מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן קיג
בדין שליחות עכו"ם דפליגי רש"י ור"ת דלרש"י אמרינן לחומרא יש שליחות לעכו"ם ולר"ת אף לחומרא לא אמרינן יש שליחות לעכו"ם ודינים המסתעפים ממחלוקת זו כפי המבואר בש"ע יו"ד סי' קס"ט מסעי' ה' עד סעיף י' אבאר בעזהש"י:
א) כתב רמ"א בסעי' ה' הא דכתב המחבר אם ישראל הלוה לעכו"ם ברבית והעכו"ם מלוה המעות לישראל וחוזר ישראל ראשון ונוטל רבית מהעכו"ם אסור ודוקא אם עכו"ם הלוה לישראל שני בשליחות ישראל ראשון וכמ"ד יש שליחות לעכו"ם לחומרא היינו רש"י וסייעתו ועיין בש"ך שאף שדינו של המחבר נובע מרשב"א דאוסר אף לר"ת דאין שליחות לעכו"ם משום דרשב"א איירי שנעשה בהערמה לתלות מעותיו בנכרי עיין בבאר הגולה אבל רמ"א מיירי שלא נעשה בהערמה ע"כ כתב שזה תלוי בפלוגתא של רש"י ור"ת אך לכאורה לפי מה שכתב הש"ך קשה למה כתב רמ"א על המחבר ודוקא הא למחבר דאיירי בהערמה לכל הפוסקים אסור ויש לומר כיון דמחבר לא כתב בפירוש באיזה אופן מיירי מפרש רמ"א דמשכחת דינו של המחבר אף דלא עשה הערמה רק שלוה בשליחות ישראל לשיטת רש"י דלחומרא יש שליחות לעכו"ם והבן. ולכאורה צריך להבין אף לשיטת ר"ת דאין שליחות לעכו"ם אמאי מותר הא אם שלח ישראל מעותיו אף ע"י קוף או הניחם על הקרקע וכתב ג"כ מונח אצל המעות שאם יטול ישראל מעותיו ישלם רבית כו"כ. הוי ר"ק א"כ מה איכפת לן אי עכו"ם השליח הוא בר שליחות או לא לא יהי' רק קוף בעלמא הא הלוה נטל המעות בקציצת הישראל המלוה וראיתי שכבר העיר בחו"ד בזה וכתב כיון דכאן איירי שעכו"ם חייב המעות לישראל ראשון מכבר ונתחייב לו העכו"ם הקרן ורבית והכל באחריות העכו"ם וכשבא עכו"ם להחזיר לו אמר שיתן זה בשליחתו לישראל שני כיון דאין שליחות לעכו"ם לא נפטר העכו"ם מישראל ראשון מלוה שלו ולא הוי רבית מדאורייתא רק לרש"י י"ש לעכו"ם לחומרא והוי רבית דרבנן ולר"ת מותר אף מדרבנן יע"ש וזה מבואר בגמרא ב"מ ע"א העמידו אצל ישראל דלרש"י איירי אף לפי המסקנא כמו דס"ד די"ש לעכו"ם לחומרא ולר"ת לפי המסקנא איירי סיפא ג"כ כמו ברישא בנו"נ ביד אבל העמידו אצל ישראל וישראל צוה לעכו"ם ליתן לישראל שני מותר דכיון דא"ש לעכו"ם נשאר החוב ורבית באחריות העכו"ם. עוד כתב רמ"א היכי דישראל כופה לעכו"ם ליתן לו רבית ועי"ז יכוף הנכרי לישראל שני להוציא ממנו הרבית אסור דמחזי כרבית וכתב בש"ך דהא דאסר רמ"א משום דמחזי כרבית רק אם הי' שליחו של ישראל דסובר דא"ש ומותר אבל היכי דכופה והוא ג"כ שליחו אז אסור מדרבנן ולפ"ז לרש"י דאוסר וסובר י"ש לחומרא א"כ לא משכחת דין זה דהא בלא עשה אותו שליח לא איכפת לן מה דכופה ובעשה אותו שליח אסור לרש"י אף דלא יכוף אותו ולא כתב רמ"א דין זה רק לשיטת ר"ת ודו"ק:
ב) וכתב בספר שערי דעה דאף לשיטת רש"י יש לומר חומרא שכתב בכופה וכו' דאף דכופה כו' אין אסור רק בנעשה שליח דאל"כ לא שייך דמחזי כרבית כמו שכתב הש"ך ואף דבנעשה שליח בלאו הכי אסור לרש"י משום דיש שליח לעכו"ם לחומרא אפילו הכי יש חילוק בין איכא תרתי נעשה שליח וגם כופה כו' דאז אף בא"ר אסור לעשות כן משום דמחזי דהוי א"ר של ישראל אבל בנעשה שליח היכי דלא כופה כו' יש לומר דאף דסובר רש"י יש שליח לחומרא היינו בר"ק אבל להחמיר עוד בא"ר דהוי חומרא על חומרא אפשר דמודה רש"י דמותר יע"ש ויש לכאורה ראי' לדבריו דהא שיטת רש"י הובא בתוס' בב"מ (ע"א) שקאי על סיפא דהעמידו אצל ישראל דסובר רש"י דסיפא לחומרא אף לפי המסקנא ושם איירי ברבית דאורייתא ומנ"ל לומר דאף בא"ר אוסר רש"י דכללי הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דר"ת מתיר שם אף ברבית דאורייתא דכתב דסיפא לחומרא לא קאי לפי המסקנא כמו שהובא שם בתוס' דר"ת חולק על רש"י א"כ למה נאמר דאף בא"ר אוסר רש"י והבן:
ג) ברמ"א אבל אם אית לי' לעכו"ם משכון כי' כתב הש"ך על הקרן ורבית כמה שיעלה יע"ש דאל"כ אכתי צריך לכוף ברבית ואיכא טעמא דמחזי אמנם צ"ע דאכתי שמא לא ישלם לו הישראל בזמנו ויעלה רבית הלאה ויהי' צריך לכוף וא"כ אין שיעור כמה יהי' שוה המשכון אך נראה דאם שוה המשכון הקרן ורבית שיעלה עד זמן הפרעון די דאם ירצה לכוף יכופו בזמן הפרעון. עוד כתב רמ"א ולא עשה בשליחות ישראל כו' ולפרש דברי רמ"א במה שכתב אבל אית ליה לישראל משכון שאין צריך לכוף אותו ולא עשה בשליחות ישראל ראשון לכ"ע שרי ולכאורה קשה מאד דהא אם לא עשה בשליחות ישראל אפילו היכי דכופה לכ"ע שרי כמו שכתב הש"ך באו' י"ב וא"כ למה כתב רמ"א דרק היכי דא"צ לכופו וגם לא נעשה שליח דדוקא אז לכ"ע שרי וכבר העירו בזה בהגהות רע"א ועצי לבונה וחו"ד ונראה דהש"ך בא באו' י"ד לתרץ זאת ע"כ עשה כלומר דכונת רמ"א דלא עשה בשליחות היינו לרש"י דאף בצריך לכוף מותר כ"ש בא"צ לכוף דבין כך ובין כך לא מחזי כרבית של ישראל כיון דלא עשה בשליחותו כמו שכתב באו' י"ב אבל ר"ת דמתיר בשליחות עכ"פ בעינן דא"צ לכוף אבל אי איכא תרתי בשליחות וגם כופה אז גם לר"ת אסור וכפי הנראה צ"ל ברמ"א במה שסיים שאין צריך לכוף אותו צ"ל תיבת מותר היינו לר"ת דהא בשיטה זו איירי רמ"א חילוק זה בין צריך לכוף אסור אם הוא בשליחות ישראל וע"ז אמר בא"צ לכוף מותר אף שעשה בשליחות ישראל היינו לר"ת דע"ז קאי שם רמ"א וכתב עוד ואם לא עשה בשליחות ישראל אז אין חילוק כלל בין היכי דכופה כו' ובין א"צ לכוף לכ"ע שרי כמו שכתב הש"ך באו' י"ב ואפשר שזה כונת החו"ד שכתב דאו או קאמר רמ"א כתב המחבר הואיל מדעת הישראל נתן כו' כתב הש"ך הוי עכו"ם שליחו של ישראל לחומרא מדרבנן וכן הסכמת רוב פוסקים ודלא כרמב"ם דכתב דהוי רבית קציצה עכ"ל ורמ"א הביא יש מקילין משום דאין שליחות לעכו"ם אפילו מדרבנן הלכך כיון שקבל המעות מיד הנכרי מותר וזה שיטת ר"ת שסובר דהא דאמרינן בשלמא סיפא לחומרא לא קיימא לפי המסקנא ואיירי דוקא שנו"נ הישראל אבל אם נתן עכו"ם מותר. ונראה לבאר קצת השלשה שיטות דהנה החו"ד תמה מאד על שיטת ר"ת הא כיון דפטר הישראל לעכו"ם מחובו ע"י שיתן לישראל השני א"כ נתחייב השני לראשון מדין ערב ועכו"ם פטור א"כ הוי רבית קציצה והאריך בזה הרבה אמנם עיקר הדבר נראה דכיון דעכו"ם לא הוי שליח ולא זכה ישראל השני בהמעות כיון שעכו"ם לא יכול לזכותו במעותיו לישראל א' ע"י ישראל ב' ויכול העכו"ם לחזור ולתבוע לישראל ב' שיחזור לו וכיון שכן ממילא לא נפטר העכו"ם מישראל א' עדיין והוי וה שלו והכל באחריותו הקרן ורבית א"כ עדיין עכו"ם הלוה של ישראל ראשון וישראל שני הלוה של עכו"ם כיון שעכו"ם יכול לתבוע אותו בחזרה דהא לא הי' בכחו לזכותו בשביל הראשון דאין שליחות ועי"ז ממילא לא נפטר עכו"ם מישראל א' וממילא דלא נתחייב ישראל שני מדין ערב כך נראה לפע"ד סברת ר"ת אמנם רש"י סובר דיש שליחות לעכו"ם עכ"פ מדרבנן וא"כ מדרבנן אין יכול לתבוע לישראל ב' דהא מדרבנן יכול לזכותו בשביל ישראל א' וממילא דנפטר העכו"ם מישראל הראשון מדרבנן והמעות הוא באחריות השני והשני לוה של ראשון או מטעם שזכו לו העכו"ם מדרבנן או מטעם שאין יכול לתבעו נמצא שנפטר מישראל א' וישראל נתחייב לראשון מטעם ערב כמו שכתב בחו"ד אבל רק מדרבנן דהא מדאורייתא אין שליחות ולא יכול לזכותו במעותיו בשביל הראשון ומצי לתבעו בחזרה וממילא דלא נפטר עכו"ם מישראל ראשון והוי לוה שלו והשני לוה של עכו"ם ע"כ מדאורייתא מותר ורק מדרבנן הוי א"ר והרמב"ם סובר כרש"י רק דסובר כיון דמדרבנן הוי שני לוה של ראשון ועכו"ם נפטר לגמרי וסובר דקנין דרבנן מהני לדאורייתא כדעת הרבה פוסקים בכל מקום מהני קנין דרבנן לעשות תורה ע"כ כתב דהוי ר"ק ודו"ק ועיין בפתח הבית שהאריך הרבה מאד בסוגיא זו ושיטות הפוסקים ובתוך דבריו שם העיר קצת גם במה שכתבתי ומיישב שיטת הרמב"ם ע"ד שכתבתי יע"ש ועיין בעצי לבונה:
ד) רמ"א ויש מקילין כו'. עיין בש"ך שהביא מה שכתב הטור שבאם הישראל שני אומר שמקבל בשליחות ישראל הראשון אסור דשליח של ישראל הוא וכתב הב"ח דזה דוקא אם ישראל ראשון שוי' שליח דאל"כ א"ל דשליח של הראשון הוא שלא מדעתו ודלא כב"י עכ"ל והיינו דב"י סובר דאפילו לא שוי' הראשון שליח אוסר הטור אליבי' דר"ת וצריך להבין טעמא דב"י הא שפיר טוען עליו הב"ח כיון דראשון לא שווי' שליח איך נעשה שלוחו ונראה לפע"ד דהא אחרונים הקשו על ר"ת מה בכך דאין שליחות לעכו"ם ולא מצי עכו"ם לזכותו בשביל ישראל א' כי על כן יכול לתבוע לישראל ב' ולא נפטר עכו"ם מישראל א' הכל כמו שכתבתי לעיל הא קיי"ל דתופס לב"ח קנה א"כ אם יבוא עכו"ם לחזור ולתבוע להשני יכול השני לתפוס לב"ח ואין צריך להחזיר לו וממילא שנפטר עכו"ם ולא הוי באחריותו והוי ר"ק דישראל ב' הוי לוה של ראשון אמנם לפע"ד כיון דאין השני רוצה לתפוס רק לזכות מעכו"ם שזיכהו בשביל ראשון ולא בא לידו מחמת תפיסה רק שבא לזכות מכח עכו"ם שנתן לו ובאמת אין עכו"ם יכול לזכות לו דא"ש לעכו"ם ע"כ יכול עכו"ם לתבעו בחזרה והכל עדיין באחריות עכו"ם כמו שכתבתי לעיל אבל אם אמר השני שאין רוצה לזכות במה שמזכה אותו עכו"ם דידע דאין זכיה לעכו"ם ויכול לתבוע אותו בחזרה רק שלקח מידו בשליחות ישראל אף שלא עשה הישראל ראשון שלית הוא תופס בעדו כיון שאומר שבא מכח ישראל ותופס לב"ח קנה ואין יכול העכו"ם לתבעו ונפטר עכו"ם מאחריות ע"כ כתב הטור דמודה ר"ת דאסור ודו"ק:
ה) ובזה יובן לי היטב ראיית הב"י שהביא מרשב"א שכתב דמשכחת שאסור מדינא ולאו מכח חומרא כו' ועכו"ם אמר לישראל זכה בהם ולא מחמת שליחותו של עכו"ם אלא כיון דעכו"ם רצה לזכות לו המעות אף שאין בכחו דלאו בר זכוי הוא אך הוא מסתלק מהם והרי הוא כזוכה מהפקר ע"כ וכתב עליו הש"ך דאינה ראיה שהרי התם לא אמר הלוה שמקבל בשליחות הראשון אלא התם היינו טעמא כיון דאמר העכו"ם זכה בהם הרי הוא מסתלק וזוכה מהפקר עכ"ל ובאמת שגם זאת לכאורה אין לו הבנה אם הוא זוכה מהפקר א"כ אין חייב לשלם לראשון דהא מהפקר זכה אך דברי רב"י כנים ואמתיים שראי' גדולה לדבריו מרשב"א לפי מה שכתבתי טעמו משום דהוי תופס לב"ח ולזה הביא ראי' מרשב"א דהא לכאורה אין דבריו מובנים כמו שכתבתי אך הב"י מפרש דבריו כך כיון שעכו"ם אמר זכה לישראל וסלק כחו מממון זה הוי כהפקר כלומר כיון דעכו"ם שאמר זכה ומסלק מזה בודאי אין יכול לתבוע דכיון שרצה שיזכה בו ואין כח אחר לזכותו רק לסלק מזה וישראל יהי' יכול לזכות מהפקר אף שאין הפקר דהא לא הפקיר העכו"ם רק כדי שיכול לזכות לראשון וגם הישראל רצה לזכות לראשון כמו שאמר לו העכו"ם א"כ זכה מכח תופס לב"ח דלזה א"צ שליחות העכו"ם ומזה דן הב"י ג"כ לדין שלו והבן:
כתב המחבר בסעי' ז' המלוה מותר כו' מה שייך לשון מותר כיון דלא ידע ולזה כתב הש"ך דמותר לו ליקח הרבית אח"כ ומה שכתב רמ"א והלוה עושה איסור כוונתו איסור דרבנן דהא המלוה לוה לעכו"ם והוי העכו"ם הלוה והכל באחריות שלו ונעשה אח"כ מלוה לישראל אך לרש"י דאמרו רבנן יש שליח לעכו"ם והוא עשה אותו שליח ע"כ עבר על דרבנן אך צ"ע דאפשר דמה דמלוה מותר היינו אם נותן הלוה מדעתו אבל אם טוען איני רוצה לעבור על איסור דרבנן אפשר דלא מפקינן מלוה או אפשר כיון דלמלוה מותר לקבל הבי"ד מוציא מלוה בע"כ וצ"ע גם צ"ע דהא הרמ"א פסק לעיל סוף סעי' ג' ואם הישראל השני לא עשה הלואה עם ישראל א' רק עם העכו"ם והעכו"ם אמר לו לקבלם מישראל דמותר לכ"ע כ"ש כאן דלקח מעכו"ם איברא דבלאו הכי הב"ח וט"ז וש"ך דחו את הרמ"א ועיין בשערי דעה שהקשה דהא רמ"א פסק בסי' ק"ס דברבית דרבנן אין הלוה עובר רק משום לפני עור והכא דאין המלוה עובר כלום ממילא דליכא ל"ע וגם הלוה אינו עובר וצ"ע וכתב רמ"א ויש מקילין כו' עיין בט"ז דיש מקילין הוא ר"ת וסייעתו ואף דידע המלוה מזה מותר וכ"כ הש"ך וכתב עוד דדוקא אם הוא באופן דלא מחזי כרבית כבסעי' ה' כוונתו בכופה וכו' שכתב שם רמ"א דאף לר"ת אף דאין שליחות אסור וכגון דהמלוה ידע דישראל שלחו אך לא ידע איזה ישראל א"כ הוי באחריות של עכו"ם וכיון דאין שליחות לנכרי נעשה עכו"ם הלוה דאם אמר העכו"ם לישראל ראשון שם ישראל שני הלוה וראשון האמין לו ושלח המעות ע"י העכו"ם באחריות ישראל משלחו אף ר"ת מודה דהוי רבית קציצה דאף דאין שליחות לעכו"ם לא יהי' רק אם שלח לו ע"י קוף בעלמא וכן משמע בט"ז או' ו' וכ"כ בחו"ד יע"ש וז"ב:
ו) וכתב עוד בחו"ד או' ט' ואו' י' דהכא אפילו יש עדים שממש המעות שקבל עכו"ם מישראל ראשון נתן לישראל שני ג"כ מותר דהא המלוה לא ידע שם ישראל השני ונתן המעות שעכו"ם יהי' לוה שלו מה איכפת שנתן מעות הזאת לישראל השני הא המעות נעשה הלואה לעכו"ם וכתב המחבר מותר כו' כתב הש"ך אפילו ידע המלוה שלצורך ישראל הוא דכיון דשני בשליחותו תו לא הוי שליחו ודלא כב"י עכ"ל וכתב הט"ז או' ט' דמה שכתב הב"י דללוה יש היתר אבל לא למלוה ואין בזה שום טעם לחלק וכבר חלק עליו הד"מ וכן משמע כאן בש"ע שחזר מזה דכתב סתמא להיתר משמע אפילו למלוה ולפע"ד נראה לתרץ דהא בודאי אם שינה עכו"ם ולוה מישראל ומזכיר לו שם ישראל הלוה ולקח המעות ונתן ללוה ואמר לו שלוה מישראל והסכים אף דהכא אין שליחות לעכו"ם אפילו לרש"י דהא שינה אפילו הכי הוי רבית קצוצה דהא הישראל השני הוי לוה של ראשון אפילו לדעת ר"ח כמו שכתבתי לעיל אלא דב"י איירי דישראל המלוה לא ידע שם הלוה רק שלוה לצורך ישראל וידע ג"כ ששינה בשליחות וגם לא אמר לו שם ישראל השני רק שלוה לישראל סתם א"כ נעשה עכו"ם לוה רק לדעת רש"י כיון דידע שהיא לצורך ישראל אף דנעשה עכו"ם לוה אפילו הכי אסור דנעשה שליחו של מלוה דהא ידע מזה דלצורך ישראל הוא וב"י דפסק כרש"י יש איסור על המלוה ולא על הלוה דהא לא ידע כך פירש הב"י כונת המרדכי ואם הוי אומר אח"כ בשעה שנתן המעות ללוה דמישראל לוה והסכים א"כ גם הלוה עושה איסור אף דשינה מתחילה כיון דידע בשעה שלקח המעות מעכו"ם דמישראל הוא אפשר דהוי כמו שנעשה עכשיו השליח ולדעת רש"י גם הלוה עושה איסור רק דמרדכי איירי דלוה אינו יודע רק המלוה ידע ע"כ סובר הב"י דמלוה עושה איסור לדעת רש"י דהוי כמו שעושה אותו שליח אף דלא ידע לאיזה ישראל א"כ העכו"ם הוא הלוה הא לדעת רש"י ג"ז אסור ולדעת ר"ת מותר זה הוא סברת הב"י אך הד"מ וט"ז וש"ך סוברים כיון דשינה ונתבטל השליחות אף דאמר למלוה לא אמרינן דנעשה שליח של מלוה דע"כ לא אסר רש"י אלא נעשה בפירוש שליח ולא שינה ונשאר בשליחותו אבל כיון ששינה ונתבטל השליחות לא אמרינן כיון דידע המלוה נעשה שליח מחדש למלוה ואף שבודאי המעות נתן באחריות העכו"ם דהא לא ידע שם הלוה ז"א דרש"י מודה בזה דלא נעשה שליח מחדש ואפילו אמר אח"כ ללוה ששינה וקבל המעות לא קבל בתורת שליחות כלל רק דעכו"ם הנעשה לוה של ראשון נעשה אח"כ מלוה של ישראל ב' ולא הי' שליח כלל כיון ששינה ונתבטל השליחות א"כ אפילו לרש"י ליכא שום איסור לא למלוה ולא ללוה:
ז) בש"ע סעי' ט' כתב המחבר דלא יאמינו ומותר לו ליקח קרן ורבית מישראל הואיל ולא ידע המלוה תחילה ואף שנודע לו עתה שהמשכון של ישראל ועשה אותו שליח ללוות מישראל ברבית מותר דמסתמא לא שביק היתרא ואכל איסורא ואקנייה ניהליה משכון לעכו"ם ועכו"ם קני' במשכונה וכל מה שנותן לישראל בשביל עכו"ם הוא נותן טור עכ"ל הש"ך ותמוה לכאורה למה לן האי טעמא הא מבואר בסעי' ז' דבמלוה ע"פ דלא שייך האי טעמא דאקנייה ניהליה וידענו בטח שעכו"ם הי' שליחו של הישראל כיון דעכ"פ המלוה לא ידע מותר ליקח הרבית אך שלוה עשה איסור אמנם יש לומר דבא להשמיענו כמו שכתב בט"ז דמטעם זה אף הלוה לא עשה איסור אף דצוה לו ללוות מישראל כיון דאקנה המשכון לעכו"ם עדיף טפי דלא רצה להיות שליחו רק שילוה לעצמו על המשכון שהקנה לו אך קשה דלמה כתב המחבר דלא יאמינו ללוה שהלוה בשבילו אפילו יאמינו לו ואף דלא אקנה לי' המשכון ועשה אותו שליח ללוות בשבילו הא כיון דמלוה לא ידע מותר כמו בסעי' ז' וביותר קשה שכתב המחבר דלא יוכל להביא עדים כו' משמע דאם מביא עדים שאותו מעות הלוה לו אסור ליקח הרבית ואמאי הא כיון דלא ידע המלוה מבואר בסעי' ז' דמותר ובחו"ד או' י"ב הקשה לפי מה שכתב הש"ך דאקנייה ניהליה לעכו"ם א"כ אף עדים מעידים שנתן את המעות בעצמן שלקח מה בכך למה אסור אך זה יש לתרץ כיון דלא ידענו אם אקנה לי' רק אמרינן מסתמא אקנה לי' וכיון דעדים מעידים שנתן תיכף את המעות בעצמם שלקח ללוה א"כ אמרינן מסתמא לא אקנה לי' רק עשה אותו שליח ללוות בעדו אך מה שהקשיתי אף שכן הוא והלוה עשה איסור אך כיון דמלוה לא ידע מזה מבואר בסעי' ז' דמותר קשה ומה שכתב החי"ד שם דהכא שאני אף שלא ידע המלוה כיון דלוה על המשכון וכשנותן העכו"ם בשעת הלואה משכונו של ישראל אף שעכו"ם בשם עצמו לוה והמלוה לא ידע מאומה אפילו הכי כיון דמשכון של ישראל הוי ישראל כערב קבלן ע"י המשכון שאסור ליקח רבית מישראל מחמת שהוא ע"ק וה"נ אסור ליקח ממשכון של ישראל מחמת שנעשה עי"ז ע"ק ע"כ אין לזה שום היתר רק מטעם שכתב הש"ך דאקנייה ניהליה המשכון לעכו"ם והוי משכונו של עכו"ם ע"כ אם איכא עדים דאותן המעות בעצמו נתן ללוה א"כ חזינן דעכו"ם לא רצה לקנות רק אדעתא דשליחות עבד כו' וכיון דלא רצה לקנות המשכון הוי משכונו של ישראל ואסור ליקח רבית דהוי ע"ק ע"י המשכון רק דעיקר ההיתר הוא מחמת שקנה העכו"ם המשכון ע"כ לא הוי ישראל ערב כך ת"ד יע"ש לפע"ד קשה דא"כ לא תלוי דין זה כלל במחלוקת רש"י ור"ת אי יש שליחות לעכו"ם דאם הקנה לו אף לרש"י מותר ואם לא הקנה לו המשכון ונעשה ע"ק עי"ז א"כ אף לר"ת דאין שליחות לעכו"ם אסור ולמה כתב רמ"א המחבר דכל החלוקים הוא לשיטתו שפסק כרש"י אבל לר"ת דא"ש לעכו"ם מותר בכל ענין כמו שהאריך שם רמ"א ולדברי חו"ד אמאי מותר הא הוי ע"ק ואסור אף בלא ידע המלוה כיון דידענו דלא הקנה לו ומבואר בפירוש ברמ"א דמותר לשלוח ע"י עבדו ושפחתו כיון דיש יד עכו"ם באמצע ולא כתב דאיירי בהקנה לו או לא הקנה לו רק כמו בסעי' ז' וכמו שכתבתי דאף דידע המלוה כיון דלא ידע שם הלוה נעשה עכו"ם הלוה ועל אחריות שלו נתן והא דכתב חו"ד דהוי ע"ק ע"י המשכון כבר תמה עליו בספר חדרי דעה סי' זה דהא מבואר בב"י סי' זה על הא דסעי' י"א דהמשכון הוי רק ערב סתם ולא ע"ק דהא אסור לו למכור המשכון עד שיתבע ללוה תחילה וכ"כ עוד בסי' ק"ע דאף לרש"י דסובר ע"ק אסור אבל משכון מותר וכ"כ הטור בהדיא בשם הרא"ש לדבר פשוט וז"ל וכי יש איסור להלוות לעכו"ם ברבית על משכון של ישראל עכ"ל ולפ"ז דברי הש"ע בכאן צריך ביאור דמה יש חילוק סעי' זה מסעי' ז' בלא משכון דאם לא ידע המלוה מותר ליקח הרבית אמנם אפשר לומר כך שהנחתי לעיל בצ"ע דאפשר דאף למלוה מותר היינו אם הלוה נותן לו מרצונו אבל אין יכול להוציאו ממנו בדיינים לשיטת רש"י דכיון דלוה עושה איסור יכול לומר אין אני רוצה ליתן רבית ולעשות איסור כי על כן כתב בסעי' זה כיון דנתן משכון לעכו"ם מסתמא אקנייה ניהלי' לעכו"ם כדי שלא יעשה איסור כמו שכתב הט"ז דאין איסור גם ללוה ע"כ אף בב"ד מוציאין ממנו ואם יש עדים אין מוציאין ממנו בבי"ד אף דמלוה מותר כמו בסעי' ז' וכן כתב בחדרי דעה שזה באמת כמו בסעי' ז' ואין שום חילוק ומה שכתב המחבר דאין להאמין ללוה ועדים לא יוכל להביא זה הטעם באמת היתר של רש"י דבשביל סברא זו דבסתם יכול המלוה שלא להאמינו ע"כ סובר גם רש"י דמותר דלא מחזי כשליח אף ביודע אסור למלוה להלוות באינו יודע מותר כמו בסעי' ז' ואין חילוק בין מע"פ או על משכון יע"ש ובזה ניחא דהמחבר לא כתב ההיתר משום דאקנייה ניהלי' המשכון לעכו"ם כמבואר ברא"ש דלא רצה לסמוך ע"ז ועיקר ההיתר משום דלא ידע המלוה ואף שעכשיו נודע לו מותר ליקח הרבית כמו בסעי' ז' דמודה רש"י והא דהביא הש"ך דאקנייה ניהליה היינו לומר דאף דבסעי' ז' יש איסור ללוה הכא אף ללוה אין איסור כמו שכתב הט"ז אבל למלוה כיון דלא ידע ליכא איסור אף במשכון ואפשר דלזה הכפיל המחבר דין זה במשכון אף שכתב בסעי' ז' לאשמעינן דכיון דלא ידע אף במשכון ליכא איסור דאין חילוק בין משכון או בלא משכון ושפיר כתב רמ"א דלר"ת אף בידע המלוה מותר כיון דא"ש אך באופן שכבר כתבתי בסעי' ז' דהוי אחריות על עכו"ם ודו"ק וביותר נראה לפרש ע"ד החו"ד ואפשר לומר מה שכתב בחו"ד דהוי כע"ק אין הכונה דהוי בחמת ע"ק דע"ז שפיר טוען בחדרי דעה דהא מבואר בכמה דוכתא דמשכון לא הוי ע"ק רק דכונת החו"ד דדומה לע"ק ע"כ כתב כ' הדמיון וכונתו דאף דמבואר בסעי' ז' אם לא ידע המלוה דמותר אף בעשה אותו הלוה באמת שליח כיון דלא ידע לא אמרינן כה"ג י"ש לעכו"ם לחומרא אף לרש"י אבל כאן בסעי' ט' דנתן בידו משכון וגם עשאו שליח סובר רש"י אף שלא ידע המלוה אמרינן י"ש כיון דאיכא תל"ר וחמור טפי ע"כ עיקר ההיתר דסעי' ט' מחמת דאמרינן אקנייה ניהליה אבל אי איכא עדים דמעות זה בעצמם נתן להלוה דאז לא אמרינן אקנייה ניהליה אף דמלוה לא ידע חזה כיון דנודע לו אח"כ אסור ליקח רבית לרש"י ולא דמי לסעי' ז' דשם ליכא משכון אבל לר"ת אף במשכון ולא אקנייה ואף דידע המלוה מותר משום דנחשב כמשכון של עכו"ם אף דלא אקנייה כיון דא"ש לעכו"ם אמנם מה שכתב בחו"ד באו' י"ג דגם לר"ת בעינן שיקנה לעכו"ם למשכון דאל"כ הוי ע"ק דברים הללו בלתי מובנים כלל דא"כ אין חילוק בין רש"י לר"ת במשכון ולמה כתב רמ"א ע"ז דמאן דאית לי' אין שליח לעכו"ם בכל ענין שרי ועוד תמוהים דבריו מסעי' י' דשם לא שייך לומר אקנייה כמבואר בט"ז או' י"א ואמאי כתב הט"ז שם דאין אסור רק לדעת רש"י הא בלא הקנייהו אף ר"ת מודה דאסור דהוי ע"ק לפי סברת חו"ד וכן מבואר בהדיא בש"ך או' כ"ו שכתב שם דהא בודאי לא הקנהו לו שהרי משכנו בע"כ ומיהו לר"ת וסייעתו שרי עכ"ל הרי מבואר היפך מחודד שוב מצאתי בהגהות רע"א שכתב בפירוש כמו שכתבתי דלר"ת א"צ להקנות ומדקדק על ש"ע סעי' ט' כל מה שהקשיתי ולא מצא מענה יע"ש: