מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל
גיטין
דף ב:
ודף ד' ע"א:
בתוס' ד"ה הא מני ר"י אע"ג וכו' בהא סבר לה כר"י עכ"ל עיין בחידושי מהרש"ל וכעת נדפס מחדש חידושי מהרש"ך שהשיג עליו איך אפשר לומר דכוונת תוס' דת"ק דר"י הוא ר"א וחתמו אתורף קאי הא תוס' ד"ה דתנן כתבי להדי' דר' אשי אתי' כר"ל דמוקי מתני' כר"מ דחתמי שנינו ואני אומר שזה לפי הבנתו בתוס' דר' אשי ע"כ לא מתוקמא ת"ק דמחובר כר"א דאי כר"א וחתמו אתורף קאי היכי שמעינן מדר"י דחתימה לשמה בעינן אימא חתימה נמי אתורף קאי אבל לאחר העיון לא כן עמדי שאפי' אי ת"ק ר"א וחתמו אתורף קאי מ"מ יש להוכיח דר"י ס"ל חתימה לשמה דאי חתימה דר"י אתורף קאי אבל חתימה ממש שרי במחובר א"כ ע"כ ר"י ות"ק לא פליגי כ"א בטופס דמכשיר ת"ק ור"י פוסל בדיעבד א"כ מאי האי דתני עד שיהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש כיון דתני ר"י פוסל ע"כ אטופס קאי דהא בתורף ת"ק פוסל אלא ש"מ דחתימתו דר"י אחתימה (הגה ולר"ל דאוקי מתני' כר"מ ליכא לאקשוי א"כ לא פליג ר"י את"ק אלא בכתיבה ה"ל למתני ר"י פוסל וי"ל דהא צ"ל עד שיכתוב להורות דאפי' טופס פסיל במחובר ואי תני עד שיכתוב ה"א דר"י ס"ל כר"א דאכתיבה לחוד קפיד ולא אחתימה משו"ה צ"ל עד שיכתוב ויחתמו בתלוש. עכ"ה) איברא מ"ש תוס' דר' אשי אתי' כר"ל דמוקי מתני' כר"מ דחתמי שנינו כוונתם דאי כשמואל דר' יהודא אמאי קאמר ר' אשי הא מני ר' יהודא היא הא איכא לאוקמי מתני' דתני' נמי כר"מ דס"ל כתיבה וחתימה לשמה דוכתב לה קאי אבל כתיבת הגט כיון דלא שמעינן דלא בעי ר"מ כתיבה לשמה ממתני' דמחובר וע"ז מסקי בדבריהם לאשמועינן ור"י נמי יש להוכיח דר"מ לא בעי כתיבה לשמה כדמסיק בסמוך מדר"נ דאמר אומר הי' ר"מ אפילו מצאו באשפה ומעתה נסתלק הקושי' מפי' מהרש"ל וק"ל:
אלא שלפי דברינו קשה מאי קאמר וכ"ת ר"א היא וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי דהא אי גזרינן לר"א חתימה אטו כתיבה הקודם לו לכ"ש וטפי יש לגזור לר"מ כתיבה אטו חתימה שאח"כ א"כ מאי קאמר וכ"ת כי לא בעי ר"א חתימה לשמה מדאורייתא אבל מדרבנן בעי א"כ הך מתני' דאין כותבין במחובר אמאן תרמיי' דהא בין לר"מ ובין לר"א כתיבה וחתימה בעי לשמה דמ"ש ממחובר וכ"ת הא דקתני אין כותבין היינו טופס ואם כתבו הטופס במחובר ותלשו וחתמו היינו סיום הגט התורף והחתימה ונתני להכשר דא"כ לפ"ז לא הוי פליג ר"י את"ק כי אם בתופס לחוד א"כ ה"ל למתני ר"י פוסל ולא יותר י"ל דהכי פריך אימא מדרבנן בעי חתימה לשמה דקס"ד לר"א אף שס"ל עדי מסירה כרתי מ"מ גט שאין בו עדים פסול א"כ גזרינן פן יבוא לסמוך עלייהו אם לא יחתמו לשמה כמו קרוב ופסול דאמרינן בעלמא מודה ר"א במזיוף מתוכו וע"ז פריך והא תנן ר"א אימר אע"פ שאין עליו עדים א"כ מאי תקלה יש בכך אם נסמוך עליהם דהא אין צריך לעידי חתימה ואינו דומה לקרוב ופסול כמו שהקשו תוס' ד"ה מודה ר"א במזיוף מתוכו והתרצן משני מודה ר"א במזיוף מתוכו והיא כמו שפירש הרשב"א בחידושיו כיון דלפעמים קמייתי עידי מסירה סמכינן אעדי חתימה והוי חתימה שייך לכתיבת הגט משו"ה צריך לשמה החתימה דהוי כעין כתיבה ע"ש:
ועכשיו מיושב היטב מה שרבים מתמיהים אמאי מניח בתחילה לאוקמי מתני' כר"מ הא בכה"ג דמוקי מתני' כר"א מדרבנן מיהו בעי הא בכה"ג מצית לאוקמי כר"מ וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי כמו שמהדר בסוף דאי אפשר לומר דכתיבה וחתימה בעי לשמה כ"א אחר שסתר דאי אפשר לומר לר"א דחתימה בכ מדרבנן אבל בתחילת ס"ד דלר"א חתימה לשמה בעי מדרבנן דהוי כמזיוף מתוכו וא"כ ליכא ס"ד לר"מ לומר דבעי כתיבה לשמה מדרבנן דא"כ הך מתני' דאין כותבין וכו' אמאן תרמיי' כדאמרן אבל לבתר דמייתי הך דר"א בשלשה גיטין דלא ס"ל חתימה לשמה אפי' מדרבנן שפיר קאמר אלא ר"מ וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא מדרבנן בעי והך מתני' דאין כותבין אתי' כר"א וחתמו אתורף קאי ודו"ק:
ועם זה קיימתי דברי מהרש"א בתוס' ד"ה כי לא בעי וז"ל ולמאי דמוקי השתא מתני' דמחובר כר"א וחתמו אתורף קאי כשמואל ור"י ולא אסיק אדעתא הא דרב נחמן אומר וכו' מ"מ פסיקא לי' בשום דוכתי דלר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא מיהת לא בעי עכ"ל ומקשין העולם לדבריו א"כ מאי קאמר בתחלת הסוגיא אי ר"מ חתימה בעי כתיבה לא בעי דתנן מה צריך להביא ראי' מהך מתני' אי פסיקא לי' דלר"מ כתיבה לשמה לא בעי מדאורייתא אבל לפי דרכינו ניחא דצריך לאתוי ראי' מהך מתני' דמחובר דלא נימא לר"מ מדרבנן מיהת בעי כתיבה לשמה וע"ז מייתי ראי' דליכא למימר הכי דא"כ הך מתני' אמאן תרמיי' דלא כר"מ ודלא כר"א וכדפרישת וק"ל:
ואם תקשי לך לפי מה שישבתי על נכון תי' מהרש"ל א"כ ע"כ הך מתני' דאין כותבין ע"כ כר"א אתי' אתי' מאי פריך ומעיקרא מ"ט לא מוקמי לה כר"י ומשני מהדרינן רר"א דהלכתא כוותי' אימא משו"ה מהדרינן כר"א דלפי הך אוקמתא דמתני' דאין כותבין אתי' בין לר"ח ובין לר"א וחתמי אתורף קאי והא דבעי לר"א חתימה לשמה משום דהוי כמזיוף מתוכו וזה טעם לא שייך במחובר ובשנויי דר"י הך מתני' דאין כותבין לא אתי' כר"א לשיטות מהרש"ל. אני אומר לך דבלאו הכי נמי אם לא תאמר שיטות מהרש"ל וכפרישו א"כ ע"כ תאמר אי מוקמית לה כר"י לא אתי' מתני' דאין כותבין כ"א כר"מ דאי כר"א וחתמי אתורף קאי א"כ איכא למימר דחתימתו דר"י נמי אתורף קאי א"כ עדיין תקשי לך אימא משו"ה מהדרינן כר"א דאילו בשינויי דר"א היא לכ"ע ובשנויי דר"י לא יתכן לשמואל וכו' ודו"ק:
ומעתה כיון שקיימתי דברי מהרש"א דפסיקא לי' בשום דוכתא דכתיבה לשמה מדאורייתא לא בעי אמינא לתרץ אמאי לא ניחא לשנויי הא דפריך וכ"ת ר"מ וכי לא בעי ר"מ מדאורייתא מדרבנן בעי ולא פריך דלר"מ אפי' מדאוריי' בעי דידע מהא דר' נחמן אלא שס"ל הא דר' נחמן דבר תורה קאמר משום דאף את"ל דידע הא דר"ל מ"מ הל"ל דכתיבה לשמה בעי מדאורייתא והא דמכשיר ר"מ אפי' מצאו באשפה היינו חתמו ונתנו לה חתמו אתורף קאי דהא לפי סברא דידי' דלר"מ כתובה לשמה מדרבנן ע"כ מוקמינן הך מתני' דאין כותבין כר"א וחתמו אתורף קאי. וכ"ת דבלשון האמורא לא אמרינן הכי דהוי לי' לפרש דא"כ א"א לומר נמי דלר"מ דבר תורה קאמר דבר תורה מבעי' לי' וא"ל דמשו"ה לא מוקמינן חתמי דר"נ אתורף דא"כ אמאי אמר הי' ר"מ אומר אפילו וכו' אפי' ר"א נמי מודה בזה כיון דכתיבת תורף לשמה הי' ז"א דהא תוס' ד"ה חתמי הוכיח דר' נחמן אפי' לכתחילה מכשיר ולפ"ז משו"ה לא תני הי' ר"א אומר דלר"א גזרינן טופס אטי תורף לקמן דף כ"ו ודו"ק:
דף ג:
בתוס' ד"ה הא מני ר"י היא עיין מה שכתב מהרש"ל בזה שכתב ומסתמא ת"ק דר"י בפ' ב' במתני' דאין כותבין במחובר חד תנא היא ויש לתמוה לכאורה א"כ הוי מקום להקשות לתוס' ד"ה דתנן (דף ג' ע"ב) שכתבו תוס' הך סוגי' קאי אליבא דריש לקיש אבל שמואל ור"י מוקי מתני' דמחובר כר"א כו' ואי כדבריו ודאי לר"י ושמואל נמי קשה דאי מתני' דלקמן אתי' כר"א א"כ מסתמא ת"ק דהכא נמי ר"א היא ופשיטא דאתי' דלא כר"א ובהנ"ל יש לתמוה עוד בתוס' ד"ה וכי לא בעי כו' עד וי"ל דהשתא מוקי מתני' דמחובר כר"א ואי כדברי מהרש"ל פשיטא קשה איך מוקי מתני' כאן כר"מ דאמר וכ"ת לעולם ר"מ וכי לא בעי וכו' וצריך לחלק ולדחוק לדברי מהרש"ל דת"ק דריש מכילתין להני סתמא ת"ק לאו חד הוא אע"ג דר"י נמי פליג במתני' כיון דמפסיק שאר בר פלוגתא במתני' לאו חד ת"ק היא וצ"ע:
ע"ר בתוס' ד"ה רבה אית לי' דרבא כו' עיין מה שכתב מהרש"א בזה עד ויש לישב דכולא משניות בתר הך מתני' גרירן דריש פ"ב כ' ע"ש ולפי זה נראה לי להקשות ולתרץ קושיית תוס' מה שהניחו בתימא ד"ה דתנן וז"ל ותימא דהכא משמע דלא מתוקמא מתני' כר"מ כו' ולקמן תניא בהדיא המביא גט ממדינת הים ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוצא והולד ממזר ע"כ והני ודאי לק"מ דר"מ ס"ל כיון דבא"י צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ משום אחלופי דידענו מהני לכך צ"ל בפ"נ משום אחלופי וכיון דתקנו משום אחלופי בא"י ה"ה צריך לומר במדינת הים כמ"ש תוס' איפכא וכ"ת א"כ הוי לאוקמא מתני' כר"מ אליבא דרבה דודאי המתני' אי אפשר לאוקמיא הכי דכולה מתני' בתר מתני' דהכא גרירין דידענו לא מהני כמ"ש מהרש"א ודו"ק:
דף ד.
בתוס' ד"ה אילימא חרש ולא בעי למימר כגון אלם כו' אין כוונת תוס' להקשות דלרבה לק"מ כמ"ש מהרש"א אף לעדות דלשמה לא מהני כתיבת האלם דנכתב לשמה דקרינן נמי גבי' מפיהם ולא מפי כתבם דהא נמי עדות מקרי כמו שהש"ס מקשה ריש מכילתין בפשיטות ולרבה לבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה וזה ברור ותי' תוס' דה"ל למתני ולא אמר דלשון אינו יכול לומר לא שייך באלם דהא יכול לומר בכתיבה אלא דחכמים תקנו דלא מהני האי אמירה ה"ל למתני ולא אמר לגבי לא ראה פשיטא דה"ל למתני ולא אמר כמ"ש בברייתא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר כו' ודו"ק. ויש רוצים לפרש כוונת תוס' מדלא קתני ולא אמר דמשמע דבשום פעם לא יוכל לדבר אבל לשון אינו יכול לומר משמע עד הנה יוכל לדבר כתירץ המהר"ם מלובלין. אבל אין נראה כפירושו דא"כ תקשי מנ"ל לר"י לאוקמא בפיקח ונתחרש כך ה"ל לאוקמיא בדיבור מתחלה ואח"כ נתעלם וא"כ שפיר שייך למתני ואין יכול לומר וא"כ מנ"ל להמקשן להקשות לפי מ"ש מהרש"א אבל לפי מה שישבתי לעיל דברי מהרש"א יש לפרש פי' התוס' כפי' מהר"ם וק"ל:
בתוס' ד"ה אי הכי כו' במהרש"א עיין דלפי דבריו יש לתרץ קושיית תוס' ד"ה אי הכי וא"ת מאי ק' לרבה כי היכי דלרבא ניחא כו' די"ל כל הסוגי' דברי המקשן עד אי הכי בעל נמי וזה הקושיא דוקא קשה לרבה ולא לרבא וצ"ע:
דף ה.
בתוס' ד"ה הדר אמר אביי וכו' עיין מ"ש מהרש"א ומעיקרא דס"ד דאביי דתרווייהו קנה ניחא למסקנא דכ"ה גיטה היא ולא תקשי לי' מתני' דהכותב כל נכסיו וכו' ע"ש אף שאפשר לומר כדבריו אליבא דמסקנא אך צריך לתרץ אמאי לא הקשה על אביי תיכף ממתני' דהכותב כל נכסיו וכו' ונראה לי תירץ נכון דודאי ממתני' לק"מ על אביי די"ל כמ"ש רש"י מדנחית לשיורי אמרינן לדידי' נמי לכך לא יצא בן חורין ולק"מ לאביי אלא דלרבא מקשי שפיר דהא רבא ע"כ לא ס"ל הך סברא מדנחית לשיורי נמי הך שייר דא"כ מדאמרינן בפ' מי שמת אי שייר קרקע כל שהיא לא יצא בן חורין ואמר לה ר' דימי עשו מטלטלין שיור אצל עבד ואמר לי' רבא מ"ט דעבדא כמטלטלין דמי ע"כ ואי ס"ל לרבא מדנחית לשיורי שייר נמי הך א"כ מנ"ל לרבא לומר דעבדא כמטלטלין דלמא כמקרקע ומ"מ לא יצא לחירות דמדנחית לשיורא שייר נמי הך ומזה נחה ושקטה תלונת מרש"י שמקשין כל העולם לדברי רש"י שכתב מדנחית לשיורא א"כ מאי מקשה מהך מתני' דכל הכותב לעבדו דרש"י לא כתב זה אלא לתרץ ס"ד דאביי אבל אליבא דרבא ודאי א"א לומר כך וזה שדיקדק רש"י בצחות לשונו ד"ה שייר קרקע כ"ש לא יצא בן חורין קרקע לאו דוקא כמו שאמרנו בב"ב כוונת רש"י להראות באצבע דלרבא א"א לומר נחית לשיורא כמו שהוכחתי לעיל מפ' מי שמת מדברי רבא שם ודוק וברור:
דף ח:
בתוס' ד"ה חספא בעלמא היא וכו' וקשה דאדרבה במסקנא נשאר התירוץ ר"א עדי מסירה וכו' והקשה אדמו"ר דלפי האמת י"ל דברייתא דלעיל אתי' כר"ש ובשמות שאינו מובהקין אלא בתחילת הסוגי' צריך לדחוק לאוקמי כרבנן ובשמות מובהקין דגזרינן אטי איני מובהקין דאי אליבא דר"ש הו"ל למתני עוד אחד דושווין גיטי נשים ושחרורי עבדים בזמן שנעשו בהדיוט דבשאר שטרות פסולים אפי' בעדי מסירה לשיטת תוס' משא"כ בגיטי נשים ושחרורי עבדים דליכא למגזר להכשירו בלא עדי מסירה דערכאות נמי צריך עדי מסירה. אבל לפי המסקנא דמסיק מלתא דאי' בקידושין לא קתני א"כ ודאי אי נמי אתי' כר"ש ל"ק לחשוב עוד בזמן שנעשה בהדיוט דהא מלתא נמי כשר בקידושין בעדי מסירה בה"ט דכשר בגיטי נשים ושחרורי עבדים דבערכאות גבי קידושין צריך עדי מסירה:
ולי נראה לתרץ בעד התוס' ורש"י דאי אפשר לתרץ כר"ש דא"כ ה"ל לאוקמיא לכתחילה כר"ש דליכא להקשות דהו"ל למתני עוד אחד בזמן שנעשה בהדיוט זה היא בכלל ערכאות דכשר בשאר שטרות בלא עדי מסירה וגם גיטי נשים בעדי מסירה דוקא כמו שתירץ מהרש"א לעיל גבי חזרה ודו"ק:
בא"ד ואין לומר דלהכא חשיב לי' חספא בעלמא וכו' דהא בברייתא דבסמוך כולל וכו' ויש לתמוה אם השתא ידע הברייתא דבסמוך א"כ מתחילת קושיית תוס' לא קשה ולא מידי דודאי א"א לתרץ דשטר מתנה דכשר משום עדי מסירה דא"כ איך קתני בברייתא כל שטרות העולין בערכאות דכשר ע"כ צ"ל בעידי מסירה ולמה קתני בשטרא הנעשה בהדיוט דפסול בשאר שטרות וכשר בגיטי נשים ושחרורי עבדים הא בשטרי מתנה נמי צריך עדי מסירה ומה"ט דכשר בגיטי נשים ושחרורי עבדים הו"ל להכשיר נמי בשטרי מתנה וצ"ע:
דף ט.
בתוס' ד"ה בשליחות בע"כ וכו' ליתני דשוו בע"כ והוי צ"ל לרבנן עיין מ"ש מהרש"א דלר"מ ל"ק דהוי רצה לומר משום דהוי בכלל רצה בשניהם לחזור חוור מטעם שליחות בע"כ נגעו בה ע"ש ולפ"ז קשה א"כ לרבנן נמי הוי בכלל דלרבנן נמי קשה מנינא למעוטי מאי וע"כ צ"ל למעוטי הא דר"א וקשה מאי צריך למעוטי הא חזרה איתא בקידושין ומילתא דאיתא בקידושין לא קתני וצ"ל בשליחות בע"כ דזה ליתא בקידושין וא"כ לרבנן נמי הוי בכלל ומעתה אני אומר דאין כונת תוס' להקשות דא"כ הו"ל לתוס' לתרץ בלא זה לפי פי' רש"י נמי אלא דכונת תוס' לתרץ ולקיים דברי ר"ח ולכאורה קשה לפי' ר"ח ותו ליכא והאיכא האומר תני גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה וכו' דלפי האמת קתני אף מילתא דאיתא בשאר שטרות וצ"ל מילתא דאיתא כקידושין לא קתני דמ"מ צריך לאשמועינן דהא כיון דיכול לגרש בע"כ אין יכול לחזור כמ"ש ר"ח והנה ודאי לר"מ היא בכלל חזרה אלא לרבנן ניתני שכיב מרע שאמר תנו וכו' וצ"ל דלרבנן כבר אשמועינן דמנינא למעוטי הא דר"מ וקשה הא איתא בקידושין וצ"ל דצריך למעוטי כיון דאיתא בע"כ ה"א דלא חזר א"כ כבר נשמע נמי לרבנן וא"כ ודאי זה כונת תוס' לקיים פי' ר"ח ולדבריו קשה לרבנן ליתני שכיב מרע שאמר תנו וכו' וצ"ל מדאיצטריך למעוטי כבר נשמע כמ"ש והוכיחו תוס' וקשה ליתני דשוה לבע"כ והוי ד' לרבנן וזה קשה אפי' לשיטת רש"י והנה אליבא דר"מ לק"מ דהוא בכלל חזרה אלא לרבנן קשה וצריך לתרץ דלרבנן נמי הוי בכלל מדאיצטריך למעוטי וכדאמרן וא"כ מעתה יש לקיים נמי פי' ר"ח ודו"ק היטב:
דף י.
בתוס' ד"ה תנו וכו' עד ה"נ למאן דמוקי לה בשכיב מרע לא הוי רישא דומיא דסיפא מכל וכל ששטר אינו בעולם כשמצוה ליתן וכו' עכ"ל ופשוט בתוס' דע"כ רישא לר"פ איירי ששטר אינו בעולם והא לדידי' בש"מ איירי ודברי ש"מ ככתובין ומסורים דמי א"כ קשה לדידי' מאי שנא רישא גבי עבד דזכות היא לו ומ"ש סיפא. והנה הוכחת התוס' אזלי לגירסת ר"ת דלא גרסינן זה דהא למאן דגרס זה איירי שהשטר בעולם ולהנך דגרסי זה במתני' צריכין לחלק בין שחרור עבד למתנת ממון והנה מ"ש תוס' בד"ה האומר דאין לתנא לשנות כתבו גט לאשתי ולהאריך בלשון אין זה סתירה להנך דגרסי תן גט זה דהמה לא איכפת להו אם מאריך מלה אחד כדי להראות רבותא אלא שר"ת מסביר לי' לנפשי' על שאין נראה בעיניו לגרום זה מהאי טעמא שאין להאריך בלשון. א"כ הוא קשה מאוד הו"ל לר"ת להוכיח בקיצור דלא גרסינן זה דהא הוא אינו מחלק בין שיחרור עבד למתנות שכיב מרע ואי גרסינן זה קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא ודאי דלא גרסינן זה דאיירי רישא שהשטר אינו בעולם. ועוד קשה מה שמקשין העולם מ"ש תוס' דלא הוי רישא דומי' מכל וכל שהשטר אינו בעולם וכמצוה ליתן והוא תמוי' מהיכא פסיקא לי' ששטר אינו בעולם אימא שהשטר בעין ואתי' רישא דמתני' כר"מ דס"ל חוב הוא לעבד ובהיתר קושיא שנית לתרץ תחילה מאי מקשי' תוס' ד"ה והא לא משיך וכו' לא בעי לאוקמי מתניתין כיחידאי עכ"ל הא קאמר בשמעתין דרב זביד לא אמר כר"פ דשכ"מ אע"ג דלא אמר תנו נתנו כר"ש שזורי דאמר אף המסוכן ומוקי מתני' כיחידאי וישבתי קושיא זאת בטיב טעם ודעת כי מ"ש תוס' בדיבור זה ועוד יש לומר דא"כ מאי אריא ציבורין דבצברי לא חיישינן למנה קבור מדלא פירש ע"כ כוונתם דבש"מ לפי שלא הי' יוכל לפרש מנה קבור מטרדת חליו כמ"ש תוס' בדיבור אחר זה הנה הסברא הזו אינו אלא לר' זביד דמוקי מתני' כר"ש שזורי אבל ר' פפא דמוקי מתני' כרבנן דס"ל במסוכן אם אמר כתבו לא יתנו מדלא פירש כתבי ותנו ולא ס"ל הך סברא פי' דלא מטורד חליו אפי' במסוכן וכ"ש בשאר ש"מ פשיטא דלא נאמר הך סברא וא"כ אין סברא לחלק לענין מנה קבור בין בריא לש"מ ומעתה מיושב היטב דקושית תוס' אזלי בין לר"פ ובין לר' זביד הל"ל משום מצוה לקיים דברי המת ע"ז תירצו שני תירוצים דהיינו תירוץ קמא דלא ניחא לאוקמיא כיחידאה זה תירץ עולה יפה לר' פפא דלא מוקי מתני' כר"ש שזורי אלא גם כרבנן אבל לר' זביד דמוקי מתני' כיחידאה אין נכון תירץ זה וע"ז מתרצי תוס' לעיל ועי"ל דבבריא לא חיישינן למנה קבור מדלא פירש א זה אזלי לר' זביד דמוקי מתני' כר"ש שזורי ודו"ק. ולפי הצעה זו מיושב קושיא שני' דע"כ מוכח למאן דאמר בש"מ דרישא איירי שהגט אינו בעין דאל"כ קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וליכא למימר דרישא אתי' כר"מ דס"ל דחוב היא לעבד דהא אליבא דר"פ ע"כ צ"ל כתירוץ ראשין דביחידאה לא מוקמינן וק"ל. וכ"ז אינו אלא אי אמרינן דמצוה לקיים דברי המת מ"מ כופין אפילו בשאינו מושלש בכך אבל לשיטת ר"ת דס"ל דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשמושלש מתחילה לכך מעתה נוכל לומר לר' פפא דרישא איירי שהשטר היא בעין ולא קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא דרישא אתי' כר"ח ומוקי מתני' כיחידאה ולא צריכנא לתי' ראשון שבתוס' כי קושיית תוס' מתורץ עם שיטת ר"ת דוקא במושלש לכך וא"ת אי ס"ל לר' פפא לאוקמינן מתני' כיחידאה אמאי לא תני ברישא בש"מ כתבו ותני איכא למימר דאשמעינן בתני דאין כופין את היורשים לשחרר משום דמצוה לקיים דברי המת כיון דלא השליש מתחילה לכך ומשו"ה הוכרח ר"ת לשיטתו להביא ראי' אחרת דלא גרסינן זה ודו"ק. ועפ"ז אמרתי ליישב מה שתמוה מאוד בהלכה שאמר והלכתא לקבורה לא חיישינן ואח"כ פריך ר' פפא מ"ט לא אמר כר' זביד ולמה הפסיק באמצע הסוגי' בפסק הלכה ולפי דברינו מה מתוק מאוד דתוס' כתבו בד"ה והא לא משך וכו' עד ועוד ומפרש ר"ת וכו' עד מדלא קתני תנו מנה זה לפלוני וכתב מהרש"א ע"ז דלענין מנה צבור שפיר ידעינן לה כאלו הוי מתני נמי זה בהדיא אבל לענין שיהי' משליש מתחילה לכך לא משמע לי' כלל אי לא הוי מתני בהדיא ע"כ וכוונתו דהא לר"פ לא מתוקמיא מתני' במעמד שלשתן דא"כ לא איירי מתני' בבריא דהא לא משך וע"כ בש"מ ובש"מ חיישינן למנה קבור וידעינן דמתני איירי בצבור משא"כ לענין הושלש מתחילה לכך לא ידעינן אי לא תני זה וכ"ת דה"א דמתני' איירי בש"מ ובלא צבור ולא חיישינן למנה קבור דר"פ הי' סבירא לי' דהלכתא כרב דחיישינן למנה, קבור וכ"ע הכי ס"ל וזה שאמר והלכתא לקבורה לא חיישינן הוא מימרא דסתם גמרא. וא"כ לפ"ז מיושב היטב שהקדים המקשה והלכתא למנה קבור לא חיישינן ומזה נולד קושיתו דר' פפא מ"ט לא אמר כר' זביד בל"ז לא קשה מידי דה"א דניחא לר' פפא לאוקמי רישא וסיפא בחד גוונא ולר' זביד ע"כ הרישא לא איירי במעמד שלשתן דאי בעין והאשה רוצה בכך למה לא מהני מעמד שלשתן בשלמא לר' פפא איכא לאוקמיא רישא נמי כשהיא בעין ואתי' כר"מ דחוב לעבד ולא תקשי לך קושיית תוס' מאי פריך הא קיי"ל מצוה לקיים דברי המת וצ"ל דמתני' לא אתי' כיחידאה דמצינן לתרץ כשיטות ר"ת ומתני' איירי שלא הושלש מתחלה לכך מדלא קתני זה וכמו שפרשתי תירץ מהרש"א משו"ה הקדים דקיי"ל לקבורה לא חיישינן וא"כ נסתם פי' מהרש"א וא"כ אין מקום לתי' ר"ת דמתני' איירי דלא הושלש מתחילה לכך וע"כ צ"ל כתירוץ ראשון בתוס' דכיחידאה לא מוקמינן וע"ז פריך ר' פפא מאי טעמא לא אמר כר' זביד דלר' פפא ג"כ לא איירי רישא וסיפא בחד גונא דא"כ קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואין לומר דרישא אתי' כר"מ דהא כיחידאה לא מוקמינן משו"ה פריך שפיר ר' פפא מ"ט לא אמר כר' זביד ודו"ק היטב כי דרך חריף היא:
ואמינא לפ"ז זה כוונת רש"י במתני' הא אמר תנו גרסינן ולא גרסינן תן וכו' ולפיכך לא נחלקו חכמים. ולא ניחא לרש"י לקיים הגירסא ואתי' מתני' כר"מ כמו שכתבו התוס' דרש"י כתב בשמעתין דפריך אליבא דמ"ד דל"ל מצוה לקיים דברי המת וקשה מה פריך והא לא משך אימא המתני' אתי' כמ"ד מצוה לקיים דברי המת וע"כ צ"ל דלא ניחא לי' לאוקמיא כיחידאה ומשו"ה פי' רש"י דלא גרסינן תן דא"כ אתי' מתני' כר"מ וכיחידאה וזה פשוט אמנם חל עלינו לבאר מי הכניס לעיל (דף ט') לקיים הגרסא ע"פ דוחק ומחלק בין חזרה לשחרור כתי' רב אלפסי ולמה לא פי' רש"י לעיל כמו שפי' רש"י כאן במשנה דלא גרסינן תן וכמו שהרגישו בזה התוס' לעיל. אמנם האיר ד' עיני דלפי מה שכתב הירושלמי פלוגתא דרבי ורבנן תנו שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת אמר ר' זעירא בסתם חולקינן מאי אנן קיימין אם באומר שחררו אף רבי מודה ואם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודי אלא א"כ קיימינן באומר תנו ר' אומר תנו כאומר כתבו ותנו ורבנן אמרי האומר תנו כאומר שחררו ע"כ ואמינא דהא דאמר בירושלמי באומר כתבו ותנו אף רבנן מודי. אינו אלא למאי דקיי"ל לגבי מתנה אם אמר תנו מנה לפלוני יתנו לאחר מיתה ואם אמר כתבו ותנו מנה לפלוני לא יתנו לאחר מיתה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ה"ה בגט שחרור מהני תנו לרבנן ואם אמר כתבו ותנו אמרינן נמי שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר שחרור ואין גט לאחר מיתה אמנם כן לפי מה דמשני התרצן שם מלתא דאיתא בשאר שטרות לא קתני דשלח ר"א לגולה משום רבינו ש"מ שאמר כת בו ותנו מנה לפלוני וכו' שמא לא גמר להקנותו וכו' אבל למאי דס"ד דמקשן ה"א אם אמר במתנה כתבו ותנו מנה לפלוני נותנין לאחר מיתה דכמו אם אמר תנו מהני ה"ה אם אמר כתבו ותנו והא דאמר כתבו ליפות כוחו להיות בידו לראי' ובאמת מקניהו ומזכיהו לאלתר וא"כ כתבו ותנו בגט שחרור אליבא דרבנן נמי נותנין לאחר מיתה וא"כ קשה אי נמי לא גרסינן תן אלא תנו והוי כמו כתבו ותנו מ"מ קשה עדיין אמאי לא יתנו לאחר מיתה לרבנן דזכות היא לעבד וע"כ צ"ל דאליבא דס"ד לחלק בין חזרה לגירושין אבל הכא בשמעתין פי' רש"י לפי המסקנא דלעיל דמחלק במתנה בין תנו לכתבו ותנו חזר רש"י הכא ופירש דלא גרסינן תן דלפי האמת לא ניחא לרש"י לחלק בין חזרה לגירושין וכמו שהשיג הרא"ש באריכות על דברי הרי"ף בזה מכמה סוגות אלא שבס"ד דמקשן לעיל ע"כ צ"ל לחלק בין חזרה לגירושין וכמו שכתבתי ודו"ק:
בתוס' ד"ה תנו מנה לפלוני וכו' אין צ"ל דלדידי' נמי רישא איירי במעמד שלשתן ומיירי שהגט בעין וכו' ופירשתי כוונתם דס"ד דרישא וסיפא איירי בחד גוונא ע"פ מה שתירץ בחידושי הרשב"א לקושיית תוס' דליכא לפרש המתני' הטעם משום מצוה לקיים דברי המת דאם איתא ה"ל למתני ברישא שכופין את היורשין ועושין לו גט שחרר אלא ע"כ התנא דידן סבר כמ"ד אין מצוה לקיים דברי המת. אלא שבזה י"ל אימא הרישא איירי ביתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו וצ"ל לתירץ הרשב"א דרישא וסיפא איירי בחד גוונא וזה כוונתם אצ"ל דלדידי' רישא איירי במעמד שלשתן וכו' וכ"ת מאי פריך והא לא משך לוקי מתני' בבריא ומשום מצוה לקיים דברי המת ע"ז מפי' תוס' והולך על קושייא זו יש ג' תירוצים כמ"ש תוס' בדיבור הסמוך והא לא נושך וק"ל ולפ"ז יש לסתור מ"ש בתחלה לתרץ הא דמקדים והלכתא לקבורה ל"ח כדי להקשות ור"פ מ"ט לא אמר כר"ז דהא עדיין יש לר"פ לומר דניחא לי' לאוקמי הרישא והסיפא בחד גונא ול"ק קושיית תוס' דיש לתרץ כתירץ הרשב"א ודו"ק:
דף יג.
בתוס' ד"ה מפני מה תקנו זמן וכו' עד ומיהו שמא לא יתרצה וכו' עיין מ"ש מהרש"א הוא דבר נפלא וכיון לאמיתו דלא כהמהרש"ל וברור הוא:
בתוס' ד"ה ור"ל אמר משום פירי וכו' עיין מה שהקשה מהרש"א לפי' הרשב"א ומתרץ שהבעל יפסיד אותה לומר שפשוט הי' והיא עשתה מקושר וכו' כ"ז היינו לקי' תוס' דגט מאוחר גובה מזמן הכתיבה ולא מזמן הכתוב אבל לפי תי' תוס' גט מאוחר אינו גובה אלא מזמן הכתוב בו א"כ אין לחוש לטענה זאת שהוא אומר פשוט היתה והוא עשתה מקושר דמקושר שכתב עדיו מתוכו אינו כשר אלא כמו פשיט מאוחר ואינו גובה אלא מזמן הקצוב בו וגם אינו מגורש שאינה רשאי לינשא אלא מזמן הכתוב בו. דאל"כ ניחוש אף לאחר שתקנו זמן לשמא יחפה כגון ע"ד משל שזינתה שנת ת"ע והוא יכתב להגט על זמן שנת תע"א ותעשה מזה הגט פשיט גט מקושר נמצא יהי' מגורשת מת"ע ובאמת אינה מגורשת אלא בתע"א אלא ודאי דגט מקושר שכתב עדים לתוכו אינו כשר אלא מפני שיכול לעשותו פשוט מאוחר ואינה מגורשת אלא מזמן הכתוב בו וזה ברור וזה שהקשתי לדעת הראב"ד דפסק דגט מאוחר כשר משעת נתינה אף שזמן הגט מאוחר ומוגרשת תיכף א"כ ודאי יש לחוש עדיין משום שמא יחפה וצ"ע להראב"ד וק"ל:
ע"ב בגמ' קסבר יש לבעל פירות משעת נתינה בחידושי הלכות מהדורא בתרא מקשה אמאי לא אמר בהיפוך קסבר יש לבעל פירות עד שעת כתובה וא"כ מ"ט דרבנן דפסלי במתני' אלא משום שמא יחפה ומתרץ דבגמרא סמך עצמה וידעה האמת להיפוך פלוגתת ר"י ור"ל ממילא סבר ר"י עד שעת נתינה ע"כ גם ר"ל קשי' אהדדי דר"ל א"א לומר דס"ל עד שעת נתינה. אבל אי קשי' לי הא קשי' מאי מקשי הא איפכא שמעינן להו ומשני איפוך רצ"ל איפוך בתרייתא הו"ל למימר לר"י דס"ל עד שעת כתיבה וא"כ מ"ט דרבנן דפסלי אע"כ משום יחפה ור"ל ס"ל עד שעת נתינה ואיכא למיחש שמא ישכור והולך אפי' אחר נתינה ורבנן דפסלי במתני' דהיא תגבה משעת כתיבה מלקוחות שלא כדין דיש לבעל פירות עד שעת נישואין והאי דפי' רש"י דכי אתי' למיטרף צריכא לאתויי סהדי אימת מטי גיטה לידה לא ס"ל לר"ל כמ"ש תוס' על פי' רש"י וגם סברת תוס' לא ס"ל לר"ש דתביא גיטה לב"ד כמו שרש"י ס"ל לזה לדוחק וסברא גרועה וא"כ הו"ל לש"ס לפרש הכי ול"צ להפך הברייתא שס"ל לר"י משער כתיבה ולר"ל משעת נתינה וצ"ל דוה באמת משני איפוך דרצ"ל כמו שהקשתי וליכא להקשות א"כ הו"ל למימר אלא איפוך כמו שהקשה הרא"ש על בעל העיטור דלדינא קאי בראשונה דר"י ס"ל משום שמא יחפה ור"ל משום פירי ואי הוי אמר אלא ה"א דמהפך ר"ל ור"י בדינא כמ"ש בעל העיטור ודו"ק. ועם זה מיושב מה שפסק רשב"ם בב"ב פ' מי שמת דיש לבעל פירות עד שעת כתיבה ותפסו עליו כל המחברים שפסק דלא כהלכתא כר"ל ולא כר"י ולפמ"ש פסק כהלכתא כר"י אליבא דאמת ודו"ק:
שם ע"א:
בגמ' לא דכ"ע הולך כזכי דמי פי' רש"י כלומר בעלמא הולך כזכי דמי ואם הי' במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר וכתבו תוס' אין נרא' דבמתנה אין הולך כזכי כדפי' לעיל היינו בדף י"ב ועיק' קושייתם לעיל מאי שלכאורה תמי' גדולה על רש"י מהא דגרסי' להדי' בריש השולח שליח מתנה כשליח הגט נפקא להולך אינו כזכי הרי להדי דשליח מתנה אינו כזכי וגם הרשב"א והרא"ש תפסו קו' זו על רש"י ובאמת לכאורה הוא תמי' גדולה על רש"י. ולבי אומר לי לתרץ דברי רש"י דלכאורה צריך להבין מה שהקשה הש"ס לימא הולך כזכי קמפלגי מ"ס הולך כזכי ושמואל סבר הולך לאו כזכי ומאי איכפת לן אי פליגי בזה ופשוט דכונת הגמ' שהקשה אי פליגי בהולך כזכי והלכתא כותי' דשמואל בדינא א"כ אפי' במלוה הולך אינו כזכי וא"כ קשה על אביי דאמר נקטינן שליח מתנה כשליח הגט עדיפא מיני' הי"ל לומר אפי' בשליח מלוה הוי כגט והולך לאו כזכי וע"ז ודאי שפיר משני לא דכ"ע הולך כזכי כלומר במתנה רצ"ל ודאי אי אמר אביי דשליח מלוה הוי כשליח הגט דהולך לאו כזכי ה"א במתנה הולך כזכי ומלוה ה"ט דחוזר משום דאמרינן מיגו דחייב באחריותו יכול נמי לחזור אבל לפי האמת דאמר תני' כוותי' דרב א"כ וודאי י"ל דפליגי רב ושמואל בהולך כזכי ואביי דאמר שליח מתנה כגט ולא אמר מלוה משום דפסיק כרב דתני' כותי' וא"כ לדידי' ודאי הולך כזכי גבי מלוה ודו"ק. והשתא מתורץ אמאי לא הקשה הש"ס מברייתא על שמואל דלפי מ"ש דלפי האמת פליגי בהולך כזכי ובהולך כזכי פליגי תנאי וא"כ שמואל מוקי להך ברייתא דתני' כוותי' דרב כמ"ד הולך כזכי ושמואל סבר מלוה ומתנה שוים וא"כ שמואל ס"ל כהך ברייתא דתני יחזיר למשלח וע"ז הקשה הגמ' לקמן תני חדא יחזור וכו' לימא בהא קמפלגי דמ"ס הולך כזכי ומ"ס לאו כזכי. וכונת המקשן אי נימא דפליגי בהא א"כ תקשי לשמואל מברייתא דתני' כוותי' דרב וליכא לתרץ דברייתא אתי' כמ"ד הולך כזכי ולדידי' ס"ל כמ"ד דאמר הולך לאו כזכי הא ודאי יש לסמי חדא ברייתא נגד תרתי ברייתא דס"ל הולך כזכי ואם כן קשה לשמואל וע"ז משני הש"ס דכ"ע הולך לאו כזכי כשמואל הא הא בבריא הא בש"מ ור' זביד משני הא והא בש"מ הא דאיתא למקבל וכו'. ומעתה נמי מסולק הוכחת הרא"ש מה שהקשה על רש"י בשם ר"ת דלקמן מוכח דבמתנה הולך לאו כזכי מדקא משני ר"ז הא והא בש"מ ולא משני הא והא בבריא והילך כזכי ול"ק הא דאיתא למקבל ע"כ אבל לפי מ"ש ודאי א"א לרב זביד לתרץ הברייתא בבריא וכ"ע דהולך כזכי דא"כ פשיטא תקשי לשמואל דס"ל הולך לאו כזכי ודו"ק כך צ"ל לישב שיטת רש"י וק"ל:
שם בתוס' ד"ה ר"ל אמר משום פירות וכו' ולא תפסיד פירות עד שעת נישואין עכ"ל ולא ניחא להו לפרש דתפסיד אף לאחר נתינה כמו שפירש"י ז"א לפי שיטתם דבסמוך לר"י שתביא גיטה לב"ד ויכתוב לה כמ"ש מהרש"א מ"מ צריך לישב מי הכריחו לסברתו אליבא דר"ל ודאי אליבא דר' יוחנן לפי פי' ר"י צ"ל הך סברא משא"כ לר"ל מי הגידו להם סברא זו ונראה דהוכחת תוס' דזה סברא פשוטה הוא דתביא גיטה לב"ד וליכא למאן דפליג עלה דאל"כ קשה קושיא אלימתא הו"ל לשנויי ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דקסבר יש לבעל פירות עד שעת כתיבה ואליבא דר"ש לא אמר רק אליבא דרבנן ואליבייהו ע"כ צ"ל הטעם שמא יחפה דאל"כ למה פסול בנכתב ביום ונחתם בלילה ואם תקשי מהך מימרא דקסבר ר"ל עד שטת נתינה כמו שתירץ במהדורא בתרא דע"כ צריך להפך דא"כ ס"ל לר"י משעת נתינה ז"א דאיכא למימר באמת ר"ל ס"ל עד שעת נתינה וצריך לתקן ומן בגט משום פירות לידע יום הנתינה דמסתמא הכתיבה ונתינה ביום אחד אלא ודאי דס"ל לתלמודא לסברא פשוטה ומוחלטת בלי שום חולק דתביא גיטה לב"ד וא"כ אי ס"ל לר"ל עד שעת נתינה קשה למה הוצרכו לתקן זמן בגט דבאין בו זמן נמי תביא גיטה לב"ד משום הכי פירשו תוס' אליבא דר"ל דהיינו טעמא דלא תפסיד להפירות עד שעת נתינה ודוק:
ועפי"ז מיושב מה שהקשתי דהוי לי' לתוס' לפרש הא דקאמר קסבר ר"י יש לבעל פירות עד שעת נתינה על פי דרך אחר ולא משום דתביא גיטה לבית דין וצריכין לתרץ למה לא קתני במתני' נכתב ונחתם ביום וניתן בלילה דלר"ל לק"מ דהא ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת חתימה וכהאי גוונא מכשיר תנא קמא אי נמי דאתי לאשמועינן רבותא דלר"ש אפילו נכתב ביום כשר דמשנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות ולר"י נמי לא קשה דכיון דחתימה ונתינה לא היה ביום אחד יש לה קול ולא שייך חיפוי אבל אי ס"ל לר' יוחנן הטעם משום פירות וס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ודאי קשה אמאי לא תני נכתב ונחתם ביום פוסל ת"ק דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וכ"ת משום רבותא דר"ש הא ר"י ס"ל דר"ש מכשיר אפי' מכאן עד עשרה ימים ואמאי לא קתני רבותא אפי' מכאן עד עשרה ימים מכשיר ר"ש אלא ע"כ צ"ל דרבותא דת"ק אתי לאשמועינן וא"כ ה"ל למתני נכתב ונחתם ביום וה"ק קסבר דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ ליכא לר' יוחנן לפרש משום פירות דא"כ קשה ה"ל למתני רבותא יותר נכתב ונחתם ביום וניתן בלילה:. אבל לפי מה שתרצתי קושית מהדורא בתרא ע"כ צ"ל דר"ל מ"מ ס"ל הך סברא דתביא גיטה לב"ד א"כ מפרשי תוס' בקיצור לר"י נמי עד שעת נתינה ולא צריך זמן דתביא גיטה לב"ד ודו"ק:
בא"ד וא"ת גט מאוחר יפסול מה"ט וכו' מפני שיכול לעשותו פשוט וכו' עיין מהרש"א וקשה לי' לתרוצי א"כ ה"ל לתוס' להקשות מהאי דמקושר נמי לר"י דס"ל עד שעת נתינה שהבעל יפסיד אותה לומר שהגט פשוט היא והיא עשאתו מקושר ותפסיד הפירות משעת נתינה עד זמן הכתוב בו וליכא למימר דר"י מוקי מתני' בגט מקושר שכתב עדיו מתוכו דכשר היינו אם נתן לה הגט מקושר בזמן הכתוב בו אף שאין לו דין מקושר דהא במקושר מלך שנה מונין לו שתים מ"מ מכשירינן אותו ודנין אותו כשטר פשוט דהא יכול לעשותו פשוט אבל אם בשטר מקושר שעדיו מפנים והוא נתנו לה שנה קודם מזמן הכתוב בו באמת פסול לר"י אבל לר"ל יהי' מה שיהי' בין שאיירי המתני' שנתנו לה בתורת מקושר או בזמן הכתוב בו מ"מ היא תפסיד פירות משעת כתיבה עד שעת נתינה זה אינו דע"כ איירי מתני' שנתנו לה בתורת מקושר שנה קודם מזמן הכתוב דאל"כ מאי דאמרינן בב"ב (דף קס"ד) השיב רב"י לר"ח בן גמליאל והלא אינו דומה זמנו של זה וכו' וזמנין דיזיף מיני זוזי במקושר וכו' משמע דנתן לו השטר בתורת מקושר ולא בזמן הכתוב בו. וליכא למימר דקושית תוס' אולי בין לר"ל ובין לר"י דא"כ ר"י צריך נמי לומר כתירוץ תוס' דאין הבעל מפסיד הפירות משעת חתימה אלא כשראוי לגרש בו. ומתני' לאו ראי לגרש בו אפי' לר"א וס"ל לת"ק דלא הוי לי' קול. וא"כ לפ"ז אין מקום לקושית מהדורא בתרא דר"י ס"ל עד שעת כתיבה וא"כ מ"ט דרבנן דפסלו נכתב ביום ונחתם בלילה דאיכא למימר דהיינו טעמא דת"ק כיון דאין לו קול לא מפסיד הבעל הפירות משעת חתימה ומכ"ש משעת כתיבה ולפ"ז עדיין ק' ראשונה במקומה עומדת מי הכריחו לומר לר"ל שס"ל הך סברא שתביא גיטה לב"ד. ומה שאמרנו וענינו מכח קושית מהדורא בתרא הא בלא"ה לק"מ:
ומצאתי דרך שקושית תוס' דוקא לר"ל ולא לר"י ע"פ מה שכתבו תוס' (דף ג') ד"ה כתב בכתב ידו עיי"ש היטב והנה תירוץ שני שם לפי מה שפירש בו מהר"ם בחידושיו עיין עליו וצ"ל דלא ס"ל לתוס' דהכא דהא לפי מה שהנחנו דהכחת תוס' דס"ל לר"ל ג"כ הך סברא דתביא גיטה לב"ד מדלא מוקי הש"ס דר"י ס"ל עד שעת כתיבה ור"ל עד שעת נתינה הא לפי תירוץ זה אי אפשר לומר דר"ל ס"ל עד שעת נתינה דא"כ קושית תוס' במקומה עומדת כתב בכתב ידו אמאי פסול ואי ר"ל ס"ל עד שעת נתינה אי אפשר לתרץ כתירוץ ב' דוק ותשכח. וע"כ צ"ל דהתוס' דהכא אזלי בשיטות תירץ ראשון שם בתוס' והנה על תירוץ ראשון קשה אמאי פסלינן כתב בכתב ידו ואי משום דתפסיד האשה האשה כשהבעל הי' כותב הגט בזמנו תלך לב"ד ותביא גיטה עמה אלא שרצ"ל כתירץ מהרש"א הכא בתוס' כיון דזמן הנתינה והחתימה הי' ביום אחד ודאי לא תביא גיטה לב"ד בשעה שנתגרשה דמאי הי' לה לחוש כיון שהכל הי' בזמן אחד אלא שלקוחות יפסידו אותה לומר שהבעל הקדם הזמן. ומעתה קבעו קושייתם וא"ת גט מאוחר לפסול מה"ט וכו' דוקא לר"ל אבל לר"י לק"מ די"ל כמו שהקשה מהרש"א שכיון שהי' שעת החתימה והנתינה שווין תביא גיטה לב"ד. ומה שתירץ מהרש"א לא ס"ל לר' יוחנן וכ"ת לתירוץ ראשון שבתוס' ע"כ צ"ל סברת ותי' מהרש"א וכדאמרן הא לר"י דס"ל דשמא יחפה קושיית תוס' בלא"ה לק"מ אבל לר"ל ע"כ צ"ל כתירוץ ראשון שבתוס' וצ"ל כסברת מהרש"א קשה שפיר לדיד' מהאי דמאוחר ודו"ק: ומעתה אני אומר שאין צריכין לפי' מהרש"א בתוס' ד"ה עד שעת נתינה דמכח ע"מ אין קול כ"א אין לו אלא קצת קלא ודלא הקשו תוס' מדנכתב ביום ונחתם בלילה לתירץ ראשון אך דוקא לבתר הך דמשליש ע"ש באורך דא"ל דמכח ע"מ יש קול ממש לידע יום המסירה אלא דמ"מ אין להקשות ממתני' דנכתב ביום ונכתב בלילה די"ל דמתני' אתי כר"מ דאמר עדי חתימה כרתי ולית לי' קלא וא"ת הא ע"כ מתני' אתי' כר"א דהא קשה קושית תוס' גט מאוחר לפסול וצ"ל כתירוצם דאינו ראוי לגרש בו אבל נכתב ביום דראוי לגרש בו ע"י עדי מסירה כר"א דהא קושית תוס' איני אזלו אלא לר"י ולר"י לפי מה שפרשתי ל"ק מהאי דגט מאוחר אבל מהך דמשליש צ"ל דאית לי' קלא כשלא ניתן ביום הכתיבה וסברא זו איתא בין לר"מ ובין לר"א ואהא סמכי קושיתם וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא אית לי' קלא ודוק:
ע"ב בתוס' ד"ה זנות לא שכיחא אבל לא בעי למימר דשום זנות לא שכיח דהא בריש כתובות וכו' עכ"ל וי"ל לדקדק אימא דה"ק זנות לא שכיחא דהיינו זנות בין יום ולילה וא"כ אי טעמא משום שמא יחפה מ"ט דת"ק בנכתב ביום ונחתם בלילה שהיא פוסל וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות וליכא למימר דמשו"ה תירץ התוס' בתירוצם דא"כ אמאי אמר ר"ל לא אכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא חיישינן שמא פייס ולא אמר מטעם שמא יזנה ויחפה עליו דמשו"ה לא ארי' דצ"ל שמא פייס היכי דלא שייך שמא יחפה כגון שנותן ע"י שליח ואית לי' קלא. ותו קשה מה שתירצו ועוד דהתם אע"ג דלא שכיח עשו תקנה ותירץ שלא תאסר עליו עולמית לפי מה שכתבו התוס' לקמן ד"ה הני קלא אית להו דגזרינן שמא יחפה על בני' ממזרים אי נמי שהוא אומר שזינתה אחר גירושין הני אסורה ג"כ על עולמות ובהתיר קושיא א' נראה דהכריחו תוס' לתרץ בתירוצם לפי הני דגרסי איפוך קמייתא ר"י ס"ל טעם משום פירי ור"ל הטעם משום שמא יחפה עיין ברא"ש הני פוסקים דס"ל הכי ואי ר"י ס"ל מטעם משום פירות ותקשי להו מ"ט לא אמר משום שמא יחפה וצ"ל דס"ל דזנות לא שכיחי בין יום ולילה אכתי קשה לר"ש דמכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה אמאי לא חיישינן לשמא יחפה וכ"ת דזנות בין יום ולילה לא שכיחי הא ר"י מכשיר לקמן לר"ש אפילו מכאן עד עשרה ימים משו"ה הוצרכו תוס' לתרץ לפי תירוצים וק"ל:
ועתה אבוא לבאר קושיא ב' כי אמינא מה שסמכו תוס' בד"ה הני קלא וא"ת ומאן דאמר משום בת אחותו בזמן הזה למה כותבין. ולא הק' תיכף אתחילת סוגי' אר"י גופי' ופשוט בעיני דכוונת תוס' בזה ליישב פי' רש"י דפריש לענין זנות דבעי לאתויי ראי' אימת מטא גיטה לידה והקשה תוס' דהא ספק נפשות להקל כמו שצריכין לומר קודם שתקנו זמן וע"ז סמכו הך וא"ת וצ"ל דבזמן הזה משום חיפוי ממזרים או שהיא תהי' אסורה אסורה עליו כל ימי' וס"ל לרש"י משום חיפוי לבד לא עשו חכמים תקנה אלא אגב אינך טעמים שהזכירו תוס' ובהנך תרי טעמי' ודאי כיון דאית לי' קלא ויצא על בני' חשש ממזרים אם רצו לבוא בקהל או אם היא רוצה באשתו ויאמר שזינתה אחר גירושין ודאי צריכה להביא ראי' וכיון שאזלי הנך טעמא משום חיפוי לבד לא איכפת לן והתוס' שהשיגו על רש"י ופי' ר"י הני לא קלא אית להו ומסקו אדעתייהו לידע יום המסירה לא ס"ל דתקנו זמן משום הנך טעמים ובזמן הזה שכתבו זמן משום שמא מהרה יבנה ביהמ"ק ומעתה מתורץ קושיא ב' דהנך טעמים כתבו תוס' לפי' רש"י ולפי' רש"י בלא"ה לא קשה מהך דכתובות דא"ל דוקא זנות בין יום ולילה לא שכיח אלא דקושיית תוס' אזלי להנך דגרסי איפוך קמייתא אבל רש"י פירש בהדי' איפך בתרייתא בלא"ה לק"מ ודו"ק:
דף יז.
בתוס' ד"ה אמרי לה פסול וא"ת מ"ש מגט מקושר וכו' עד ואומר ר"ת דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה עכ"ל ולפי מה שכתבו התוס' לקמן בסוף פ' הזורק דלר"ת בגט מקושר אין צריך לחתום זה בפני זה כפי' מה שפירש מהרש"א שם בתוס' א"כ בהך תירץ דר"ת אתרצי נמי הך קושיא ראשונה מהאי דגט מקושר וק"ל. בא"ד ואומר ר"ת אפי' מאן דפסול הכא לא פסול אלא בתחילה עכ"ל נראה לפרש דשיעור דבריהם כך היא כיון דתירץ ר"ת הך תירץ אהך דחזקי' מכח זה נולד קושיא בהך שמעתתא למאן דפסול הכא לר"י א"כ ליכא איכא בנייהו ומפני זה הביא ר"ת דמאן דפוסל הכא לא פסול אלא בתחילה אבל באמצע ובסוף לא פסול וע"ז קאי הבנייהו אבל לפי גרסת הרי"ף וקצת גדולים הביאו הש"ך סי' מ"ה לחתום מתחילה קרוב או פסיל ופרושו לחתום לכתחילה פוסל אבל בדיעבד מודה דכשר אפי' מאן דפוסל א"כ שפיר יש בנייהו ולכאורה מוכח הך גירסא כי היכא דלא תקשי מהך דחזקי' נמצא אחד מהם קרוב דאיכא למימר התם איירי בדיעבד ומאן דפוסל אינו אלא לכתחילה ור"ת תירץ דמחלק בין גיטין לשאר שטרות כי לית לי' הך גרסא א"כ קשה לדידי' מאי בנייהו וע"ז סמכו דבריהם ואומר ר"ת עוד דאפילו מאן דפוסל לא פסול אלא בתחילה ונמצא איכא בנייהו באמצע ובסוף ודו"ק. באמצע דבר וא"ת למ"ד משום עדים וכו' נישיילינן וכו' עכ"ל פי' נשיילינהו לעדים אם חתמו למילוי או אם חתמו בפ"א ודאי לעדים חתמו דמאי שנא אם אמר כולכם דסתמא לעדים כמו כן אם חתמו כולם ומה שסמכו קו' זו אחר פי' ר"י נ"ל דהרמב"ן בפ' גט פשוט מחלק בין שאר שטרות לגט מקושר דלא מכשירינן שם אלא חד קרוב ולא ב' דדילמא אתי לקיימי בתרי קרובים וחד כשר משא"כ בשאר שטרות לא חיישינן להא ומכשירינן קרוב בין בתחלה ובין באמצע ובסוף משום דכיון דלא הוי צריכי למחתם ולא אורחי דאינשי לרבויי בעדים בגט פשוט ודאי אמרי בי דינא מאי דקמן ומגלא מלתא דקרובים נינהו ומשום תנאי או למילוי ירוויח חותמו אבל בגט מקושר אורחי' דמלתא למחתם עדים על כל קשר וקשר ולא מיגלי מילתא ולפי סברא זו אין מקום להקשות דנשיילינהו לעדים בשאר שטרות הא בודאי מיגלי מילתא ונתברר על מה חתמו אבל השתא דהוכיח ר"י דלא מכשירינן בשאר שטרות אלא בתחילה ולא בסוף וחזר ר"ת א"כ ש"מ דלא ס"ל כסברת הרמב"ן וא"כ מעתה נולד קושיא זו דנישיילינהו לעדים וק"ל:
בא"ד ומאן דמכשיר הכא וכו' עכ"ל הרב ב"י וב"ח הסכים בזה עם מהרש"ל בא"ע סי' ק"ב ובאמת מ"ש מהרש"א בזה דוחק ואין אלא דברי נביאות בתוס' וכמו שהשיג הש"ך בסימן מ"ה ע"ש אמנם מה שכתב שם ג' תירוצים אין דעתי נוחה בהם תי' א' ע"פ אותו גרסא מחתם מתחילה וכבר כתבתי והוכחתי דתוס' לא ס"ל להך גרסא ותי' ב' דלענין גיטין מכשירן בין באמצע ובסוף והאי דכתבו תוס' ומאן דמכשיר הכא היינו לענין שטרות כל זה דוחק ע"ש ולי נראה כפי' ש"כ וזה שכתבו תוס' ומאן דמכשיר הכא לא הכשר אלא בתחילה משום דמאן דמכשיר ס"ל דמקיימן בגט מעדים שלמטה אבל למאן דאמר דפוסל קרוב בתחילה ס"ל דגבי גט מקיימין מעדים של מעלה אבל באמצע ובסוף מכשיר בקרוב ופסול וזה שכתבו תוס' פסול לכ"ע היינו בין לר"י ובין לר"ל למאן דמכשיר ודו"ק היטב:
שם ע"ב:
בתוס' ד"ה שמא פייס וכו' עד ובקונטר' פי' שם דבשולח גט ממדינת הים וכו' דמימר אמר השליח קדמני וכו' עיין מה שמקשה מהרש"א בזה לשיטות ר"ת ותרוצו דחוק וזר מאוד ולכאורה תמוה מאוד אבל לי לק"מ דהבנתו דלפי תירץ ר"ת כיון שהיא עמה בעיר וקובע זמן וכו' נמי צריך לתי' רש"י דלא שייך במדינת הים פייס משום דלא עקר נפשי' מספיקא וליתא דלתירוץ ר"ת כולה מלתא משגיחין אי כתב זמן אם הוא בעיר הסברא נותנת מחמת קטטה עבד וקבע הזמן לצעורא אבל אם אינו בעיר ודאי לטובתה מתכוון כדי שלא תתעגן והרחיב לה הזמן וחיישינן שמא פייס אבל אם לא קבע זמן כלל א"כ ליכא לצדד ולהכריע אי עבד מחמת קטטה או מחמת עיגון ומדינת הים או אם הוא בעיר שויין אם כבר חתם הגט אמרינן דמודה ר"ל אם איתא דפייס קלא אית לי' אבל קודם חיישינן שמא פייס ומדינת הים לא קבע זמן רק כיון דהחתים כבר לא חיישינן לפייס משא"כ כאן במתני' כיון דלא קובע ולא החתים חיישינן לפיוס ודוק:
דף יח.
תוס' ד"ה טעמא דאיכא כתב עד אי נמי כו' ולא חיישינן דלמא חלפי. והקשה הב"ח בסי' קל"ה דאפילו אי בזקינה ולא פליט ניחוש שמא בשעת נתינה היא נפלטה דהא קודם נתינה הי' וקראוהו ושמא לא נבלעו אלא לאחר נתינה ואמאי קאמר אין כאן חשש גירושין ע"כ ולק"מ דודאי לשמא חלפי אף שעיילי' לבי' ידא ואפקא לא חיישינן דחששא רחוקה היא כיון דאיירי דאקרי לה קודם תרי סהדי אבל אי לא פליט וזה הי' ידוע לחכמי הש"ס דאי עכשיו לא פליט ודאי בשעת נתינה נמי לא הוי כתב דמי ימר דבדיקת מי מילין היתה אם פליט י"ל דהי' או רשות נפלט בשעת נתינה אבל אי לא פליט ודאי מעיד' דזה הי' נייר חלק ולא נכתב מעולם במי מילין וא"כ הלא העדים ראו וקראו הגט קידם הנתינה וע"כ צ"ל דחלפי הגט כיון דעיילו לבי' ידי פשוט בכוונת תוס' ודוק:
דף יט.
בתוס' ד"ה והא לאו וכו' עד ותיפוק לי' וכו' ומה צריך נמי לאתויי ברייתא דנכרי פסול כו' וכתב מהרש"א ק"ק אדרבא מאי מקשי מברייתא דילמא משו"ה הנכרי פסול משום דלאו בני כריתות ע"כ ולק"מ דודאי כוונת התוס' כך היא דהמקשה ע"כ לא ס"ד לחלק בין גוי לחרש שוטה וקטן לענין כריתות דאל"כ מאי פריך מנכרי דלמא משו"ה פסול כיון דלאו בני כריתות הוא וע"כ צ"ל דס"ד דבחש"ו נמי שייך להקשות לאו בני כריתות וא"כ ודאי שפיר מקשין תוס' למה צריך לאתויי ברייתא דנכרי פסול תיכף אמתני' ה"ל להקשות אהכשר חש"ו הא לאו בני כריתות נינהו ודוק:
תוס' בא"ד ומהני אפי' בשוטה טפי מחליצה כו' כתב מהרש"א ומיהו מה שכתבו לפי' ראשון לחלק בין גדול עומד ע"ג לראיי' בעלמא קאי דלא תקשי מהך דחולין עכ"ל אף שלכאורה אין קשיא מגיטין כיון שהיא מדרבנן מהני גדול עומד על גביו משא"כ בחולין שהיא דאורייתא כוונתו דבחליצה משמע דכשר חרש וקטן דגדול עומד ע"ג אף שהיא דאורייתא ע"כ כתב דקאי נמי לפי' ראשון חילוק בין עומד ע"ג לבין ראיי' בעלמא אבל דבריו אינו מן ההכרח דהא שוטה לא מהני בחליצה משום שהיא דאורייתא דגרע מחרש וקטן וא"כ הך דאמר בחולין מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה כל כוחו מדתני שוטה כשר בעומד ע"ג אף שהיא דאורייתא וכך צריך לפרש נמי בפי' ראשון לפי מ"ש תוס' חילוק בין שוטה דגט ובין חליצה משום דכאן מוכחא מלתא כו' עכשיו אינו מן הצורך לחלק בין גדול עומד ע"ג לראיי' בעלמא דהוכחת דחולין לא בעי כוונה היא מדתני שוטה דכשר ודו"ק וזה ברור: בא"ד והא דנקט חרש שוטה וקטן ה"ה נכרי אי נמי כו' כתב מהרש"א מכאן עד סוף הדיבור מלתא באפי' נפשי' לכל הפרושים ע"כ והנה ודאי תירוץ א' ד"ה נכרי קאי לכל הפרושים אבל תו מה שכתב מהרש"א בתירוץ ב' דבר תימא היא דלפי' ראשון כל הסוגיא דהקשה והא לאו בני דיעה ס"ל לאוקמא מתני' כר"א ואוקמי ר"ה בגדול עומד ע"ג. אבל ר"מ ס"ל לר' הונא נמי דלא בעי עומד ע"ג דלא בעי כתיבה לשמה והא דאוקי בגדול עע"ג משום דסיפא דמכשירין ס"ל כר"א וא"כ מתני' אתי' כר"א ואליבי' ע"כ צריך לאוקמי בגדול עע"ג וא"כ איך אפשר לומר כתירץ ב' אליבא דר"נ דמשו"ה לא קתני נכרי במתני' משום דמתני' נמי אתי' כר"א ואליבא צריך עומד ע"ג ונכרי אדעתא דנפשא כעביד א"כ מאי האי דאמר ר"נ לאו מלתא היא דאמרי כו' הא אליבא דר"א נמי ע"כ בעי גדול עומד על גביו ומתני' נמי אתי' כוותי' והא דלר"מ אין צריך עומד ע"ג ומתני' נמי אתי' כוותי' זאת הסברא סבר נמי לר' הונא דאפשר לאוקמא כר"מ ובלא עומד על גביו אלא דמ"מ צריך לאוקמי בעומד ע"ג משום דמתני' אתי' נמי כר"א ואליבא ע"כ צריך עע"ג כמו כן השתא בתירוץ שני נמי צריך לפרש אליבא דר"נ וא"כ מאי מחלק ר"נ ור' הונא אלא ודאי דלרבא לפי' ראשון לא מוקמא מתני' כר"א רק אליבא דר"מ לחודא ובלא עע"ג ונקיט חש"ו ה"ה נכרי א"כ שפיר אמר הדר וכו' גם לפי' הב' אי אפשר להולמו תירץ הב' דכל כוונת תוס' בפי' הב' לתרץ קושית הסוגי דסתרי אהדדי חולין ויבמות לשמעתין בעינן עומד ע"ג ולא ניחא לתוס' בפי' ב' לחלק בין גט לחליצה דמוכח מלתא וכו' לכך מפרש דהסוגי דשמעתין קאי אליבא דר"מ ומדרבנן וע"ז משני דמהני גדול עומד על גביו כיון דהיא מדרבנן וא"כ איך אפשר לומר לר"נ הא דלא קתני במתני' נכרי דמתני' אתי' כר"א וא"כ ע"כ אליבא צ"ל דמהני גדול ע"ג. וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' הלא היא נגד הש"ס דחולין וא"כ ע"כ ליכא לקיים הך אי נמי אלא לפי' שלישי דסוגי' קאי אליבא דר"מ ומ"ד דאורייתא היא היא נמי אליבא דר"מ וזה פשוט וברור בכוונת תוס' ודוק:
דף כב:
בגמרא וכ"ת ה"נ והתני' נכרי פסול כתוב מהרש"א אין להקשות דלמא הברייתא איירי בלא גדול עע"ג דא"כ כיון דחש"ו ונכרי שוין אמאי נקיט במתני' דחש"ו דכשר בעומד ע"ג ונכרי דפסול באינו עע"ג ע"כ הקשה הגאון מחותני נ"י דלפי תירוצו עדיין הקושיא במקומו די"ל דברייתא איירי באין גדול עע"ג והאי דלא נקיט חש"ו משום דמתני' ר"א היא ואליבי' צריך לאוקמי המתני' בגדול עע"ג ונקיט חש"ו וה"ה נכרי דכשר בגדול עע"ג אבל הברייתא אתי' כר"מ ואיירי בלא גדול עע"ג ומ"מ פסיל לר"מ מדרבנן כמ"ש תוס' לפי' ב' אבל חש"ו כשר אף בלא גדול עע"ג לר"מ כמ"ש תוס' ד"ה אלא מעתה בלא עומד ע"ג ניחא דהיכי דאיכא לשמה ע"פ הבעל כגון חש"ו דלאו בני דיעה אבל בנכרי ליכא היכרא דלשמה כתבו וגם קושייתם מעיקרא ל"ק ולא מידי דא"ל דברייתא איירי בלא גדול עע"ג אינו נופל הלשון נכרי פסול משמע דלית לי' תקנתא כמ"ש בפ"ק דעירובין וסוכה הא יש לו תקנתא ע"פ גדול עע"ג אע"כ צ"ל אפי' בגדול עע"ג פסול אבל לפי מה דמשני ר"י אמר שמואל דמתני' איירי ששייר מקום התורף וברייתא איירי בלא שייר א"כ שפיר שייך לשון פסול דלית תקנתא להכשיר כתובת החורף ע"י נכרי ודו"ק. אבל ליכא לפרש כמ"ש ספרי סגיות דסתמא הברייתא קאי על במאי דאיירי במתני' אדרבה בשמעתין דהכא יש לסתור דבריהם דהא ר"י אמר שמואל מוקי מתני' בשייר מקום התורף וברייתא איירי בלא שייר אך לפי מ"ש הפוסקים הרי"ף והרא"ש דהך דר"י ס"ל נמי דצ"ל עע"ג ומתני' איירי בשייר וגדול עומד ע"ג וברייתא נמי איירי בשייר וגדול עע"ג ומ"מ נכרי פסול דאדעתא דנפשי' קעביד אכן להרמב"ם דפסק אין לקיים הך סברא כמו שאפרש אי"ה בחידושי הרא"ש ודו"ק. תו הקשה מהרש"א לדבריו דלפי מה שאוקמי המתני' בשייר וברייתא בלא שייר אמאי לא תני כולה בנכרי עומד ע"ג גם לי לק"מ דמרא דשמעתין הוא שמואל ושמואל ס"ל לקמן (דף כ"ד ע"ב) כל מקום ששנו חכמים פוסל פסול ופוסל רצ"ל אם בדיעבד נתן הגט פוסלה מן הבעל אם הוא כהן א"כ ודאי לק"מ הו"ל למתני חש"ו בלא שייר וזה ל"ה שייך למיתני פסול דלאו בני דעה נינהו ולאו ביכולתם לפוסלה מן הכהונה אבל נכרי בן דעה הוי' ודאי כתיבתן פוסלת מן הכהונה ובמתני' קתני להתיר חש"ו לרבותא אף דלאו בני דעה נינהו ודו"ק וזה דרך טוב וישר לפי דעתי וק"ל:
דף כג.
בתוס' ד"ה ור"י וכו' עד או לא יעלה סלע מן הכיס והקשה במהרש"ל והא דפריך מר' יהודא נ"ל דלק"מ ע"ש ומהרש"א השיג בזה ואמר דאליבא דר"י דאיירי באומר מעת שאני בעולם אין זה מקרי עומד דבר להתברר בודאי ועיין בזה באריכות וקשה לי טובא לשיטת מהרש"א מהא דמרובה דקאמר התם אמרי לא סגי דלא מתהפכת מתני' דבהא מתני' קתני דאית לי' לרבי' ברירה ושמעינן לי' לר"י דלית לי' ברירה דתנן הלוקח יין ולא ניחא לי' לחלק בין תולה בדעת לדעת אחרים וגם לא ס"ד דטעמא דר"י היא משום שמא יבקע הנוד א"כ קשה לדידך דר"י אדר"י והא ר"י ע"כ אית לי' ברירה בפ' מי שאחזו דתנן מה היא באותו הימים ר"י הרי היא כא"א לכל דברי' ולכי מיית הוי גיטא אלמא אית לי' ברירה בשלמא לשיטת מהרש"ל ניחא דיש לחלק כמו שחילקו תוס' דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בוודאי בהכי או יחי' או ימות אבל לשיטת מהרש"א דאליבא דר"י דאמר מעת שאני בעולם לא מקרי דבר העומד להתברר בודאי א"כ קשה טובא למאי דס"ד שם מהאי דלוקח יין דס"ל לר"י אין ברירה הא ר"י ס"ל דיש ברירה מהאי דתנן מאי היא באותו הימים וצ"ע:
דף כה:
בתוס' ד"ה הא אמר תנו נותנין תימא מנ"ל למידק וכו' עד וכיון שראינו בידה פשיטא דיחזור אפי' אינו שלה עכ"ל עיין בבבא מציעא (דף י"ח) בד"ה הא אמר דמהרש"ל שהביא שם דברי הגליון ומה שהוסיף להקשות עליו שאין הבעל מודה אמאי הקשו תוס' שיחזור לראי' שמא יהי' זמנה קודם. נ"ל דלק"מ דהא בלאלתר איירי הברייתא ולאלתר לא חיישינן שמא גט של יוסף בן שמעון אחר היא ומהרש"ל הבין אהא דמקשה תוס' ואפילו אין הבעל מודה הסיב לחלוקה אפי' אינו שלה ולא כן עמדי אלא שחוזר לדבריו ראשונות אי איירי בלאלתר ע"כ ראינו בידה א"כ אפילו אין הבעל מודה כיון דלאלתר איירי הברייתא ומה שתירץ מהרש"ל דלפי האמת לא חיישינן לכל זאת כדמשני תלמודא לקמן שיאמרו לה הלקוחות אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך וכו' ע"ש באריכות אינו דומה דהא באמת היא אינו צריכה להביא ראי' אף אך שהי' בידה הגט קודם הנפילה וכיון דהי' בידה קודם הנפילה תו לא חיישינן שמא כתב ללוה בניסן ולא נתן עד תשרי דמסתמא ביום הכתובה נמסר כמו כל שטרי וליכא למימר כל שטרי לא ריעי והך כיון דאיתריע בנפילה חיישינן אם לא לוה כלל ועתה רוצה ללות בו שיש לו טורח לכתוב שטר אחר וגם כדי להרויח פשיטי דספרי ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו יש לנו לומר הכי משא"כ אם לוה כבר ופשיטא שנזהר לשומרו וע"כ צ"ל שע"פ הסיבה נאבד מידו וכ"ז כתבו תוס' בב"מ (דף י"ב ע"ב) בד"ה ולא לוה וא"כ אינה צריכה להביא ראי' רק אך שהי' בידיה הגט קודם הנפילה. א"כ עדיין הלקוחות יפסידו דחיישינן שמא הגט הזה של יב"ש אחר הוא והוא מוקדם אף שיש לפקפק ולחלק קצת בין שאר שטרות לגיטין דבגיטין יש לנו לומר מאחר שלא נזהרה לשומרה אף דיש עדים שהי' בידה קודם נפילה. אנו תולין שזמן הכתיבה והמסירה לא הי' ביום א' ואין דעתה לגבות בגט זה מזמן המוקדם ומיום המסירה אינה צריכה לגט דיש לה להביא ראי' עדי המסירה משא"כ בשאר שטרות אם לוה כבר רק זמן השטר הוא בניסן ולא לוה עד תשרי ע"כ צריך הוא לשטר לגבות ממשעבדי אני עומד במקומי ואומר דע"כ ליכא לחלק בין גיטין לשאר שטרות ודלא כתי' מהרש"ל דאלת"ה א"כ אין מקים לקושיית הגליון דליכא למיחש דשמא זה הגט זמנו קודם לגט זה שנתגרשה בו דהלקוחות יאמרו אייתי ראי' אימת מטי גיטא לידך. וליכא למימר דקושיית הגליון הוא על דברי תוס' שם שכתבו ומאי קמ"ל והלא וכו' אימא דקמ"ל הך סברא דיחזיר לה ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ומהטעם דהלקוחות אייתי ראי'. דזה ליתא דהתוס' קאי אחלוקה חוץ אפי' ידעינן שהגט אינה שלה ע"ז הקשו תוס' שפיר דמאי קמ"ל פשיטא דיחזיר לראי' דלקוחות אמרי אייתי ראי' וכ"ת דהך סברא גופא קמ"ל היכא נשמע לן דהא אית לן לאוקמי הברייתא בלאלתר ומשו"ה לא חיישינן שמא גט של יב"ש אחר הוא שבלאלתר לא חיישינן אבל אי ידעינן דגט זה אינה שלה זה באמת לא ידעינן אלא ע"כ ש"מ דאין לחלק בין גיטין לשאר שטרות וא"כ לא שייך למימר אייתי ראי' דאפי' אי אייתי ראי' מ"מ איכא למיחש שמא זה גט אחר היא דלא כמהרש"ל וק"ל:
ועוד אני אומר ראי' לדברי מהא דכתבי מהרש"ל ומהרש"א בתוס' ד"ה כאן במקום דהכא אכתי לא אסיק אדעתייהו הך סברא דאינו משקר במזיד ע"ש וזה דוחק גדול אבל לפי דברינו ניחא מאוד דודאי אינו ישקר להתקלקל לה באיסור א"א לנאמין לו שגירשה אלא שקושיית תוס' אזלא וא"ת היכי מהדרינן מנא ידעינן דשל זה היא וזה מוקדם ויפסידו הלקוחות כקושיית הגליון והיינו דקושיית תוס' אזלי במאי דדייקינן במתני' הא אמר תני נותנין דלא שייך תירץ הגליון דהא לא קתני מודה הבעל. ובזה ניחא מאוד דעל ר' זירא לא קשה קושיית תוס' דידע תוס' מזה הסברא דאינו משקר להכשילה ואי משום פסידא דלקוחות דזמן הגט הזה יהי' מוקדם דבברייתא קתני מודה כתירוץ הגליון ור' ירמי' דמוקי לה לקמן ומעולם לא חתמנו משום דאינו משקר אינו קאי אלא לתי' הברייתא וא"כ לא קשה קושיית הגליון דהא מודה קתני כ"ז ניחא לשיטתו אבל אם נאמר כשיטת מהרש"ל ויש לחלק בין גיטין לשאר שטרות ונאמר אייתי ראי' ודאי אין מקום לקושיית תוס' כיון דאינו משקר במזיד וכ"ת דקושייתם אזלי דהלקוחות יפסידו דהא הלקוחות יאמרו אייתי ראי' ודו"ק אלא דלפי שיטתו יש להקשות בתוס' ד"ה הא אמ' תנו תימא מנ"ל למידק הא אמר תנו נותנין וכו' שם הי' לו לבעל הגליון להקשות על קושיית תוס' דא"כ למה לי טעמא דחיישינן שמא נמלך ומאי תאמר אי לא הוי חיישינן לנמלך הי' מחזירן לה הגט דבסתמא ביום שנכתב נמסר מ"מ בלא טעמא דנמלך יש לחוש שמא זה גט אחר ומקודם הוא כקושיית הגליון ובמתני' לא שייך תירץ הגליון ובראי לשיטות מהרש"ל מקשין תוס' שפיר דאין לחוש שמא גט אחר ומוקדם הוא דהלקוחות יאמרו אייתי ראי' אבל לפי הנחתי קשה ויש לומר דבלא"ה קשה מה שכתבו תוס' ועוד אומר ר"י דדייק לזמן מרובה דמשמע לי' דומיא דשטרי חלוצה ומיאון וכו' הלא אפי' לפי תירוץ זה צריכין לומר דרבה דייק ונמלך מכח קושייא קמייתא מנ"ל למידק הא אמר תנו נותנין א"כ ה"ל להניח בתירץ ראשון דרבה דייק אי לאלתר פשיטא ור' זירא לא דייק ונמלך ועל קושיא שני' מנ"ל לר' זירא למידק מברייתא לזמן מרובה ה"ל ע"ז תירוץ דאי לאלתר ע"כ ראינו גט בידה וכו' וכדי לישב קושייא זו צריכין אני לומר דבהאי תירוצא לא דייק רבה כלל ונמלך וקושיא ראשונה מנ"ל למידק הא אמר תנו נותנין דבלא"ה לק"מ דא"כ למה לי טעמא שאני אומר וליכא למימר אי לא הוי חיישינן לנמלך הי' מחזירין לה הגט דמסתמא ביום שנכתב נמסר מ"מ בלא טעמא דנמלך יש לחוש שמא גט אחר הוא ומוקדם ע"כ צ"ל כשיטתו דלא שייך למימר דהלקוחות יאמרו אייתי ראי' ודלא כשיטת מהרש"ל ומעתה מיושב היטב הדק דודאי לעיל בתחילת קושיית תוס' אין מקום לקושיית הגליון (דה"א דקושיית תוס' היא על המקשין מנ"ל לך לדייק הא אמר תנו נותנין ואימא כשיטות מהרש"ל) דשפיר שייך שינוי דהלקוחות יאמרו אייתי ראי' אבל בתי' שני תקע יתד במקום נאמן הבעל גליון דע"כ צ"ל דהתוס' בתירץ שני ס"ל דלא כשיטות מהרש"ל דאלת"ה קשה כמו שהקשתי דה"ל לתוס' לפרש דרבה דייק ונמלך א"כ קשה לאלתר פשיטא ור"ז לא דייק מברייתא דייק לזמן מרובה דאי לאלתר ראינו הגט בידה וכו' אלא ע"כ צ"ל דלא דייק ונמלך בתי' זה וקושיא ראשונה צריכין לתרץ ע"י קושיית הגליון ועתה בא בקושיא א"כ עדיין על ר' זירא קשה דהיכא דייק מברייתא וע"ז תירץ שפיר דבברייתא דייק שפיר מדקתני ומודה ודו"ק:
עוד יש להקשות לשיטתו מאי פריך ר' זירא מברייתא אימא דאיירי הברייתא בראינו בידה הגט ואיירי הברייתא לזמן מרובה ומ"מ בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וליכא לאקשויי דא"כ כשאין הבעל מודה נמי יחזור דהא ראינו בידה הגט איכא למימר דהיינו טעמא דחיישינן שמא זה גט אחר ומוקדם הוא ואתי' למטרף לקוחות שלא כדין בשלמא לשיטות מהרש"ל ניחא דהלקוחות יאמרו אייתי ראי' אבל לשיטתו קשה וי"ל בדרך חריף דהא טעמא דר' זירא לא פריך ממתני' וצ"ל כדמשני מי קתני הא אמר תנו נותנין דילמא אפי' אמר תנו אין נותנין כקושיית תוס' וכפי' מהרש"א אלא דע"ז קשה א"כ למה לי טעמא שאני אומר וצ"ל דאי לאו האי טעמא הוי מחזירין לה לראי' דהא ביום שנכתב נמסר אלא דעדיין אין מחזירין לה משום פסידא דלקוחות דחיישינן שמא גט אחר מוקדם הוא וצ"ל דמשום האי חששא ליכא למיחש דהלקוחות יאמרו אייתי ראי' וא"כ ע"כ צ"ל כשיטות מהרש"ל א"כ פריך ר' זירא שפיר מהברייתא דליכא למימר דראינו הגט בידה ואיירי בלזמן מרובה דא"כ כשאין הבעל מודה נמי יחזיר וליכא למיחש משום פסידא דלקוחות דהלקוחות יאמרו אייתי וא"ת דלא כשיטת מהרש"ל דלא שייך למימר הלקוחות אייתי ראי' וכמו שבררתי דלא כשיטת מהרש"ל א"כ קשה ממתני' וא"כ קושיית ר' זירא אזיל בדרך ממ"נ או ממתני' או מברייתא ודו"ק: ע"ב בגמרא מי קתני הא אמר תנו נותנין אפי' לזמן מרובה דילמא אמר תנו נותנין ולעולם כדקיי"ל לאלתר ותיבת אלו אך למותר ולהבין דברי חכמים אמרתי ליישב בתחילה מה שמקשין תוס' בד"ה הא אמר תנו נותנין תימא מנ"ל למידק הא אמר תנו נותנין וכו' הא מתני' איירי בין לזמן מרובה ובין לאלתר ובלאלתר ע"כ אם אמר תנו נותנין א"כ ה"ה בזמן מרובה ומצאתי קי' זו בספר ת"ח ויש ליישב ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו תימא בין לרבה ובין לר' זירא דמוקי מתני' במקום ששיירות מצויית מאי איכפת לן בין עבר או שהה שם אדם ניחוש שמא גט זה נפל מקודם מהשיירא דהא מקום מעבור הרבים היא ומיושב בדוחק כיון דלא נמצא אלא גט זה ודאי אמרינן זה שנפל ממנו דאל"כ גיטו של זה להיכן אזיל עיי"ש באריכות:
הנה כ"ז ניחא למאן דאמר או עבר או שהה אדם שם אבל לאידך תנאי ודאי קשה ניחוש שמא נפל מקודם וליכא לאכוחי גיטה של זה להיכא אזיל אימא אדם אחר מצאו או נדחף ע"י רגלי ב"א כמו בלזמן מרובה. ועפ"ז יש ליישב קושיית תוס' שאזלי דילמא אם אמר תנו אינם נותנין דמתני' איירי בין לזמן מרובה בין לאלתר היינו לאידך מ"ד דמקרי לאלתר בכדי שתשרה שיירא או כדי לכתוב את הגט ולקרותו ובלאלתר בכגון זה בין לזמן מרובה שפיר מקשין תוס' מנ"ל דאם אמר תנו נותנין ועפ"ז מיושב היטב קושיית מהרש"א אמאי דחי ר' זירא דילמא כדקיימ"ל לאלתר כיון דלא דייק ונמלך הל"ל דליכא במתני' דיוקא כלל כקושיית תוס' איכא למימר דליכא למימר דבמתני' הא אמר תנו אין נותנין בלזמן מרובה דהא מתני' איירי נמי בלאלתר ובלאלתר ודאי אי אמר תנו נותנין ומאי תאמר דמתני' איירי בלאלתר לפי אינך תנאי זה ס"ל לר' זירא לדוחק דאי תנא דמתני' ס"ל כאידך תנאי וא"כ קיי"ל כוותי ואנן קיי"ל כמאן דאמר לא שהה או לא עבר כמו שכתב הרי"ף והרא"ש וזה שדייק ר' זירא מי קתני אם אמר תנו נותנין אפי' לזמן מרובה דלמא אם אמר תנו נותנין ולאלתר ואם באת להקשות ה"ל לר' זירא לתרץ טפי דממתני' ליכא לדיוקא כלל הא אמר תנו נותנין ע"ז בא כמתרץ דבריו ולעולם כדקיי"ל לאלתר היינו באם לא שהה או עבר ובכהא"ג ודאי הא אמר תנו נותנין כמ"ש הרשב"א וא"כ אי איירי בלזמן מרובה נמי צ"ל תנו נותנין משו"ה מוקי מתני' בלאלתר וק"ל. ועפ"ז קושיא במקומו עומדת מאי פריך ר' זירא מברייתא אימא דאיירי בראינו בידה הגט ולזמן מרובה ובשאינו מודה לא יחזיר מטעם פסידא דלקוחות דשמא זה הגט מוקדם ולא מהני מה שהלקוחות יאמרו אייתי ראי' כמו שפרשתי לפי שיטתי ולא כהמהרש"ל וכ"ת כדשנינן דא"כ קשה ממתני' וע"כ צ"ל דממתני' ליכא דיוקא כלל וכמו שהקשו תוס' דהא לפי מ"ש ליכא לתרוצי מתני' בכה"ג דהא סתמא קתני בין לאלתר ובין לזמן מרובה ובלאלתר ודאי אי אמר תנו נותנין ודוק:
בתוס' ד"ה הא אמר תנו וכו' הא אי לא הוי חיישינן לנמלך כל דאינו צריכה אלא לרא' בעלמא עיין מה שהקשה מהרש"א פה מדברי תוס' דלקמן בד"ה בזמן שהבעל מודה דאין נאמן למפרע. ותו מה שכתב מהרש"א בדיבור התוס' אלו בבבא שלאחר זה דה"ל לר' זירא לומר מה"ט לא אמר כרבה כקושית תוס' דנמלך לא ס"ל לדיוק ע"ש על זה בפני' ואמר אדמו"ר הגאון דדברים אלו יש לתרץ דלק"מ דודאי האי שהוכרח התוס' לפרש ד"ה בזמן וכו' דאינו נאמן למפרע ומגו דלא נאמן למפרע אף מכאן ולהבא אינו נאמן היינו אליבא דר"ז דמקשה מברייתא אבל אליבא דרבה י"ל דנאמן להבא אף דלא נאמן למפרע כמו שיש בזה פלוגתא (בב"ב דף קל"ד) ומזה הטעה באמת אמר בשמעתין רבה מ"ט לא אמר כרב זירא מתני' אלימא ר"ל דמברייתא לא רצה להקשות אליבי' דהך מ"ד דס"ל דנאמן מכאן ולהבא כקו' תוס' ומעתה ודאי אין מקים לקושיא א' של מהרש"א דהתוס' מקשין אליבא דרבה ומעתה ודאי ליתא נמי קושי' ב' דלר"ז ל"ק קושית תוס' דלר"ז אמרינן ע"כ דאין נאמן להבא כמו למפרע וא"כ אליבי' ודאי יש לתרץ קושית תוס' כמו שהקשה מהרש"א בקושיא ראשונה ודו"ק:
ומעתה מתורץ היטב מה שהרגיש בחידושי מהר"ם מלובלין בתוס' ד"ה הא אמר תנו וכו' עד אבל ברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה וכו' והקשה דלפי האמת אינו נאמן ויחזיר דקתני היינו בעדים כמ"ש התוס' בד"ה בזמן שהבעל מודה. אבל לפי מ"ש מיושב היטב דברי תוס' דאליבי' לא צריכנא להאי כיון דאין נאמן למפרע אין נאמן להבא וא"כ ודאי המקשן שם בב"מ רצה להקשות אליבא דכ"ע אליבא דרבה נמי לכך הוצרך להקשות על ברייתא וליחוש וכו' ודו"ק:
דף כז.
בתוס' ד"ה משום בזיון דבעל אי נמי ירגיש בדבר וכו' עכ"ל הקשה מהרש"א לטעמא דמילי לא מימסרן וכו' לא שייך למימר האי טעמא וכו' ע"כ איברא כבר הקשה רשב"א בחידושיו ועלה בידו דלרבא באמת גבי שלשה כיון שהם בית דין לא צריכין לתנם הם בעצמם רק כתיבה צריך וע"ז הקשו העולם א"כ לדבריו הו"ל למימר בשמעתין איכא בנייהו בין לרבא ובין לאביי אי צריך שלשה ליתנו בעצמן ולאביי צריך ולרבא ל"נ ודוחק לומר דידוע לש"ס דס"ל לרבא נמי טעם בזיון ע"כ אמר אדמו"ר דודאי מיתנו מעולם לק"מ ולא עלה על דעת המקשן למירמי מתני' אהדדי וי"ל דלקמן איירי בדלא חלה אלא כל עצמו של מקשן הוא מדתני לקמן לענין כתיבה אפי' אמר דב"ד שבירושלים ילמדו ויכתבו וא"כ למאן דלא בקיאי בכתיבה מיקרי ג"כ אונס כמו חלה ומ"מ יכתבו הם בעצמם לכך אכתיבה שפיר משני רבא מילי לא מימסרי לשליח אף ללישנא מציעא דבהולך לא צריך חלה קשה מיתנו לא ס"ל הך אוקימתא אלא דמתני' אתי' כרשב"ג כתי' בתרא משום הכי הצרכו תוס' לפרש אליבא דאביי ע"ד אחר דאל"כ הוי שנוי אמצעי דלא כמאן ודו"ק:
דף כט.
בתוס' ד"ה איהו דלא טרח וכו' נזדמן אצל אשתו ממילא או שלוחו עיין מ"ש מהרש"א למיתני רבותא בחד מנייהו אצ"ל אשתו או שלוחו זה דוחק ואינו מן הצורך אלא ודאי כונת תוס' למתני תרווייהו לרבותא דאי תני אם נזדמן הוא אצל אשתו ה"א שליח לא מהני ואי תני נזדמן שליח ה"א בכי הא אם הגיע גט לידה אין יכול לבטלו אבל אם בעל נזדמן לה יכול לבטל וא"כ ודאי ליתני רבות' יותר בנזדמן הוא או שלוחו וק"ל: ע"ב בתוס' ד"ה מבוטלת הוא תיבטל עד אלא מסיפא פריך דקתני בטילה ותדע ומשני לא דבריו קיימים דלא הדרא למרא וכו' עיין מה שהניח מהרש"א כאן בצ"ע ולי לק"מ דזה בעצמו מתורץ תוס' באמרם אח"ז וה"ה דהוי מצי לתרוצי ומיהו השתא משני שפיר בלא"ה כונתם אבל מסקנא דהתם יש לתרץ באופן אחר כמו שהקשו בתוס' ודבריו קיימין והדרא למרא כי זה דוחק לומר דבריו קיימין להפקרא ומעתה פריך הכא שפיר וזה פשוט:
דף לב.
בתוס' בד"ה אבל נישאת אין מדירין אותה וא"ת וידירוה בפני בעלה ויאמר קיים לכי וכו' וא"ת וידירוה על דעת רבים דאין לה הפרה כדאמר אמימר לקמן עכ"ל נראה לפרש למה שהקדימו תוס' קושיא זרה מפ' נערה המאורסה ואח"כ מקשין תוס' מהך שמעתתא דקאמינא ועוסקין בה הכי כי בפוסקים מחולקים הא דאמרינן צריך לפרוט הנדר אי צריך לפרוט ג"כ הסיבה מפני מה נדר או לא והנה איכא לתרץ מה שלכאורה משמע דפריך וניחוש דלמא אזלי לגבי חכם אדר"ה אבל בלא ר"ה ל"ה קשי' לי' המתני' ולמאי דפרישת אתי שפיר דאמתני' ליכא למיפרך דהא איכא למימר דידע דצריך לפרוט הנדר והסיבה אבל ר"ה דקאמר אבל ניסת ל"ק ידירוה בפני בעלה ויאמר לה קיים לכי וצ"ל כמו שתירץ הרא"ש דשמא ישאל על ההקם ואח"כ יפר לה ואי ס"ל לר"ה צריך לפרוט הנדר והסיבה והאיך יכול לשאול על ההקם וע"ז משני קסבר צריך לפרוט הנדר ולא הסיבה ולק"מ על ר' הונא ודו"ק וא"כ איכא למימר דהיא הדין והיא הטעם שלא מקשין תוס' בתחילה וידירוה על דעת רבים דידע לחלק בין בעל לחכם אלא דקשי' להו דלהך סברא בלא ר"ה הוי מצי למפרך על מתני' וניחוש דילמא וכו' כמו שהק' תוס' בד"ה ליחוש אלא דאיכא למימר דאמתני' לק"מ כדפרי' דאמרינן צריך לפרוט הנדר והסיבה כמו שאמרנו וענינו משו"ה הקדימו תוס' באמרם מהא דקיים לכי לק"מ דחיישינן שמא יפר לה בלחש א"כ ליכא למימר דהשתא פריך לר' הונא אי ס"ל דצריך לפרוט הנדר והסיבה ידירוה בפני בעלה ויאמר קיים לכי דחיישינן שמא יפר לה בלחש וק"ל:
בתוס' ד"ה כסבר צריך לפרוט הנדר בירושלמי משמע וכו' עד ומיהו לא קיימי מסקנא הכי ע"כ (ובערכין דף כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה מ"ס יש לו הפרה הקשו שם קושיא זו ותירצו באופן אחר דאין צריך לפרוט סיבות הנדר כי אם הלשון עיי"ש ואמינא דדא ודא אחת אלא דהתם בעירכין לא הזכירו תוס' כלל מהאי דירושלמי אלא מהא דאמר קסבר צריך לפרוט את הנדר וע"ז שפיר תירצו כמו שכתבן שם אבל הכא בשמעתין העמידו דבריהם להך דירושלמי דר' בון ומזה המציאו הפוסקים דצריך לפרוט הנדר והסיבה עיין בב"י סי' רכ"ח שם תמצאנו ומשו"ה צריכי תוס' לתרץ בענין אחר דמסקנא לא קיימי הכי וזה פשוט ולפ"ז אמרתי ליישב קושית מהרש"א שהניח בצ"ע בתוס' ד"ה אבל ניסת עיי"ש בפני' דבערכין רוצה לאוקמיא ר"א ור"י בנדר שהודר ע"ד רבים ופריך אלא הא דאמר אמימר ע"ד רבים אין לו הפרה לימא כתנאי אמר לשמעתא והנה לפי מ"ש מהרש"א בשבת (דף ח') בשם ספרי סוגי' דפריך לימא כתנאי דה"ל לפסוק הלכה כאותו תנא ולכאורה אין כאן לישב סוגי' זו על דרך זה דאם ואמר אמימר הלכתא כר"א ה"א דפליגי בהודר ברבים ובהא אפי' הלכתא כר"א ופשוט דהכי פרישו דקים לן כאמימר ואי פליגי ר"א ור"י בנדר ע"ד רבים א"כ קיימא אמימר בשיטת ר"א ואנן קיימ"ל ר' אליעזר ור"י הלכה כר"י וקשיא אהלכתא וא"כ ודאי בתי' ראשון של תוס' קיי"ל אמימר מוסכם והלכתא ור"ה לא פליג אאמימר וא"כ ליכא למימר דפליג ר"א ור"י בנדר ע"ד רבים דע"כ צ"ל דפליגי בהודר ברבים והיינו דקאמר תנאי היא והניחא למ"ד וכו' היינו תנאי ר"א ור"י וסוגי' דשמעתין אזלו בהך אוקמתא שם דרצה לאוקמא דפליגי ר"א ור"י בהודר ברבים משא"כ בתורץ שני דר"ה פליג אאמימר ואינו הלכתא א"כ איכא למימר דר"א ור"י פליגי בנדר על דעת רבים וא"כ ודאי מוכרחים תוס' לפרש דהך מ"ד דס"ל דיש לו הפרה היא רבנן דפליגי על ר' יהושע ואם תקשי לך איך אפשר לומר דשמעתין אזלו הכא באוקמתא דר"א ור"י פליגי בהודר ברבים א"כ תקשי כדפריך התם לעיל לימא כתנאי אומר ר"ה לשמעתי' דר"י סבר אין צריך לפרוט את הנדר וצ"ל דסוגי הכא אזלו במסקנא דהתם וי"ל כמו שתירצו תוס' בעירכין וכמו שכתבתי אלא שתוס' הכא לא ניחא להו בתירוצם כדי להשות מעשה דירושלמי עם תלמוד דידן ודו"ק:
ועוד ע"פ דרך אחר י"ל קושיית מהרש"א דודאי בתי' ראשון מוכרחין ג"כ לומר דהך מ"ד דס"ל הודר ברבים יש לו הפרה היא רבנן דפליגי אדר' יהושע אלא בתירץ שני חדשו תוס' בזה להקשות ע"ז קושיות וא"ת לאמימר והא על דעת רבים אין לו הפרה וכו' אבל בתי' ראשון לק"מ דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים או על דעת רבים אלא דלגבי חכם היא דמחלק אמימר וק"ל. ומעתה נולד לי קושייא אלימתא בתוס' שכתבו והוי מצי לשנוי דאדרה על דעת רבים אלא דבלא"ה משני שפיר והא ע"פ מ"ש בחידושי על הרמב"ם בפ"ו מהלכו' ביאת מקדש ד"ט כהן שהי' נשוי וכו' אין עובד עד שידור ע"ד רבים ותפסו עליו אחרוני' דבש"ס לא מוקי לה ע"ד רבים אלא אליב' דר"נ דס"ל אין צריך לפרט אבל לפי מה דקיי"ל צריך לפרוט הנדר וכמו שכתב הרב בעצמו בהל' נדרים צ"ע למה מדרינן ע"ד רבים ובפ' משניות כתב וז"ל ועל מנת שידור ע"ד רבים שאין לו הפרה אלא לדבר מצוה ואין אנו חוששין שמא ילך אצל חכם ויאמר לו נדר נדרתי ע"ד רבים ודבר מצוה באה לידי ואני רוצה להתיר לי הנדר מחמתו לפי שהחכם יאמר לו על איזה דבר נדרת לפי שהעיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר ע"כ והנה נתוסף בזה קושי הבנה הלא הנודר הזה בא לצאת ידי שמים להתיר נדרו והנה דבר מצוה שמתירין לו נדר שהודר על דעת רבים אינו כי אם דבר מצוה שהיא גלוי לעין כל כמו שכתבו הפוסקים וכעובדא דר' שמואל בר יהודא ואם אמת אתו למה אין מתירין אותו ואי אין האמת אתו למה יאמר דבר מצוה בא לידי מ"מ אף שמטעהו לחכם הנדר אינו מופר. והנראה דס"ל להרמב"ם בנדר ע"ד רבים בדעבד הותר הנדר כמ"ש רמ"א בסי' רכ"ח בשם מהרי"ק אלא דמ"מ החכם לא יתיר לו לכתחלה משו"ה יאמר לפני החכם שדבר מצוה בא לידו ומשו"ה כתב הרמב"ם העיקר בידינו שצריך לפרוט את הנדר משום מלתא דאסורא. א"כ היא הדין והיא הטעם דצריך לברר המצוה הבא לידו אם אמת היא אם לאו אבל אם אין צריך לפרוט הנדר ונאמין להנודר ולא ניחוש למלתא דאסורא מצד הסברא נאמניהו גם לדברי זה אם אומר שדבר מצוה בא לידו וליכא לאקשוי עליו דא"כ מאי משני דמדרינן לי' על דעת רבים והא ר"נ ס"ל אין צריך לפרוט הנדר וצריכין לומר אליבא דמסקנא ס"ל לר"נ משום מלתא דאסורא צריך לפרוט הנדר ולא הסיבה ור' פפא פליג עליו וס"ל דצריך לפרוט הנדר והסיבה וק"ל. ומה שהביא הרמב"ם לכל זה נראה לומר משום דהוי קשה לי' קושיית תוס' מאי פריך דלמא אזלא לגבי חכם משרי לי' ה"ל לשנוי' דאדרה ע"ד רבים אלא ודאי צריך לומר דמוכרח שנוי' דקסבר ר"ה דצריך לפרוט את הנדר דאי לא הוי משני הכי וקסבר אין צריך לפרוט הנדר לא מהני בזה דנדרה ע"ד רבים דבדיעבד יש לו הפרה אלא דלכתחילה לא יתיר לו החכם יאמר לפניו דבר מצוה בא לידי ואני רוצה להתיר לי הנדר מחמתו ודו"ק:
ומעתה קשה לי טובא במאי דדחקו תוס' בשנוי' קמא ואמרו דהוי מצי לשנויי אלא דעדיפי משני דה"ל לתוס' לתרץ בתירוץ נכון כמו שכתבתי ע"ד הרמב"ם. ובשלמא בישוב שני שכתבתי על קושיית מהרש"א איכא למימר דכל כח התוס' בשנויי קמא לחלק בין בעל לחכם דאל"כ לר' הונא לא ס"ל הא דאמימר קשה להו קושיית תוס' וא"ת לאמימר והא על דעת רבים אין לו הפרה וכו' משו"ה הוכיח תוס' לפרש בשנויי קמא דלא כרמב"ם דאל"כ תקשי להו מנ"ל לחלק בין חכם ובעל אבל בישוב הראשון איכא למימר דמשו"ה מוכרחים תוס' לחלק בין חכם ובעל כדי דאמימר מוסכם והלכתא מאן דאמר יש לו הפרה היא ר"א והוי שפיר תנאי והניחו דקאמר בשמעתין משא"כ אם רב הונא פליג עם אמימר קשה מן מאן הא תנא דס"ל יש לו הפרה א"כ ודאי קשה למה לא מתרצינן תוס' עפ"י פי' הרמב"ם שכתבתי וצ"ע:
דף לה:
בתוס' ד"ה אלמא אמר אמימר עיין מה שהקשה מהרש"א קושיא ג' אין לו שחר דהא קיי"ל השתא לאידך אמימר דלא ס"ל הכי וצ"ל דקושיתו היא דילמא מוקי לה ר"י אליבא דתנאי הלא זה קושיא ב' גם מה שתירץ מהרש"א שסמכו עצמם אמה דפסק ר"י גופי לקמן כרבנן דאבא שאול וליכא לאוקמי ר"י אליבא דתנאי דר"י ע"כ פסק כרבנן עיי"ש ולפי דבריו קשה האי דר"א דמפקיר עבדו ליכא לאקשוי מברייתא די"ל תנאי הוא כמו שכתבו תוס' וכל עצמו קושייתו ר' אבא אינו אלא שסמך אר' יוחנן דלקמן ה"ל לאקשוי לאמימר בלא זה לפי מה דפסק ר"י כרבנן דאבא שאול וא"כ אמימר לא פליג אר' יהודא רבו וקשה על אמימר בכל אופנים ועוד קשה אמאי נקטו תוס' רבנן דאבא שאול וצ"ל דכיון דהשתא כל קושייתם האי אדר"י מדרבנן לכן נקטי תוס' בדבריהם ורבנן דאבא שאול זה דוחק גדול ועוד תמוה מנ"ל הא דר"י פסוק כרבנן דאבא שאול הא ר"י לא אמר אלא אין הלכה כאבא שאול כלומר שאין הפקר לקטן כלום אלא הלכה כרבנן ואם מפקיר לקטן אין אחר יכול לזכות בו אלא הוא זוכה בעצמו אבל לענין יציאת חירות אין הלכה כרבנן דר"י מצריך גט שחרור דלא כרבנן אלא לענין זכות קטן היא כרבנן לכך נראה כל דברי מהרש"ל כפשוטו תי' א' מה שהגי' רבנן ואבא שאול משום דאיכא לאוקמי כתנאי אבל לר' אבא לא ניחא לי' לאוקמא כתנאי ודאי דידע מתנאי דלא כמו שכתב מהרש"ל בזה ומשני עבדו דגר וע"ז מקשי מאמימר כלומר לדבריך דלא ניחא לך לאוקמי ר"י אליבא דתנאי א"כ קשה מאמימר ודוק. ועכ"ז לבי מהסס א"כ למה אסיק דאמימר ק' ה"ל לומר למסקנא תנאי היא ועוד ה"ל לר' אבא להקשות מתנאי דיבמות שהביאו תוס' לר"י דלא ניחא לי' לאוקמי כתנאי ואדמו"ר מישב שיטות מהרש"א באופן ס"ד דהסוגי' זו ידע הא דאמר ר' יוחנן טעמא דרבי משום לה לה מאשה וקדייק מיני' כאשה לזה שפיר דייק מרי' דפסק כרבנן ובזה מיושב מאי דאמר לי' דמי האי כדלא גמירי אינשי שמעתתא עבדו דגר כי אשתו ורבנן ס"ל דגמרינן לה לה בין קטן ובין גדול ואבא שאול מה אשה אסורא ולא ממנא דע"כ ידע מהאי דרבנן גמרי לה לה דאל"כ מאי מקשי אדר"י הא איכא למימר תנאי וע"כ צ"ל דידע מהאי דר"י דאמר לרבי גמר לה לה מאשה ובזה מרגינתא אתי' שמעתין בהרבה דברים בלימוד הישיבה דו"ק ותשכח: