אור ברסלב

מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל

סימן ק

סימן צט

להרב פ' אבד"ק פ':

א) בדבר השאלה שהעיד ע"א כי בשבת קודם ר"ה שנה זו [אינו זוכר באיזה שבת] היו ביחד העד המעיד עם עלם ועלמה והיו מזמרים לידער ובאמצע הזמר לקחה העלמה ממנו [מן העד] דאס רינגל שלו אין האט זיך דערמיט געשפילט לא שאל לה למה לקחה מידו הטבעת ושוב אח"כ באמצע השחוק לקח העלם הטבעת מיד העלמה והעד ראה זאת אך לא שאל את העלם למה לקח הטבעת מידה ולאיזה צורך לקח ואח"כ ראה ששם הטבעת על אצבעה של העלמה ואמר הרי את עד שגמר הכל והעלמה השיבה badz blat והטבעת הי' בידה ואח"כ לקחה הטבעת והחזירה למשאיל כן תורף דברי העד הנצרך להשאלה:

העלם המקדש אמר ער האט ניכט געמיינט ערנסy נור דאם געזאנג אליין האט געברענגט דאנו ער זאל דאס טהימן אבער עהר האט ניכט גימיינט מקדש צו זיין ער איסט מיט העלמה כמה פעמים צוזאמען געוועזען אבער ער האט מיט איהר פון מקדש זיין ניכט גערעדט עכ"ל העלם המקדש. כך הגידו לפני בי"ד של שלשה כאשר ראיתי את ג"נ אשר נשלח לי והעלמה גם היא אמרה בביתה שהי' רק צחוק:

ב) תשובה. הנה בשעת קידושין לא הי' רק ע"א והמקדש בע"א דעת רוב מנין ורוב בנין של פוסקים ראשונים שאין חוששין לקידושין אך דעת הסמ"ג לפסוק כר"פ דחוששין לקידושין ורמ"י בסי' מ"ב כתב להחמיר כסמ"ג אך במקום עיגון ודוחק יש לסמוך אדברי מקילין יע"ש והב"ח וכן הט"ז כתבו דאם אמרו שלשחוק נתכוונו אף דבשני עדים אינם נאמנים ע"ז או אפילו אף שנאמנים שבלבם הי' רק לשחוק אפ"ה קדושיו קדושין אבל בע"א אם אמרו לשחוק כונתנו ולא לקידושין גמורים נאמנים במגו דהא יכולים להכחישו יע"ש ובח"מ הקשה עליו מה בכך אפילו אמת שהי' בלבם לשחוק הא דברים שבלב לה"ד וב"ש הקשה עליו מנסכא דר"א דאמר אין חטפתי כו' דלא מהני שם מגו יע"ש ועיין בהגהות הט"ז שתירץ דבריהם והסכים עם הב"ח:

ג) והנה לדעת הב"ח אין חילוק בין האשה אמרה לשחוק או האיש מהני המגו ולדעת ח"מ ג"כ אין חילוק ולעולם חוששין כ"ז שאין אחד מכחישו ולפע"ד נראה לומר דבר חדש דאם המקדש אומר לשחוק נתכוונתי אין חוששין לקידושין דאז לא צריך מגו גם מהני אף דהוי דברים שבלב אבל אם המקדש אומר כדברי העד דלקידושין גמורים נתכוון אף שאשה אומרת לשחוק חוששין לקידושין דהנה כבר נתקשה בנוב"ת סי' ע"ה דא"ל ר"א לר' כהנא דמה דעתך כו' מה להלן הודאה כמאה עדים כו' והדבר תמוה וכי לר"פ מי ניחא למה צריך ע"א כיון דשניהם מודים וגם דברי ר"פ צריך להבין למה באמת סובר חוששין לקידושין מה ספק יש לו להסתפק ולחוש ועוד יש שם דקדוקים:

ונראה לפרש דהנה הפנ"י ד"ה א"ל התם לא מחייב לאחרינא כתב לפרש דעיקר הדבר בקידושין היינו לאסרה אכ"ע כהקדש דליקו עלה באיסור וחזקת א"א וכיון דלכ"ע לא מהני הנך קידושין פי שאין יודעים מקידושין והוי בחזקת פנוי' לגבי אחרינא מג"ש דבר דבר מממון ממילא דלא הוי קידושין אף לגבי נפשייהו אף שיודעים האמת שקדשה דאין קידושין לחצאין יע"ש וזה טעם של כל האמוראים שם שסוברים המקדש בע"א לא חיישינן לקידושין אף ששניהם מודים כיון דע"א לא מהימן נגד חזקת פנוי' ובעינן דוקא שני עדים להוציאה מחזקת פנוי' כמו להוציא ממון דילפינן דבר דבר מממון ודו"ק:

ד) והפנ"י כתב עוד ד"ה אמר ר"י וד"ה ע"א בהכחשה כו' על הא דקשיא לי' דהא דאמרינן שם בשניהם מודים מספקא לי' לר"י אי מהני הקדושין בע"א א"כ מה שאמר שם מקודם המקדש בע"א אין חוששין לקידושין איירי באחד מכחישו ומה קמ"ל ר"י דזה דבר פשוט בכל הסוגיא דאין ע"א נאמן לאסור נגד החזקה וכתב דהוי ס"ד בקידושין נהי דמקדש אינו נאמן לכנסה כיון שמכחישתו אפילו הכי הוי סד"א דמצרפין עדות המקדש לבהדי ע"א לאסרה על עלמא דהא מ"מ איכא תרי סהדי דנתקדשה ואינה פנוי' ובכמה דוכתא קי"ל פלגינן דבורי' ואשמעינן ר"י דאין חוששין כלל כיון דהוי בעל דבר ממש ונוגע בעדות לא מצטרף ולא פלגינן דבורי' ולקמן כתב שם דר' אחדבוי סובר דאפילו בהכחישה האשה מהני ע"א משום פלגינן דבורי' ומצטרף בעל לעד והוי שני עדים ואינה נאמנת להכחישם יע"ש ולפ"ז יתבאר לן טעמא דר"פ דסבר חוששין מספק במקדש בע"א והספק של ר"פ הוא בין ששניהם מודים ובין שאשה מכחישה כיון דבעל מצטרף עם העד א"כ הוי שני עדים על הקדושין לאסרה על עלמא משום פ"ד או דלמא לא אמרינן גבי בעל פלד"ב מטעם שכתבתי א"כ ליכא רק ע"א לחוד ולא מהני כלל כיון דא"א לאסרה על עלמא א"כ אף לגביהו ליכא קידושין דאין קידושין לחצאין ובזה יתיישב כל הסוגיא שם ולפ"ז אם המקדש אומר שלא נתכוין לקידושין רק לשחוק בעלמא א"כ לא מצטרף עם העד ולא נשאר רק עד אחד מודה ר"פ דאין חוששין לקידושין ולא החמיר הסמ"ג רק אם הבעל אומר לשם קידושין אז אפשר דפ"ד והוי שני עדים כמו שמסתפק ר"פ ולפ"ז לא קשה קושית הח"מ דהוי דברים שבלב ולה"ד הא עכ"פ ליכא לצרפו לעד לאסרה על העולם כיון דאמר המקדש דמותרת לעולם מחמת שהי' בלבו שלא לקדשה רק לשחוק עשה כן והוי כאלו אמר המקדש אף לשני עדים דעו מה שאני מקדש הוא רק לשחוק אף שראו הקדושין ובשעת קידושין הוי רק דברים שבלב הא מקודם מסר מודעא לפניהם ובודאי שאין כאן חשש קידושין כמבואר בנו"ב סי' ע"ה וה"ה כאן שאנו רוצים לצרף את המקדש לעד לאסרה לעלמא הא העד יודע ואמר שאין כאן קידושין מחמת שבלבו הי' שלא לקדשה רק לשחוק בעלמא עשה ומותרת לעלמא ואין לנו רק ע"א שלא ידע מה הי' בלבו של המקדש בזה לכ"ע אם אין לע"א צירוף של המקדש אין חוששין לקידושין ודו"ק וזה ממש נ"ד ולכ"ע אין חוששין לקדושין ובפרט בנ"ד גם האשה אמרה דרק לשחוק נתכוונה והבן אך זה רק לפלפולא אבל ברמ"א אין הפירוש כן דהא סובר אף שהאשה לבדה מכחשת העד סובר גם הסמ"ג דאין חוששין לקידושין ולפי פירושי כיון דבעל מצטרף עם העד דפ"ד לא מהני הכחשת אשה ודו"ק:

ה) ועוד נראה לפע"ד בנ"ד דגם העד הבין דרק להשטות עשו כן כמו שנראה מדבריו שהעיד שאח"כ אמר להעלם ועלמה בזה"ל אין דער נאך האבע איך געזאגט דעם בחור אין דעם מיידל אז דאם איז וווכטיג האבען זייא זעהר חרטה געהאט אינד עס האט זייא באנג געטוהן עכ"ל העד מזה משמע שהבין מהם שרק לשחוק עשו כן ואינם יודעים שיש בזה חשש קידושין דאם הוי ידע העד שעשו ע"ד כן שיהי' באמת קידושין מה הי' לו להגיד להם דבריו הלא בלא דבריו יודעים שזה הוי קידושין ועד"כ עשו ואף אם נאמר שהעד הי' רק מסופק בכונתם אם לשחוק ואם באמת רוצים דכיון שהי' עד מסופק א"כ אין כאן עד כלל כמו שכתב הנו"ב שם במעשה שלו סי' ע"ה בראש החמישי א"כ בנ"ד אף לחולקים על הב"ח וט"ז מודים כאן כיון דעד ידע שלשתוק או שהי' מסופק בדבר כמו שכתבתי ודו"ק אולם לא דמי נ"ד למעשה של הנו"ב דהא בנ"ד ראה עד שנתן הוא ואמר והיא לקחה והחולקים על הב"ח וט"ז סוברים דאף שאמת הוא שכך הי' בלבם לשחוק הוי דשלב"ל ואינם דברים א"כ אם העד מסופק מה הי' בלבם עכ"פ כיון שראה המעשה היי שפיר עד ודו"ק:

ו) אמנם כפי הנראה מעד הי' הדבר מוכח מצד הענין שבלבם רק לשחוק ואף לדברי העד אין כאן קידושין דהא היכי שמוכח מתיך הענין שכונתם לא הוי רק לשחוק לא הוי קדושין דכל היכי דהוי אומדנא דברים שבלב הוי דברים כבתוס' ורשב"א בקידושין (דף מ"ט) וכאן הוי אומדנא דרק לשחוק ולהתלוצץ נתכוונו דמי מקדש בשבת ומי מקדש בע"א ומי מקדש בלא חופה ומי מקדש בלא שידוכין ומי מקדש באופן זה ליקח טבעת מיד בתולה ולקדש אותה ומי מקדש מתוך לצנות וזמר [לידער] כמו שעשה איש הזה אלא ודאי רק לשחוק ולהתלוצץ התכוונו וא"כ הוי אומדנא ולא הוי דברים שבלב:

ז) איברא דרמ"א סי' מ"ב סעי' א' כתב ואין הולכין בענין קדושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כוונו לשם קדושין יע"ש והנוב"ס סי' נ"ט הקשה ע"ז למה א"נ הא ע"א נאמן באיסורים דהא עדיין היתה בחזקת פנוי' והעדים אין מכחישים אותם דהא המה אינם מעידים רק שקדשה אבל מה הי' בלבו אם לקידושין גמורים או לשחוק ולצנות המה אינם יודעים וכתב דבאמת נאמנים שבלבם הי' רק לשחוק אבל לא מהני לבטל מעשה קידושין בפני שני עדים כשרים דכה"ג אמרינן דברים שבלב א"ד יע"ש ולכאורה דבריו תמוהים מאד כיון דאיכא אומדנא לא הוי דברים שבלב כמבואר בקידושין מ"ט ובכמה דוכתא ובחו"מ סי' ר"ו יע"ש אמנם עיינתי בב"י שהביא תשובת מהר"ם שבסוף ספר נשים שמשם מקור דברי רמ"א וראיתי שכתב ואע"ג דאמרה בלבי לא הי' רק לשחוק ומעולם לא נתרציתי לקידושין גמורים דברים שבלב נינהו ואינם דברים ואע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכונה אלא להתלוצץ גבי קדושין משום חומרא דא"א לא נסמך על אומדנא וגם י"ל דליכא אומדנא דמוכח דאתתא בכל דהו ניחא לה יע"ש ולפ"ז א"ש דברי רמ"א ודברי הנו"ב שכתב דהוי דשלב"ל אף דהוי אומדנא דבחומרא דא"א לא מהני אך כ"ז בשקדשה בפני שני עדים שייך חומרא דא"א אבל בנ"ד דבלאו הכי במקום עיגון ודחק לא מהני בפני ע"א א"כ לא שייך להחמיר שלא תועיל אומדנא שלא במקום עיגון ודחק דאין לגבב החומרות ודו"ק:

ח) עוד טעם להתיר בנ"ד כמו שכתב בנוב"ת סי' ע"ה דכיון שכתב רמ"א להתיר במקום דחק ועיגון וכיון דהמקדש הלך מזה והוא רחוק ארבעים פרסאות הרי זה נחשב לדחק ועיגון כי בודאי אם יבקשו ממנו גט לא יתרצה ואטו תרקבא דינרי תתן לו ועוד מי יביאהו לכאן ומי ירדוף אחריו או מי יכוף אותו ואם יאמר האומר מה הפסד יש לנסות ולכתוב לשם ליתן גט אולי יתרצה בנקל ואם לא יתרצה אז יש להקל מטעם עיגון ולמה לנו למהר להתירה אומר אני כי לא נכון עפ"י התורה לעשות כן שאם נכתב לשם שיגרש אין לך התחזקות קול יותר מזה דהוי כקול דאיתחזק בבי"ד ויהי' משפט הנערה אח"כ חמור יותר ממשפטה עתה שיש לנו עמודי הוראה שפסקו דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין ושים קול אין כאן כי לא נודע לשום אדם אבל אח"כ יתפרסם ע"י בקשת הגט כו' ויהי' לעז אח"כ על ההיתר כו' עכ"ל יע"ש וכן נמי בנ"ד ממש כמו שכתב הנו"ב ועיין בח"ס סי' ק"ד הובא בפ"ת שהוא מיישב קושיות על הב"ח וט"ז מה שהקשו הח"מ וב"ש אך כתב סברא דדוקא האשה נאמנת שכוונתה הי' לשחוק והיתול דבאשה לא שייך לומר כאן דשלב"ל א"ד והאריך בטעם הדבר וזה היפך ממה שכתבתי לעיל או' ג' יע"ש אך בנ"ד שניהם אומרים שהי' רק שחוק והיתול א"כ לסברתי שכתבתי באות ג' אין כאן חשש משום שהמקדש טוען לשחוק ולח"ס מחמת שהאשה טוענת לשחוק והיתול הי' כוונתה ודו"ק:

ט) עוד בנ"ד שטבעת לא הי' של המקדש שבתולה לקחה מאחר לא בתורת גזילה ולא בתורת שאלה לזמן רק כדי לראותו והוא ג"כ לקח מידה ע"ד זה לראותו א"כ אין כאן הדין המבואר בסי' כ"ח ששואל חפץ לקדש בו יע"ש אמנם י"ל כיון דבעל הטבעת שהוא העד הי' בשעת קדישין וראה שמקדש בו ושתק הוי כמשאיל ע"מ לקדש בו ועיין במהרש"ם ח"ג סי' נ' או' ה' שהעיר בסברא זו והאריך שם עוד יש לומר בנ"ד כיון דלא ידע העד באיזה שבוע הי' וזה אחד משבע חקירות ועיין בשו"ת מהרש"ם הנ"ל או' י"ב שהאריך דאף דעדי קדושין אין צריכין דו"ח אבל בכעין זה כתב כמה טעמים דצריך דו"ח וכיון דלא ידע עדותו בטל וליכא אפילו ע"א יע"ש שכתב דחזי לצרף טעם זה לסניף לשאר היתרים שכתב שם בנדון שלו:.

י) ובעיקר הדין של הב"ח וט"ז דנגד ע"א נאמנים לומר להשטות או לשחוק והיתול נתכוונתי אף שח"מ וב"ש השיגו עליהם כבר הבאים אחריהם מיישבים קושיתם הח"צ בהגהותיו על הט"ז וח"ס שהבאתי לעיל החזיק בשיטתם להתיר ובספר ערך ש"י על אהע"ז סי' מ"ב הביא את הב"מ שכתב כל דמקדש בע"א דרכו רק לשחוק ולא מיקרי דברים שבלב וכן הביא סברא זו בשם המקנה וכ"כ בישועות יעקב וכפי הנראה האחרונים הסכימו להב"ח וט"ז שנאמנים לומר לשחוק הי' כוונתנו ולא לקידושין ע"כ העלמה הזאת מותרת לעלמא בלי שום חשש כלל הנראה לפע"ד כתבתי ובעה"ח:

אלטר יחיאל נעבענצאהל

ראבד"ק:

תוכן העניינים

מנחת יחיאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה