אור ברסלב
מנחת נתנאל פסחים › דף לו.

מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל

פסחים · דף לו.

דף לה:

בגמרא אמר רבא וכן לענין לחמי תודה פשיטא הכא לחם וכו' נראה לומר למה שהכניסו לר"א האי מימרא דרבא בפילפול של ר"ל ור"י ונראה שסידר לכאן הך דרבא דלפי התרוצים דשמעתין נולד הקושיא על רבא פשיטא דודאי בלא זה לא ק"מ דרבותא רבה אשמועינן רבא דהוי אמינא דקמשמע לן מצה העשוי' באלפס וכ"ת הא נמי פשיטא דהא קמ"ל רבא דהוי אמינא הא דקתני גבי מצה העשוי' באלפס הוי אמינא דיוצאין בבלילתו רכה אבל בבלילתו עבה נקרא מצה עשירה ולא יצא כמ"ש המהרש"א ולכך אמר רבא וכן לענין לחמי תודה כוונתו דקבלה בידו דחסר האי בבא בברייתא וכן לענין לחמי תודה ולהורות דמצה ולחמי תודה שווין וכמו בחלות תודה ליכא לאפלוגי בין בלילתו רכה ועבה וה"ה גבי מצה אם עשוי' באלפס יוצאי בבלילתו רכה ועבה והאי דמוכח לעיל בתוס' מכח פ' החולץ דמיקרא מצה עשירה בלילתו עבה והיינו אם חלטו ברותחין וזה באמת תמי' על מהרש"א אבל השתא דתירץ הכי נמי דהרתיח לבסוף הדביק קשה ה"ל למימר דאיירי בבלילתו עבה וע"כ צ"ל דס"ל דבלילתו עבה נקרא מצה עשירה אם עשוי' באלפס בבלילתו עבה כמו חולט. ומעתה נולד הקושיא אמר רבא וכן לענין לחמי תודה פשיטא וק"ל (עיין במהרש"א):

ע"ב בתוס' ד"ה לת"ק ע"ש מ"ש מעיסה תימא לר"י כו' ומ"ס תתאה גבר ע"כ ואינו מבינן דבריהם דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהלכת' כשמואל דתני כוותי' בב' ברייתות תתאה גבר ולהאי אוקמתא צ"ל דסבירי להו לב"ה דעלאי גבר ועדיפא מזה דהא שמואל גופי' משני תברא מי ששנה זו כי לשיטתו א"א לומר דס"ל לב"ה עלאי גבר וצ"ע:

בגמרא לישה נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא דאמר מר בלילה חוץ לחומות עזרה אסורה הנה במנחות (דף ט') מקשין תוס' אליבא דר"ל דסבירא לי' בלילה חוץ לחומת עזרה כשירה וישבי' בדוחק. אבל הפשוט לק"מ דר"ל לא ס"ל כשמואל אלא דחיטין של מנחות אין לותתין אותם וכן כתב המהרש"א לקמן בדף (מ') דרבא לא ס"ל כשמואל ע"ש. ומהאי טעמא לא יליף לחמי תורה מלחם עוני דה"א דוקא לחמי תודה אבל מע"ש כיון דאם נטמא פודין אותו ונאכל באנינות ה"א מצה מצה ריבה י"ל דהכי פריך דמ"מ לרבנן דס"ל ביכורים אין נאכל באנינות אתי' לחם עוני על מצות בכורים דמסתבר טפי וע"כ מצות של מעשר שני יליף מבכל מושבותיכם א"כ פריך שפיר א"כ בלחם עוני נילף נמי לחמי תודה וביכורים נמי דהאי מניינהו מפקת. וכל זה ניחא לרבנן דר"ש דס"ל ביכורים אסורים לאונן אבל לר"ש דס"ל מותר לאונן אליבי' דידי' נוכל לומר דאוני קרינן ואתי' ממצה של מעשר שני. וא"כ לר"ש ל"ק למה לי קרא יתירא ללחמי תודה תיפוק מלחם עוני או מבכל מושבותיכם אי לא הוי כתיבא קרא על לחמי תודה ה"א דלחם עוני אתי ללחמי תודה דוקא ובכל מושבת לביכורים והנך תרתי דוקא אבל מצות של מעשר שני כיון דאם נטמא פודין אותו כר"א ונאכל בכל מושבות ובאנינות ה"א מצה מצה ריבה אלא דסתמא דתלמודא פריך לרבנן דר"ש למה לי הני קראי ללחמי תודה ת"ל מלחם עוני או מבכל מושבותיכם כדאמרן ודו"ק. ומעתה קשה לי טובא מאי מקשין תוס' בד"ה נאכלין בנוב וגבעון הקשה ר"נ א"כ האיך ממעט ביכורים מבכל מושבות הא ביכורים הוי חוב הקבוע א"כ קרבים בנוב וגבעון כמו פסחים שהי' קרבים לכ"ע וכו' עכ"ל מאן ס"ל דביכורים דרשינן מבכל מושבות ר"ש דרבנן מפיק להו ביכורים מלחם עוני ומעשר מבכל מושבות ולר"ש שפיר איכא למימר אע"ג דנאכלות בנוב וגבעון כיון דאין נאכלות בכל ערי ישראל ובזמן בית עולמים לאו בכל מושבותיכם קרינא בי' והא דמשני זאת אומרת חלת תודה נאכלת בכל מושבותיכם לרבנן דר"ש משני לה הכי אבל לר"ש בלא"ה לק"מ תיפוק לי' מבכל מושבותיכם או מלחם עוני דלא הוי ידעינן מצות של מעשר שני וכדאמרן ודו"ק:

בגמרא ות"ק מ"ש וכו' ותיובתא דר"י מקשין העולם למה לא מקשין בתחילה אר"י וחכמים. והנראה בזה דודאי המקשן ידע לתרוצי תנאי הוא דא"כ ר"י היינו ת"ק אלא דקשה לי' דא"כ מאי קמ"ל ר' יוסף הל"ל הלכתא כת"ק דר' יהודא כסוגי' דעלמא לימא כתנאי דהוי לי' למימר הלכתא כאותו תנא ומאי קמ"ל אלא די"ל דבאמת כ"ע ס"ל דמעשה אלפס פטור ובהא פליגי ר"י ות"ק בעיסה שבלילתי עבה וה"ק יכול מעיסה והחליטה בבלילתו רכה חייב בחלה ת"ל לחם דבלילתו עבה מקרי לחם ולא בלילתו רכה ור"י סבר אפי' בלילתו עבה פטור דאין לחם אלא האפוי' בתנור ואם תקשה לך דמסתמא הך מתני' בחלה תחילתו עיסה וסופו סופגינין אתי נמי כר"י א"כ אכנפשך ע"כ צ"ל דר"י פליג אמתני' דחלה דקתני התם גבי מעיסה ב"ה מחייב וחליטה פטור ור"י פוטר בתרווייהו לכך מהדר תלמודא בתחילה ומקשי מ"ש מעיסה ומ"ש חלוטה וע"כ צ"ל תברא וא"כ ר"י לא פליג אסתמא דמתני' דהא איכא חד תנא דס"ל אליבא דב"ה בתרווייהו פטור ואח"כ מוסיף תיובתא מחכמים לר"י דליכא למימר תנאי הוא דא"כ ה"ל הלכתא כת"ק דר"י וליכא לדחוי דפליגי בבלילתו עבה דמסתמא ר"י לא פליג על סתמא דמתני' דחלה וע"ז משני תנאי וא"ת הל"ל הלכתא כת"ק לא דכ"ע מעשה אלפס פטורין ואיכא למימר כמפליגי בהדי' אפי' בתנור וכל זה מסיום דברי ר' יוחנן. ובזה מיושב מה דאמר רבא מ"ט דר"י דלכאורה אין הבנה לדבריו דהוא גופא פסק בכולו ש"ס הלכתא כר"י בר מהני תלת וא"כ מדמפרש רבא הך אוקמתא דכ"ע פטור מעשה אלפס א"כ תיובתא לר"י מחכמים אבל לפי זה מיושב דודאי ר"י ס"ל תנאי הוא דמסתבר לומר דפליגי במעשה אלפס אלא כדי שלא תקשי הל"ל הלכתא כת"ק ע"ז מסיים לא דכ"ע מעשה אלפס פטור איכא למימר וע"ז הוסכם רבא לפרש דברי ר"י דהוא ס"ל כוותי' ודוק:

בתוס' ד"ה לחם שאין אפוי' בתנור וא"ת מנ"ל לחלק וכי דברי מהרש"א דחוקים ופשוט דהוכחת תוס' דע"כ ר"י לא פליג אסתמא דמתני' דחלה דאל"כ ה"ל לש"ס לדחוי דכ"ע ס"ל דמעשה אלפס פטור או חייב אלא דפליגי בבלילתו עבה דס"ל לת"ק מעיסה וחלוטה דהיינו בבלילתו רכה פטור דלא מקרי לחם אבל בלילתו עבה מקרי לחם ור"י סבר דלא מקרי לחם אלא האפוי' בתנור ולמה לדחוק דפליגי בשני תנורים אלא ע"כ א דר"י לא פליג אסתמא דמתני' דחלה בתחלתו עיסה וסופי סופגינין דחייב וזה פשוט ומשו"ה לא הק' תוס' לר"ל או ללישנא דזה וזה לפטור ע"כ צ"ל בהדר אפי' בתנור דא"כ היינו חכמים ומטעם דשני תנורים ס"ל דפטור די"ל דפליג אמתני' דחלה אבל השתא ע"כ ליכא למימר הכי כמ"ש ודו"ק (עיין במהרש"א): בתוס' ד"ה הדביק מבפנים תימא א"כ כו' המהרש"א לא פירש כאן כל צרכו וסמוך על המעיין ואציע דבריו דס"ל לתוס' דע"כ העבעי' קאי אליבא דר"ל דמודה באלפס בהרתיח ולבסוף הדביק דחייב וע"ז קבעו הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ באופן שהרתיח ולבסוף הדביק מאי כיון דהרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה אע"ג דהרתיח מבחוץ דהיא מעשה אלפס כיון דדומה למעשה תנור דהרתיח ג"כ ולבסוף הדביק או דילמא דכיון דהרתיח מבחוץ דדומה לאלפס אע"ג דבחד צד דומה לתנור פטור כמו הדביק ולבסוף הרתיח דפטור אע"ג דהדביק מבפנים והרתיח מבפני' דדומ' לתנור מ"מ פטור. וזה שכתבו תוס' א"כ במאי סבר רבה דפליגי ע"כ בהדביק מבפנים והרתיח מבפנים ומסתמא לפי מאי דמסיק ר' זירא דפליגי בהרתיח מבחוץ ומסתמא דסברת רבה נמי קאי דפליגי בהרתיח מבפנים והדביק מבפנים ודו"ק (עיין במהרש"א): בא"ד ולר' יוסף מבעי' כשהדביק בתנור ולא הסיקו אלא מתבשל מהיסק שכנגדו ואמר ר' זירא רוב עניים עושין כן וחייב דמעשה תנור היא ולפ"ז י"ל דהך דהחולץ מיירי ג"כ בבלילתו עבה והאי דמקרי לחם עוני דאיירי באפאו בתנור כה"ג דמקרי לחם עוני כיון דרוב עניים עושין כן וכדברי כתבו התוס' לעיל (דף ל"ה) ד"ה יוצאין בדמאי אפילו לכתחלה הועיל ושרי לעניים ואכילת מצה מקרי נמי אכילת עוני וק"ל:

ודף ל"ח בתוס' ד"ה מאן שמעת לי וי"ל או לאו עוני וכי ה"א מצה מצה ריבה עכ"ל ויש לדקדק א"כ מאי פריך ותיפוק לי' מלחם עוני דאי לאו מושבותיכם ה"א דלחם עוני בא לביכורים אבל מעשר מותר שיכול להיות לו היתר לאכול באנינת אם נטמאו כר"א והוי אמינא מצה מצה ריבה וע"כ צ"ל דהכי פריך המקשן ותיפוק לי' מלחם עוני וממושבותיכם נלמוד מעשר ונ"מ לזמן נוב וגבעון דסברא היא להחמיר בביכורים ממעשר שיכול להיות לו היתר כר"א וק"ל. והא דפריך לקמן גבי לחם תודה תיפוק לי' מלחם עוני דאי לאו שבעת ימים ה"א דלחם עוני בא ללחמי תודה אבל מעשר מותר שיוכל להיות לו היתר לאכלו באנינת אם נטמא. וי"ל דהא ע"כ צ"ל דפריך התם לר"י דיליף משבעת ימים וסמוך אקרא דשמרתם אבל לרבה כיון דלא נשחט הזבח ליכא ילפותא מלחם עוני אלא שפריך לר' יוסף ל"ל שבעת ימים תיפוק לי' משמרתם ולחם עוני וכיון שכן ילפינן נמי מעשר בכהא"ג ושמרתם ולחם עוני שאין נעשה לאכול באנינת אף אם נטמא ויש לו היתר כר"א מ"מ תיפוק לי' מעשר ולחם תודה דהי' מנייהו מפקת זה כמו זה והדר פריך תיפוק לי' מבכל מושבותיכם היינו נמי ושמרתם וממושבותיכם וא"כ לחמי תודה כ"כ יוכל ללמוד מילפותא כמו בביכורים וזה פשוט:

אבל ע"ז קשה א"כ לר"י אליבא דר' יוסי הגלילי קושיית תוס' במ"ע תיפוק לי' מעשר וביכורים ממושבותיכם וליכא לתרוצי דאי לאו עוני ה"א מעשר דיש לן היתר כר"א אם נטמא מצה מצה ריבה דלר' יוסף אם נסמך ושמרתם אמושבותיכם ממעט מעשר אף א"א כר"א כדאמרן וצ"ל ע"כ דלר' יוסף ס"ל לסברא כסברת תוס' בזבחים כיון דנאכל בזמן נוב וגבעון אף בזמן ירושלים לא ממעטינן דנאכל בכל מושבות קרינן בי' ומשום הכי לא יוכל למילף מעשר ממושבותיכם וקושיית תוס' בד"ה מאן שמעת אינו אלא לשיטתם פה דס"ל דמעשר ממעט לזמן ב"ע אף שנאכל בנוב וגבעון דסוגי זו אזלא אליבא דרבה כמו שיבואר לפנינו וכ"ת א"כ האיך ממעט ר' יוסי הגלילי ביכורים ממושבותיכ' דמ"ש ביכורים ממעשר וי"ל דר"י ס"ל אליבא דר' יוסי הגלילי כסברת תוס' בזבחים דביכורים לא אפשר לאכול בכל ערים אפי' בזמן נוב וגבעון משום דבעי הנחה אצל מזבח ובנוב וגבעון ממטי להו התם ועפ"ז ניח' ליש' דברי המהרש"א בד"ה נאכלין בנוב וגבעון והקשה ר"נ גאון א"כ האיך ממעט ביכורים דר' ניסים אזיל בסברת תוס' בזבחים ע"ש באריכות ואין זה אלא דברי נביאות אבל לפי דברינו מיושב היטב דלפי מ"ש תוס' (דף ל"ח) בד"ה חלות תודה ורקיקי נזיר כו' הפ' דאין נעשה לאכול בכל מושבות ונאכל באנינות עכ"ל וצ"ל אע"ג דאין משמעות לחם עוני ובכל מושבות כך מ"מ פריך ה"ל להסמיך אקרא דמשתמרת וזה ודאי ניחא לר"י דאית לי' האי דרשא ג"כ אבל לרבה קשה מאי פריך דמלחם עוני לחוד ליכא למילף אלא לאחר שנשחט הזבח וא"כ ע"כ צ"ל לר' יוסף פריך ומשני לחמי תודה נאכלין בנוב וגבעון וכל זה לר' יוסף ולדידי' וכבר הוכחנו דבר שנאכל בנוב וגבעון אפי' לזמן בית עולמים לא יוכל למעט א"כ מה מאוד מתוק לחיך בסוגי' זו לר' יוסף קושיית ר' ניסים גאון מביכורים ואם תקשי לך הלא ביכורים צריך לממני התם בנוב וגבעון משום דבעי הנחה י"ל דקושיית ר' ניסים קאי כיון דקבוע לי' זמן דמי לפסח דצריך לשחוט בנוב וגבעון ומ"מ נאכל בכל ערי ישראל וכפי סברתי אלו צריכין לבאר בשינוי קמא כמ"ש המהרש"א דר"נ קא מקשה אפי' לר"ש ע"ש ולכאורה אין הבנה לדבריו דהא לר"ש מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל ותוס' כתבו לעיל דמ"ש ביכורים א"כ אמאי צריך ר"נ לומר שביכורים קבוע לה זמן וע"כ צ"ל דר"נ ס"ל כתי' התוס' בזבחים דממטו להו התם אם לא שקבע להם זמן דמי לפסח וק"ל. וזה שכתבו תוס' בשמעתין דצריך קרא על מעשר לבית עולמים היינו לרבה דאליבא דרבה שפיר נוכל לקיים סברא זו ומעתה כיון שמתיישב דברי המהרש"א במה שהקשה ר"נ גאון אין צריך למ"ש מהרש"א בשם רש"י בשם מכילתא בכל מושבותיכם פרט למעשר וחלות תודה ול"ל להמכילתא סברת תוס' כיון דיש לו היתר כר"א לא יוכל ללמוד מעשר מבכל מושבות ע"ש דאיכא למימר ודאי לגבי ביכורים ומעשר נלמד מחד קרא בהא איכא סברת תוס' אבל לחמי תודה ומעשר שפיר נוכל ללמוד ממושבותיכם דלחמי תודה קודם שנשחט הזבח זה כמו זה ודו"ק: אך על הבנין שבניתי יש סתירה דהא יש להקשות במאי דאמר הדר בי' ר"ע הא ממושבותיכם ליכא ילפותא רק בזמן ירושלים כמ"ש תוס' ולא בזמן נוב וגבעון ע"כ אצטריך למדרש מהיקש מצה ומרור אפילו בזמן נוב וגבעון וליכא למפריך תו אפי' ביכורים נמי דאי מרבינן הא מרבינן נמי הא הא תברא סברא זו ממושבותיכם בזמן ירושלים דממעט ביכורים ה"ה לזמן נוב וגבעון וצ"ל דמסדר הש"ס הוכיח לדבריו דע"כ הדר בי' ר"ע דאל"כ תקשו ל"ל ושמרתם תיפוק לי' וכ"ת דס"ל כר"ע עוני כתיב תיפוק לי' ממושבותיכם וכ"ת דלחמי תודה נאכלין בנוב וגבעון מ"מ נלמוד גם מההיקש מצה ומרור מה מרור דליכא לחמי חודה אף מצה ועכצ"ל דהדר ר"ע מההיקש. ואם כדברינו לרבה בלא"ה ליכא למיפרך ל"ל ושמרתם תיפוק לי' ממושבותכם כיון דלא נשחט עליהם הזבח איירי ע"כ צ"ל דהא דקאמר התלמוד הדר בי' ר"ע אינו אלא לר"י א"כ אין מקו' לדברי התוס' דכתבו דהא דמעטינן ממושבותיכ' ביכורים היינו לזמן עולמים דלפי מה שהנחתי והוכחתו צ"ל לר' יוסף כיון דנאכל בנוב וגבעון תו ליכא למעט אפי' בבית עולמים ממושבותיכם כיון דנאכל בזמן נוב וגבעון בכל מושבות ודו"ק. ובשביל זה אני מוכח לחזור מסברא זו ולומר דר"י אפילו אם מסמיך ושמרתם על מושבותיכ' מ"מ מסתבר לאוקמי על לחמי תוד' ממעשר שיכול להיות לו היתר בכל מושבות כדר"א משא"כ לחמי תודה נעשית מתחילה על דבר שאין יכולין לאכול בכל מושבותיכם אם נשחט עליהם הזבח ומה שהקשתי מתחילה מהא דפריך לקמן תיפוק לי' מלחם עוני ויש לישב ע"ד אחר ובצירוף דקדוק דה"ל להקשות בתחלה מבכל מושבותיכם באשר שהיא מוקדם בקרא ועוד שהיא דרשה מוסכם בין לר"ע ובין לר' יוסי הגלילי ואח"כ ה"ל למפרך תיפוק לי' מלחם עוני ואמרתי דבלא"ה לא קשה מידי דה"א דרבה ור' יוסף ניחא להו לפרש מתני' אליבא דרבנן דר"ש דס"ל דביכורים אסורים לאונן א"כ ילפינן ביכורים דאינו יוצא בו מצה מלחם עוני ומצה של מעשר שני אליבייהו יליף מבכל מושבותיכם ואי הוי יליף לחמי תודה ובכל מושבותיכם הו"א בכל מושבותיכם אתי' דוקא ללחמי תודה אבל מע"ש שיכול להיות היתר בכל מושבותיכם אם נטמא כר"א ה"א מצה מצה ריבה. אבל השתא דמשני סבר לה כר"ע דאמר עני כתיב ויוצאין במע"ש פריך שפיר ותיפוק לי' מבכל מושבותיכם והא דמקשה בתחלה ותיפוק לי' מלחם עוני אימא ה"נ מהאי טעמא לא יליף לחמי תודה מלחם עוני דה"א דוקא לחמי תודה אבל מעשר שני כיון דאם נטמא פודין ונאכלות באנינות ה"א מצה מצה ריבה. וי"ל דהכי פרישו דמ"מ ורבנן דס"ל ביכורים אסור לאונן אתי' לחם עוני על מצות הביכורים דמסתבר טפי וע"כ מצות של מעשר שני יליף מבכל מושבותיכם א"כ פריך שפיר מלחם עוני נילף נמי לחמי תודה וביכורים דהאי מנייהו מפקת. וכל זה ניחא לרבנן דר"מ דס"ל ביכורים אסורים לאונן אבל לר"ש דס"ל מותר לאונן אליבא דידי' נוכל לומר דעוני קרינן ואתי' למצה של מעשר שני א"כ לר"ש לא קשה ל"ל קרא יתירא ללחמי תודה ת"ל מלחם עוני אי לא הוי כתיבי' קרא על לחמי תודה ה"א דלחם עוני אתי' ללחמי תודה דוקא אבל מצה של מעשר שני ה"א מצה מצה ריבה. אלא דסתמא דתלמודא פריך לרבנן דר"ש למה לי הני קראי ללחמי תודה ת"ל מלחם עוני ומעתה קשה לי טובא מאי מקשין תוס' בד"ה נאכלין בנוב וגבעון הקשה הר"נ א"כ האיך ממעט ביכורים מבכל מושבותיכם והא ביכורים הוי חובה הקבוע להם זמן א"כ קריבים בנוב וגבעון כמו פסחים שהם קריבין כו' עכ"ל. מאן ס"ל דביכורים מעטינן לי' מבכל מושבותיכם ר"ש דרבנן מפיק להו ביכורים מלחם עיני ומעשר מבכל מושבותיכם ולר"ש שפיר איכא למימר אע"ג דנאכלות בנוב וגבעון כיון דאין נאכלות בכל ערי ישראל בזמן ב"ע לאו בכל מושבותיכם קרינן בי' והא דמשני זאת אמרת חלת תודה נאכלות בכל מושבותיכם לרבנן דר"ש משני לה הכי אבל לר"ש בלא"ה לא קשה מידי ת"ל מבכל מושבותיכם אי לא הוי כתיב קרא על לחמי תודה ה"א בכל מושבותיכם אתי' ללחמי תודה דוקא אבל ביכורים כיון דהוי חובה הקבוע להם זמן ונאכלות בנוב וגבעון נאכל בכל מושבות היא לא מטעינן לי' ולהכי כתיב ושמרתם על לחמי תודה ואתי קרא בכל מושבותיכים על ביכורים אמרינן אע"ג דנאכל בנוב וגבעון מ"מ מעטינן לי' מבכל מושבותיכם ודו"ק. ומפני זה שאין הפ' תוס' כמו שפי' מהרש"א שאזלי בשיטת התוס' בזבחים וכמו שפי' היא אלא דכוונת התוס' להקשות מנא לן דחלות נאכלות בנוב וגבעון ודלא כר"ש אדרבא חלות תודה איכא למימר דאינו נאכלות בנוב וגבעון אלא ביכורים כיון דקבוע להם זמן ואם כן לא קשה ותיפוק לי' דאינן נאכלות בכל מושבותיכם אי לא הוי כתיב ושמרתם הוי אמינא דמושבותיכם אתי' ללחמי תודה אבל ביכורים יש לה היתר בכל מושבות בזמן נוב וגבעון וע"כ כתיב ושמרתם למעט לחמי תודה וע"כ אייתר מושבותיכם למעט ביכורים ודו"ק. וע"פ הנחה זו יש לישב דברי הרמב"ם שפסק בה' חמץ ומצה ביכורים אינו יוצא ידי מצה מדכתיב מושבותיכם ולחמי תודה מדכתיב ושמרתם ע"כ וקשה תיפוק לי' לחמי תודה ממושבותיכם ומה שמשני הגמרא דנאכלות בנוב וגבעון ודאי הקרא אתי לזה אבל למה צריך הרמב"ם לזה מה דהוי הוי ודאי אם נאמר דס"ל להרמב"ם כשיטות תוס' בזבחים כיון דנאכל בנוב וגבעון א"א תו למעט אפי' בזמן בית עולמים ממושבותיכם ניחא אבל לשיטת תוס' דהכא א"א לישב דבריו אמנם לפי הנחה שהנחתי נוכל לישב דבריו ע"פ שיטות תוס' דהכא בשמעתין והיא דקושיית הש"ס תיפוק לי' לחמי תודה ממושבותיכם אינו אזלו אלא אליבא דר"י אבל לרבה כיון דלא נשחט עליהם הזבח איירי ולק"מ וא"כ הרמב"ם פסק כרבה ודו"ק:

תוכן העניינים

מנחת נתנאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה