מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל
כתובות
דף ב:
בתוס' ד"ה איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין וקשה לר"י דמסיק בפ' מי שאחזו וכו' ואמרינן דג' מיני אונסין הם דאונס דלא שכיחא כלל וכו' עכ"ל ושם בגיטין כתבו עוד בשם ר"י תי' אחר דאפילו הוי הכא אכלו ארי אונס שכיח כמו חלה ומת פ"ש ע"ש ונראה שהשמיטו כאן אותו תירץ במתכוון דאי אפשר לומר כמו שכתבו שם כיון דאסיק אדעתי' דעתו לפוטרו בכל ענין שימות ומתוך חולה זה היא קאמר ולא מחמת חולי זה א"כ ללישנא בתרא דס"ל לרבא יש אונס בגיטין והא דתני' מעכשיו אם לא באתי דהוי גט דלא ניחא לי' דתיפול קמי יבם וא"כ אכלי ארי' אמאי אינו גט הא לא ניחא לי' דתיפול קמי יבם ואסיק אדעתי' ומתוך חולי זה הוא קאמר וע"כ צ"ל דאכלי ארי לא שכיח כלל ולא אסיק אדעתה שירצה שיהי' גט כמו במיתה כמו שכתבו התוס' דה"מ דילמא וא"כ ללישנא בתרא ע"כ צריך לחלק בין אונם חיתה וחולי לאוכלי ארי דשלשה עניני אונס הן א"כ תירצו כמו כן בקצרה ללישנא קמא משא"כ התם בסוגי' דמי שאחזו איכא למימר דקים להו כלישנא קמא דאין אונס בגיטין ולא אמרינן במת דניחא לי' דתיפול קמי יבם שפיר יש לתרץ שם אפי' הוי אכלי ארי אונס שכיח היא כחולי ומיתה פריך שפיר ודוק:
דף ג.
בתוס' ד"ה בועל בעילת מצוה ופורש קודם שנקבר המת וכו' ודייק לה מכל אותן הימים עכ"ל כוונתם דדייק בסמוך דאפי' בעילת מצוה אסור לאחר שיקבר מדקתני כל אותן הימים וכן פי' מהרש"א. ומקשין העולם א"כ מה שכתבו התוס' בסמוך אבל מהוא ישן בין אנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעל אשתו ישינה עמו כדאמר ר' יוסף בסמוך הל"ל לתוס' לפרש בקיצור דמכל אותן ימים דייק שפיר דבועל בעילת מצוה היא קודם שיקבר ובעילה זו ע"כ אסור משום אבילות ש"מ דדבר שבצנעה נוהג וישבתי עפ"י מ"ש הנקודת הכסף בשם הרי"ץ גיאות כדי לדחות מעליו שבעה ימי אבילות צריך דוקא להכניס את החתן לחופה ובעילת מצוה שהשמחה בשלימות ומשו"ה נוהג שבעה ימי משתה בתחילה אבל בחופה לחוד אינו בכח לדחות ימי האבילות כיון דהמת הי' בתחילה קודם הכנסת כלה לחופה ע"ש וא"כ אי אפשר לפרש דמכל אותן ימים דייק דבועל בעילת מצוה קודם שיקבור היא א"כ ש"מ דדברים שבצנעה נוהג ה"א לעולם דברים שבצנעה מותר ובועל בעולת מצוה היינו כדי לדחות מעליו שבעה ימי אבילות ולנהוג ברישא ו' נמי משתה והאי דלא דייקי תוס' מזה דבועל בעילת מצוה קודם שיקבור דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה לאחר שיקבור וחופה לבד יש כח לדחות ימי אבילות ולנהוג בתחילה ז' ימי משתה ודוק:
ע"ב בגמרא א ואלו גבי אבילות תניא אע"פ וכו' באמת אמרו מוזגות לו את הכוס ומצעת לו את המיטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו וכתב מהרש"א מכאן קשה למאי שכתב הראב"ד דבאבילות דהכא אע"ג דיחוד אסור מזיגת הכוס מ"מ שרי א"כ מאי פריך למימרא דאבילות קילא לי' והתניא מוזגת את הכום אע"ג דמזיגת הכוס שרי יחיד אסור והניח בצ"ע וביותר יש להקשות מ"ש הרא"ש שם במס' נדה בהלכות נדה בקצרה דהא דשרי רבנן יחוד בעריות נדה יותר משאר עריות היינו טעמא דהוי דבר שאי אפשר ואסמכינו אקרא סוגה בשושנים משו"ה הצריכו חכמים להרחיקו אותו ממזיגת הכוס ורחיצה ודומיהן אפילו להושיט מידו לידה ע"ש באריכות. א"כ מאי פריך מנדה כיון דהתירו יחוד משו"ה אסרו שאר קריבות אבל באבילות שהיא דבר שאינו שכיח הניחו באיסור יחוד כשאר עריות ולא הוציא מהכלל ולא צריכא להרחיק משאר הרחקות משו"ה מוזגות לו את הכוס וע"ק אמאי לא פריך בלאו מילתא דר"י הברייתות אהדדי וישבתי הכל דאי לאו דר"י ל"ק הברייתות אהדדי כדאמרן אף דאסרינן יחוד שאר קריבות מותר אבל ר"י דדחיק לפרש הברייתות דקתני וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעיל אבל בבעיל אשתו ישינה עמו צ"ל מי הכניסו לדוחק זה ופשוט דבעי לתרץ הבני ישיבה שאמרו ומסייע לי' לר' יוחנן דדברים שבצינעה נהוג מנ"ל אימא דמשו"ה אסרו יחוד משום נידות אע"כ צ"ל דס"ל כיון דבעיל אשתו ישנה עמו אלא ע"ז יש להקשות אימא משו"ה מסייע לי' דטעמא הוי משום אבילות דאי משום נדה א"כ בודאי מן הסברא אסרינן נמי בהך נדות משום דם בתולים מזיגות הכוס כמו בנדה ממש משום לא פליג וא"כ אמאי לא תני נמי בהך ברייתא שכל אותן הימים אסור ביחוד ומזיגת הכוס אלא ע"כ צ"ל דס"ל לר"י כיון דיחוד אסור מזוגת הכוס לא כ"ש כסברת מהרש"א וע"ז פריך שפיר הא גבי אבילות אסרינן יחוד ושרינן מזיגת הכוס ודיק ועל זה משני ל"ק כאן באבילות דידי' כאן באבילת דידה וא"כ למימר לעולם כסברת הראב"ד וכ"ת א"כ מנ"ל לר' יוסף דבאשה חדשה כיון דבעיל ישינה עמו דהא שפיר מסייע לי' כדאמרן. לק"מ דהא צריכין לדקדק למאי דמחלק בין אבילות דידי' לאבילות דידה ולא שאני לי' בין אבילות דהכא לבין אבילות דעלמא א"כ למה תני באמת איסור יקוד באבילות דהכא ה"ל למתני' איסור יחוד באבילות דעלמא וכ"ש הכא וליכא למימר דתנא הכא לאשמועינן דדבר שבצנעה נוהג מ"מ ה"ל למתני איסור יחוד מאבילות דעלמא ואפי' בשבת ש"מ דאיסור תשמיש נוהג בשבת דימי אבילות ואין לומר דאתי לאשמועינן דאפי' בעילת מצוה אסור מדקתני כל אותן הימים ש"מ בועל בעילת מצוה קודם שיקבר היא דהא כך אמרנו ועניני דמהא ליכא למשמע מיני' דאכ"ל דמשו"ה בועל בעילת מצוה קודם שיקבר כדי שיחול שבעה ימי משתה קודם שבעה ימי אבילות ונפ"מ היכא דהוי כבר חופה ואח"כ מת אביו של חתן או אמה של כלה דחופה לחוד סגי לדחות ימי אבילות כמ"ש בעל נקודות הכסף בשם הרי"ץ גיאות איכא למימר דמותר לבעול בעילת מצוה אפי' לאחר קבורה אלא ע"כ צ"ל דאי תני בעלמא ה"א דשרי הכא למשנה אחרונה משום דם בתולים ובאיסור נדה כיון דחמיר בבעיל ישינה אשתו עמו א"כ ש"מ מילתא דר"י ומהכא היא דקי"ל וא"ל אכתי מנ"ל לר"י הא כיון דס"ל כסברת הראב"ד א"כ הברייתות לק"מ אהדדי ולא צריכא לחלק בין אבילות דידי' לאבילות דידה וי"ל דמ"מ הי' קשה אמאי תני איסור יחוד באבילות דהכא ולא באבילות דעלמא וא"ת פשיטא קשה למ"ל לר' יוסף לחלק בין אבילות דידי' לדידה הא ע"כ מוכח מילתא דר"י מדתני איסור יחוד באבילות דהכא וכדאמרן וי"ל דלא הי' מספיק במילתא דר"י ומ"מ הי' קשה אמאי תני האיסור יחיד באבילות דהכא והיתר מזיגת הכוס באבילת דעלמא או ה"ל למתני האיסור וההיתר באבילות דהכא או באבילות דעלמא אלא וודאי ע"כ הי' צריכין לומר מסברא לחלק בין אבילות דהכא לאבילות דעלמא וא"כ עדיין הי' קשה על ר"י מנ"ל דבבעיל אשתו ישינה עמו ומשו"ה משני דיש לחלק בין אבילות דידי' לאבילות דידה ואין חילוק בין אבילות דהכא ובין אבילות דעלמא מדתני האיסור באבילות דידי' וההיתר באבילות דידה ודו"ק:
ומעתה נסתלק קושיית מהרש"א על הראב"ד ודו"ק אלא שעדיין י"ל דקושיית מהרש"א במקומו עומדות וליכא למימר דר"י הוכיח דבריו מדלא תני איסור יחוד גבי אבילות דעלמא אימא משו"ה תני דוקא באבילות דהכא כיון דאקילי רבנן אתי לזולזילי ומאי קילא דאינו נוהג גיהץ ותספורת כל ז' ימי משתה כדכתיב מלך ביפיו תחזנה כמ"ש הרא"ש והר"ן אבל באבילות דעלמא אפי' באבילות דידי' מותר ביחוד וא"ת א"כ אמאי צריך לחלק בין אבילות דידי' לאבילות דידה ה"ל לחלק בין אבילות דהכא לאבילות דעלמא ואין חילוק בין אבילות דידי' לדידה וי"ל דא"כ הי' קשה הא דתני בסיפא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ופי' הרא"ש כשאירע לה אבילות בתוך שלשים יום אפי' בתוך ז' ימי אבילות אין מונעין תכשיטין ממנה א"כ אקולי בה רבנן ואמאי לא תני בסיפא דאותן הימים היא ישן בין האנשים משו"ה צריכין לחלק דבאבילות דידה אפי' באבילות דהכא מותר ביחוד משו"ה מותר ביחוד בסיפא דאבילות דידה היא ודו"ק:
אלא דלפ"ז אידך קושיית מהרש"א במקומו עומדות בד"ה ומי שאני בין וכו' תימא דבלאו מלתא דר"י ה"ל למפרך וכו' עכ"ל הל"ל דבלא ר"י לא מחלקינן בין אבילות דידי' לדידה ולא אצטריך למתני' איסור היחוד ומה שתירץ המהרש"א בזה דא"כ ה"ל למפרך בברייתא דלעיל דקתני בה תרווייהו ולא מפליג בין אבילות דידי' לאבילות דידה ע"ש אין מקום לתירץ זה דהא לפי מה שאמרנו שפיר מפליג בברייתא בין אבילות דידי' לאבילות דידה דקתני בסיפא אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ולא קתני היא ישן בין הנשים אלא ע"כ צ"ל דסבירא לי' דאין צריך למתני בסיפא דסמך ארישא דקתני אמה של כלה היא ישנה בין הנשים וא"כ אכתי קושיא ראשונה על מהרש"א קיימת וליכא למימר כדאמרן הא דקתני דוקא איסור יחוד באבילות דהכא משום דאקולי בה רבנן לענין גיהוץ ותספורות א"כ קשה מי הכריחו לחלק בין אבילות דידי' לדידה ואין לומר א"כ בסיפא דקתני אין מונעין תכשיטין נמי ה"ל לאסור ביחוד אימא באמת אסור ביחוד וסמוך בזה ארישא דקתני אאמה של כלה היא ישן בין הנשים ודו"ק היטב:
דף ד.
ובפ' אלו נערות דף ל"ו ע"א: בתוס' ד"ה הדר בי' רבא מהאי אבל מהא לא בעי למימר דהדר וכו' וא"ת מנ"ל וכו' נאמר שחזר בו ממה שאמר לא הכיר בה לר"מ מאתים אלא נפרש לא הכיר בה מנה וכו' וי"ל כדפי' הקונטרס לעיל וכו' עכ"ל. ויש לתמוה אמאי העמידו דבריהם הכא הל"ל להקשות תיכף אדברי רבא דאמר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה לר"מ מאתיים ולרבנן לא כלום ולא הכיר נאמר לר"מ לא הכיר בה מנה כדי שלא יהי' פלוגתא רחוקה וע"כ צ"ל כפי' רש"י דאין זה סברא דאי חשיב מקח טעות לא יהי' כלום ואי לאו מקח טעות היא למה לא יהי' לה מאתים א"כ ארבא בתר דהדר נמי ל"ק כתירוצם ואמרתי לישב זה ע"פ מה שהקשתי שאין מקום לקושיית תוס' לומר לר"מ לא הכיר בה מנה דרבא ידע מהך ברייתא דלקמן דקתני החרשת והשוטה אין להם טענת בתולים וכמו שפי' ר"י לקמן לפי שבחזקת מוכת עץ היא דחבוטא מחבטן הא מ"מ יש להם טענות בתולים במנה שני' אלא ע"כ לר"מ בלא הכיר בה מאתיים ואתי' ברייתא כר"מ משי"ה אין אין להם טענות בתולים דבחזקת מוכת עץ היא ויש לדחות דאיכא למימר מכח סברת חביטו מחבט אמרינן בחזקת מוכת עץ נשאת והוי כמו הכיר בה דלר"מ אית לה מאתים:
אמנם יש לאלקי מילין דאיכא למימר דרבא ידע מאידך ברייתא דקתני החרשת והשוטה יש להם טענות בתילים וא"כ קשה הברייתות אהדדי ולא ניחא לי' בשינוי' דר' ששת הא ר"ג והא ר"י דא"כ צ"ל דלר"י, לא ס"ל הך סברא דחבוטי מחבט ור"ג אית לי' הך סברא ופליגי במציאות וזה דוחק גדול וע"כ צ"ל כתירץ הרשב"א הא דקתני אין להם טענת בתולים כר"מ דאמר בהכיר בה מאתים והא דקתני יש להם טענות בתולים כרבנן דאמרו כתובתן מנה וקשה הא לא הוי דומיא דאיילונית ומשו"ה הוכיח רבא לומר דלר"מ בלא הכיר מאתים ולרבנן לא כלום וא"כ ל"ק הברייתות דיש לתרץ הא ר"מ והא רבנן דבלא הכיר לא כלום כמו באיילונית וא"כ קידם חזרה דאמר רבא לר"מ מאתים ולרבנן לא כלום ל"ק קושיית רש"י דנאמר לר"מ לא הכיר בה מנה ויש לתרץ כמו שאמרנו אבל השתא בתר דהדר רבא ואמר לרבנן לא הכיר בה מנה וכינסה בחזקת בתולה ונמצא בעילה לית לה ולא כלום א"כ אף אם תאמר דלר"מ מאתים בלא הכיר בה והך ברייתא דקתני יש להם טענות בתולים אתי' כרבנן עדיין קשה הא לא הוי דומיא דאיילונית וע"כ צ"ל דלא חש להאי דומיא א"כ קשה נאמר לר"מ בלא הכיר בה מנה והברייתות יש לאוקמיא מכח סברת חבוטי מחבט הוי כמו הכיר בה והא כר"מ והא כרבנן דאמרי בהכיר בה מנה ודו"ק:
ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהוכיחו התוס' בתחילה דלא הדר מהאי דלעיל ובתר הכי סמכו קושיית וא"ח. נאמר לר"מ דבלא הכיר בה מנה משום דאם הו"א כפי' דרבא חזר מתרווייהו וס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעילה ובלא הכיר בה דאית לה מנה כמו כן אין מקום לקושייתו כמו כמו שאמרנו דרבא הוכרח לומר בלא הכיר בה לר"מ מאתים כדי לתרץ הברייתות אהדדי ואי הוי מוקמינן הברייתא בהכיר בה אם כן הא דקתני יש להם טענות בתולים לא הוי דומיא דאיילונית דאם ר"מ סבר לי' בלא הכיר בה מנה ע"כ סבר לי' לרבנן בלא הכיר לא כלום דא"כ קשה מתניתין דלקמן היא אומרת מוכת עץ אני והיא אומר דרוסת איש את וטענתייהו במאי אע"כ לרבנן לא כלום דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעילה לית לה ולא כלום א"כ אי איירי בהכיר בה דלרבנן אית לה מנה לא הוי דומיא לאיילונית משו"ה מפרש רבא דלר"מ בלא הכיר בה מאתים ולרבנן בלא הכיר בה מנה וכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעילה נמי אית לה מנה הוי שפיר דומיא דאיילונית ומ"ה הקדימו בדבריהם דרבא לא חזר מהאי דלעיל וכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעילה לית לה כלום דמקח טעות לגמרי משמע ובלא הכיר בה לרבנן אית לה מנה א"כ עדיין השתא לא הוה דומיא דאיילונית אלא שמע מיני' דלא חש רבא להך סברא ומעתה הקשו שפיר ואם תאמר וכו' נאמר לר"מ בלא הכיר בה מנה ודו"ק: תוס' בא"ד וא"ת נאמר וכו' אלא נפרש לא הכיר בה מנה לר"מ עכ"ל יש לדקדק היאך ס"ד למימר אם כן הוי פליגי ר"מ ורבנן בתרתי בהכיר לר"מ מאתים ולרבנן מנה ובלא הכיר לר"מ מנה ולרבנן ולא כלים א"כ במתני' לא פליג ר"מ ורבנן במאתים ומנה והוא בהכיר בה אבל בלא הכיר בה לא מצינו בשום דוכתא דפליגי ר"מ ורבנן הוה לי' לתנא לאשמועינן פלוגתא דר"מ ורבנן בלא הכיר בה. אלא וודאי בלא הכיר בה ס"ל לר"מ מאתים ורבנן מנה ומתניתין סתמא קתני בין הכיר בה בין לא הכיר לר"מ מאתים ולחכמים מנה גם למימרא דרבא קודם חזרה בלא הכיר ס"ל לרבנן דלית לי' ולא כלום ולר"מ מאתים צריך לאשמועינן פלוגתתם בלא הכיר בה דזה ידעינן מן הסברא כיון דלר"מ בהכיר מאתים דדמי לבוגרת אם כן היא הדין בלא הכיר בה ורבנן דס"ל במנה דדמי' לבעילה א"כ בלא הכיר בה לית לה ולא כלום דדמי' לכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעילה א"כ ליכא למימר דס"ל לר"מ בלא הכיר בה מנה ולרבנן ולא כלום ודאי ה"ל לתנא לאשמועינן בשום דוכתא פלוגתא ר"מ ורבנן דהא בלא הכיר בה ס"ל לר"מ מנה ובהכיר מאתים וזה לא ידעינן מן הסברא שיש לומר שקושית תוס' אזלא דהא וודאי לרבנן ידעינן בלא הכיר בה ולא כלום דדמיא לכנסה בחזקת בתולה ונמצא בעילה וממילא נשמע לר"מ דבלא הכיר מנה דאי לר"מ מאתים הוי פלוגתא רחוקה. אמנם עדיין במקומי אני עומד שאין מקום לקושיית תוס' דניחא לי' לרבא לאוקמי פלוגתא דר"מ ורבנן בין הכיר ובין לא הכיר לר"מ מאתים ולרבנן מנה ומתני' איירי בין בהכיר ובין בלא הכיר אבל אם נאמר לר"מ מנה ולרבנן לא כלום ה"ל לתנא לאשמועינן בשום דוכת' פלוגתתן בלא הכיר וכ"ת ידעינן מסברא הא אפשר לומר לרבנן אע"ג דלענין הכיר מדמה לבעילה בלא הכיר לא הוי כמקח טעות כמ"ש התוס' סברא זו למסקנא וא"ת א"כ לרבא קודם חזרה נמי קשה הל"ל לאשמועינן פלוגתתן בלא הכיר דהא לפי מה שתרצתי אמאי לא הק' תוס' קושיתו וא"ת ארבא קודם חזרה משום דידע מהך ברייתא דלקמן דקושיא אהדדי וצריך לשנויי' הא ר"מ והא רבנו א"כ לדידי' שפיר ידעינן הפלוגתא דלר"מ מאתים ולרבנן ולא כלום מדקתני דומיא דאיילונית וא"כ קשה ממ"נ קיצור או סתירה בדברי תוס' ודו"ק: מנחת נתנאל על כתובות דף לו/א:
בתוס' ד"ה החרשת והשוטה וקשה לר"י וכו' ולר"י נראה לפרש הכי דאין להם טענות בתולים ולפי שבחזקת מוכת עץ היא ואע"ג דלכלהו נמי חביטא מחבטן וכו' אבל הני הנך חרשות דלא מצי אמרו בחזקת מוכת עץ נשאת עכ"ל. והנה הרב מהרש"א דחק בזה לתרץ לפי' ר"י קושיתו הא איתרע חזקה ועוד מקשין העולם כיון דת"ק נמי ס"ל הך סברא דחבוטי מחבט אמאי יש להסומא טענת בתולים וביותר קשה דה"ל לתוס' לפרש הסוגי' דלפי' ר"י הא דמשני ר' ששת הא ר"ג והא ר"י היינו פלוגתתן בהיא אומרת מוכת עץ אני והוא אמר לא כי דרוסה איש את ולא ה"ל למסתם דבריהם ע"כ הנראה בכוונת תוס' דודאי היא דמשני ר' ששת הא ר"ג והא ר"י היינו במאי דפליגי במשארסתני נאנסתי כמו שפי' רש"י אלא שחדשו דבחרשת ושוטה בחזקת מוכת עץ נינהו וכיון שכן אין מקום לקושיתו לפי' רש"י דהיכי טעינן לה הכי מספק דחזקת גופה אתרע כיון דהחרשת והשוטה י"ל שהיא מוכת עץ וא"כ משו"ה אין לה טענת בתולים משום ס"ס שמא מוכת עץ היא ואת"ל דלא מוכת עץ ובס"ס לא מפסדת כתובת' ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקתו דס"ס אלימא מחזקת ממון כמ"ש התוס' בפ' קמא (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למותב לה. והשתא אתי שפיר דבסומא ס"ל לת"ק דיש להם טענות בתולים דלא הוי אלא חד ספיקא משא"כ בחרשת ושוטה הוי ס"ס ומעתה ניחא מאוד הא דסתמי דבריהם ולא פרישו דהא ר"ג והא ר"י לענין פלוגתא דמוכת עץ דתוס' דהכא אזלי בשיטת תוס' לשינוי קמא בדיבור הנזכר דמשמע שם דר"י נמי ס"ל הך סברא דחבוטי מחבט ומ"מ ס"ל ר"י דאינה נאמנת אע"ג דהוי ס"ם ספק מוכת עץ ואת"ל דדרוסת איש אימור תחתיו נאנסה דספק באונס לא חשיב ספק דאימר קודם נתארסה נאנסה וכוונתם נגד ספק דאונס יש שתי ספיקות להפסיד כתובתה אימר ברצון אימר אינו תחתיו משא"כ הכא בחרשת ושוטה הוי ספק דאונס ספק גמור דה"א אין רצון בחרשת ושוטה ואנן טעינן להו שלא להפסיד כתובתן מטעם ס"ס חדא שמא מוכת עץ היא ואת"ל לאו מוכת עץ שמא לאחר אירוסין נאנסה ודו"ק. וכיון שזכינו לדין ק' ראשונה במקומה עומדת אמאי לא הקשו תוס' לר"מ נאמר בלא הכיר בה מנה אדרבא קודם חזרה ומה שענינו ואמרנו דהוי קשה לי' לרבא הברייתות אהדדי לא ניחא לי' לשנוי' הא ר"ג והא ר"י לענין מוכת עץ דא"כ צ"ל דלא ס"ל לר"י הך סברא דחבוטי ופליגי במציאות וזה דוחק אבל השתא לפי מה שפרשתי כוונת תוס' אמרינן דבין ר"ג ובין ר"י כלהו ס"ל חבוטי מחבט אלא הא ר"ג ס"ל במשארסתני נאנסתי נאמנת הוי לידי' ס"ס ולר"י דאמר לא מפ' אנו חיין לא הוי ס"ס א"כ הברייתא נוכל לתרץ הא ר"ג והא ר"י ודו"ק:
ברמב"ם פי"א מהל' אשות אבל חרשת ושוטה לא תיקנו לה רבנן כתובה וכו'. והיא תלמוד ערוך ביבמות (דף קי"ג ע"א) ומקשה בס' לח"מ דהיא נגד ש"ס דכתובות דפריך ברייתות אהדדי דקתני חרשות ושוטה יש להם טענת בתולים ובאינך תני דאין להם טענת בתולים ומשני הא ר"ג והא ר"י דמשמע דלענין להפסיד כתובתה איירי דומיא דפלוגתא דר"ג ור"י וכמו בכלהו הש"ס בטענת בתולים קאי לענין ממון להפסיד כתובתה והניח בצ"ע וכן בספר בית שמואל וישבתי עפ"י האמת דהנך ברייתות איירי שהי' חרשת ושוטה ונתפקחו ונשתפו בשעת אירוסין דיש להם כתובה וק"ל אבל לפי מה שכתבתי בהבנת תוס' ע"כ צ"ל דהיתה שוטה וחרשת אפי' בשעת אירוסין דאלת"ה לא הוי ס"ס דספק אונס לא חשוב ספק דנגד ספק אונס יש ס"ס אימא ברצון ואימא אינו תחתיו וזה דוחק לומר שהיתה בשעת אירוסין שוטות אלא דביום חופתן נתפקחו מ"מ אני במקומי עומד דיש לומר דאיירי הנך ברייתות בחרשת ושוטה כשכתב לה כתובה אלא שהרב בעל לח"מ מיאן בזה דהרמב"ם כתב באותו פרק כל מי שאין לה כתובה מתקנת חכמים אע"פ שכתב לה לית לה טענות בתולים וע"כ צ"ל לשיטות הרמב"ם כמו שכתבתי דאיירי בחרשת ונתפקחה אבל לפי' תוס' שפיר יש לנו לאוקמי הנך ברייתות בדכתב לה ודו"ק: בא"ד והרשב"א הקשה לפי' ר"י אמאי לא משני הא דקתני אין להם טענת בתולים כדר"מ והא דקתני יש להם טענת בתולים כרבנן עכ"ל וקשה הא מ"מ לענין קנס לא סגי בהאי תירוצא ואין לחלק בין קנם לטענת בתולים כמו שחילק במהרש"ל ע"ש הא לפי גירסת רוב ספרים פריך מקנס אטענת בתולים ולא ניחא לי' לחלק א"כ הכי נמי יש לתרץ קושיית הרשב"א דרב ששת לא ניחא לי' לחלק בין קנס לטענת בתולים ומשו"ה הוכרח לאוקמי הא כר"ג הא ר"י ע"כ קושית מהרש"א בתוספת ביאור קצת. ונ"ל ליישב קושית מהרש"א דוודאי יש לחלק בין קנס לטענת בתולים כסברת מהרש"ל ולפי גירסת רוב ספרים הכי פירושו דבריטב"א כתיבת יד כתב הא דקתני יש להם קנס היינו קונסין אותה להפסיד כתובתה וא"כ י"ל שפריך שפיר אלא שיש לבעל דין לחלוק מנ"ל להקשות אימא הא דקתני יש להם קנס היינו קנס של חמשים כסף כחו בכולו הש"ס ומנ"ל למיפרך בפירוש דחוק. ואמינא דהוכחת המקשן ע"כ קנס להפסיד כתובתה הוא דהא באידך ברייתא קתני חרשת ושוטה אין להם טענת בתולים מטעם שמחזיקין אותה בטענת מוכת עץ א"כ נשמע מן הדא דמוכת עץ יש להם קנס א"כ אמאי קתני חרשת ושוטה יש להם קנס ה"ל למיתני רבותא יותר מוכת עץ יש להם קנס א"כ פשיטא דחרשת ושוטה יש להם אלא ע"כ דהא קנס איירי בקנס כתובתה משו"ה לא תני מוכת עץ א"כ פריך שפיר דבאידך ברייתא תני דאין להם טענת בתולים. כל זה לפי' ר"י אבל לפי' רש"י א"א לקיים רוב גירסת הספרים ומנ"ל להקשות אימא קנס ממש הוא והא דלא תני מוכת עץ דמוכת עץ אין להם קנס וחרשת ושוטה לא מחזקינן כמוכת עץ והא דאין להם טענת בתולים דטעינן להן שמא לאחר אירוסין נאנסה ודו"ק ורבים חתרו בדיבור זה וילאו למצוא פתח וד' האיר עיני:
דף יא:
בתוס' ד"ה ואין אוסרין על היחוד תימא לרשב"א דלזעירי נמי דאמר נסתרה איירי דאמרה נבעלתי וכו' ע"כ וראיתי להקשות בספר מגיני שלמה לפי מה שכתב בתשובת תרומת הדשן בכתבים סי' רכ"ב דרב דאמר אין אוסרין מיירי אפי' היא אומרת טמאה אני מדלא מפליג רב בין אוסרין לאוסרין רק בין מלקין לאוסרין וא"כ מאי תימא לרשב"א דהא רב נמי איירי באומרת טמאה אני והא ליכא לתרוצי דקושיית הרשב"א מנ"ל להקשות דהא י"ל דרב מודה באומרת טמאה דאוסרין דהא הרב הנזכר הוכיח מדברי רב מדלא מפליג בין אוסרין דמיירי אף במודה ע"כ. ואני אומר גברא קחזינא הכא לא תיובתא דהא הרב בסי' הנזכר סיים בדבריו וכי תימא כולה ביחוד קמפלגי ולא ביחוד בהדי טמאה אני ודאי אי הוי מלקין נמי בא"א הוי שפיר לפליגי הכי אע"ג דמלקין על היחוד לחוד אפ"ה אין אוסרין עלה אבל כיון דמלקות בא"א ליכא הוי ניחא טפי לפליגי בא"א כולה ונימא הכי דאע"ג דיחוד בהדי טמאה אני אוסרין עלה ביחוד לחוד לא אסרינן וק"ל: והנה כל זה לפי מה דמשני מעלה עשו ביוחסין ורב דאמר אין אוסרין על היחוד איירי בא"א ודאי קשה הו"ל לחלק בין אוסרין לאוסרין אבל לפי ס"ד דהמקשן דרב כולי בפנוי' מיירי א"כ תו לא קשה הו"ל לרב לפליגי בין אוסרין לאוסרין דכולה ביחוד קמפלגי ובפני' וא"כ ודאי יפה ושפיר תימא לרשב"א מנ"ל למקשן דרב מיירי במודה ודו"ק:
דף טז.
בגמ' ודקארי לה מה קארי לה הא ברי וברי הוא וקשה לי מאי פריך דס"ד דהמקשן הי' דר"ג דהתם נמי איירי בברי וברי כמו שצריכין אנו לומר כך בפ"ק (דף י"א ע"ב) לרמי בר חמא דאמר בלא הכיר בה בין לרבנן ובין לר"מ לא כלום א"כ תקשי לי' מתני' דהיא אמרת מוכת עז הוא כדמותיב ליה רב נחמן אע"כ דהוא מפרש המתני' בהכיר בה דהיינו שהיא אומרת מוכת עץ אני וכך התניתי עמך והוא אומר לא כי לא התננתי עמך כ"א דרוסת איש אתה ורב נחמן דמותיב לי' לא ניחא לי' לאוקמי מתני' בכה"ג דא"כ הוי ברי וברי וכמו שפירש הרא"ה עכ"פ נוכל לומר דס"ד דמקשן הי' כסברת רמי בר חמא דר"ג פליג אפי' בברי וברי ומשו"ה פריך שפיר ר"ג אהדדי. ונראה ליישב עם מה שהקשתי עוד מאי פריך לימא מתני' דלא כר"ג דאי כר"ג הא אמר איהי מהימנא עד כאן לא קאמר התם שהיא נאמנת אלא משום מיגו דאיבעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך אבל הכא לית לה מיגו וליכא למימר דפריך לי' מר"ג דמדברת ומעוברת דהתם לית לה מיגו שאני התם דהיא נאמנת דאוקמי אחזקת כשרות לכהונה משא"כ הכא נגד חזקת הגוף אית לי' לבעל חזקת ממון אע"כ צ"ל דקושייתו הוא לר"ג דהיא אומרת מוכת עץ אני דלית לה מיגו ויש לבעל חזקת ממון מ"מ ס"ל לר"ג דנאמנת וכל זה ניחא אי מתניתין איירי בלא הכיר בה אבל אם מפרשינן להמתניתין בהיא אומרת מוכת עץ אני והתניתי עמך א"כ כה"ג לדידה נמי אית לה מיגו דהא לפי דבריה השתא צריכה להעיז פניה שהוא טוען נגדה ל"א כי לא התנתה עמי ומיגו היה יכולה לטעון טענה שאינה מעיזה נגדו שהיא יכולה לומר מוכת עץ אני תחתיך והשתא ה"ק דקארי לה מה קארי לה הא ברי וברי הוא ואת"ל דס"ל דר"ג פליג אפי' בברי וברי אמאי תני בכולה מתני' פלוגתא בברי ושמא הא מתני' דמוכת עץ לרבותא דר"ג הוא ה"ל למתני' רבותא טפי אפי' בברי וברי אע"כ צ"ל דמתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני תפרש לה בהכיר בה ובברי וברי א"כ פשיטא דקארי לה מאי קארי לה אימא הא דקאמר ר"ג נאמנת היינו משום דיש לה מיגו דאי בעי ומוקמת לה מתניתין דמוכת עץ בברי וברי לדידה נמי יש לה מיגו וכדאמרן א"כ קשה ממ"נ ודקארי לה וכו' ודו"ק:
בתוס' ד"ה דאי ר' גמליאל נראה דלמ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום פריך וכו' עכ"ל וקשה לפי מה שסבר הרי"ף והרא"ש לקמן בפ' הכותב ובפ' קמא דבבא מציעא דאפילו לר"י דס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין כתובה אי לא נקיט כתובה יש ריעותא לפנינו ונאמין לו אי טעון ואמר פרעתי א"כ לדידהו קו' תוס' במקומו עומדת דנאמן הבעל הכא לר"ג דיש לו מיגו דאי בעי אמר פרעתי וצ"ע:
ברש"י ד"ה אי אמרת בשלמא וכו' היינו דשייך למתני בהדי' ר"י מודה לר"ג וכו' דאע"ג דפליגי וכו' דאע"ג דאיכא למימר מיגו וכו' מודינא בהאי מיגו דאי בעי שתיק וכו' עכ"ל וע"ז הקשו תוס' דלא הל"ל אמיגו קאי דעד השתא לפי' הקונטרס אמיגו קאי ע"כ ובאמת קשה מי הכריח לזה הל"ל לפרש דר"י מודה לר"ג אע"ג דפליגי בפ"ק גבי משארסתני נאנסתי דאינה נאמנת אע"ג דהיא טוענת ברי ועדיפא שמא דידי' עם חזקת ממון מודינא הכא באומר שדה זו דבטענת ברי דידי' עדיף משמא דנתבע אע"ג דאית לי' חזקת ממון דהיינו חוקת אביו ולפ"ז לא הוי קשה קושיית תוס'. ונ"ל דא"כ ע"כ צ"ל דידע מהך סברא דהתם שור שחוט לפניך והכא אין שור שחוט לפניך דאל"ה מ"ש הך שמא משמא גבי משארסתני נאנסתי וא"כ מאי פריך תו מכדי האי מיגו והאי מינו מ"ש הך מיגו מהאי מינו הלא כבר ידעת לחלק אפילו אי לא אמרת אמיגו קאי משו"ה פי' רש"י דקאי אמיגו קאי והא דמפרש ואזיל מ"ש הך מיגו מהך מיגו קאי באמת בין להכי נמי מסתברא בין למי סברת אבל התוס' מפ' דהא דמשני אמיגו קאי ונאמן אפי' הלה תובעו איכא למימר דידע לחלק בין הך שמא דהכא להתם דהכא אינו תובעו והתם תובעו בטענת שמא דידי' אבל אי קאי אמיגו ונאמן הכא אפי' בהלה תובעו פריך שפיר מ"ש הך מיגו מהך מיגו ומשני התם שור שחוט לפניך דהרי אינו בתולה וכדפרשתי ודו"ק:
דף יח:
בתוס' ד"ה הרי אלו נאמנים וא"ת למה נאמנים וכו' דאנן סהדי שלא הי' אונסין ולא פסולי עדות דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו עכ"ל וי"ל דה"ל לאוכוחי בקיצור מדקתני בברייתא דלקמן ואם יש עדים שכתב ידם היא זה אין נאמנים מה"ט דאנן סהדי שלא הי' אנוסים ולפי ס"ד כשאמרו כתב ידינו היא זה דמיא לכתב ידם יוצא ממקום אחר וי"ל דהוי מוקמי הברייתא דהא דקתני אינם נאמנים ומגבינן בי' כבשטרא מעליא מטעם תרי ותרי נינהו והכחשה תחילת הזמה וכשם שאין מזימן את העדים אלא בפניהם כך אין מכחישין וכאקימתא דר' ששת והא דקתני במתניתין הרי אלו נאמנים כיון דבפניהם היא תרי ותרי היא נאמנים שלא מגבינן בי' כבשטרא מעליא אבל לא קרעינן לי' משו"ה החזיקו קושיתם מהא דלקמן אמרי' תרי ותרי נינהו והא דקתני אינם נאמנים לקרוע שטרא כשנוי דר' נחמן ומתני' דקתני הרי אלו נאמנים לקרוע שטרא ולמה נאמנים דאנן סהדי ודו"ק:
דף יט.
בגמ' אמר ר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמי שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר הנה בספר חידושי הרא"ה אנחית לן חדא דר"ח ידע מהא דתני' בתוספתא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים ר"מ אומר אף הגזל איברא איתקף לן א"כ מאי פריך רבא לר"ח וכל מה שתירץ הרא"ה בזה דחוקים למי שמעינן שם. והנראה בזה דרבא ס"ל הא דאמר ר"מ אף הגזל היינו בכל המצות צריך לעבור ולא יהרג וחי בהם כתיב אבל בגזל ס"ל לר"מ אם הוא רוצה להחמיר על עצמו ליהרג ולא לעבור רשאי וזה הוכיח רבא השתא אולי אתי לקמן לאמלוכי אמרינן להו חתימו ואל תהרגו דקיי"ל כרבנן ואם נאמר דלר"מ ס"ל דבגזל יהרג ואל יעבור אינהו פליגי בסברת הפוכות אלא ש"מ דלא פליגי חכמים ור"מ אלא דלרבנן בגזל יעבור ואל יהרג ולר"מ אם רוצה להרג ולא לעבור רשאי ודו"ק:
בתוס' ד"ה חזקה וצ"ע דבעי היא בפ' קמא דבבא בתרא ולא אפשיטא ע"כ וקשה לי דהא לפי מה דמסיק טעמי' דר"מ כדר' הונא א"כ נוכל לומר לר"מ דאמרינן מיגו במקום חזקה וא"כ יש לנו לומר דהבעי' קאי במסקנא לר"מ ולכאורה אמרתי דתמיהתם שצריכין לומר דהאי בעי לא קאי לרבנן דר"מ אבל קשה דהא בפ' מי שמת מהפכין לי' ר' מאיר אומר נאמנין ות"ק ס"ל אין נאמנין דס"ל כר' הונא במודה בשטר דאין צריך לקיימו א"כ אין לנו הכרע דס"ל דלא אמרינן מיגו במקום חזקה וא"כ וודאי שפיר איבעי להו שם בב"ב אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו וי"ל דקושיים היא עכ"פ להך תנא דס"ל נאמנין אפילו בפסולי עדות וקטנים מטעם מיגו אפילו במקום חזקה א"כ מהיכי תיתי לן לומר דלאידך תנא ס"ל דלא אמרינן מיגו במקום חזקה ולהמציא לנו מחלוקת זרה ודו"ק:
בתוס' ד"ה טעמי' דר"מ כדר' הונא וכו' וקשה לר"י דא"כ ליפליגי בלא עדים בלוה גופא הואיל וטעמייהו היא בלוה עכ"ל י"ל מאי קושיא ואי הוי פליגי בלוה ה"א בערים כשאמרו העדים פסולי עדות אי קטנים היינו דרבנן מודי לר"מ דאינן נאמנים דבלוה גופא אמרינן מיגו אבל בעדים מלוה גופא מידק דייק והוי מיגו במקום חזקה ונראה בדבריהם שהי' להם בפי' רש"י כמו שהביא בחידושי הרא"ה דע"כ לא אמר ר' הונא אלא בלוה אבל בעדים ר"ל דאין לוה מודה אלא העדים אמרו כתב ידינו היא זה אלא פסולי עדות וקטנים ואנוסים היינו אפי' ר"מ מודה לרבנן ע"כ. ולפ"ז המתני' דקתני העדים שאמרו כתב ידינו וכו' הרי אלו נאמנים אתי' לכ"ע ובברייתא דפליג ר"מ היינו שהלוה מודה כיון דלא נתקיים ע"פ העדים ס"ל לר"מ דאינו נאמנים וא"כ מקשין תוס' שפיר ליפליגי בברייתא בלוה גופא וכ"ת דלא הוי ידעינן כשלוה מודה ועדים אמרו פסולי עדות וקטנים היינו דחכמים ס"ל דנאמנים דהוי מיגו במקום חזקה ז"א דהא מילתא שמעינן כבר במתני' בעדים דקתני הרי אלו נאמנים וכ"ז לשיטת רש"י אבל לפי' ר"י ור"ת דלא פליגי בברייתא בלוה מודה כ"א בעדים גופייהו אומרים כתב ידינו היא זה ופסולי עדות היינו וטעמא דר"מ כמו שאמר ר' הונא דלא אמרינן מיגו דשטר בלוה הכא נמי אומר בעדים אתי' מתני' דלא כר"מ וע"כ צ"ל דבברייתא לא סמיך אתנא דמתניתין שהברייתא נישנית קודם דאלת"ה אמאי קתני תו וחכמים אומרים נאמנים כיון דהברייתא והמתני' בחד גונא איירי ומעתה אין מקום לקושיית המהרש"א במה שכתבו תוס' בסמוך ד"ה אימא דר"נ אין נראה לו לחלק אמאי לא פליג בלוה גופא דאיכא למימר פשיטות תוס' דקושייתנו דאי הוי פליגי בלוה ה"א בעדים רבנן מודי לר"מ דאינם נאמנים דהוה מיגו במקום חזקה ודו"ק:
בתוס' ד"ה מודה בשטר וכו' וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישיהו וליכא מיגו עכ"ל ולפי' ר"י ור"ת בדיבור הקודם צ"ל דיראו העדים לשתוק פן יכחישיהו עדים אחרים ויקיימו השטר א"כ תו אינם נאמנים לומר אנוסים היינו משו"ה מקדימין לומר כתב ידינו היא זה ואנוסים היינו ואי אתי' עדים אחרים אח"כ מ"מ ה"ל תרי ותרי וק"ל:
דף כב.
פ"ב בתוס' ד"ה כגון שנישאת לאחד מן העדים והא דתנן בפ' ב' דיבמות הרגנהו לא ישא את אשתו וכו' עכ"ל בשאלות ותשובת חכם צבי בשם אדומ"ר הגאון הגדול ר' אברהם ברודא נשמתו עדן הביא קושי' בסי' ג' דהא אבעי להו שם ביבמות כונס מה שיוצא ואסיק דכונס אינא מוציא ומכח ק' זו בנה איזה בנין וגם הרב הנזכר ישב ק' זו בדוחק באופן אחר אמנם במחילת כבודם הק' מעיקרא לא קשה דבחידושי הרשב"א ביבמות מפרש דהך אבעי כנס מה שיוצא לא קאי אהך מתני' דהרגינהו לא ישא את אשתו דבהא ודאי אם כנס מוציא דלא כפי' רש"י והביא ראי' לדבריו מהתוספתא משמעתא דהתם ע"ש ובר מן דין דאפי' נאמר דהתוספתא אזלי לפי פי' רש"י מ"מ קושיתו מהכא היא דאותו עד שנשאת לו היא נוגע בעדות ולא מהימן א"כ הוי חד לגבי תרי שאמרו לא מת ואין דבריו שלאחד במקום שניים וכך כתב הרשב"א ביבמות (דף פ"ח) בשם הר"ח ע"ש וק"ל:
דף כג.
בתוס' ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וא"ת וכו' וי"ל וכו' וי"מ כיון דלא מפליג בין באי עדים עד של"א נשאת וכו' ע"כ ובמהרש"א צ"ע ומאי קושיא דהא הך ברייתא אתי' בפשטות ככ"ע דלא איירי בנשאת לאחד מן העדים וכו' ע"ש. ולי נראה ליישב דהא ודאי לתירץ ראשון שבתוס' קשה דמרישא לחוד ה"ל למפרך אמאי לא תצא כיון דספיקא דרבנן היא ומאי פריך מ"ש מסיפא ובתירץ שני קשה דבסיפא לחוד ה"ל למפרך אמאי תצא דהא לרבנן לא תצא ומפני כך אני אומר דהך דיש מפרשים סיומא דתירץ ראשון היא ובהכי ניחא דמרישא לחוד לא הוי מצי למפרך דה"א דאיירי בנשאת לאחד מהעדים דאתי' כרבנן ומשו"ה לא תצא ובסיפא לחוד כ"כ לא קשה דה"א דאיירי כשנשאת לאתר ובקושיית מהרש"א דבהא מודים רבנן ומשו"ה פריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא ממ"נ אי איירי בנשאת לאחד מעדים אפי' בנתגרשה הל"ל לא תצא ואי איירי בנשאת לאחר אפי' בנתקדשה הל"ל תצא ובזה מיושב היטב קושיית מהרש"א ודו"ק:
דף כז:
בתוס' ד"ה אנן אחתינן ואין נראה לר"י דחזקת האם מהני גם לינאי כדמשמע הכא ולא ניחא להו לפרש דתולה החזקה ע"י העד הראשון כיון דהעד מגוף העדות ע"י צירוף וחזקה דמחמת העדות גופי לאו חזקה היא כדמוכח בבא בתר דאמר ר' נחמן אנן אחתינן ואנן אסקינן ולזולותא דבי דינא לא חיישינן ואי איתא אמאי מסקינן לי' אימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא אחזקתא דאתחזק בה אפומא דקדמאי ועיין מהרש"ל: בא"ד ובשניים אומרים מת ושניים אומרים לא מת דאמרינן לעיל לא תצא ולא מוקמינן לי' אחזקה דא"א עיין מהרש"א וז"ל ולולא דבריהם הי' נראה למאי דמוקמינן לה בנשאת לאחד מהעדים וגם היא אומרת ברי לי לכך לא מוקמינן לה בחזקת איסור ושוב מצאתי כן בדברי התוס' פ' האשה רבה (דף צ"ג) וע"ש עוד במהרש"א שהקשה דברי ר"י שם אמאי שכתב ר"י (דף פ"ח) כמו שתי' התוס' כאן והניח בצ"ע. ולי לק"מ דמאי שכתבו התוס' בפ' האשה רבה כיון דהוא והיא אומרים ברי אזלי להך לישנא דס"ל דתרי ותרי ספיקא דאורייתא וה"ק היכי דמי אילימא תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני להך לישנא דס"ל דספיקא היכא מתרץ הך מתני' אלא ש"מ חד וש"מ עד אחד ביבמה מהימן ושם (בדף פ"ח) פי' התוס' לתרץ הך ברייתא להך לישנא דס"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה אבל לאידך לישנא באמת לק"מ ודו"ק. בא"ד הכא כיון דמכחישין זה את זה איכא חומרא עיין בתוס' בבא בתרא (דף ל"א) ושם ביאור היטב ע"ש. בא"ד ועוד כיון דתרי ותרי ספיקא דרבני אין לנו להעמידה על חזקתה רצונם אפי' את"ל דלא דמי הך דהכא להך דארבעה אחים מ"מ מידי ספיקא דרבנן לא נפיק וק"ל: בתוס' בא"ד ובשנים אומרים נתגרשה אע"פ שהם העידו תחילה מ"מ היתה בחזקת א"א והוצרכו לזה לישב דברי המקשן שפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא הכי ה"ל למפרך כלפי לייא איפכא מסתברא וק"ל עיין מהרש"א. בא"ד ועוד דר' אשי משמע דבעי למימר דאפילו אתי שנים לבסוף עכ"ל המשמעות לזה עיין בחידושי הרא"ה ז"ל:
בתוס' ד"ה כאן בכרכום וכו' כרכום של אותו מלכות אי אפשר דלא ערקו חדא מנייהו עכ"ל וקשה אמתניתן ה"ל לאקשוי הכי ולא אפרוקא דר' יצחק בן אליעזר ומגמרא משמע דלא קשי' לן אלא אפרוקא דבתר הכא הכי נמי מהדרינן חד אמר כאן בכרכום שלאותו מלכות וכו' ול"ק לי' ולא מידי וחד קשי' לי כל הני ומשני ואמאי אפרוקא דמתני' הל"ל דחד קשיא לי' וחד לא קשיא לי' והר"ן בחידושי הניח בקושיא על פי' ר"ח ור"ת ונראה לישב דבמס' עבודה זרה מקשי תוס' אמאי לא מוקי לה מתני' דהכא בגמר מלחמה ונ"ל דמתני' מדתני סתם מיירי אפי' בתחילת מלחמה הנה כל זה ניחא בהס"ד ובשנויי' דרב ור"י אבל לפי שנויא דר' יצחק הק"ל וצ"ל אליבא דר"י תי' אחר דאי איירי בגמר מלחמה פשיטא אי אפשר דלא ערקו חד מנייהו שאין עוד משמרת ושלשולתא משו"ה המתני' לא קשי' ולא כלום דה"א דלא חיישינן שמא ערקו דאשה יש לה מורך לב ומתירא מן הגייסות אבל לפי שנוי דר' יצחק מוכח דלידי' חיישינן לערקו מדלא מוקי מתני' בגמר מלחמה ודו"ק. בא"ד חדא דפריך נתלו לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא ק"ק כיון דאההיא דע"ז פריך כמ"ש גופי' לפי' רש"י אימא שפיר נתלו לחומרא ומה שתי' מהרש"א בזה היא דוחק עיין עליו ותו מ"ש תוס' ועוד דמאי מתרץ דמהדר למתא וכו'. ואין אדם נכנס לשם והא קתני בלשת שנכנס לעיר ע"כ ומאי קושיא כיון דאמתני דהכא נמי פריך וע"ז משני דמהדר למתא וממילא משתמע דמתני דע"ז איירי דמהדר בעיר גופא במקום חנותם בשולשתא אלא דקמ"ל דנוכל להיות שמהדר למתא כולה שלא יהרג אחד מהם. ע"כ לבי אומר דקושיא חדא מתורצת בחברתה דקושיית תוס' אלו בדרך ממ"נ דמכת קושיא ראשונה ע"כ צ"ל דאההיא דע"ז לחוד פריך א"כ מעתה נולד אידך קושיא ודו"ק:
דף כט.
בתוס' ד"ה ועל אשת אחיו וכו' וכ"ת דקסבר תנא דמתני' כר"ע דברייתא דקנסא לאבי' ויש להקשות והא דאמר ר' פפא דמוקי הך מתני' במפותה וד"ה רצונו דהלכתא כר"ע דבברייתא וכיון דאתי' אליבא דהלכתא מקרי דברי הכל כמו שכתבו תוס' לקמן (דף ל"ה) בד"ה ומי איכא למ"ד ע"ז סיימו א"כ כיון דהלכתא כר"ע דברייתא תקשי לי' סיפא דקתני הבא על בתו וכו' דאי לעצמה כלומר דליתא הלכתא כר"ע דברייתא ואיכא למימר דסיפא דמתני' אתי' כר"ע דמתני' כאידך מתני' והא דאמר ד"ה נגד שינוי' דרבא דאוקמא מתני' כיחידאי כר"י טפי אית לן לאוקמי מתני' כר"ע דכלהו סתמא אתי' כוותי' תקשי לי' דמחלה וממ"נ תקשי סיפא כלומר כיון דר' פפא מוקמא רישא במפותה סיפא ג"כ איירו במפותה א"כ ממ"נ תקשי סיפא וע"כ פי' זה יש לכוון דברי תוס' בלי הג"ה ודברי מהרש"א מגומגמין ואי אפשר לישבם ע"ש ודו"ק:
ע"ב בגמרא ור"פ מאי טעמא לא אמר כר"ל ומקשין אדרבה קרא בתולה הבתולה מוקדם בתורה וליכא למימר דהכי פריך לר"פ הנך קראי דר"ל למאי אתי א"כ לא משני מידי האי מבעי' לי' לכדאביי מ"מ חד בתולה מיותר אלא צ"ל דאתי' לשום דרשא כמו שצ"ל לשמעון בן מנסיא ולשמעון התימני א"כ הדרא קיל מאי פריך ר' פפא מאי טעמא לא אמר כר"ל ונראה דהכי פרשו ר' פפא למה לך לדחוקי ולמדרש ה' דהנערה טפי הל"ל כדרשת ר"ל לחייבו כריתות אבל ה' דהבתולות והנערה לא דרשינן ואתי' מתני' אליבא דמ"ד נמי ה' לא דריש וע"ז משני מבעי' לי' לכדאביי ודו"ק:
בתוס' ד"ה ועל אשת אחיו וכ"ת דקסבר תנא דמתני' כר"ע דברייתא דקנסא לאבי' עכ"ל יש להקשות לר"פ דמוקי הך מתני' במפותה וד"ה הא אי אפשר לאוקמי כר"ע דמתני' דקסבר דקנסה לעצמה וע"ק מ"ש תוס' א"כ תקשי לי' סיפא דבסיפא בלא רישא תקשי ממ"נ ומה שתירץ המהרש"א דסיפא ה"א לא איירי במפותה אלא באנוסה דברי תימא הם דהא בסיפא איכא לאקשוי נמי למה לי טעמא דקם לי' בדרבה מיני' ולא יהי' אסון תיפוק לי' הא ניתן להצילה בנפשו וע"כ צריך לאוקמי נמי במפותה וצ"ע:
ע"ב בגמרא ור"פ מאי טעמא לא אמר כר"ל קשה קצת הא ר' פפא מוקי מחני במפותה לכך מייתי קרא דמפותה וק"ל:
כגמר בגמרא ור"פ נמי מבעי' לי לג"ש תימא לי דהא ר"פ מוקי בסנהדרין הך מתני' במפותה כר"ע דברייתא דס"ל דנתארסה ונתגרשה קנסה לאבי' כמו שכתבו התוס' ובהדיא אסיק לקמן (דף ל"ח) דלר"ע דברייתא ילפינן מאשר לא אורשה לג"ש מאי כאן חמשים אף להלן חמשים ודו"ק וצ"ע:
דף ל.
בתוס' ד"ה הכל מודים ותימא מנ"ל וכי הקשה מהרש"א יש לדקדק בזה ומאי קושיא ואימא דע"כ מתני' מפקא מדר' נחוניא דאוקי לאוקמי הני חרי קראי חד לחייבי לאווין וחד ליבמה לשוק דאין קידושין תופסין עכ"ל וגם בספר ראבי"ה הורגש בזה ולא הבנתי דבריו ע"ש שמפרש הכל מודים לחד מ"ד ותורף דבריו שתוס' הק' ממ"נ על רש"י אי משום הכל מודים דר"ח או מנ"ל לאפוקי ובישיבה היינו מתרצים דלק"מ והכא קמקשה תוס' מנ"ל לאפוקי דאיכא למימר דס"ל לר' נחוניא כר"ש התמני דלא תהי' אשה שיש בה הווי' וליכא ה"א לומר אשה הראוי' לקימה וא"כ לחייב עשה וחייבי לאוין לא צריך קרא להתירה דהא קידושין תופסין ואייתר להו תרי קראי חד ליבמה לשוק וחד לחייבי כריתות. אמנם אחר העיון קושיית מהרש"א במ"ע דא"כ מה שכתבו תוס' דלר"ע ניחא דאיכא לאוקמי הנך תרי רוביי' חד לחייבו עשה וחד לחייבי לאווין אבל לחייבי כריתות לר' נחוני' לא הא לחייבי עשה לא צריך קרא להיתרא דהא יש בה הווי' ולי נראה ליישב עד"ז דאי ס"ל לר"ע כמאן דאמר לא תהי' דיש בה הווי' וליכא ס"ד למדרש ראי' לקיימה דהא ר"ע רבו ס"ל כר"ש בן מנסיא א"כ ר"ש בן מנסיא יהי' חולק על ר"ע רבו כמ"ש תוס' בדיבור הקודם לוה ודו"ק:
דף לה.
בתוס' ד"ה ומי איכא למאן דאמר וא"ת הא אמרינן בפ' הנשרפין כו' אלמא פליגי אתנא דבי חזקי' וי"ל דלענין ממון אחר אית להו לכלהו תנאי דבי' חזקי' עכ"ל מקשין העולם אמאי לא פריך רבא מסיפא דמתני' לר' יוחנן איירי ג"כ בלא התירו וקתני הבא על בתו פטור מקנס ש"מ חייבי מיתות שוגגין פטורין. ואמרתי לישב זה עפ"י מ"ש בתוס' הנ"ל בפי בן סורר (דף ע"ז ע"ב) בשם יש מפרשים דמשעת העראה חייב לענין עריות אבל למנין קנס אינו חייב עד שעת גמר ביאה. ולפי שיטה זו הוי בא על בתו כמיתה וממון אחר שאותו ממון לא הוי בממון שבא על ידי אותו חבלה שהמיתה בא על ידה כ"כ התוס' לקמן (דף ל"א ע"א) בד"ה אמר ר' אשי ע"ש וכאן הממון אינו בא ע"י חבלה שהמיתה בא על ידה ולפי הנחה זו ליכא לאקשויי מסיפא דמתני' דה"א דר' יוחנן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייבים היינו אותו ממון אבל ממון אחר פטור ובא על בתו ממון אחר מקרי אבל ריש' דמתני' איירי בחייבי מלקו' וחייבי מלקו' שוגגין חייבין אפילו ממון אחר והא דקתני ודבר אחר לא קאי אלא אחייבי מלקות אלא שבלישנא קמא ע"כ צ"ל דאכולי מלתא קאי דאלת"ה לא הוי פריך ר"ל לר' יוחנן מידי מאי לאו אסון ממש דהא בדמי וולדות שהיא ממון אחר מודה ר' יוחנן אבל בדאיכא דאמרי דמותיב לי' ר"י לר"ל איכא למימר דהכי קאמר דודאי סיפא דוקא ואם אסון יהי' ולא יהי' אסון בחד ענינא או תרווייהו בדין אסון או שניהם אסון ממש ולכך אמר ר' יוחנן דלדידי איכא לפרש הקרא לענין אסון ממש ומחלק בין ממון אחר לאותו ממון אלא לדידך סיפא דקרא ואם אסון יהי' ונתת נפש תחת נפש היינו דין אסון מאי לאו ואם לא יהי' אסון יהי' ג"כ דין אסון דבחד גונא איירי ומשני לא אסון ממש אע"ג דסיפא דקרא ע"כ דין אסון וא"כ לא"ד איכא למימר דר"י מודה בממון אחר דפטור משו"ה לא פריך לי' רבא מסיפא דמתני' אבל מתנא דבי חזקי' פ"ל שפיר אפילו לא"ד וק"ל. ובזה ניחא מ"ש תוס' וי"ל דלענין ממון אחר אית להו לכולה הקישא דתנא דבי חזקי' דקשה מנ"ל לרבא לחלק בין אותו ממון לממון אחר ולהק' על ר' יוחנן אלא דרבא פריך על ר' יוחנן בממ"נ אי ס"ל לחלק בין אותו ממון לממון אחר א"כ מי איכא למ"ד דלית לי' תנא דבי' חזקי' ואי לא ס"ל לחלק א"כ קשה סיפא דמתני' דקתני הבא על בתו פטור מקנס ש"מ דחייבי מיתות שוגגין פטורין ודו"ק:
וא"ת דלעולם ס"ל לחלק בין אותו ממון לממון אחר והיא ס"ל כרבי ולא ס"ל כתנא דבי חזקי' באותו ממון י"ל דודאי הלכתא כחכמים דהיא סתם מתני' ור' יוחנן ס"ל דהלכה כסתם משנה אלא שקושית תוס' דרבנן ג"כ פליגי אתנא דבי חזקי' ואימא ר' יוחנן ס"ל כרבנן וע"ז שפיר משני שפיר דרבנן ג"כ ס"ל כתנא דבי חזקי' לענין ממון אחר ור' יוחנן ע"כ לא ס"ל כחכמים דלרבנן צ"ל דסיפא דקרא ואם אסון יהי' דין אסון ור' יוחנן רישא וסיפא דקרא אסון ממש אלא שקושיית התוס' כמו דחכמים ורבי פליגי אתנא דבי חזקי' כמו כן נוכל לומר דר"י ג"כ לא ס"ל כתנא דבי חזקי' וע"ז משני דיש לחלק בין אותו ממון לממון אחר ומותיב רבא על ר"י ממ"נ או מסיפא דמתני' או מתנא דבי חזקי' ודו"ק. ומה שמקשין תוס' בד"ה מתני' כמאן מוקי לה דקנס דמתני' הוי כאותו ממון קאי לאקושיי לתירץ הרשב"א דאמר דהוי מצי למיפרך ממתני' ע"כ ס"ל דקנס דבא על בתו הוי כאותו ממון דאלא"ה לא הוי קשה כלום ממתני' כמו שפרשתי ודו"ק: בא"ד ולפי זה מצינו למימר דמפקא מרבי ורבנן בכולה מלתא ועוד אמר רשב"א דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לקמן בפרק' כו' וצריך ביאור למה חזר רשב"א מהך דפי' ר"י הא דפריך אלא למאן דאמר דלא ס"ל לתנא דבי חזקי' היא ר' חגי מדרומא. וישבתי ע"פ מה שהקשתי אימא דר' חגי מדרומא ג"כ ס"ל כתנא דבי חזקי' דהיינו באותו ממון אבל ממון אחר כגון דמי וולדות לא ס"ל כוותי' וצ"ל דא"כ ה"ל סברא הפוכה מן רבי ואי נ"ל דפליגי בסברא הפוכה וכל זה ניחא לפי' ר"י אבל לתירץ רשב"א שכתבו דמצינן למימר דמפקו מרבי בכולה מילתא א"כ ודאי נוכל לומר לר' חגא דס"ל באותו ממון הקישא דתנא דבי חזקי' ע"ז כתבו ועוד אמר רשב"א הא דפריך בסנהדרין אלא למ"ד דלא ס"ל לתנא דבי חזקי' היא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ברוקא ודו"ק:
שייך לפרשת משפטים. בגמרא אלא האי מכה מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וסמיך לי' ואיש כי יתן מום בעמיתו וקשה א"כ למה לי הקישא לתנא דבי חזקי' לחייבי מיתות שוגגי' נלמוד מק"ו מחייבי מלקות שוגגין וי"ל דאתי' לבין דרך ירידה ובין דרך עלי' כמ"ש בסמוך ד"ה דילמא בשבת א"כ ה"ל לתוס' להעמיד דבריהם אדהכא וה"ל לאקשויי קו' זו ולתרוצי כמו שהקשו לקמן ותירצו וי"ל אי לאו הקישא דתנא דבי חזקי' לא הוי ידעינן אפי' חייבי מלקות גופא כדפריך ר' חייא לרבא ממאי דבחול כתיב וליכא לאפלוגי דילמא בשבת כתיב דבבהמה גופה איכא לאפלוגי וא"ת א"כ הקישא למ"ל וע"ז ליכא לתירוצי כתירץ תוס' לדרך עלי' וירידה וי"ל דבהאי הקישא ילפינן שם בפ' החובל דלאו עין ממש וק"ל:
דף לו.
בגמרא וסבר ר"י בקדושתה קיימי והתני' הגיורת שנתגירה וראתה דם וכו' וצריכה להמתין ג' חדשים דברי ר"י וצריך ביאור לחה לי' לר' פפא בר שמואל להביא הך בבא יתירה בהקשותו לר"י ועוד למה לא אקשי לי' תיכף שבוי' אשבוי' ואמרתי דאיכא לתרוצי דלא קשה שבוי' דאיכא למימר דס"ל לר"י דלא מחזיקין לה כבעולה והא דצריכה להמתין ג' חדשים דידע דאיירי בשראוה שנבעלה ור' יוסי מתיר דמתהפכת ור' יהודא ג"כ לא פליג עלי' דר"י אלא משום דגזר מזנה עם הנכרי דמהפכתא ומנטרת נפשה משום זונה ופנוי' המזנה עם ישראל שאינו מהפכת שאינו חוששת להבחנה מאחר שזרעה כשר כמו שכתב מהרש"ל שם ביבמות (דף ל"ד ע"ב) ע"כ מתחילה מייתי ברייתא דגיורת ובבא דרישא דקתני ר"י אומר די' שעתא ולא גזר גיורת אטו בת ישראל דמטמא מע"ל ע"ז פריך שפיר אלא שהרב מהרש"ל כתב שם כן במימרא דשמואל ושמואל אזיל לטעמי' דדריש הבחנה מקרא לכך א"ל דגזרינן זונה גיורת אטו זונה ישראלית אבל בראתה דם דטומאת מע"ל בישראלית גופי גזירת חכמים היא לא גזרינן בגיורת אטו ישראל אבל ר"פ דפריך לר"י י"ל דאזיל בשיטות רבא דס"ל ביבמות טעם הבחנה מדרבנן שמא ישא אחותו מאביו וא"א דמ"מ גזרינן מזנה גיורת אטו ישראל א"כ לענין טומאת מע"ל ג"כ לגזור ודוק:
דף לז.
בתוס' ד"ה סד"א חידוש הוא אע"ג וכו' היינו משום דכייל מתני' כל חייבי מיתות וקתני וכל המתחייב בנפשו וכו' עכ"ל וכצ"ל לפי מה שכתבו תוס' לעיל (דף ל"ה ע"ב) ד"ה מתני' כמאן מוקי דקנס הוי ממונא דהאי מלתא גופא א"כ אמאי מייתי התנא קרא דלא יהי' אסון שמניה נלמוד לפטור ממון אחר טפי הוה לי' לאתויי הקרא עליו ולא על האדם דמניה יליף לפטור אותו ממון וק"ל:
שייך לפרשת כי תצא ולענין נשואין בגמרא האי לא אורסה מבעי לי' לכדתניא הקשה בזה המהרש"א מה משני לתנא דמתני' אע"ג דצריך אשר לא אורשה לג"ש מ"מ נוכל למעט מיני' ארוסה שנתגרשה אפי' לגמרי דלית לה קנס כמו דדרשינן מנערה בתולה עי"ש. ולי לק"מ דאיכא למימר בין לר"י הגלילי בין לר"ע מחד קרא בבוגרת או בנתארסה ונתגרשה לא הוה דרשינן בי' אלא דקנסה לעצמה כיון שיצאה לרשות עצמם אבל דלא לחייב בהו קנס כלל אין סברא אלא דאבוגרת יש לנו שני כתובים נערה הנערה ואבעולה דלית לן חרי קראי כי אבעולה איכא חד קרא ע"כ לגמרי ממעט דמהיכי תיתי יהי' לבעולה קנס לדידה יותר מאביה דאמר קרא אשר וכו' אלא המקשן סבר דר"י הגלילי דדריש נערה שנתארסה אין לה קנס היינו דדריש כך מחד קרא לרע"ק דריש מיני' דלעצמה גם בבוגרת ג"כ בחד קרא וע"ז פריך אלא מעתה נערה ולא בוגרת קס"ד ג"כ דלגמרי ממעט מחד קרא א"כ קשה לרע"ק בנערה ונתגרשה ג"כ לגמרי ממעט ע"ז משני האי לא אורשה מבעי' לי לג"ש וא"כ חד קרא כתיב באונס וחד במפותה ומחד קרא לא הוה דרשינן אלא לעצמה ואונס ומפותה לא ילפי מהדדי כמ"ש התוס' ריש פירקין (דף ל') ד"ה אייתרו ומ"ש תוס' דמג"ש ילפינן אונס ומפותה מהדדי הא הני קרא דלא אורשה היא הג"ש בעצמה אבל ר"י הגלילי דריש ג"ש כמוהר הבתולות א"כ אונס ומפותה ילפינן מהדדי ומשני מיעטי' ממעטינן לגמרי דלית לה קנס וק"ל ובזה ניחא מ"ש רש"י אפי' לא מופנה ליכא למפרך מידי א"כ מאי פריך ור"י הגלילי האי סברא מנ"ל אימא ר"י נמי דריש גז"ש אשר לא אורשה ומ"מ ממעט מיני' לגמרי אבל לפי מה שכתבתי ניחא דא"כ לא אייתר לר"י אלא חד קרא ומנ"ל למעט לגמרי ודו"ק:
בגמרא לרבה דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם מאי איכא למימר סבר לה כרע"ק דמתני' היינו כל זה לרבה אליבא דר"מ כן כתבו התוס' (דף ל"ד ע"ב) ד"ה אמר רבה. ומזה קשה לי מה שהוכיחו התוס' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) דלר' פפא לא מתומקא מתני' כר"ע דברייתא דהא רב פפא אית לי' התם באלו נערות חידוש הוא שחידשה תורה בקנס וכו' והש"ס קאמר התם דמאן דא"ל חידוש וכו' ע"כ סבר לה כר"ע דמתני' עכ"ל שם. ואין מזה הוכחה דר"פ קאמר ג"כ לר"מ ולר"מ צ"ל לדידי' דסבר לה כרע"ק דמתני' אבל המתני' ע"כ לא אתי כר"מ דהא קתני הבא על בתו פטור מן הקנס וכיון דמתני' לא אתי' כר"מ ודאי ר"פ שפיר יוכל לאוקמי המתני' כרע"ק דברייתא וק"ל וצ"ע:
דף לח.
בגמרא והא אמר שמואל אין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים והקשיתי בזה לפי מה שהביא הרמ"א באבן העזר סי' ד' דאשה יכולה להוליד בן קיימא לה' חדשים וב' ימים דשיפורא גרם א"כ מאי פריך משמואל ותירצתי דלמ"ד שיפורא גרים הא דשמואל ג"כ ימי נערות הם ד' חדשים ושני ימים ואח"כ ראיתי קושיא זו ותברא בצדה בספר חלקת מחוקק אבל בסי' ל"ו השיג בספר בית שמואל עליו ואמר דהלשון הרמב"ם משמע דימי נערות המה ששה חדשים שלמים וכתב על קושיא זו יש ליישבה בענין אחר ולא אדע מקום מנוחה לקושיא זו:
דף לט.
בתוס' ד"ה טעמא דהשיאה וכו' ואין נראה לר"י דא"כ לא הוי' מצי מוכח וכו' וא"כ תקשי לי' ממתני' דהכא עכ"ל התוס' וראיתי נדפס מחדש בספר חכמת שלמה דפוס אמשטרדם בסוף המסכתא ליישב קושיית התוס' באומרו דלמ"ד מעיין גורם ס"ל לריב"א ג"כ דדק התנא במלתא דלא ליקוט בדרך פרעניות אלא למ"ד מזל גורם ע"כ לא חש לוה דהא קתני אירסה ונתארמלה השיאה ונתארמלה עכצ"ל דה"ק הא השיאה ונתארמלה תו לא מצי למימר השיאה שני' זה תורף דבריו בקיצור ומסיים ולקושית מהרש"א ג"כ אין מקום ע"ש הנה מ"ש לתרץ קושית מהרש"א היא שגיאה ואין הברה לדבריו אמנם בישוב ק' ר"י לכאורה דברי טעם הם:
אמנם אחר העיין ק' תוס' כארי מוצק דע"כ אי אפשר לומר דריב"ן ס"ל למ"ד מעיין גורם דחש תנא שלא לנקוט בדרך פרעניות דא"כ מנ"ל למ"ד מזל גורם דתנא דהכא קא סתים כרבי אימא דסתם כרשב"ג ומשו"ה לא תני השיאה ונתארמלה השיאה ונתארמלה דא"כ הוי שלש פעמים ידע התנא דלא לנקוט בדרך פרעניות אלא שעדיין יש לפקפק ע"ז דאי אמרת דמתני' אחי' כרשב"ג א"כ למה לי' למתני כלל באירסה שני פעמים ובנשאת שני פעמים לה"ל למתני אלא אירסה ונתארלמה שתי פעמים והשיאה וגרשה חד פעם או אירסה ונתגרשה אירסה ונתארמל' השיאה ונתארמלה אלא ע"כ דאתי כרבי ותני השיאה ונתארמל' כדי לדייק מן השיאה ונתגרשה טעמי' וכו' אמנם בלא"ה צריך ליישב קושית מהרש"א אמאי לא דייק בכה"ג מכח הרישא ע"ש וצריך לתרץ ע"פ מה שכתבו התוס' בשנים אוחזין (דף י"ז) בד"ה מן האירוסין דלא קמבעי' לי' אי ארוסה יש לה כתובה אלא באלמנה מן האירוסין אבל בנתגרשה מן האירוסין פשיטא לי' דגובה מן משעבדי ע"ש וא"כ איכא למימר דמשו"ה נקיט באירוסין בתרי גוונא בנתגרשה ונתארמלה דנשמע מיני דנתארמלה דומיא דנתגרשה דאיירי אף בלא כתב לה כתובה ה"ה בנתארמלה איירי בדלא כתב לה כתובה ומ"מ יש לה כתובה ומשו"ה לא דייק מהרישא ומעתה אני אומר דקושיית ר"י על ריב"ן היא מכח או ק' מהרש"א וע"כ צ"ל כמו שתרצתי ע"פ סברת תוס' בבא מציעא א"כ נולד הקושי' למען דאמר מעיין גורם תקשי לי' מתני' דהכא וליכא למימר דלמ"ד מעיין גורם ס"ל דלא לנקוט דרך פרעניות א"כ למ"ד מזל גורם נמי נימא הכי ומנ"ל דמתני' אתי' אליבא דרבי וליכא למימר דא"כ לא ה"ל למתני רק תרי פעמים באירוסין וחד טעם בנשיאת דאי הוי תני הכי ה"א דנקיט אפי' פרעניות והא דלא נקיט באירוסין הכל בנתארמלה מכח סברת תוס' בבבא מציעא וכדאמרן ואי לא ניחא לי' בהא א"כ נתחדש לנו קושיית מהרש"א ושפיר מקשה לי' ר"י לריב"ן מכח ממ"נ ודו"ק:
דף מג:
בתוס' ד"ה דכתב לה פירות וכו' עד דמשמע הא אם כנס גובה אחיו עכ"ל ולשון הרא"ש הא אם לא פסק ע"מ לכנוס גובה אחיו אע"פ שלא גבה ע"כ וחדא מתרווויהו נקטי וק"ל. בא"ד וצ"ע שלא יקשו לר"ת דלקמן בריש אע"פ מוכח דרבנן נמי אזלו בתר אומדנא דחיתון ועוד וכו' עכ"ל ולכאורה אין הבנה לקושיא זו הא לראב"ע אנן קיימינן ולי' לא ס"ל הך סברא דבעל לא סגי לי' בקירוב דעת דאירוסין דבהכי פליגי ר"א ורבנן ומהרש"א האריך בזה ולא ידעתי פרישו מה תיקן. והנראה בזה דקושיית תוס' בדרך ממ"נ כי מן הסברא יש לנו לומר דלא פליג ר"א ורבנן בהך סברא דקירב דעת אלא שר"א סבר דהיורשי הבעל או הבעל טוען להחזיק ממוני' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ורבנן סברי דאנן סהדי משום קירב דעת הוסיף לה ומוצא ממון מכח סברא זו. וא"כ קושיית תוס' על ר"ת לפי פרישו על ר' נתן דאמר מדידה לדידי' אפי' ר' אלעזר מודה משום אחתוני' הא התם ג"כ יש סברא דקירב דעת וס"ל לר"א דאין מוצאין ממון ע"י זה א"כ ה"ה הכא נימא דלא זכה שעשה כדי להנות בתי ואע"ג דאית לי' לבעל לומר דמשום אחתוני' היא דעבד ע"פ סברא לא נוציא ממון ואת"ל דר"א לא ס"ל הך סברא דקירב דעת ופליג בהאי אדרבנן א"כ קשה ועוד דחוק לר"ת דמה לו להזכיר מדידי' לדידה וכו' והל"ל ע"כ לא קאמר ר"א אלא משום דלא נשאת אבל הכא דנישאת לא ודו"ק:
דף מז.
ברש"י ד"ה לאמה קרא יתירה הוא ודריש וכו' אי בקטנה לא אצטריך השתא זביני מזבין לה מעשה ידיה מבעי' עכ"ל ודבר תימא פירושו לאין צורך ואי נמי איירי בקטנה פשיטא קשה למה לי לאמה ת"ל מבנערי' בית אבי' והנראה בזה דלכאורה לק"מ לאמה אצטריך לאחר אירוסין דמעשה ידי' לאבי' ואי הוי ילפינן מבנערי' כיון דבהפרת נדרים כתיב לא הוי שמעינן מיני כ"א עד שעת אירוסין דומיא דהפרת נדרים ועוד הקשתי לשאול שם בסוגי' שם בכתובות (דף מ"ז) דקאמר אלא קטנה לא צריכא קרא השתא זבוני מזבן לה מעשה ידי' מבעי' הא אמרינן לקמן (דף י"ת) דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות וא"כ איכא למימר אימא ה"מ קטנה וצריכא הקרא על מעשה ידי' לאבי' אחר אירוסין ובכה"ג לא יוכל לזבוני לה דאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ובזה יבואר כוונת רש"י לתרץ מה פריך אימא האי צריך למעשה ידי' אחר אירוסין דלאבי' ע"ז מפרש ובבתו נערה אשמועינן כלומר התם בכתובות מוקמינן לה להא דר"ה בבתו נערה דאי בקטנה לא אצטריך השתא זבוני מזבן קשה אימא בקטנה ואחר אירוסין שאין יכול למוכרה אלא ש"מ דר"ה איירי קודם אירוסין ופ"ש למ"ל לאמה ת"ל קודם אירוסין מבנערי' בית אביה ודו"ק היטב:
בתוס' ד"ה ואימא ה"מ קטנה אע"ג וכו' וא"ת הא אמרינן בפ' נערה שמעשה ידי' לאב מדזכי לי' רחמנא לממסרה לה לחופה וכו' ומאי ראי' אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא עכ"ל וקשה אימא דסמך אקרא דכי ימכור לאמה אלא דפריך ואימא ה"מ קטנה ע"ז משני מדזכי רחמנא לממסרה לחופה נשמע עכ"פ בקטנה דמעשה ידי' לאביה וא"כ אייתר לאמה להורות אפי' בנערה דמעשה ידיה לאביה ותרצתי בזה דכוונת תוס' להקשות דא"כ לא הוי פריך ר' אחאי שם אימא דיהב לה שכר פקעתה הא כתיב את בתי נתתי לאיש וכולל בין קטנה ובין נערה ובקטנה נותן לאיש אפי' לא יהיב לה שכר פקעתה מסתמא נערה גם כן מעשה ידי' לאבי' ולא נותן לה שכר פקעתה אלא ע"כ צ"ל הא דקאמר מסתברא דאבי' הוי מדזכי לה רחמנא למימסרה לחופה חזר מדרשת דר"ה לאמה וצריך לאמה לדרשא אחרינא כהני תנאי לקמן (דף י"ט) וע"ז פריך ר' אתאי שפיר דבין בקטנה ובין בנערות בכולהון יוכל לומר את בתי נתתי היינו דיהיב לה שכר פקעתה וע"ז קבעו דבריהם ה"ל לר' אחאי למפרך פרכא קמייתא על האי מסתברא אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא ודו"ק:
ועפ"ז אמרתי ליישב מנ"ל באמת שמעשה ידי' לאבי' אפי' אחר אירוסין אימא דוקא עד שעת אירוסין אבל אחר אירוסין כיון דיצאה מרשות אב לענין הפרת נדרים אין מע"י לאבי' היינו דלבתר דמשני לקטנה ל"ל קרא השתא זבוני מזבין לה א"כ בנערה ג"כ מוכח דמעשה ידי' לאבי' מדזכה למימסרה לחופה וכ"ת דיהיב לה שכר פקעתה הא בקטנה לא נותן לה שכר פקעתה וקרא סתמא כתיב את בתי נתתי לאיש בגונא חדא בין קטנה בין נערה ואייתר לאמה אלאחר אירוסין שמעשה ידי' לאבי'. ומעתה עפ"ז מיושב קושיית תוס' בכתובות (דף מ"ז) ד"ה השתא זבוני מזבין הקשה הר"י מאורלייניש דאמאי איצטריך וכו' תיפוק לי' דאין יכול למכרה מדאיצטריך לאמה וכו' עכ"ל ומ"מ איצטריך לאמה אלאחר אירוסין דאין רשאי למוכרה אתר אישות ודו"ק. ולפ"ז נסתר מה שבניתי לתרץ פי' רש"י דמלאמה שפיר נלמוד אחר אירוסין כדפרישית אבל אם נלמוד מבנעוריה ל"ה ידעינן אחר אירוסין ובנעוריה לאו יתירא וצריך על כל שבח נעורי' לאבי' ומאי פריך ת"ל מבנעורי' וצ"ל דס"ל לרש"י לסברא פשוטה כיון דנלמוד דמעשה ידי' לאבי' קודם אירוסין ה"ה אחר אירוסין ולא דמי להפרת נדרי' דהתם מפר האב בשותפות הבעל אבל לענין מע"י לא זכה עדיין הבעל והיא לא יצתה מרשות אבי' לענין זה וא"כ איכא למימר דהר"י מאורלייניש קבע קושייתו לפי' רש"י ודו"ק:
דף מז:
ברש"י דיה לעולם במעלה לה מזונות והיא הדין נמי דמצי לאוקמי' כשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וכו' עכ"ל עיין פי' מהר"ם ותמה אני אם יצאו דברי אלה מפיו הקדוש מלבד מה שאין הלשון מסכים פרישו אין ותי' רש"י ומה שהקשה לדבריו ע"ש. והמחיר שפי' רש"י בשיטת המהרש"א שס"ל אפי' כשזן אותה מ"מ יכולה לומר אינה ניזונות ואינו עושה ור' אדא דסבר מחיים קדוש כר"ל ס"ל מעשה ידי' עיקר ע"ש. והקשתי בזה לשיטתו א"כ מי דחקו לפרש קושיית רש"י דרב ושמואל סברי מזונות תחת מותר ור' אדא פליג וס"ל מזונות תחת מעשה ידי' ה"ל לפרש דקושיית רש"י על התלמודא מנ"ל לאוקמא דר"א ס"ל דמזונות תחת מותר ה"ל לאוקמי דתרווייהו סברי מזונות תחת מעשה ידי' והא דקאמר מחיים קדוש דס"ל כריש לקיש כי תקנו רבנן מעשה ידי' למותר עיקר וכיון דמעלה לה מעה כסף אינה יכולה לומר אין ניזונות ואינה. עושה וכיון דאינו מעלה לה מזונות משו"ה עושה ואוכלת ורב ושמואל ס"ל מזוני ומאה כסף עיקר משו"ה ס"ל לאחר מיתה קדוש וע"ז תירץ רש"י אלא משום רב דאית לי' יכולה האשה שתאמר אינה ניזונת ואינה עושה וכו' ואוקי רישא דמתני' דתני עושה ואוכלת בניזונת וכו' והיינו דרב לקח דבריו ממתני' דהכא דאוקי בניזונת מ"מ עושה ואוכלת להכי אוקמי סיפא בניזונת וכן מוכרחים אנו לפרש תירץ רש"י לפירוש מהרש"א אם נאמר דרב ס"ל מעה כסף תחת מעשה ידיה א"כ הא דקאמר אין נזונת ואינה עושה היינו מותר וכיון דדבריו לקוחין ממתני' קשה מנ"ל לפרש דברי ר"מ הקדש לאחר מיתה אימא ר"מ ס"ל מחיים קדוש משום דאינה יכולה לומר אינה ניזונית ואינו עושה מותר. ועוד הקשתי לשאול לפי שיטת מהרש"א לפי' רש"י אף כי זן אותה ממש מ"מ יכולה לומר אינו ניזונת א"כ מאי פריך רב פפא במאי אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש וליכא למימר דס"ל דסברת ר' יונה דבמותר כ"ע מודו כיון דתקינו לה רבנן משום חינה אינה יכולת לומר איני ניזונת חדא דא"כ אין מקום לקושייתם רש"י לשיטת מהרש"א שנאמר דרב ס"ל מזונות תחת מותר דא"כ האי דקאמר רב אינה ניזונת ואינה עושה מותר מעשה ידי' הא לסברת ר' יונה במותר אינה יכולה לומר אינה ניזונת ואינה עושה ועוד א"כ קושיית תוס' במקומו עומדת דמאי דחקי דרב לאוקמי מתני' לאחר מיתה לוקמי מחיים כגון דמעלה לה מעה כסף ומה שתירצו תוס' בזה דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות ע"כ רש"י לא ס"ל הך סברא אלא ע"כ בשיטת מהרש"א מוכרחין לומר דלא ס"ל סבר' ר' יונה א"כ אין מקום לקושיית תוס' דאף אם נוקי מתני' במעלה מאה כסף מ"מ לאחר מיתה קדוש דיכולה לומר איני ניזונת גם במותר ולבי אומר לי ליישב כ"ז הא דפריך אי במעלה מזונות ומעלה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מית' קדוש דהא ודאי כיון שמעל' לה מעה כסף וכיון שכן הוא סבר שיזכה בהם ויהי' יכול להקדישם כיון שהוא מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש וא"כ דעתו להקדישו מותר מעשה ידי' בעודה בחיים ועלה קאמר ר"מ הקדש מדלא אמר הקדש לאחר מיתה ע"כ ס"ל דהקדש הוא כדברי המקדיש עכצ"ל כסברת ר' יונה דבמותר אינה יכולה לומר איני ניזונת ואינו עושה משא"כ ברישא שהקדיש מעשה ידי' עושה ואוכלת דיכולה לומר אינה ניזונית ואיני עושה א"כ מאי טעמא דמ"ד לאחר מיתה קדוש אלא ע"כ מ"ד דס"ל לאחר מיתה קדוש מוקמי לה מתני' באינו מעלה לה מאה כסף וא"כ כיון דאינו מעלה להמ היכי תיתי יעלה בדעתו להקדיש מותר מעשה ידי' כיון דאין לו שייכות בגוה וצ"ל דלא הקדיש מותר מע"י אלא לאחר מיתה ובזה אמר ר"מ הקדש כדבריו לאחר מיתה דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וק"ל וכיון שזכינו לדין צדקו דברי מהרש"א ג"כ בזה שמוכרח לפרש קושיית רש"י בהך אוקימתא באינו מעלה מזונות ומעלה מעה כסף דס"ל לרב ושמואל דמזונות תחת מותר דאם נניח דס"ל מזונות תחת מעשה ידי' ומאה כסף תחת מותר כיון דמעלה לה מאה כסף בודאי הוקדש מחיים ועלה אמר ר"מ הקדש כדבריו ומ"ט דרב ושמואל דאמרי לאחר מיתה קדוש דהא אף אם נפרש קושיית רש"י דתרווייהו ס"ל מעה כסף תחת מותר צ"ל אה כשזן אותה ממש יכולה לומר איני ניזונת א"כ ג"כ קשה מאי פריך תלמודא מ"ט דמ"מ לאחר מיתה קדוש ואי ס"ל כסברת ר' יונה א"כ מאי יחרץ על קושית תוס' ומאי דוחקא וכו' כדאמרן ועכצ"ל דקושית הגמ' אזלא מ"ט דמ"ד לאחר מיתה כיון דמעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש מסתמא הקדיש מחיים ועלה קאמר ר"מ הקדש כדברי' וא"כ א"א לפרש קושית רש"י לומר לרב ושמואל דס"ל מעה כסף תחת מותר א"כ למה מפרש דברי ר"מ הקדש לאחר מיתה ודו"ק:
ועל דרך זה שדרכתי אם מעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש ע"כ מחיים הקדיש המקדיש ועלה אמר ר"מ הקדש כדברי המקדיש ואי אינו מעלה לה מה שהיא מקדיש לא הקדיש המקדיש המותר בתחלה אלא לאחר מיתה וישבתי דברי רש"י במתני' ד"ה המותר הקדיש את מותר מעשה ידי' וכו' ולא הקדיש מעשה ידי עצמן וכו' דהא לפי מה דמסיק תלמודא דמתני' איירי במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף וא"כ לא הקדיש המקדיש בתחלה כ"א לאחר מיתה ובהקדיש מעשה ידי' עצמו ע"כ הקדיש המקדיש מחיים כיון דהעלה לה מה שכנגד מה שהוא מקדיש וא"כ אי אפשר לפרש המתני' דהא דקתני המותר קאי ארישא שהקדיש בפעם אחד מעשה ידי' והמותר דשתי הקדשות מתנגדים אהדדי דמעשה ידי' ע"כ הקדיש מאיים ומותר מעשה ידי' הקדיש לאחר מיתה וזה פשוט:
וגם לר"א מוכרחים לפרש המתני' שהקדיש מותר לחוד ולא הקדיש מעשה ידי' עצמן משום דלר"א קשה כיון דסבירא לי' מעה כסף תחת מעשה ידי' מאי האי דקתני ה"ז עושה ואוכלות ההל"ל הרי זה עושה מלאכתה לצרכי' ועוד אם נדחוק לפרש המתני' דתני עושה ואוכלת קאי אעשיות צרכיה קשה כיון שהקדיש מעשה ידי' ע"כ איירי במעלה לה מעה כסף א"כ למה באמת עושה ואוכלת דהא ר' אדא כר"ל ס"ל וצ"ל כמו שתירץ הרא"ה דאיירי במעלה לה מעה כסף ואינה ניזונת וקמ"ל המתני' הר"ז עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונתי' כיון שהיא צריך להן ודלא גרע מעבד עברי דקיי"ל דאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ע"כ וא"כ לר"א ע"כ איירי רישא באינה ניזונת וסיפא איירי בניזונת וא"כ א"א לומר שהקדיש בפעם אחת ודו"ק:
ובחידושי מהר"ם הקשה על סברת ר' יונה מאי קאמר ופליגא אדר"ל והא ר"ל במותר איירי ובמותר ר"ה גופי' מודה דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואמרתי ליישב דבריו והיא דלשיטות ר' יונה קשה קושית תוס' מאי דוחקא דרב וכו' וצ"ל כתי' תוס' וכו' דאין רגילות להעלות מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות וכיון שכן הא דדחי הש"ס לא בשאיני ניזונת וסיפא קמ"ל ע"כ אינו מעלה לה מעה כסף בסיפא והא דאמר ר"מ הקדש היינו לאחר מיתה ע"ז אמר ופליגא דר"ל דהא ר"ל מוקי מתני' במעלה לה מעה כסף וא"ת ר"ל הדר בי' לפי האמת ומוקי לה המתני' טעמא דר"מ דמקדיש אדם דבר שלא בא לעולם וא"כ דחי' התלמוד שפיר לא בשאיני ניזונית איירי מתני' וסיפא ג"כ בשאינו מעלה לה מעה כסף וטעמא דר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דר' יונה מפרש לה האי דמשני מהאי אין מהא לא דמשני לה כקושית תוס' לחלק בין האי לאחר שאשתחרר ותשתחררו דבהך ס"ל לר"מ דאדם מקדיש דבר של"ב כיון דהגוף בעולם משא"כ בהקדש מותר מעשה ידי' דאיו הגוף בעולם לא מצינו לר"מ דס"ל אדם מקדיש אלא טעמי' כיון דיכיל לכופו כמו שהקדיש ידים לעושיהם וא"כ ע"ז אמר תלמודא לא בשאיני ניזונות וגם הסיפא באין מעלה לה מעה כסף וטעמא דר"מ במתני' משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (וצ"ל אפילו בדבר שאין הגוף בעולם אמרינן לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם) וע"ז אמר ופליגא דר"ל דר"ל קיי"ל לר"מ בדבר שאין גוף בעולם אין יוכל להקדיש וע"כ איירי סיפא במעלה לה מעה כסף וע"כ מעלה לה נמי מזונות דהא אין רגילות להעלות לה מעה כסף ואינה מעלה לה מזונות וכיון שכן הק' לימא מסייע במ"ע אלא ע"כ צ"ל דפליג על ר"ל ודו"ק:
אבל אי קשיא לי' הא קשיא לי' ה"ל לאוקמא דרב ושמואל ור' אדא כלהו ס"ל מזונות תחת מעשה ידי' ומעה תחת מותר אלא דרב ושמואל אמרי דמתני' לאוקמא דאמר ר"מ לאחר מיתה קדוש כגון שאין לה מעה כסף ומ"מ הקדש לאחר מיתה דאדם מקדיש דבר שלב"ל ור"א ס"ל כר"ל דבדבר שאין גוף בעולם ס"ל לר"מ ג"כ דאין מקדיש דבר שלב"ל וע"כ אי אפשר לפרש המתני' באין מעלה לה מעה כסף אלא לאחר מיתה קדוש אלא דמעלה לה מעה כסף וכיון דיכיל לכופה כאלו הקדש ידים לעושיהם וכיון דמעלה לה מעה כסף ע"כ מחיים קדוש וע"כ צ"ל כמו שכתב הרא"ה דר"ל ג"כ מוקי לה המתני' באין מעלה לה מעה כסף והא דקאמר מתוך שיכול לכופה לאפוקי מדר"ה דאמר יכולה האשה שתאמר וכו' אלא שתקנה קבועה ואין אחד מהם יכול להפקיע נמצא מעשה ידי' כשעושה אותן ראשון זוכה בהם הבעל והם שלו בכל מקום שהם והוא חייב ג"כ במזונות ומדינא מעשה ידי' קדוש אלא שאשה כבעלת חוב במזונותי' והיא מוקדמת וקדושת דמים אינו מפקיע שיעבודי' וכיון דכן לאחר מיתתו דתו ליכא שיעבודא דידה גבי לי' הקדש כדינו דהא מדינא קדוש וכיון דלר"ל ג"כ איירי דאין מעלה לה מעה כסף אי אפשר לאוקמא ר"א כר"ל דלר"ל ג"כ לאחר מיתה קדוש והשתא הק"ל מאי קאמר ופליגי דר"ל לשיטות ר' יונה דהא מתרץ שפיר דלא מסייע לי' ממתני' דהמתני' הוי מוקמי לה באיני ניזונת וסיפא נ"כ באינו מעלה לה מעה כסף ובדבר שאין גוף בעולם ס"ל לרב כר"ל דלר"מ אין אדם יוכל להקדיש אלא דלאחר מיתה מטעם כיון דיכול לכופה כמו שאמר יקדישו ידים לעושיהם דמהני להו להקדש לאחר מיתה וו דאמרן ע"פ סברת הרא"ה ודוק וצ"ע:
דף נח:
בשלמא למ"ד ממלאכה שפיר רש"י מוחק הך לישנא נראה דה"ט דהא למ"ד ממלאכה נמי תקשי לך חולה בת מלאכה היא ודלא כמ"ש מהרש"א והתוס' שהי' גרסתם כך איכא למימר דלישנא קמא המקשה ידע לתרץ דמאן דאמר ממלאכה ס"ל ג"כ מורדת מתשמיש מורדית הוי וחולה איירי במורדת מתשמיש ונדה מורדת מתשמיש אבל למ"ד מתשמיש נדה בת תשמיש היא והא דפריך מתחילה אלא למ"ד ממלאכה ומי משועבד לה מאי פריך הא מאן דאמר ממלאכה ס"ל ג"כ מורדת מתשמיש י"ל דהכי פריך מסתמא כיון דרישא במורדת איירי במורדת ממלאכה ועלה קתני וכן המורד על אשתו משמע דהוא נמי מורד ממלאכה וק"ל:
דף סג.
בתוס' ד"ה לא תימה וקשה לר"י דא"כ וכו' דהא תנן בהדי' במתני' כנסה סתם תצא בלא כתובה עכ"ל ויש לדקדק אימא דהמתני' דכנסה סתם לאו ארישא קאי ובבא באפי נפשי' היא דקדשה סתם וכנסה סתם תצא בלא כתובה דמספקא לן אי אפשר באשה נדרנית או לא אבל בקדשה על תנאי וכנסה סתם כיון שהזכיר תנאי בקידושין ולא הזכירו כשכנסה הרי כאלו מחל התנאי בפירוש ובר"ן הוזכר מזה לישב פי' רש"י. ונ"ל שקושיית תוס' אזלו לתירוצא קמא בד"ה על מנת דנקט לרב קדשה על תנאי משום סיפא לאשמועינן אע"ג דקדשה על תנאי. בעי גט וא"ל דנקט על מנת למימרא דבכל ענין אינו מקודשת אפי' כנסה אח"כ כמו לשמואל דהא לרב אנן קאמינן דבכה"ג באמת היא מקודשת וק"ל:
בא"ד ותירץ ר' יצחק דאביי לא הוי מפרש טעמא דב"ה משים דמידע ידע אלא משום דיש תנאי בנשואין וכו' עכ"ל ומה שכתבו תוס' כאן מסכים דבריהם יותר לפי' מהרש"ל דאי אמרינן לאביי לב"ה דיש תנאי בנשואין צ"ל דגרסינן אמר ר' יהודא אמר שמואל ע"ש ביבמות מה שכתבתי בזה באריכות. אברא מ"ש שם וז"ל ומה שהקשה מתחילה מהא דכנסה לחופה וכו' והיינו סוברין שזה הטעם דמידע ידע הוא מוחלט ומדברי רב גופי' ואינו מדברי התלמוד וא"כ אין שום טעם אחר אלא מידע ידוע לחוד עכ"ל ודברים אלו אין להם שחר אף אם אמר רב גופי' לא אמר טעמי' דמידע ידע אלא משום נשואין אבל משום כניסה לחופה לא צריך הך טעמא אלא משום דיש תנאי בחופה. ולי נראה לישב דבריו ולא מטעמי' ושיעור דברי ר"י כך היא ואומר ר"י שלא הועיל כלום וכו' ותי' ר"י דאביי לא הי' מפרש טעמא דב"ה משום מידע ידע כאילו אמרו בדרך ממ"נ על ריב"ן דמגיה התם אמר ר"י אמר רב מכח הך קושיא דשמואל אדשמואל א"כ לא הועיל כלום וכו' ועוד דהתם פריך נכנסה לחופה ולא נבעלה וע"כ צ"ל הא דמשני מידע ידעי משום דאין תנאי בנשואין אבל בנכנסה לחופה לא צריכא להך טעמא אלא משום דיש תנאי בחופה ע"ז קאמר ותי' ר"י דאביי לא הוי מפרש וכו' כלומר למה לך ריב"ן להגי' אמר ר' יהודא אמר רב אפי' לפי גרסת אמר ר' יהודא אמר שמואל לק"מ דסוגי' דהתם אזלא אליבא דעולא ונכנסה לחופה אף לעולא הטעם משום דיש תנאי בחופה ולא קאמר מידע ידעי אלא משום נשואין וע"כ צ"ל דס"ל לריב"ן הא דקאמר הטעם דמידע ידעי אכולה מלתא קאי א"כ לא הועיל כלום וכו' ועוד דהתם פריך נכנסה לחופה וכו' וע"ז כתבו תוס' תי' ונראה דצריך להגי' אמר רב כריב"ן וכו' ולא מטעמ' מכח דקשה שמואל אדשמואל אלא משום דע"כ צריכין לומר דהסוגיא דהתם אזלו אליבא דעולא ואי גרסינן שמואל צריכין לדחוקי דהך טעמא מידע ידעי לא קאמר אלא על נשואין ובכנסה לחופה טעם אחר דיש תנאי בחופה אבל אי גרסינן רב דס"ל אפי' בלא בעל צריכה ממנו גט דאין תנאי בחופה ומידע ידעי אכולה מלתא קאי ודו"ק:
אבל אי קשיא הא קשיא לי מה השיב ר"י על ריב"ן שלא הועיל כלום הלא תועלת רב היא דצריך לטעמי' דמידע ידעי אף אם נאמר לב"ה יש תנאי בנשואין מ"מ נגזור נשואי קטנה אם נאמר שיכולה למען כשהגדילה ועמדה ונשאת נמי יאמרו שיכולה למען ומשו"ה קאמר וב"ה מידע ידעי דנשואי קטנה מדרבנן היא ולא גזרינן קטנה אטו גדולה אבל לשמואל מדאורייתא גדולה באמת יכולה למאן אלא מדבריהם הוי גזירה לגזירה ולא צריכין טעמא דמידע ידעי ודו"ק וצ"ע:
ע"ב ברש"י והא מתני' דטעות אשה אחת היא וכו' אלמא איכא דס"ל דטעות אשה אחת נמי צריכה. גט ואע"ג דאנן הא דמותבינן ולאו רב איירי בה קושיא היא לרבה וכו' עכ"ל והקשתי בזה ה"ל לפרש דקושיא היא לרבה לדבריך דשמואל פליג אפי' בטעות שני נשים א"כ הקושיא במ"ע אדתני המקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודשת לתני כנסה סתם ונמצאו עלי' נדרים אינה מקודשת וכ"ש הא וליכא לשנויי הכי נמי קאמר המקדש את האשה ע"מ שאין עלי' נדרים וכנסה סתם ונמצאת עלי' נדרים אינה מקודשת מ"מ ה"ל לתנא למתני רבותא יותר בטעות שתי נשים נמי אינה מקודשת וכ"ש הא וי"ל בדוחק איידי דתנא בסיפא קדשה סתם וכנסה סתם דתצא שלא בכתובה באשה אחת תני רישא נמי בטעות אשה אחת וצ"ע:
דף עג.
בתוס' ד"ה אבל במומין שבגלוי תימא לרב וכו' ונראה לרשב"א וכו' וקאי בין ארשות אב ובין ארשות בעל וכו' עכ"ל שיעור דבריהם כך היא שס"ד בקידשה על תנאי ע"מ שאין בה מומין קאי בין אמומין שבסתר ובין אמומין שבגלוי וכיון דהתנה ע"כ שמרה עצמה שהיא לא ראה אפי' מומין שבגלוי א"כ מה שייך לחלק בין מומין שבסתר וכו' הואיל והתנה ולפ"ז ע"כ צריכין לומר כמו שכתב בהגהות אשרי דלא פליגי רבנן אלא בסיפא דאלו ארוסה היתה יכולה להיות שלא הוכר המומין אפי' הם בגלוי ובסיפא ודאי שפיר יש לחלק בין מומין שבסתר ובין מומין שבגלוי ומה שהותנה התנאי היינו בשעת קידושין שלא הוכר המומין אפי' הם בגלוי וע"ז כתבו ונראה לרשב"א וכי ומעתה איכא למימר דקאי בין ארשות האב ובין ארשות הבעל ודו"ק:
בתוס' ד"ה מי ששנה זו לא שנה זו קשה וכו' וסיפא רבותא טפי וכו' ותנא דסיפא סבר אע"ג דנכנסה לרשות הבעל ואיכא למימר חזקה שאין אדם שותה בכוס וכו' כשהביא הבעל ראי' הוי מקחו מקח טעות דאין אדם מתפיס במומין עכ"ל יש לדקדק האיך מתרץ אמאי לא אשמועינן בסיפא רבותא אפי' בעודה ברשות אבי' הבעל צריך להביא דל"ת כיון דנולד הספק ברשות האב עליו להביא ראי' כמו שהקשו וי"ל דזה שמעינן השתא נמי דקתני נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא שעד שלא נתארסה הי' בה מומין אלו עד שלא תתארס אין משתארס לאו אמאי נימא כיון שנולד הספק ברשות האב עליו להביא ראי' אלא צ"ל דלא הורעאה רשות האב בזה לר"ג ודו"ק:
בא"ד כיון שנשאה חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקה. כתב מהרש"ל ז"ל ותימא לפ"ז אמאי לא מוקי בחד תנא ויאמר ע"כ לא קאמר ר"י דאזיל בתר חזקת ממון בחד ספיקא אבל לא בתרי ספיקא דספק תחתיו ונסתפחה שדהו ואת"ל מקודם שמא נתפייס והוי ס"ס עכ"ל ואפשר לתרץ קושיא זו דס"ל לר"א דר"י לא אזיל בחר חזקת גופה כלל כשיש חזקה אחרת כנגדה וכאן איכא חזקת פנוי' דמכחישה וא"כ אית לי' להבעל תרי חזקות חזקת ממון וחזקה דמוקמינן לה בחזקת פנוי' וגבי תרי חזקות לא מהני ס"ס להוציא דהא דהוכיחו תוס' לעיל (דף ט' ע"ב) דבס"ס לא מפסדה כתובתה היינו בחזקת ממון לחוד ועפ"ז אמרתי שזה כיון רבא בראשית אמריו לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקת הגוף כלל וכו' דהא ר"א דמשני תברא קשה הל"ל לאשמועינן בסיפא רבותא טפי אפי' כשנכנסה לרשות הבעל דהבעל צריך להביא ראי' וא"ל דזה נשמע נמי מדקתני הבעל צריך להביא ראי' שעד שלא נתארסה הי' בה מומין משתתארס לא מ"מ קשה דאכתי לא שמעינן לר"ג דלא הורע רשות האב בזה לר"ג והא דצריך להביא ראי' דוקא עד שלא תתארס איכא למימר דכלהו מתני' אתי' כר"י ומטעם ס"ם כקושית מהרש"ל ומשו"ה לא מהני כשהביא ראי' משנתרסה דהא מ"מ יש לאב ס"ס א"ו צ"ל דס"ל לר"א דלר"י לא אזלינן כלל בתר חזקת הגוף כשיש חזקה אחרת כנגדה וא"כ תרי חזקות הן חזקת ממון וחזקת פנוי' ובתרי חזקות אין להוציא ממון מכח ס"ס וזה שאמר רבא לא תימא הכי מכח מתני' דבהרת וא"כ ליכא לשנויי' כדשני ר"א דא"כ קשה קושית תוס' אע"כ צ"ל דכולה כר"ג וכאן נמצא וכאן הי' ודו"ק: