מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל
גיטין · דף ד.
בתוס' ד"ה אילימא חרש ולא בעי למימר כגון אלם כו' אין כוונת תוס' להקשות דלרבה לק"מ כמ"ש מהרש"א אף לעדות דלשמה לא מהני כתיבת האלם דנכתב לשמה דקרינן נמי גבי' מפיהם ולא מפי כתבם דהא נמי עדות מקרי כמו שהש"ס מקשה ריש מכילתין בפשיטות ולרבה לבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה וזה ברור ותי' תוס' דה"ל למתני ולא אמר דלשון אינו יכול לומר לא שייך באלם דהא יכול לומר בכתיבה אלא דחכמים תקנו דלא מהני האי אמירה ה"ל למתני ולא אמר לגבי לא ראה פשיטא דה"ל למתני ולא אמר כמ"ש בברייתא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר כו' ודו"ק. ויש רוצים לפרש כוונת תוס' מדלא קתני ולא אמר דמשמע דבשום פעם לא יוכל לדבר אבל לשון אינו יכול לומר משמע עד הנה יוכל לדבר כתירץ המהר"ם מלובלין. אבל אין נראה כפירושו דא"כ תקשי מנ"ל לר"י לאוקמא בפיקח ונתחרש כך ה"ל לאוקמיא בדיבור מתחלה ואח"כ נתעלם וא"כ שפיר שייך למתני ואין יכול לומר וא"כ מנ"ל להמקשן להקשות לפי מ"ש מהרש"א אבל לפי מה שישבתי לעיל דברי מהרש"א יש לפרש פי' התוס' כפי' מהר"ם וק"ל:
בתוס' ד"ה אי הכי כו' במהרש"א עיין דלפי דבריו יש לתרץ קושיית תוס' ד"ה אי הכי וא"ת מאי ק' לרבה כי היכי דלרבא ניחא כו' די"ל כל הסוגי' דברי המקשן עד אי הכי בעל נמי וזה הקושיא דוקא קשה לרבה ולא לרבא וצ"ע: