום דכתחילה כדמשני הא רבי והא רבנן ס"ד דכ"ע ס"ל יש שבח עצים בפת ופליגי אם זה וזה גורם אסור א"כ תנור ופת חדא מילתא היא משו"ה פירש"י ה"ה דלית להו כו' אבל לבתר דפריך לי' אומר דשמעית לרבי דיש שבח עצים בפת זוז"ג מי שמעת לי' א"כ רבנן נמי ס"ל זוז"ג מותר דבהא לא פליגי פירש"י שפיר להך אוקמתא דלרבנן דפליגי בפת וכ"ש גבי תנור וק"ל:

בגמרא אומר דשמעית לי' לרבי דיש שבח עצים בפת זוז"ג מי שמעית לי' עיין במהרש"א שפי' הבריתא ע"פ הדוחק ולא ניחא לי' לפי' הר"ן דשבח עצים לרבי עדיף מזה וזה גורם עיין כל זה בפרישו להרא"ש ושם תראה נחת:

בתוס' ד"ה חדש יותץ הקש' הר' אהרן לרבי כו' עי' הגהות מהרש"ל וישב מהרש"א ע"ז דוחק וע"ק לפי' מהרש"א לתי' שני מה צריך תוס' לסברא זו דגחלים מוקצים הם ואם תרצה לומר דבלא"ה איכא לאוקמי' מתני' דבבשל ע"ג גחלים לחוד א"כ לתי' שני עדיין איכא לאוקמי הכי ומוקצה שאני דהוי מדרבנן ולי נראה דה"פ דלרבנן ליכא לאוקשי דהא במבשל בקדירה הוי זה וזה גורם הקדרה ועצי מוקצה ובתחלה כדשני הא רבי והא רבנן איכא למימר דרבנן סברי זוז"ג מותר אלא רבי ע"כ צ"ל דס"ל דאסור משו"ה הקשה הר' אהרן לרבי דוקא ודו"ק:

בתוס' ד"ה בין חדש ובין ישן יוצן אע"ג דזוז"ג דוקא בדיעבד מותר כדמוכח בסוף פ' כל הצלמים כו' עכ"ל וק"ק דמברייתא הי' יכול להוכיח מדקתני ישן יוצן משמע דזוז"ג דוקא בדעבד מותר וא"כ אמאי תני חדש יוצן וי"ל דידע חדש יוצן דאם נאמר יותץ יפסיד התנור אבל מהא דר"י מקשין תוס' דהתם נמי אתי לידי הפסד פרי הערלה דר' סי אוסר לנטוע אגוזים של ערלה וע"ז תירץ התוס' טפי וק"ל. בא"ד דאמר ר' יוסי אין נוטלין עכ"ל וכ"ת דלא ס"ל הך ברייתא כר"י א"כ מאי פריך הברייתות אהדדי הל"ל הא דקתני חדש יותץ אתי' כר"י דזו"ז גורם אינו מותר לכתחילה ומשו"ה יותץ ודו"ק:

דף כז.

בגמרא אלא מתני' אמאן תרמייהו ואיכא דקשי' לי' מאי חזית דמוקמת לי' כר"א ומפקת לי' מדרבי הא לא שמעינן לר"א דאמר יותץ אלא משום דקתני לי' רבנן ולא פליג עלה ר"א וכ"ש הכי דסמיכי' לי' לרבי ויש להשיב משום דאמסקנא סמיך דאשכח תנא דתניא בהדי' וכן הי' ר"א אוסר בכל איסורין שבתורה ולפום הכי ניחא לי' לאוקמי כר"א עכ"ל בעל המאור ואין רואה שום תשובה בזה דאכתי תקשי לך אימא לא ס"ל לר"א חדש יותץ והא דפת אסורה בתנור חדש והיסק ראשון או נגד האבוקה בפני עצמו שהיא מר גורם מטעם שבח עצים בפת אבל זו"ז גורם מי שמעת לר' והא דקתני וכן הי' ר"א אוסר בכל איסורים היינו שבח עצים אוסר בכל איסורים בחד גורם וצריך ליישב בדוחק דמדקתני וכן הי' ר"א אוסר משמע ר"א ולא תנא אחר דהכי ס"ל בשלמא אי ר"א איסר מטעמא דזוז"ג איכא למימר ר"א לחוד הוא דסבירא לי' זוז"ג אסור אבל אם היא מטעם שבח עצים בחד גורם מה ארי' ר"א רבי נמי הכי ס"ל בחד גורם בעצי ערלה דהפת אסורה מטעם דשבח עצים וק"ל:

בגמרא אלא ר"א דעצי אשירה והקשתי מנ"ל דר"א סבר דזוז"ג דאסור אימא הא דקתני אפה בו את הפת אסורה היינו בתנור חדש ובהיסק ראשון או נגד אבוקה בפני עצמו וכפירוש מהרש"א בברייתא קמייתא ע"ש. וא"ל מהא דקתני חדש יותץ דמשמע דמודה לת"ק וכפי' רש"י איכא למימר כי סבירא לי' לר"א דזו"ג מותר היינו בדיעבד ומשו"ה יותץ דלא שרינן לכתחילה לאפות בתנור איסור בעצי היתר ואף דיפסיד התנור מ"מ ס"ל דהוי לכתחילה ואין לומר דמוכח דהוי כדיעבד מדלא משני הא ר"י הא רבנן י"ל דמדר"י לא נשמע סברא זו אף אם נפסיד התנור דלהוי אמרינן יותץ וצ"ל דהכא קאמר ר"א דעצי אשירה הוא ובין כך ובין כך חדש יותץ ס"ל א"כ הא דקתני בברייתא קמייתא התנור יותץ ר"א הוא והיינו טעמא דזוז"ג אסור לכתחילה. ומעתה ישבתי עפ"ז קושית תוס' ד"ה וכן הי' ר"א אומר בכל איסורין תימא לרשב"א דלרבינא בר חיננא מפרש לה הסוגי' כדפרישת ומעולם לא ס"ל לר"א דאסור זוז"ג כמו אם לכתחיל' ובולדותיהן דנרבעו דיעבד מקרי ודוק: ע"ב בגמרא מכלל דרבנן דפליגי עלי' שרי אפילו כשהאבוקה כנגדו אלא עצים דאסורי לרבנן היכי משכחת לה וכו'. שמע אמרתי לשיטת הר"ן דלרבי אבוקה כנגדו אפי' בתנור ישן הפת אסורה דעדיף מזה וזה גורם שבח עצים בפת א"כ לרבנן משכחת להו עצים דאסורא בשאבוקה כנגדו בלא תנור בחד גורם והא דשרי רבנן הפת בתנור ישן מטעם זה וזה גורם דבהא פליגי רבנן אדרבי דלרבי עדיף שבח עצים מזוז"ג ולרבנן לא הוי אלא כזוז"ג אבל שבח עצים אית להו בחד גורם א"כ מאי פריך עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה. ואמינא ליישב דפריך לשמואל דמהפך לי' ולא ניחא למימר דפליגי בזוז"ג כמו שתי' מהרש"א דסד"א לרבנן אף בחד גורם שרי ולא פליגי בזה וזה גורם אלא משום רבותא דרבי וקשה האיך אפ"ל דלרבנן אפי' בחד גורם שרי דאין שבח עצים בפת אלא עצים דאסורא לרבנן היכי משכחת לה וכ"ת דהוי אמינא דפליגי בגחלים לוחשות אבל באבוקה רבנן מודי קמש"ל שמואל ומהפך לי' דהלכה כרבי אפילו בגחלים לוחשות א"כ תסתיים דר"י אמר שמואל הוא אותו מ"ד דאמר לא שנו אלא בגחלים עוממת אבל בגחלים לוחשות אסורה ודו"ק:

דף כח.

בגמרא אמר רבא מסתברא וכו' ע"ז לא בעי שחיקה אמר לי' ר' יוסף אדרבה איפכא מסתברא וכו' עכ"ל. הא דלא ניחא לרבה ור"י בתרווייהו דשחיקה ופירור בעי דהיינו המתני' דהכא איירי בחיטי דבעי פירור ובע"ז איירי בשאר נהרות דבעי שחיקה דא"כ קשה למה לא תני איפכא זורה לרוח ושוחק ומטיל לים או זורה לרוח ופורר ומטיל לים בשלמא אי מתני' חדא איירי מטיל לים בעיני' אי כרבה אי כר"י י"ל דנקט מתני' חדא איידי אידך ולא נקיט תרווייהו בחד לישנא ולהכי מדוקדק האי דאמר ר"י אדרבה איפכא מסתברא שהיא לכאור' לישנא כפילא אבל הכוונה דאמר לי' ר' יוסף אדרבה דר"ל דלרבה מתני' דע"ז דוקא והכא נקיט איידי ואמר לי' ר' יוסף אדרבה מתני' דהכא דוקא והתם איידי הכא ואיפכא מסתברא וק"ל: בתוס' ד"ה ע"ז דלא ממיסא לכאורה וכו' א"כ מאי קאמר תני' כוותי' כו' ע"כ יש לדקדק דאימא לר' יוסף בים המלח לא בעי שחיקה אלא דס"ד דלרבה לא מהני בשאר נהרות שחיקה לכך שפיר קאמר תני' כוותי' דר"י דיש לומר דאיירי בשאר נהרות לכך קאמר שחיקה קשי' לרבה וק"ל:

דף כט.

בתוס' ד"ה מאן יש אומרים עיין במהרש"א שכתב בפי' תוס' לכאורה נראה לישב עוד אבל קשה וכו' אבל הכא מהני טעמא איכא לאפלוגי דבשוגג חייב וכו' וכן נראה שזה דעת רש"י דהתם וכו' כצ"ל ובטעות נדפס דברי מהרש"א אלו ופי' לפירושו ה"ל לתוס' לאוקמי בתירוצים דמיתה וכרת שווים דבמזיד פטור ובשוגג חייב בתרווייהו כיון דגלי גלי בשוגג וליתא כאן לחזקי' אע"ג דבעלמא אית לן למימר כחזקי' והנה לכאורה קושיא אלימתא היא דלפ"ז לא צריך תוס' לתירוצם דגבי תרומה משום כפרה היא ומה שכתב מהרש"א בזה היא דוחק גדול. ואני אומר דלק"מ דלקמן בפרקין (דף ל"ב ע"ב) מצריכינן וחטאה בשגגה פרט למזיד שאינו מביא קרבן מעילה וע"כ הוכרח תוס' לפרש היכי דגלי גלי גבי מיתה ויש חילוק בין מיתה ובין כרת ולגבי' מיתה בין שוגג ובין מזיד חייב דאלת"ה דאפילו גבי מיתה דוקא שוגג חייב אבל מזיד פטור וה"ה כרת א"כ קשה ל"ל וחטאה בשגגה דלא לחייב מזיד קרבן מעילה בלא"ה לא מחייבין קרבן לפי מה שכתבו תוס' דסברת ר' נחונא בן הקנה כיון דפטור מחומש וקרן פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש ומדאיצטריך וחטאה בשגגה להוציא מזיד דלא מחייב קרבו מעילה ש"מ דחייב מזיד מיתה קרן וחומש כמו שוגג וע"כ צריכין תוס' לחלק בין מיתה לכרת וזה יושב נכון בתוס' ודו"ק: ברש"י בד"ה שטועין וכו' עיין במה שכתב מהרש"א בדברי רש"י. ודבריו תמוהין מאוד דרש"י כתב בריש הדיבור במקום שאין קרן אין חומש ומעילה א"כ ל"ל דס"ל לרש"י כחזקי' דא"כ ה"ל לפרש בשגגות שתיהן וליכא לאוקשי' מקרבן האיך מצינו דשאני הכא כיון דקרן ליכא חומש וקרבן מעילה נמי ליכא וצ"ע:

דף ל.

בגמרא ובתוס' ד"ה אמר רבא וכו' אי גרס במשהו כרב י"ל שפוסק בחמץ כרב משום חומרא דחמץ ר"ל דחמץ כרת ולא בדילי אינשי מיני' וי"ל לפ"ז הל"ל ג"כ האי טעמא אליבא דרב דסבר חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור משום חומרא דחמץ שלא בזמנו במינו אסור כשאר איסורים שלא במינו מותר ול"ל לרב לומר דשלא במינו אסור משום גזירה וצ"ע: ע"ב בגמרא וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי כי' קשה גבי תנור ודאי ההסיקו מועיל לשרוף הטיח שהוא בעין אבל הבלוע אין כח דהסיק מועיל. אך גבי תנור ח"מ מותר דהבלוע מקרי נ"ט בר נ"ט דהתירא משא"כ גבי קדירה ליכא נ"ט בר ג"ט לכך אמר רב לשברם דנגד הבלוע אין הסיקו מועיל וי"ל למאן קאמר לי' לרב ורב ס"ל בחולין נ"ט בר נ"ט אסור ובזה מתורץ מה הקשה דוקא לרב ה"ל להקשות לשמואל נמי אמאי ישהנו לדידי' אחר הפסח יסקנו בתנור משום דלשמואל יש לתרץ כדאמרינן דהוא ס"ל נ"ט בר נ"ט מותר ודו"ק:

בגמרא וכי מאחר דאיתותב רבא אמאי אמר רב יש לישב לפי פשוטו די"ל רב תנא הוא ופליג כמו שאמרינן כמה פעמים מתני' קא רמית עלי' דרב רב תנא הוא ופליג. אכן השתא הקשה רבינא לרב ע"כ צ"ל דהברייתא ידוע לבני הישיבה שמוסכם לכל המד"א. דאלת"ה קשה אמאי איתותב רבא בר אהילאי הל"ל דס"ל כרב וכ"כ תוס' בכתובות (דף ח') ודו"ק:

חידושי פוסקים. בטור או"ח סי' תמ"ו עבר הפסח על החמץ ונתערב לאחה"פ בטל ר"ל בששים וכ"כ המחבר בסעיף י"א. אכן כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ס' וכ"מ פשיטא דתלמודא דהא אמרינן חמץ בזמנו בנ"ט ולאחר זמנו מותר כר"ש א"כ מוכח דלאחר זמנו מותר אפי' בלא ס'. ורבא פסק אח"כ הלכתא דלאחר זמנו מותר כר"ש. ונראה אי משום הא ל"ק שהר"ן כתב על הא דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו כי האי בזמנו דקאמר רבא היינו משש שעות ולמעלה עד לאחר הפסח דליכא למימר דבזמנו לא מקרי אלא תוך הפסח אבל לפני הפסח ולאחר פסח שלא בזמנו מקרי דהיכי לימא רבא שלא בזמנו בין במינו ובין שלא במיני מותר כר"ש דהא בגמ' מוכח דר"ש מודה נמי דמשש שעות ולמעלה אסור באכילה כיון דאמר רחמנא תשביתו וכיון דמתסר מש"ש א"א שלא יאסר בנ"ט. הלכך ע"כ משש שעות ולמעלה עד לאחר הפסח זמנו מקרי עכ"ל והנה הטור פסק חמץ שנתערב משש שעות ולמעלה עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורים וא"כ לדידי' ע"כ צ"ל דחמץ משש ולמעלה שלא בזמנו מקרי ומותר דקאמר רבא שלא בזמנו היינו במשהו אבל נ"ט אסור כמו שאר איסורים דהא ר"ש מודה מש"ש ולמעלה אסור בנ"ט וזה פשוט:

אבל אי קשיא הא קשי' לי' למאי דפסק הטור ביורה דעה סי' צ"ח כל איסורין שבתורה בנ"ט כר' יוחנן ובחמץ בפסח אוסר במשהו וצ"ל כמ"ש התוס' בד"ה אמר רבא דרבא לית לי' איסור משהו אלא בחמץ בפסח דחמיר איסורי' דחמץ כיון דאית בי' כרת ולא בדילי מיני'. והקשתי לשיטת התוס' א"כ לפי זה אמאי דחיק רבא לומר שלא בזמנו מיירי ע"ש וקשיא דרבא אדרבא ומשני כו' הל"ל אף אליבי' דר"י שלא בזמנו מותר דליכא כרת ולא חמירי חמץ משאר איסורין וניחא לי דרבא ס"ל דשלא בזמנו מותר לגמרי אפי' בלא ס' ולכך הוכרח רבא לומר דס"ל כר"ש ובתערובות לא קניס כ"ז לשיט' ר"ת אבל השיטת הטור שפסק שאח' הפסח אסור בנ"ט כשאר איסורים וע"כ צ"ל לשיטתו דשלא בזמנו מות' דקאמר רבא היינו דלא הוי כחמץ לאסור במשהו ולא גרע משאר איסורים שאסור בנ"ש א"כ הח"ל ל"ל למימר דס"ל כר"ש, ואמרתי בלבי לתרץ דס"ל לפטור דחמץ שאוסר במשהו שאני משאר איסורים משום דה"ל דשלי"מ כמ"ש הרמב"ם וא"כ אי ס"ל לרבא כר"י קשה מאיזה טעם אינו אסור בפסח במשהו וליתא חדא דהרא"ש כתב בע"ז הטעם דחמיר חמץ משאר איסורין משום שהיא בכרת ולא בדילי מיני' ומסתמא לא פליג על דעת אביו כמ"ש בי' בכמה מקומות וע"ק דלפי הטעם הרמב"ם משום שיש לו מתירין א"כ משש ולמעלה עד הלילה ג"כ יאסר במשהו והטור פסק להדיא בס' כמ"ש ב"י בסי' זה וצ"ע ודו"ק:

ע"ב ברש"י ד"ה נכרי שהלוה את ישראל מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ולקמן בג' מוקי לה בשהרינו אצלו וכו' עכ"ל ותימא דבהרהינו בלא מעכשיו מ"מ אסור בהנאה דנכרי מישראל לא קנה א"כ ה"ל לרש"י לפרש דבגמרא מוקי לה בהרהינו ובאמר לו מעכשיו ונראה ליישב דודאי בהא סמיך רש"י אסוגי דלקמן הנה לפניך ועיניך רואות דמתני' איירי במעכשיו והא דפי' רש"י דבגמרא מוקי לה בהרהינו ולא סמך עצמו ג"כ בזה אמסקנות הגמרא אינו אלא להוכיח פרישו שפירש שהלוה מעות על חמצו קודם פסח אבל זמן הפרעון אחר הפסח ומ"מ מותר בהנאה ולא ניחא לי' דזמן הפרעון הי' ג"כ קודם פסח משו"ה מותר בהנאה אבל אם הזמן לאחה"פ אסור דהא הנכרי לא קנה לי' קנין גמור עד אחר הפסח וכמו שפי' הרמב"ם ע"ז כתב רש"י ובגמרא מיקי בהרהינו ואי איירי שזמן הפרעון הי' ג"כ קודם הפסח לא צריכא להך אוקמתי' אף למ"ד מכאן ולהבא היא גובה דהא כבר עבר וחלף זמן הפרעון קידם פסח וקנה לי' נכרי דאין דין אסמכתא בגוי וכסברת הראב"ד ודו"ק:

דף לא.

לשיטת הרמב"ם מקשין בממ"נ לאביי היאך מוקמת הך ברייתא דישראל שהלוה להנכרי פלוגתא דר"מ ורבנן אי בזמן הפרעון לאחה"פ כיון דלא קנה קנין גמור שמא יפדה הגוי א"כ מ"ט דר' מאיר דאמר עובר ואת"ל דלחומרא אמרינן הך סברא ולא לקולא מ"מ מאי פריך ותסברא סיפא דקתני עובר. משו"ה עובר דנכרי מישראל לא קנה קנין גמור דהא יכול לפדותו וע"כ צ"ל דהברייתא איירי שכלה הזמן לפני הפסח מדקתני אחר הפסח ולא קתני הגיע הזמן כשדייק הרב המגיד. א"כ קשה קושיית התוס' לאביי האיך יתרץ דע"כ בדברי יצחק קמפלגי ואמאי קתני ברישא אינו עובר ובנכרי שהלוה לישראל עובר ול"ל דאיירי כשפדאן דהא כלה זמן הפרעון קודם הפסח ולא פדאו דאי פדאו מ"ט דר"מ ומאי קמ"ל נכרי שהלוה לישראל עובר פשיטא דהא פדאו ישראל ולזה העריני בני הבח' ידידי' שיחי' ותרצינן ע"פ מה שהקשה הרב לח"מ למה צריך לאוקמי הבריית' דלימא כתנאי בהרהינו דבתר הכי מקשי לרבא ממתני' לאוקמי בשלא הרהינו והגיע זמן קודם פסח וכי אמרינן דקנה ישראל מישראל אבל מגוי אע"ג דהגיע זמן קודם הפסח ישראל מגוי לא קנה ומ"ם דקני אבל בהרהינו אפילו בגוי קונה בישראל וקו' זו מעיקרא ליתא דא"כ תקשי לך הך ברייתא נכרי שהכין פת פורני אצל ישראל אינו עובר. והא אמרת כשהרהין אפי' גוי מישראל קונה כ"ש ישראל מגוי הנה כל זה לרבא אבל לאביי ע"כ ס"ל דהך ברייתא משבשתא כמ"ש בעל המאור לדידי' ודאי נוכל לאוקמי הברייתא בלא מעכשיו ובלא הרהינו וכלה הזמן קודם פסח ופליגי אי ישראל מנכרי קונה ואיכא למימר וזה דחקו להרמב"ם אביי היאך יתרץ הברייתא ואי כתי' ריב"א דמוקי כשפדיון א"כ לרבא נמי ה"ל לאוקמי כשפדאו. וא"כ הברייתא נמי איירי כשאומר מעכשיו אלא שפדאן אבל לשיטת הרמב"ם ניחא לאביי נמי איירי שלא פדאו וכדאמרן:

ועפ"ז מיושב מה שמקשין העולם לפי מה שתירצו תוס' אליבא דאביי דמפרש הברייתא כשפדאו אמאי לא מוקמי הכי לרבא. ומה שתירץ הבעה"מ דלרבא הטעם דר"י שסופו לגבות ממנו תי' זה לא ניחא לתוס' דהא תוס' כתבו דטעם משום אלים שיעבודי גם מה שתירץ הרמ"ך דר"י באמת אמר בין בשעת הלואה בין בשלא בשעת הלואה אלא דדב"מ פריך בדרך אימא זה לא ס"ל ג"כ לתוס' אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהש"ך ריצה להכריע כדעת רש"י דר"י אמר אפי' לענין אונסין דקנה לגמרי משו"ה שייך לומר בשעת הלואה אלים שיעבודי אבל אם נאמר דשלא בשעת הלואה לא קני אלא לענין גניבה ואבידה ולא חשוב כשלו א"כ אמאי נימא דבשעת הלואה אלים שיעבודי והנה התוס' לא ס"ל כפי' רש"י ומ"מ מחלק בהך סברא כיון דשלא בשעת הלואה כו' אלא דלאביי מפו' התוס' הכי דהא לדידי' נמי צ"ל דכשפדאו פליגי בדר"י וא"כ ר"י אמר אפי' בשעת הלואה כיון דבשלא בשעת הלואה קני לגמרי לדידי' אפי' לענין אונסין א"כ בשעת הלואה אלימי' רבנן שיעבודי אבל לרבא באמת לא צרכינן להך תירוצא אלא כתי' בה"מ דלרבא מוקמינן שלא פדאו ועתיד לגבות משו"ה מהני תפיסתו אפילו בשעת הלואה ומש"ה לרבא אי אפשר לשנויי כשפדאו דא"כ קשה קושיית התוס' הא ר"י לא אחר אלא שלא בשעת הלואה ואלים שיעבודי אא"ל דהא לרבא ע"כ ס"ל דר"י לא אמר לענין אונסין משו"ה צריך לאוקמי אליבי' דרבא בשלא פדאו. ומעתה ארבעה דברי תוס' נאמרו בדיבור אחד דהתוס' מפורש בשם ריב"א דלאביי פליגי כשפדאו ובדר"י א"כ מעתה נולד קושי' זו בדיבור שני הא ר"י לא אמר אלא שלא בשעת הלואה לאביי וכדאמרן. אבל בלא פי' ריב"א הי' לנו ע"כ לומר ולפי הסוגי' ע"פ שיטת הרמב"ם א"כ לאביי נמי ל"ק קושיא זו. דלאביי לא פליגי כלל בדר"י אלא שהיא מפורש הברייתא בלא הרהינו וכקושיית לח"מ וכמו שכתבתי לעיל. וע"ז משני תוס' אלים שיעבודי וקשה לפ"ז לרבא נמי לאוקמי הכי שפדאו ופליגי בדר"י כמו לאביי וע"ז בא דיבור השלישי דלרבא עכצ"ל דר"י לא לענין אינסין קאמר כמו שהוכיחו מסוגי' דב"מ וא"כ לרבא א"א לתרץ אלים שיעבודי כסברת הש"ך ועכצ"ל בשלא פדאו וכתירץ בעל המאור סופו לגבות ודו"ק:

וזה שסיימו תוס' וכולהו שמעתתא איירי שלא קיבל עליו ישראל אחריות ר"ל לרבא אבל לאביי דמפרש לה להא דר"י אפי' לענין אונסין לדידי' איכא למימר דקיבל עליו ישראל אחריות גניבה ואבידה אלא אונסין לחוד לא. וזה לא חשיב לאביי אחריות אבל השתא מוכח מסוגי דהאומנין דלרבא ר"י מפורש לה לענין גניבה ואבידה. א"כ לדידי' אפי' אחריות גניבה ואבידה. מקרי חמץ שלו וה"ה באונסין ע"כ צ"ל דלא קיבל עליו אחריות. אך דע"ז קשה מנ"ל לריב"א לפרש כן כל הסוגי' דילמא איתא כשיטת הרמב"ם א"כ קושיא תוס' מעיקרא ליתא ונוכל לתרץ גם לאביי כמו לרבא כיון שסופו לגבות ע"ז בא תוס' בדיבור הרביעי לאביי רישא כשפדאו וסיפא כשאינו רוצה לפדותו א"כ ליכא לפרש כשיטת הרמב"ם דא"כ תקשי ממ"נ כדאמרן דמנ"ל דאביי מפורש הפלוגתא כקושית הלח"מ א"כ גם לרבא נימא כן וצ"ל דברייתא דפת פירני קושיתי' א"כ גם לאביי נימא כן. בשלמא להרמב"ם לק"מ דסבר שאביי מפורש דהברייתא משובשת ודוק. ומעתה אברר דעת הרמב"ם כשמלה. ראשון מה שהשיג הרא"ש על הרמב"ם וז"ל לא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אא"ב למפרע היא גובה מש"ה מותר בהנאה דברשותו דנכרי קאי אלמא אע"ג דבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על ישראל אמרינן כיון היא דלמפרע גובה חזינן כאלו כבר קודם פסח הי' ברשות נכרי וכ"ש לרבא דאמר לי' בהדי' קני לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע הוא קונה ר"ל וא"כ כשכלה הזמן קידם פסח למה צריך הרהינו דהא מעכשיו מבטל האסמכתא. ולק"מ דהרמב"ם ס"ל אפי' שכלה זמן הלואה קודם פסח כיון שלא לקח הנכרי עדיין ישראל חייב באונסין וא"כ ברשות ישראל היא ומקרי חמצו משו"ה צריך הרהינו דלהוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית נכרי. משא"כ לאביי איכא למימר דלא מקרי חמצו משום חיוב ש"ש מכ"ש חיוב אונסין אלא כשקיבל עליו כל אחריות כמו שכתבו תוס' לדעת רש"י דר"י קאי אפי' לענין אונסין משא"כ לרבא דלא ס"ל דר"י אלא למהוי ש"ש וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' מכירה. תו קשה על הרמב"ם לפי מה שמפורש הרב המגיד דצריך מעכשיו אפי' כלה הזמן קודם פסח לבטל אסמכתא אף דהרמב"ם פי"א מה מכירה פסק דבמשכון לא שייך אסמכת' כיון דבגוי קליש קנינו מישראל ומש"ה צריך מעכשיו אפי' כנגד המשכון וסברא זו תמה דהא הטעם בפי"א משום דערבון שהיא בידו מהני תנאי שהיא מתנה שמוחל עליו מה שבידו. וא"כ מנ"ל לומר דלא שייך הך סברא אפי' נכרי מישראל וזה אין ענין להא דר"י ואמרתי לתרץ עפ"י מה שהקשה תוס' בבא מציעא (דף פ"ב) ד"ה אימא ישראל מנכרי לרבנן דר"מ אינו עובר דישראל מנכרי לא קני והא קיי"ל כשמואל והוי ש"ש אפי' בדלא פריש דהא משום דר"י לא הוי אלא ש"ש ומ"מ מקרי חמצו וי"ל משום חיוב ש"ש לא מקרי חמצו אי לאו משום דר"י דקני לי' והוה שלו ע"כ. ויש לי מקום עיון לפי מה שכתבו תוס' בשם ה"ג בפ' שבועות הדינים וכ"פ הרא"ש והרמב"ם דאפילו ש"ח אם קיבל פקדון מקרי חמצו. א"כ קושיית תוס' במק"ע ואם תרצה דהם ס"ל כגרסת ר"ח ור"ח דשמואל איירי בדפריק מ"מ קשה מה שהקשו תוס' שם ד"ה לא דכ"ע ס"ל כשמואל אלא דהמתני' איירי בדלא פריש ופליגי דר' יצחק וצ"ל כתירוצם דסבר גמרא דאי בדפריש מפסיד כל החוב בדלא פריש נמי מפסיד כנגד המשכון דמה שכנגד המשכון כדפריש דמי וא"כ עדיין הקושיא במ"ע מ"ט דרבנן דסברי אינו עוב' הא מקרי חמצו כנגד המשכון אלא עכצ"ל דלגבי נכרי מישראל הוי אסמכתא אפי' כנגד המשכון לא קני ולא מקרי חמצו ודו"ק. במ"א סי' תמ"א מקשה נכרי שהלוה לישראל ואמר לי' מעכשיו והניחו ביד עכו"ם מותר מ"מ אלו נאנס המשכון הי' הישראל חייב לשלם כדאיתא בח"מ סי' ע"ב וא"כ ה"ל ברשות ישראל וי"ל דה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי ע"כ וקשה א"כ למאי דס"ד דפריך ממתני' וקאמר בשלמא למפרע היא גובה אמטו להכי מותר בהנאה ואיירי בלא הרהינו. א"כ עדיין ברשות ישראל הוי כיון דאלו נאנס המשכון הי' הישראל חייב לשלם בשלמ' אחריות גניבה ואבידה אין מקבל עליו דמסתמא אין מקבל אחריות עליו אף שחמץ שלו דלא כהב"ח כמו שהארכתי והוכחתי בפי' הרא"ש. אלא שהרא"ש מצריך הרהינו דלא הוי קני דאסמכתא היא אף דאמר מעכשיו ס"ל להרא"ש דעכשיו אין מבטל אסמכתא משא"כ לאביי כיון דלמפרע היא גובה לגבי שיעבוד אינו שייך אסמכתא אבל קבלת אונסין הדין כך אפי' ישראל מישראל. וע"ק דקאמר ותסברא אימא סיפא נכרי שהלוה ישראל על חמצו ד"ה עובר למאן דאמר התם עובר דלמפרע גובה הכא אינו עובר. אימא משו"ה עובר כיון דאלו נאנס המשכון הי' ישראל חייב לשלם וה"ל ברשות ישראל. ונראה דאביי מפורש לה להא דר"י אפי' לענין אונסין. ומעתה איכא למימר דלא מחשב ברשותו של ישראל כי אם שיהי' באחריות של ישראל בכולה לענין גניבה ואבידה ואונסין אבל אחריות של גניבה ואבידה לחוד או אונסין לחוד לא מקרי ברשות ישראל וא"כ לאביי ניחא אבל לרבא א"א לומר דלענין אונסין אמר ר"י כמו שכתבו תוס' בב"מ. וקושיא שני' נמי מתורצת ע"פ הנחה זו. דבלא"ה מקשין מה פריך ותסברא דילמא ר"מ מסופק אי מכאן ולהבא גובה או למפרע גובה ואזיל לחומרא משום איסור חמץ הכא והכא אצ"ל דפריך לאביי דא"כ אמאן תרמיי' דת"ק ע"כ ס"ל מכאן ולהבא ור"מ ע"כ צ"ל דמסופק אי למפרע או מכאן ולהבא ולאביי כבר הנחנו דלדידי' ע"כ מפ' לה להא דר"י אפי' לענין אונסין דהא הוא לא מוקמי' מתני' בהרהינו וא"כ קשה ק' מ"א כדאמרן ודו"ק:

דף לה.

בטור סי' תס"ב פסק בשם רש"י דמי פירות לבד מחמיצין וכן משמעות תוס' ורא"ש שהבינו כך לפרש"י ולוקחים דברי' מהא דכתב רש"י על הא דאין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ולר' יוחנן דאמר לעיל מי פירות אין מחמיצין לא קשה הך דאיהו אין חייבין על חמיצו כרת ולא הוי חמץ גמור אבל נוקשה הוי ע"כ. ומדלא משני הך ברייתא דאין לשין מיירי ע"י מים אלא אפי' בלא מים מקרי נוקשה. ומכח זה הקשו על רש"י מהאי דמנחות דאמר ר"ל מגבלה במים וכשירה וכן מהאי דקתני לקמן משמע מי פירות לבד אין מחמיצין. ואמר אדמו"ר נ"י לישב דברי רש"י דלא לשוי' כטועה בדבר הלכה דודאי אליבי' דר"ל ס"ל לרש"י דמי פירות לבד אין מחמיצין והא דאמר ר"ל עיסה שנולשה ביין ושמן ודבש אין חייב על חמיצו כרת משמע הא לאו אית בי' איירי שנילש ג"כ במים וכן הלכתא כר"ל בהא דהא רבא פסק כוותי'. ואין להקשות היכי שייך למימר דר"י ור"ל תרווייהו אמרו בחד לישנא. עיסה שנולשה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמיצו כרת דר"י איירי שנילוש במי פירות לחוד. ולר"ל איירי שנילוש בשמן ודבש עם תערובת מים וצ"ל דתרווייהו איירי בלא תערובת מים אלא שמר דייק אין חייבין על חמיצו כרת אבל לאו אית בי' ולמר אין חייבין על חמיצו כרת ואפי' נמי לאו לית בי'. רק אליבא דר"י הוכרח רש"י לפרש דאפי' מי פירות לבד חמץ נוקשה מיהת הוי (וכן כתב רש"י והא דאמר ר"י לעיל ודאי שהי' גירסא לרש"י אמר ר"י ור"ל עיסה שנולשה ביין ושמן אין חייבין על חמיצו כרת) דהא ס"ל לרש"י אליבא דהילכתא חמץ נוקשה אינו אלא מדרבנן כ"כ כל הפוסקים ועיין בפ"ח א"ח סי' תמ"ז. וא"כ למאי דס"ל לר' יוחנן במנחות לר"ע אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ותיפוק לי' מי פירות אין מחמיצין כלל אלא עם מים נוקשה הוי כמו לר"י א"כ ל"ל קרא אשר תקריבו דלנוקשה לא צריך קרא דהוי מדרבנן וצ"ל דס"ל לר"ע אליבא דר"י דנוקשה מדאורייתא קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל דמדרבנן היא וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו לכך מפורש רש"י אליבא דר"י מי פירות לחוד נוקשה הוי וא"כ מי פירות עם מים נמי ענוש כרת וא"כ צריך אשר תקריבו דס"ל לר"ע דס"ל מנחת נסכים נלושה במים כשרה. אבל לר"ל דס"ל לר"ע אשר תקריבו לרבות לחם הפנים י"ל דמי פירות עם מים נוקשה היא ומי פירות לחוד אין מחמיצין כלל וא"כ לק"מ דהלכתא כוותי' דר"ל ודו"ק עכ"ל שמעתי מפי אדמו"ר נ"י. ולי יש להשיב על דבריו בתחילה אציגה לפניך דברי הרא"ש וז"ל שכתב על רב אלפסי שפסק הלכתא כר"ע וז"ל והשתא לדבריו משמע דאפי' מי פירות עם מים אין מחמיצין וקשה לדבריו מההיא דמנחת נסכים כדפרשתי לעיל ע"ש לכאורה אין הבנה לדברי הרא"ש דהרב אלפסי פסק כר' עקיבא ור' עקיבא סבירא לי' דאשר תקריבו לרבות לחם הפנים והאי דאמר ר"ל התם מנחת נסכים נלושה במים וכשירה היינו אליבי' דר' יוסי הגלילי ונ"ל שקשי' לי' להרא"ש למה שכתב רב אלפסי דהא דלא אשכחן אמורא דפליג על רשב"ל. הא ר' יוחנן מהפך הפלוגתא דר"ע ס"ל לרבות מנחת נסכים ואליבי' צ"ל דס"ל לר"ע דמי פירות עם מים מחמיצין עכ"פ אבל לאחר העיון אין מקום לקושיא זו דהא בשמעתין פריך על הא דאמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין מ"ש ממנחות דתנן כל המנחות נילושית בפושרין ונ"ל ע"כ דשוין דאין לשין בפושרין אפי' עם מי פירות דאל"כ לא תקשי לך ממנחות א"כ לא קשה מידי על הרב אלפסי והאי דאמר ר"י אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים אליבא דר"ע וצ"ל דמי פירות מחמיצין עם מים היינו דהתם במנחות נילוש בפושרין כדתנן כל המנחות נילושין בפושרין לכך מחמיצין ודו"ק היטב. ומעתה מיושב ג"כ דברי הרב דס"ל לרש"י דמי פירות מקרי חמץ נוקשה דאל"כ למ"ל לפרש כך אליבא דר"י דל"ל כמו שכתבתי לעיל דלר"י הוכרח רש"י דמי פירות עם מים כרת הוי דאל"כ תקשי הלכתא אהלכתא דל"ל אשר תקריבו אליבא דר"ע לחמץ נוקשה די"ל מי פירות עם מים נוקשה מקרי אלא דגבי מנחות נילשת בפושרין לכך מחמץ ודו"ק והעליתי לפני אדמו"ר נ"י אח"כ מצינו קצת מזה בדבר ר' ישעי' האחרון ז"ל. אמנם אדמו"ר לא חזר מדבריו ואמר דאין ראי' מוכרחת די"ל דהא דאמר ושוין שאין לשין בפושרין קאי בלא מי פירות ומקשה מהא דתנן כל המנחות נלישות בפושרין. מהני מנחות דנלישות בלי שמן כגון מנחת קנאות כתיב לא ישים עלי' שמן או מחלות תודה ורקיקי נזיר דאמרינן לקמן רביעית היא ומתחלקת לכמה חלקים ובטל השמן לגבייהו כמ"ש מהרש"א לקמן והוי כאילו נילוש במים לבד וק"ל. אמנם אין משמע כן בדברי רש"י ותוס' ד"ה במקום זריזין וע"ש:

מעתה אני אומר אף לדברי אדמו"ר מ"מ קשה לרש"י מהאי דותיקא לקמן דברייתא הוא דשרינן ותיקא במשחא ומילחא ולדברי ר' יוחנן מוכח דס"ל מי פירות מחמיצין. ונ"ל למלאות דבריו לשיטתו לתרץ ג"כ קושיא זאת בשיטת רש"י. דבמנחות האריכו תוס' קצת יותר בקושיא זו והאי דותיקא לשיטת רש"י דמי פירות מחמיצין אמאי שרינן ותיקא במשחא ומלחא ואין לומר דאיירי ע"י שימור דא"כ מיא ומלחא נמי שרי. ובתשובות של ר' אליהו בן חיים סי' ע"ד ח"ב רצה להוכיח מדברי תוס' אלו דס"ל דמלח מקרי תולדה דמים דאלת"ה מאי קושיתו מהאי דמתוקא שמא איירי ע"י שימור אך הך מתוקא דאסר דא"א לשמרן מיא עם מלחא שהם מי פירות לשיטת רש"י לדברי ר"ג והא דשרי משחא ומלחא דמיעוט מלח בטל לגבי משחא. אך שחזר מדבריו דא"כ נוכל לומר דס"ל לתוס' דמלח מי פירות נקרא רק דמהני שימור דמיעוט מלח בטל לגבי מים ע"כ דברי מהרב"א. והקשתי לדברי מהארב"ח מאי קושיתי' מהך ותיקא דהא י"ל דתשני הא במשחא ומלחא הא במים ומלחא האי דשרי ותיקא איירי במיא ומלחא דהמלח בטל לגבי מים והוי כולו מים והא דתני ותיקא אסור היינו משחא ומלחא דבטל המלח לגבי משחא ונעשה מי פירות וא"א לשמור לשיטת רש"י לר"ג דכולי ברייתא איירי במי פירות לבד בלי מים וצ"ל דקושית תוס' לשיטת רש"י ורש"י בעצמו מפורש לקמן משחא ומלחא בקמחין שרי דמי פירות אין מחמיצין וע"ז הציעו תוס' דבריהם אבל לפי מה שכתבתי לעיל בשם אדמו"ר דס"ל לרש"י אליבא דהלכתא כר"ל דמי פירות אינם מחמיצין אלא שהוכרח רש"י לפרש דמי פירות מחמיצין לר"י א"כ לא מקשי תוס' מידי דהאי דמפרשין לקמן קאי אליבי' דר"ל דס"ל מי פירות אינם מחמיצין אבל לר' יוחנן יש לומר להפוך דהאי ותיקא דאסיר איירי במשחא ומלחא כדאמרן ודו"ק היטב:

דף לה:

אמר אמר ר"ל עיסה שנולשה ביין וכו' ברמב"ם פסק יין ושמן וחלב ודבש הוי מי פירות ואין מחמיצין אבל לא שאר משקין ותפסו עליו המפורשים בממ"נ אם אמר ר"ל דוקא הכי שלשה מנ"ל דחלב מקרי מי פירות ואי לאו דוקא א"כ ה"ה שאר משקין ותירץ אדמו"ר נ"י דודאי שאר משקין מחמיצין מדלא קתני ר"ל אלא הני ג' מיני' והא דלא פריש רש"ל ג"כ חלב היינו מפעם דאין לשין עיסה בחלב כדתני' ואם לש כל הפת כולה אסורה ודו"ק היטב. והנה לפ"ז יש לדון דשומן או חלב אית לן למימר דמקרי ג"כ מי פירות והאי דלא קתני נמי משום דאין לשין ג"כ בשומן וצ"ע: ע"ב תוס' ד"ה מי פירות וכו' וקשה דלקמן בקמחא דאבושנא כו' וכן מוכח בסוף פרק כל המנחות והנה אמר מורי ורבי לישב דברי רש"י דס"ל דמי פירות לחוד בלא מים קאמר ר"ל דאין חייב על חמיצו כרת אבל נוקשה מיהת הוי. בהרא"ש שכתב על האלפסי והשתא לדבריו אפילו מי פירות בתערובת מים אין מחמיצין וקשה לדבריו וכו' ותמי' לתמיתו דמעולם לא הי' כוונת האלפסי דמי פירות עם מים שאינם מחמיצין אלא לענין לישות העיסות דאינו ממהרות להחמיץ נוכל לשמרו כמו שאר העיסה ולענין זה פסק הלכתא כר"ע וא"כ לא קשה מידי על האלפסי ממנחות ומהאי דלקמן ותיקא איסורא. ורבתה התימא שהרא"ש בעצמו כתב כן לקמן בר"פ אלו עוברין וכבר נכתב ק' זו בתשובות מים עמוקים סי' ע"ב. ימה שכתב עוד וז"ל ועוד נראה לי דליתא להאי דוקיא וכו' דאפשר דבלישה אסרינן אפילו אין בו מים דס"ל מי פירות מחמיצין וקיטוף שרי ע"י מים ויש לתרץ דברי הר' אלפסי דע"כ מוכח דלישה מתיר ר"ע אפילו ע"י מים דאלת"ה אמאי אמר אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו אתי' לת"ק והא"ל דאתי' גם אליבא דר"ע וה"פ אע"פ שאין לשין עם מים ומי פירות מכ"מ מקטפין בי אף שהיא מי פירות עם מים אלא פ"כ צ"ל דשרי ר"ע לישה אפי' עם מים וק"ל. ועוד נתחדש אצלי קושיא גדולה האיך ס"ד דרב אלפסי ס"ל אליבא דר"ע דמ"פ אפי' עם מים אין מחמיצין כלל א"כ קשה לחה לי' לר"ע לחם עוני למעט עיסה שנולשה ביין שמן ודבש הא לא יכול לבוא לכלל חימוץ וכבר נלמד כל מה דלא אתי' לכלל חימוץ אינו יוצא ידי מצה במינים אלו וצ"ע:

שם בגמרא תניא כוסמין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים מקשין העולם מהא דלקמן בפירקין (דף ל"ט אימא מרור חד מרורים כתיב ואימא מרורים תרי דומיא דמצה מה מצה מינים הרבה אף מרור מינים הרבה קשה דהא במצה גופי' לא הוי רק שתי מינים חיטים ושעורים ומתרצי דודאי ממצה נלמוד רק שני מינים וכן ממרורים נלמד ג"כ ב' מינים ודוחק דהא קאמר מה מצה מינים הרבה אף מרור מינים הרבה וצ"ע:

דף לו.

בגמרא אמר רבא וכן לענין לחמי תודה פשיטא הכא לחם וכו' נראה לומר למה שהכניסו לר"א האי מימרא דרבא בפילפול של ר"ל ור"י ונראה שסידר לכאן הך דרבא דלפי התרוצים דשמעתין נולד הקושיא על רבא פשיטא דודאי בלא זה לא ק"מ דרבותא רבה אשמועינן רבא דהוי אמינא דקמשמע לן מצה העשוי' באלפס וכ"ת הא נמי פשיטא דהא קמ"ל רבא דהוי אמינא הא דקתני גבי מצה העשוי' באלפס הוי אמינא דיוצאין בבלילתו רכה אבל בבלילתו עבה נקרא מצה עשירה ולא יצא כמ"ש המהרש"א ולכך אמר רבא וכן לענין לחמי תודה כוונתו דקבלה בידו דחסר האי בבא בברייתא וכן לענין לחמי תודה ולהורות דמצה ולחמי תודה שווין וכמו בחלות תודה ליכא לאפלוגי בין בלילתו רכה ועבה וה"ה גבי מצה אם עשוי' באלפס יוצאי בבלילתו רכה ועבה והאי דמוכח לעיל בתוס' מכח פ' החולץ דמיקרא מצה עשירה בלילתו עבה והיינו אם חלטו ברותחין וזה באמת תמי' על מהרש"א אבל השתא דתירץ הכי נמי דהרתיח לבסוף הדביק קשה ה"ל למימר דאיירי בבלילתו עבה וע"כ צ"ל דס"ל דבלילתו עבה נקרא מצה עשירה אם עשוי' באלפס בבלילתו עבה כמו חולט. ומעתה נולד הקושיא אמר רבא וכן לענין לחמי תודה פשיטא וק"ל (עיין במהרש"א):

ע"ב בתוס' ד"ה לת"ק ע"ש מ"ש מעיסה תימא לר"י כו' ומ"ס תתאה גבר ע"כ ואינו מבינן דבריהם דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהלכת' כשמואל דתני כוותי' בב' ברייתות תתאה גבר ולהאי אוקמתא צ"ל דסבירי להו לב"ה דעלאי גבר ועדיפא מזה דהא שמואל גופי' משני תברא מי ששנה זו כי לשיטתו א"א לומר דס"ל לב"ה עלאי גבר וצ"ע:

בגמרא לישה נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא דאמר מר בלילה חוץ לחומות עזרה אסורה הנה במנחות (דף ט') מקשין תוס' אליבא דר"ל דסבירא לי' בלילה חוץ לחומת עזרה כשירה וישבי' בדוחק. אבל הפשוט לק"מ דר"ל לא ס"ל כשמואל אלא דחיטין של מנחות אין לותתין אותם וכן כתב המהרש"א לקמן בדף (מ') דרבא לא ס"ל כשמואל ע"ש. ומהאי טעמא לא יליף לחמי תורה מלחם עוני דה"א דוקא לחמי תודה אבל מע"ש כיון דאם נטמא פודין אותו ונאכל באנינות ה"א מצה מצה ריבה י"ל דהכי פריך דמ"מ לרבנן דס"ל ביכורים אין נאכל באנינות אתי' לחם עוני על מצות בכורים דמסתבר טפי וע"כ מצות של מעשר שני יליף מבכל מושבותיכם א"כ פריך שפיר א"כ בלחם עוני נילף נמי לחמי תודה וביכורים נמי דהאי מניינהו מפקת. וכל זה ניחא לרבנן דר"ש דס"ל ביכורים אסורים לאונן אבל לר"ש דס"ל מותר לאונן אליבי' דידי' נוכל לומר דאוני קרינן ואתי' ממצה של מעשר שני. וא"כ לר"ש ל"ק למה לי קרא יתירא ללחמי תודה תיפוק מלחם עוני או מבכל מושבותיכם אי לא הוי כתיבא קרא על לחמי תודה ה"א דלחם עוני אתי ללחמי תודה דוקא ובכל מושבת לביכורים והנך תרתי דוקא אבל מצות של מעשר שני כיון דאם נטמא פודין אותו כר"א ונאכל בכל מושבות ובאנינות ה"א מצה מצה ריבה אלא דסתמא דתלמודא פריך לרבנן דר"ש למה לי הני קראי ללחמי תודה ת"ל מלחם עוני או מבכל מושבותיכם כדאמרן ודו"ק. ומעתה קשה לי טובא מאי מקשין תוס' בד"ה נאכלין בנוב וגבעון הקשה ר"נ א"כ האיך ממעט ביכורים מבכל מושבות הא ביכורים הוי חוב הקבוע א"כ קרבים בנוב וגבעון כמו פסחים שהי' קרבים לכ"ע וכו' עכ"ל מאן ס"ל דביכורים דרשינן מבכל מושבות ר"ש דרבנן מפיק להו ביכורים מלחם עוני ומעשר מבכל מושבות ולר"ש שפיר איכא למימר אע"ג דנאכלות בנוב וגבעון כיון דאין נאכלות בכל ערי ישראל ובזמן בית עולמים לאו בכל מושבותיכם קרינא בי' והא דמשני זאת אומרת חלת תודה נאכלת בכל מושבותיכם לרבנן דר"ש משני לה הכי אבל לר"ש בלא"ה לק"מ תיפוק לי' מבכל מושבותיכם או מלחם עוני דלא הוי ידעינן מצות של מעשר שני וכדאמרן ודו"ק:

בגמרא ות"ק מ"ש וכו' ותיובתא דר"י מקשין העולם למה לא מקשין בתחילה אר"י וחכמים. והנראה בזה דודאי המקשן ידע לתרוצי תנאי הוא דא"כ ר"י היינו ת"ק אלא דקשה לי' דא"כ מאי קמ"ל ר' יוסף הל"ל הלכתא כת"ק דר' יהודא כסוגי' דעלמא לימא כתנאי דהוי לי' למימר הלכתא כאותו תנא ומאי קמ"ל אלא די"ל דבאמת כ"ע ס"ל דמעשה אלפס פטור ובהא פליגי ר"י ות"ק בעיסה שבלילתי עבה וה"ק יכול מעיסה והחליטה בבלילתו רכה חייב בחלה ת"ל לחם דבלילתו עבה מקרי לחם ולא בלילתו רכה ור"י סבר אפי' בלילתו עבה פטור דאין לחם אלא האפוי' בתנור ואם תקשה לך דמסתמא הך מתני' בחלה תחילתו עיסה וסופו סופגינין אתי נמי כר"י א"כ אכנפשך ע"כ צ"ל דר"י פליג אמתני' דחלה דקתני התם גבי מעיסה ב"ה מחייב וחליטה פטור ור"י פוטר בתרווייהו לכך מהדר תלמודא בתחילה ומקשי מ"ש מעיסה ומ"ש חלוטה וע"כ צ"ל תברא וא"כ ר"י לא פליג אסתמא דמתני' דהא איכא חד תנא דס"ל אליבא דב"ה בתרווייהו פטור ואח"כ מוסיף תיובתא מחכמים לר"י דליכא למימר תנאי הוא דא"כ ה"ל הלכתא כת"ק דר"י וליכא לדחוי דפליגי בבלילתו עבה דמסתמא ר"י לא פליג על סתמא דמתני' דחלה וע"ז משני תנאי וא"ת הל"ל הלכתא כת"ק לא דכ"ע מעשה אלפס פטורין ואיכא למימר כמפליגי בהדי' אפי' בתנור וכל זה מסיום דברי ר' יוחנן. ובזה מיושב מה דאמר רבא מ"ט דר"י דלכאורה אין הבנה לדבריו דהוא גופא פסק בכולו ש"ס הלכתא כר"י בר מהני תלת וא"כ מדמפרש רבא הך אוקמתא דכ"ע פטור מעשה אלפס א"כ תיובתא לר"י מחכמים אבל לפי זה מיושב דודאי ר"י ס"ל תנאי הוא דמסתבר לומר דפליגי במעשה אלפס אלא כדי שלא תקשי הל"ל הלכתא כת"ק ע"ז מסיים לא דכ"ע מעשה אלפס פטור איכא למימר וע"ז הוסכם רבא לפרש דברי ר"י דהוא ס"ל כוותי' ודוק:

בתוס' ד"ה לחם שאין אפוי' בתנור וא"ת מנ"ל לחלק וכי דברי מהרש"א דחוקים ופשוט דהוכחת תוס' דע"כ ר"י לא פליג אסתמא דמתני' דחלה דאל"כ ה"ל לש"ס לדחוי דכ"ע ס"ל דמעשה אלפס פטור או חייב אלא דפליגי בבלילתו עבה דס"ל לת"ק מעיסה וחלוטה דהיינו בבלילתו רכה פטור דלא מקרי לחם אבל בלילתו עבה מקרי לחם ור"י סבר דלא מקרי לחם אלא האפוי' בתנור ולמה לדחוק דפליגי בשני תנורים אלא ע"כ א דר"י לא פליג אסתמא דמתני' דחלה בתחלתו עיסה וסופי סופגינין דחייב וזה פשוט ומשו"ה לא הק' תוס' לר"ל או ללישנא דזה וזה לפטור ע"כ צ"ל בהדר אפי' בתנור דא"כ היינו חכמים ומטעם דשני תנורים ס"ל דפטור די"ל דפליג אמתני' דחלה אבל השתא ע"כ ליכא למימר הכי כמ"ש ודו"ק (עיין במהרש"א): בתוס' ד"ה הדביק מבפנים תימא א"כ כו' המהרש"א לא פירש כאן כל צרכו וסמוך על המעיין ואציע דבריו דס"ל לתוס' דע"כ העבעי' קאי אליבא דר"ל דמודה באלפס בהרתיח ולבסוף הדביק דחייב וע"ז קבעו הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ באופן שהרתיח ולבסוף הדביק מאי כיון דהרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה אע"ג דהרתיח מבחוץ דהיא מעשה אלפס כיון דדומה למעשה תנור דהרתיח ג"כ ולבסוף הדביק או דילמא דכיון דהרתיח מבחוץ דדומה לאלפס אע"ג דבחד צד דומה לתנור פטור כמו הדביק ולבסוף הרתיח דפטור אע"ג דהדביק מבפנים והרתיח מבפני' דדומ' לתנור מ"מ פטור. וזה שכתבו תוס' א"כ במאי סבר רבה דפליגי ע"כ בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים ומסתמא לפי מאי דמסיק ר' זירא דפליגי בהרתיח מבחוץ ומסתמא דסברת רבה נמי קאי דפליגי בהרתיח מבפנים והדביק מבפנים ודו"ק (עיין במהרש"א): בא"ד ולר' יוסף מבעי' כשהדביק בתנור ולא הסיקו אלא מתבשל מהיסק שכנגדו ואמר ר' זירא רוב עניים עושין כן וחייב דמעשה תנור היא ולפ"ז י"ל דהך דהחולץ מיירי ג"כ בבלילתו עבה והאי דמקרי לחם עוני דאיירי באפאו בתנור כה"ג דמקרי לחם עוני כיון דרוב עניים עושין כן וכדברי כתבו התוס' לעיל (דף ל"ה) ד"ה יוצאין בדמאי אפילו לכתחלה הועיל ושרי לעניים ואכילת מצה מקרי נמי אכילת עוני וק"ל:

ודף ל"ח בתוס' ד"ה מאן שמעת לי וי"ל או לאו עוני וכי ה"א מצה מצה ריבה עכ"ל ויש לדקדק א"כ מאי פריך ותיפוק לי' מלחם עוני דאי לאו מושבותיכם ה"א דלחם עוני בא לביכורים אבל מעשר מותר שיכול להיות לו היתר לאכול באנינת אם נטמאו כר"א והוי אמינא מצה מצה ריבה וע"כ צ"ל דהכי פריך המקשן ותיפוק לי' מלחם עוני וממושבותיכם נלמוד מעשר ונ"מ לזמן נוב וגבעון דסברא היא להחמיר בביכורים ממעשר שיכול להיות לו היתר כר"א וק"ל. והא דפריך לקמן גבי לחם תודה תיפוק לי' מלחם עוני דאי לאו שבעת ימים ה"א דלחם עוני בא ללחמי תודה אבל מעשר מותר שיוכל להיות לו היתר לאכלו באנינת אם נטמא. וי"ל דהא ע"כ צ"ל דפריך התם לר"י דיליף משבעת ימים וסמוך אקרא דשמרתם אבל לרבה כיון דלא נשחט הזבח ליכא ילפותא מלחם עוני אלא שפריך לר' יוסף ל"ל שבעת ימים תיפוק לי' משמרתם ולחם עוני וכיון שכן ילפינן נמי מעשר בכהא"ג ושמרתם ולחם עוני שאין נעשה לאכול באנינת אף אם נטמא ויש לו היתר כר"א מ"מ תיפוק לי' מעשר ולחם תודה דהי' מנייהו מפקת זה כמו זה והדר פריך תיפוק לי' מבכל מושבותיכם היינו נמי ושמרתם וממושבותיכם וא"כ לחמי תודה כ"כ יוכל ללמוד מילפותא כמו בביכורים וזה פשוט:

תוכן העניינים

מנחת נתנאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה