אור ברסלב

מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל

נדרים

כתובות

דף ב:

בגמ' מי קתני ידות ולא חסורי קמחסרי כתבו התוס' וצ"ע כי מתחלה הי' קשה להגיה ברישא שאין אדם מחסר בריש דבריו ועתה מגי' וכן בר"ן דחק הרבה לישב זה ולא עלתה בידו כרצונו. ונראה לישב ע"פ מה שהקשו תוס' והא דמשני משים דנדר ושבועה גבי הדדי כתובים ואיידי דתני רישא תרתי אע"ג דבנזיר כתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר מ"מ עיקר פרשת נדרים לאו התם כתיב' ע"כ. אמנם נראה אי פתח תנא כל ידות נדרים כנדרים משמע דעיקר התנא אשמועינן דידות נדרים כנדרים והוא נלמוד מלנדור נדר ונזיר איתקש בהך קרא א"כ קשה הי"ל בנזיר לשנות ג"כ כל ידות נדרים כנדרים וכו' ואיידי דתני תרתי הו"ל למתני כולה איברא למאן דאמר דיליף ידות נדרים מכל היוצא מפיו יעשו לק"מ. א"כ מתחלת הסוגי' הקשה לאינך מ"ד דיליף מהיקש' דידות נדרים ונזירות כגופן לכך פריך שפיר לפרש כנויין ברישא וליכא למימר תני ידות ברישא דא"כ תקשי לך בנזיר הו"ל ג"כ ליתני כולהו אבל אחר שפריך אלא למ"ד לשון שבדו להם חכמים מאי איכא למימר שפיר משני תני ידות בריש' כו' יש לומר דהך מ"ד דס"ל דמפיק ידות מכל היוצ' כאית תנא במערב' ודו"ק היטב:

דף ג.

בר"ן ד"ה תני הכי וכבר אמרו וכו' עד וא"ת תינח למאן דגרס שאני בלא יו"ד אבל למאן דגרס שאני ביו"ד קשי' דאי לא הזכיר קונם הוי יד לשבועה ולא לנדר וכו' עכ"ל וצ"ע בש"ע סי' ר"י סעיף א' פסק בפשיטות וז"ל אבל אם אמר שאני אוכל לך לבד ולא מודרני ממך לא הוי יד ע"כ ולדברי הר"ן מ"מ שבועה מיקרי ואסור וצ"ע:

דף ג:

בגמ' אמאי דחיק שמואל לאוקמי מתני' כר"י וכו' תימא אי הוי מוקמי מתנ' כרבנן הל"ל מתני' בתראי בבא מודרני ממך אסור שאני טועם לך שאני אוכל לך אסור כמו בברייתא וצ"ע:

דף ד:

ידות איידי דאתי' מדרשא מפרש להון בריש' נראה דבמידי דאוריית' ליכא למיחש דלמא ישכחנו מה שאין כאן מלתא דאתיא מדרשא חיישינן דלמא מנשא וכן מצאתי בפ"ח א"ח הטעם ק"ו וגז"ש נזקקין לק"ו תחלה:

דף ה:

ברש"י ד"ה אם הוא מחויב וכו' שאם אמר הרי זו עלי חטאת אע"ג דלא הי' מחויב הואיל ואמר טלי דבאין קיימים הקשה בתשובות מ"ע סי' כ"ו והלא מתני' דמגילה ושקלים וסוף פרק שני בחולין הוי תיובתא שאין חטאת באה בנדר ונדבה והניח וצ"ע. ואני אומר דלק"מ דודאי אם אמר הרי זו עלי חטאת כוונתו שהופרש אם יגיע לו איזה חיוב חטאת שיהי' בהמה מקודש מעתה לכפרתו וזה מהני כמ"ש לקמן מעכשיו שלמים ולאחר שלשים עולה משא"כ אם אמר הרי זו לחטאת ולהקריב עתה כמו שאר נדרים מכח דיבור זה אע"ג דלא מחיוב חטאת לזה אין חטאת באה בנדר ונדבה וזה פשוט:

דף ו.

בר"ן ומיהו הראב"ד כתב דאשתו אינו חייבת לנהוג בו נידוי ודייק לה מדבעי לה בפ' אלו מגלחין וכו' ואפשר לדחות ראי' זו וכו' ומשכחת לה לההיא בעי' במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו עכ"ל וקשה לי הא פשיט ר' יוסף שם כל אותן שנים שהי' ישראל במדבר מנודין הי' לשמשי מטותיהן וא"כ דברי הראב"ד שרירין וקיימין מהא דר"י דהא במדבר כולם מנודין הי' וי"ל בדוחק:

דף ח.

בר"ן ד"ה והא דקתני וכו' ולעיל אמרינן בפשיטות מאן תנא דמפליג בין נדר לנדב' עכ"ל לא ניח' לי' לפרש דהך מאן תנא דמדקתני כנדרי רשעים משמע הא כנדבותם אינו נדר כדתני בהדי' בתוספתא דמגופא דמתני' אין הוכחה די"ל מ"ש נדר או נדבה ברשעים אפי' נדבותם נדרי ובכשרים נדרים נדבה מתוך שהיא ברצון גמור וכשר הדבר לעשות וק"ל: ע"ב בר"ן ולעיל אמרינן בפשיטות מאן תנא דשאני לי' בין נדר לנדבה לעיל אמרינן הכי משום דקושטא דמילתא הכי היא עכ"ל. כוונתו דקאמר מאן תנא דשאני לי' בין נדר לנדבה לאו מקשין היא. אלא כל זה אמר התרצן מאן תנא דשאני לי' וכו' אפי' תימא ר"מ היא וא"ת הא קתני כנדבותם נדר משמע דנדר ונדבה חד תני וכו' וכ"מ בכמה מקומות בתלמוד בבבא בתרא וכמה אמר ר' יהודא ד' אמות דכולהו ר' יצחק וק"ל ובמכילת' (דף ע"א) בהר"ן ד"ה מנא הני מילי:

דף ט:

ברש"י ד"ה לפי ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהן עכ"ל משמע דחטאת נזיר נמי מכפר. ובריש מכילתין (דף ד' ע"ב) קאמר חטאת נזיר למאי אתי' וצ"ל דס"ל לרש"י דהך תנא ע"כ ס"ל דחטאת נזיר נמי אתי' לכפרה דאי לא מכפר כלל לא אפשר להני חסידי' להתכפר על ידי חטאת נזיר והא דקאמר אביי שמעון הצדיק ור"א וכו' היינו שמעון הצדיק ומחלקתו וכן משמע כ"פ בש"ס בפ' כל שעה בשיטה דזו"ז גורם עיי"ש ולעיל ס"ל הסוגי' כרבנן דפליגי עליהם דחטאת נזיר אינו מכפר כלל ומכאן יש סתירה למ"ש במ"א סי' א' ס"ק י"א שהשיג על הגאון ר' נפתלי מדברי רש"י שחטאת נזיר הי' מכפרין דו"ק עיי"ש:

שם ע"א:

אמר אביי שמעון הצדיק ור"ש ור"א בן הפקר כולן שיטה אחת הן עיין בספר לח"מ פ"ג מהלכות דעת ובפ"ח א"ח דהלכה זו:

דף י.

בר"ן ד"ה מי שנדר באותו יום וכו' אע"ג דאיכא טובא חד בשבת דהתירא עכ"ל ר"ל דאיכא טובא חד בשבא ראשון של ניסן דשרי דקס"ד דנדר מיום ראשון של ניסן ועבר בנתיים כמה שנים ועמד ביום חד בשבת ראשון של ניסן ולא התפיס אותו יום בנדר בשנה ועכשיו בשנה זו מתפיס יהי' יום זה כחד בשבת ראשון של ניסן אע"ג דאיכא טובא כהנך יום דהתירא ש"מ בעיקרו קא מתפיס וק"ל:

שם בר"ן ד"ה כחלת אהרן וכתרומתו מותר אע"ג דבקריא' שם מחסרי כיון שאינו אסור לכל דבר האסור מקרי ולא נדר ולפי ס"ד דהמקשה כתרומת לחמי תודה אסור הא אותן ד' חלות נמי מותרין לכהן באכילה ואין אסור לכל היינו טעמ' כיון קודם שהופרש חלתו כל הלחמים אסורים אפי' לכהנים משו"ה פריך שפיר ש"מ בעיקרא קא קא מתפיס ושפיר מקרי דבר הנדור על קודם הפרשה משא"כ חלת אהרן ותרומתו קודם הפרשה מקרי דבר האסור וק"ל:

דף יב.

בר"ן במשנה קרבן לא אוכל לך וכו' ואי אמרינן דקרבן יהי' מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל ע"כ ותמוה בעיני הלא מתני' אתי' כר"מ דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן וצ"ל דלר"מ לא דיינינן לי' על שום דיוק אלא על אותו הדיבור שמוציא מפה:

דף טז.

מאי לא הודו לו חכמים ומאי לאו אפי' בקמייתא. ודחי לא בבתרייתא כלומר בבתריית' היא דפליגי רבנן ולא בקמייתא כך גרסא קמייתא בר"ן ונראה בעיני דלהכי ס"ד אפי' בקמייתא דהא אמר יתר על כן משום דבהא אע"ג דשייך לומר לאו כלבא אנא ומשו"ה איכא למימר דבדוקא נדר אפי' הכי אמר ר"א דנדרי זריזין היא ולפום זה מתני' קונם שאינו נהנה לך אם אי אתה נותן לבנך וכו' לא אתי' כר"א והפשטן ידע מפי אמוראים וקבלה בידו דהלכ' כר"א א"כ קשי' הלכתא אהלכתא וע"כ צ"ל דחכמים אפי' בקמייתא פליגי ואתי שפיר דבקמייתא הלכה כראב"י ובבתריתא הלכה כרבנן כסתמא מתני' דקונם דמחלוקת בברייתא וסתים במתני' הלכה כסתם ודחי לי' לא בבתרייתא והא דאמר יתר על כן וסד"א כיון דמייחד ואמר פת חמה וכוס של חמין לאו נדרי זריזין הם ודו"ק:

ד"ה ת"ש דאמר ר' הונא כלומר דהוי ידוע להו דר' הונא אפילו בקמייתא ע"כ ואין משמעות הלשון הש"ס כן דמשמע דלא אתי לפשוט רק הלכתא כמו שאמר מאי הוי עלה ולפי דבריהם בקמייתא ג"כ ופשוט. תו מ"ש הר"ן וכיון דר"ה סתמא קאמר משמע דמתני' קאי שהמשנה הי' שגורה. וקשה לי דא"כ מאי פשיטתא דאיכא למימר דוקא דר"ה בקמייתא אמר הלכה דליכא סברת כלבא אנא או מייחד דבר אבל בבתרייתא הלכה כרבנן וה"פ הברור כפי' האמצעי וק"ל:

דף כד.

בגמרא והא קתני לה גבי טלית וטלית לשרפה קיימי ופי' הר"ן נראה שמפרש האי כמו דייקא נמי דאיירי דאיכא זיקא נפישי וק"ל: ברמב"ם הלכות נדרים פי' י"ב הבעל מפיר שתי נשים כאחת כתב לח"מ דס"ל כרבנן דפליגי אר"י דלא דריש אותה והא דבהלכות סוטה פ"ד פסק דאין משקי' ב' סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותה משמע דדריש אותה. וי"ל דאפי' רבנן דרשו אותה כדאמר בפ"ק דסוטה אלא שלא הי' דורשין אותה אלא משום שלבה גס בהו דת"ק היא ר"ש ורבינו הביא הפסק ולא הביא הטעם ע"כ. אמנם הי' קשה לי מהא דפסק הרמב"ם בהל' מלוה ולוה פ"ז אלמנה בין שהיא עשירה ובין שהיא עני' אין ממשכנין משמע דפסק כר"י דלא דריש טעמא דקרח ועיין שם בלח"מ:

ד"ל ע"א:

בר"ן שירה ט"ו ונהי דתקשי לרבה תרווייהו בקדושת דמים אפשר דדחי' אנפשי' למימר זו ואין צריך לומר זו קתני עכ"ל ופשוט דודאי לבר פד ליכא למימר דלדידי' צריך לאוקמא כשפדאן וחזר וקדשן א"כ ליכא רבותא אם הקדיש בתחילה לשלמים או לעולה דהא לא פקע בכדי וק"ל ודוחק לומר לא זו אף זו קתני לבר פדא ותרווייהו בקדושת דמים וק"ל:

דף כח.

בר"ן ואית דגרסי אי שומעין לי בחירק כלומר אם שומעין לו עכ"ל ונראה שהיא מלשון אין וכן היא באיוב כ"ב אי נקי מתרגמינן דליתא זכאי:

דף לא.

בהרא"ש מפני מה אע"פ שעבירת העונש מפורשת וכו' עכ"ל ובני הבחור ידידי' שיחי' תירץ דעיקר השאלה הי' על שיעבוד מצרים רד"ו שנים בקושי העבודה דאי משום במה אדע לא הוי נגזר על זרעם אך בארץ לא להם כמו שהי' מלידת יצחק עד מיתת יעקב ובניו כמו שכתבו תוס' בפ"ק דשבת (דף י' ע"ב) ד"ה נתגלו ע"ש. והאמת אתו:

דף לב.

בר"ן ולי נראה דה"ק אמאי תיפול הנאה להקדש יתן בעל האבידה שכרי למחזיר וכו' עיין באריכות בפנים ותמה לי טובא דהכא בעל המחזיר גברא יקרנא ואין רוצה לקבל שכרו. וכמו לאידך מ"ד דמתני' בשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דוקא וצ"ע. וי"ל דא"כ המחזיר ובעל אבידה כל אחד רשאי ליקח השכירות אלא שהם גברי יקירי א"כ מאי קמ"ל התנא בזה דאם לא ירצו ליטול שתפול להקדש והרא"ש כתב וליכא למימר נמי דקאי היכי דנכסי בעל אבידה אסורים למחזיר ותפול הנאה להקדש אם אין בעל האבידה רוצה לעכב השכר דהא לא אצטריך למתני דכיון דאין המחזיר יכול ליטול השכר הרי היא של בעל אבידה ואם ירצה יתן כל ממנו להקדש אבל כשאין יכול לעכב השכר הוצרך לפרש מה יעשו עכ"ל. ויש להקשות עליו הא צריכא רבא לאשמועינן דאין המחזיר יכול ליטול השכר דה"א דלא מתהני מחזיר מיני' דבעל אבידה כלל שאותו שכר של בעל בטל כבר הי' מצוי בידו וה"א דלא תפול הנאה להקדש כמ"ש הר"ן שלפי האמת השכר מותר למחזיר ודו"ק:

ועוד קשה לי מהא דע"ז דף י"ג יניח נמצא נהנה לפי' הק' יניח עטרה בראשו נמצא נהנה מן הרוח וכתבו התוס' דהאי שמניחין לו את המכס ונהנה אינו נקרא נהנה מע"ז כיון שהמעות שלו ע"כ והכא בסוגין משמע לכל הפרושים דאם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה והמחזיר גברא יקירנא הבעל אבידה אינו רשאי לעכב השכר והא המעות שלו וליכא למימר דה"ט דהשכר חייב לו מדינא כפועל בטל א"כ התם לגבי מכס נמי צריך ליתן מדינא דדינא דמלכותא דינא לענין מכס כמ"ש לעיל (דף כ"ח) וצ"ע:

דף לד.

בגמרא דייקא נמי דקתני שניתנה ולא קתני שנתנה וכתב הר"ן והרא"ש ורש"י שכך היתה קבלה בידו לקרותו ניתנו בחירק עכ"ל ולא מצינו חבר בש"ס להאי דייקא נמי שהמקשה הקשה בפשיטות דאיירי שהמדיר נתן למודר ומשני דייקא נמי דקרינן בחירק. ובריש כתובות מצינו חבר נשאו לא קתני אלא נישאו. ע"כ נראה לי להגיה והכי גרסינן דקתני שנתנו לו ולא קתני מת או נתנה לו במתנה בלא ש' השימוש אלא ודאי שנתן לה ע"י אחר וקרינן שניתנו בחירק ס"ל כנ"ל ודו"ק:

בגמרא אמר לי' תניתהו מק"ו שנוטלין עליהן שכר למימרא כי הקדש מדלא תני להאביד בשאר גוונא לים המלח ודומה לזה ומכאן יש סתירה לדברי הרא"ש שהקדמנו (בדף ל"ה) בהאי אמאי תיפול הנאה להקדש דלא אצטריך למתני כיון דאין מחזיר יכול ליטול שכר הרי היא של בעל אבידה ואם ירצה יתן כל ממנו להקדש ע"כ ובשמעתין אמרינן דצריכין לאשמועינן דקנמות כהקדש וצריכה רבה היא וצ"ע:

דף לה.

במתני' שאין הערלה קרוי' אלא לשם גוי שנאמר כי כל הגוים ערלים ק"ק לפי מה שכתב הרמב"ם בפי' מהלכות מלכים אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבאו אמר ישמעאל ויצחק שהם חייבים במילה וכו' והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין עלי' ע"כ והלא מקרא מלא כי כל הגוים ערלים ולדידי' הני אומות חייבין במילה. וי"ל כיון דניתנה פריעה בימי יהושע ובאותו שעה נתחדשה הלכה כדתנן מל ולא פרע כאלו לא מל וב' אומות אלו לא ניתנה להם פריעה א"כ אע"ג דמהולי נקראים ערלים כאלו לא מהולי וק"ל:

דף לט:

ואוכל עמו על השלחן וברא"ש ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהידורו מסתמא שונאים זה את זה טפי משני אכסנאים עיין בש"ך יו"ד סי' פ"ח ס"ד שכתב שם דוקא בב"ח כיון דלא בדילי אסור להעלות על השלחן מפני שכל אחד היתר בפני עצמו אבל מותר להעלות בשר נבילה וכתב שם דנדרים כיון שאינו אסור אלא מצד נדרו חשיב כבב"ח והקשה שם מתשובות הרשב"א סימן קע"ז דהגוי הבא עם חמצו לבית ישראל אסור להעלות עמו על השלחן ותירץ כיון דחמץ במשהו רחוק היא שלא יתערב פירור אחד משל עכו"ם ושל ישראל וכו' ולי דבריו תמוהים דא"כ גבי נדרים דחשיב לן כדבר שיל"מ דאפי' באלף לא בטול וא"כ מ"ש גבי נדרים מותר להעלות על השלחן ודוק וצ"ע:

דף מא:

בר"ן ד"ה תנן התם עד ולאו לאחלופי לכתחילה מבעי' לי' עכ"ל. לכאורה נראה לומר היינו בשאר איסורי הנאה אבל בנדר מבעי' לי' לכתחילה כן כתבו תוס' וכן מוכח בשמעתין דאמר רבא דילמא לכתחילה היא דלא אבל דיעבד שפיר דמי' ואינו שכתב הר"ן בפי' כלומר לכתחילה היא דאסור להנות מן החליפין וצ"ל האי דאמר אבל דיעבד שפיר דמי ר"ל אם עבר ונהנה מן החליפין אינו אסור מדרבנן וק"ל:

דף מז.

בר"ן ד"ה קונם יין שאני טועם וכו' דכיון שאמר שאני טועם וכו' ממשמעות לשונו מובן שאסור בנ"ט יין מדאמר שאינו טועם ותמי' לי דא"כ בשמעתין דמדמינן נתינת טעם לדבר היוצא וזה לא לו כמו שפשוט במתני' דאלו דוקא ולא אבעי' לרמי בר חמא רק שאינו טועם דוקא או לא הל"ל דאני טועם דוקא אמתני' קונם יין שאני טועם אסור בנ"ט וברור דבמתני' גרסינן יין זה שאני טועם וכן היא גרסת לפנינו וזה ואלו שווים וצ"ע ואכתי קשה א"כ אמאי לא בעי רמי בר חמי נמי ארישא דמתני קונם יין זה שאני טועם זה דוקא או שאינו טועם דוקא וי"ל ודו"ק:

דף נב:

במשנה גריסין שאני טועם אסור וכו' לשון הרמב"ם דע כי בלשונו כשיתחבר שם האחד עם הרבים ה"ז מורה על הכלל ועל הפלגה בריבוי כגון הבלי הבלים שיר השירים ע"כ:

דף נג:

בגמרא אף אני לא אמרתי אלא בביעור פי' הר"ן לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון שאפשר לאכלו עכשיו ה"ל כדבר שיל"מ ומכאן קשה למאי שהאריך הר"ן לעיל (דף נ"ב) בדברי ר' אלפס והעלה בדבר שיש לו עכשיו היתר כיון שהתירן קרוב אע"ג שהיא מין בשאינו מינו אינם בטלים וע"ש א"כ א"א לומר דהאי דתנן השביעית אוסרות בכ"ש במינו איירי לענין ביעור דא"כ אפילו שלא במינו נמי כיון שיש לה היתר עכשיו וצ"ע ויש לחלק הכא כיון שלאחר זמן בעת הביעור אסור אינו דומה ליש לו מתירין דכותח לעולם בהתירו קיים וק"ל:

דף נח.

מנ"ל דארוס אחרון מפר נדרים שנראה לארוס ראשון אמר שמואל אמר קרא ואם היו תהי' לאיש ונדריה עלי' והרמב"ם כתב שאין ארוס אחרון מיפר בשותפות אב נדרים שנדרה בפני ארוס ראשון אא"כ לא שמע הראשון קודם שמת אבל אם שמע ומת אין האחרון יכול לבטל וכתב עליו הטור סי' רל"ד ולא נהירא קושיתו של הטור מדאמר שמואל דארוס מיפר בשותפות אפי' נדרים שנראה לאריס והטו"ז ס"ק כ"ד השיב דהרמב"ם לא פסק כשמואל בהאי דינא מדאיבעי' לי' בגמ' אי גירושין כהקמה או כשתיקה דמי והביא ראי' ממתני' דאריס אחרון מיפר עם האב ואי אמרינן דגירושין כהקמה דמי היאך מצי אחרון להפר מה דקיים ראשון ודחינן הכי במאי עסקינן שלא שמע הארוס ראשון ואי איתא להא דשמואל דמפרש למתני' כששמע ארום ראשון וודאי איפשוט האבעי' ממתני' אלא ודאי לא קיי"ל כשמואל ע"כ בקיצור ואינו מבין דבריו דא"כ הא דאיבעי' לן במכילתין הני כהני שליחי דרחמנא או דידן וקאי בספיקא וברמב"ם פ"ו מהל' נדרים פסק כר"ה דאמר בקידושין הני כהני שליחי דרחמנא נינהו וא"כ נמי נימא מדלא איפשוט האבעי' מר"ה ש"מ דליתא לדר"ה. ונ"ל לישב דהרמב"ם מפרש האי דאמר שמואל מנ"ל דארוס אחרון מיפר נדרי' שנראה לארוס ראשון היינו בלא שמע אלא דמודר נראה לארוס כיון שנדרה תחתיו וכן ראיתי אפס קצהו בס' לח"מ והוכחה לזה מדאמר שמואל בפשיטות מנ"ל דארוס אחרון מיפר נדרים אפי' שנראה האיכא למימר דמתני' איירי בדלא שמע כמו שהקשה הר"ן ודו"ק:

דף עא.

מ"ט דר"א דאמר קרא כי מתו כל האנשי' והא מיתה דנולד הוא וקשה לי דהא בפירקין אמרינן ר"מ אומר יש דברים שהם כנולד ואינו כנולד ואין חכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאני נושא את פלונית שאבי' רע אמרו לו מת או שעשה תשובה ואמר ר"י דה"ק כבר מת וכבר עשה תשובה וכיון דכבר מת לא דמי לנולד כלל וא"כ לפ"ז קשה מנ"ל לר"א דפותחין בנולד והאי דאמר הקב"ה למשה כי מתו כל האנשים הכי קאמר לי' כבר מתו כל האנשים באותו פעם שנשבע משה ולא דמי לנולד כלל וצ"ע:

סליק סדר נשים בסייעתא דשמיא:

בריך רחמנא דסייען וסליק חלק ראשון בנל"ך ואע"י:

תוכן העניינים

מנחת נתנאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה