מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן צב
בדין תערובות צמר נמלים עם צמר רחלים.
א) כתב הרמב"ם בפ"ו מכלאים ה"ו צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בהם שטרפן זב"ז וטווה מהם טווי אם הי' חצי מרחלים הרי הכל כצמר רחלים והרי הוא כלאים עם פשתן ואם הי' רוב מגמלים מותר לערבם עם פשתן מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים ואין חוששין לנומות של צמר המעורבים בהם מפני שאינם חוטי צמר עכ"ל וכן הוא בש"ע סי' רצ"ט סעי' א' והוא ממשנה דכלאים פ"ט מ"א וכתב שם התיו"ט דלכך בטל ברוב משום דהוי מב"מ יבש ביבש דאף מדרבנן בטל ברוב ובתר שמא אזלינן ואפילו אית לחד שם לווי הוי מב"מ וכאן שניהם צמר מיקרי והוי מב"מ דבטל ברוב יע"ש ולכאורה דבריו הקדושים תמוהים מאד הא אפילו מין באינו מינו יבש ביבש בטל ברוב בכלאים אף מדרבנן דהא כל הסברא שחלקו בין מב"מ למין בשא"מ משום דאינו מינו יש לגזור שמא יבשלם ויתן האיסור טעם בהיתר ויהי' טכ"ע ובכלאים לא שייך זה וממילא דאין לחלק בין מב"מ למין בשא"מ ועיין ביו"ד סי' קי"ד סעי' י"ב בדמ"ר בכרכום דאף באיסורים דתלוי בטעם אם לא שייך שמא יבשלם ויתן טעם אף מבא"מ לא גזרו רבנן ובטל ברוב יע"ש וראיתי בתפארת ישראל על משנה זו שכתב באמת כן דכיון דליכא חשש שיבשלם ויתן טעם אף מבא"מ בטל ברוב ולא הביא כלל את התיו"ט מה שכתב דהוי מב"מ יע"ש ועוד יש לתמוה על התיו"ט דהא תנן עוד שם וכן הפשתן וקנבוס שטרפן זב"ז ג"כ בטל ברוב וזה הוי מבא"מ בשמא הרי מבואר דאף מבת"ח בטל הוא ברוב מטעם שכתבתי:
ב) ולכאורה נראה ליישב דתיו"ט בא לפרש המשנה אף לשיטות הסוברים יבש ביבש בשא"מ לא בטל ברוב מדאורייתא וזה שיטת מהרי"א ומהרש"ל הובאו בש"ך יו"ד סי' ק"ט או' י' ועיין שם בשפ"ד משום דביטול ברוב ילפינן מסנהדרין והמה הוי מב"מ יע"ש א"כ קשה עליהם ממשנה זו ע"כ כתב לתרץ דכאן הוי מב"מ אמנם בשפיר שם דחה שפיר סברא זו דאם מטעם זה כתבו דלא בטל ברוב א"כ גם ס' לא יהי' מהני כיון דלא דמי לסנהדרין יע"ש אך החי"ד שם בבאורים כתב דליכא פלוגתא בין הפוסקים דלכ"ע מבא"מ יבש ביבש אם אוכל בפעם אחד ביחד כל התערובות דאז נרגש בפיו טעם האיסור בשעה שלועס הוי טכ"ע ואסור מדאורייתא והפוסקים שכתבו דהוי דרבנן משום שמא יבשלם ויתן טעם איירי שאוכל כל חתיכה בפ"ע יע"ש ממילא בכלאים דלא שייך טעם כעיקר לכ"ע בטל ברוב אף מבא"מ ומלבד זה הא כבר כתבתי באו' א' דמבואר במשנה פשתן וקנבוס בטל ברוב הרי דאף מבא"מ בטל ברוב בכלאים ולמה כתב בתיו"ט הטעם דבטל צמר רחלים בצמר גמלים משום דהוי מב"מ ועיין בתוס' בכורות (כ"ב) ד"ה הנך דמבואר בדבריהם דדוקא באיסורי אכילה דתלוי בטעמא אמרה תורה טכ"ע אבל בדבר דלא תלוי האיסור בטעם לא ע"כ לענין טומאה בטל המים בציר ברוב אף דהוי מבא"מ יע"ש ע"כ דברי התוי"ט כאן נפלאים בעיני. שוב מצאתי שכבר הרגיש הגרע"א בזה והניחו בחימה:
ג) ונראה ליישבו דקשיא לי' להתיו"ט לר"י דסובר מב"מ לא בטל א"כ לא מתוקמא רישא דמשנה צמר גמלים וצמר רחלים דבטל כותי' והוי סתם משנה דלא כר"י כי על כן בא לתרץ דאפשר לומר מתניתן אף כר"י אתי' רק דהוי יבש ביבש מב"מ דבזה מודה ר"י דבטל ברוב ולא פליג ר"י רק בלח בלח ודו"ק:
ד) אמנם על גוף הדין דביטול יש להעיר איך מהני ביטול בצמר רחלים וגמלים הא מבואר בבכורות (דף כ"ב) אף דבטל לענין מגע אבל לענין משא לא בטל דסוף סוף נושא את הטומאה א"כ גם בכלאים כן הוא אף דבטל אבל נושא ומתלבש בבגד כלאים אך אפשר לומר לפי מה שכתבו שם בתוס' דאיסור משא לאחר ביטול לא הוי רק חומרא מדרבנן יע"ש א"כ י"ל דדוקא גבי טומאה החמירו אבל בכלאים כיון דאף אם לובש כלאים ואין מתכוין להנאות לבישה כמו במוכרי כסות דמותר כמבואר במשנה וכ"כ לא מתחייב בכלאים רק בלבישה דאית בי' הנאה כמו דאמרינן ביבמות (דף ד') א"כ אף בלבישה דמתכוין להנאה לא גזרו רבנן כיון שכבר נתבטל אמרינן דלא נהנה מהכלאים כלל רק מגוף הבגד ולא מתערובות כיון שכבר נתבטל ודו"ק:
ה) ועיין במל"מ בפ"א הלכות מו"מ ה' י"ד ומה שהעירו המפורשים למה תנן מחצה על מחצה אסור פשיטא והא כן הוא בכל איסור דבעינן רוב היתר ונראה לפע"ד ליישב דס"ד דכיון דאיכא מחצה צמר גמלים אף דצמר רחלים לא נתבטל אך עדיין מחצה דצמר גמלים ג"כ לא נתבטל ברחלים ובעת התערובות עדיין אין כאן לא איסור וגם לא ביטול א"כ כשתפר אח"כ בפשתן סד"א דאי אפשר לחול איסור כלאים דהא אין על בגד זה שום שם של צמר רחלים לחוד דהא של גמלים ג"כ לא בטל בבגד הזה ועיין בנוב"ת סי' קפ"ו שכתב כעין סברא דאף דלא בטל אבל שם איסור חדש של כלאים א"א לחול כי ע"כ אשמעינן מתניתן דבתערובות רחלים וגמלים אינו כן רק מחצה על מחצה כיון דשם של רחלים לא בטל אף דשם גמלים נמי לא בטל אם תיפר תערובות בפשתן הוי כלאים ואין מותר רק ברוב צמר גמלים ודו"ק:
ו) ובזה נראה לפע"ד ליישב תמיה הגדולה שתמה רע"א בתשובה על הר"ן שכתב ליישב דעת הרי"ף שסובר פת שנאפה עם בשר צלי דאסור לאכול הפת עם חלב ואף דריחא לא הוי רק משהו אפילו הכי לא בטל דהוי דשיל"מ וכתב הר"ן דאף דדשיל"מ במבא"מ בטל וכאן הוי מבא"מ אך כיון דתיכף עכשיו יש לו היתר לאכול עם חלב וא"צ להמתין עד למחר כמו שאר דשיל"מ ע"כ בזה אף מבא"מ אסור כיון דיש תקנה תיכף ומיד לאכול בהיתר לא בטל אף מבא"מ ותמה הגרע"א הא בתערובות צמר רחלים וגמלים אף דהוי רוב גמלים ובטל הצמר הא יש תקנה ללבוש היום הבגד שלא יתפור בפשתן ואמאי מותר לתפור בפשתן והניח בצ"ע ולפמ"ש א"ש דסברת הרי"ף הוא מטעם שכתב רש"י עד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר בלא ביטול וסוברים דלא אמרינן נהפך האיסור להיות היתר ע"י הביטול ע"כ סובר הרי"ף עד שתאכל הפת בחלב ע"י ביטול תאכל בלא ביטול אבל בכלאים דתורה אסרה צמר בלא שם לווי עם פשתן וזה דוקא צמר רחלים אבל צמר גמלים לא נקרא צמר סתם ע"כ מותר בפשתן עיין בפוסקים וכיון שנתערבו ויש רוב צמר גמלים ומיעוט רחלים בתערובות נקרא גם על המיעוט שם לווי של הרוב ונקרא כל התערובות על שם גמלים בשם לווי ואין כאן שום איסור דנהפך צ"ר לצ"ג והיתר גמור לתפור בפשתן ובזה גם הרי"ף מודה דאף דיכול ללבוש בלא פשתן אפילו הכי מותר עם פשתן דאין כאן שום איסור ודו"ק. וביותר נראה דלא כתב הרי"ף להחמיר רק בפת דהוי מידי דאכילה וגנאי הוא לאכול איסור אף ע"י ביטול כיון דיכול לאכול תיכף ומיד בלא ביטול אבל בכלאים לא שייך חומרא זו וכיוצא בזה מחלקים בתוס' לענין בהמתן של צדיקים כו':
ז) ומה שכתב הרמב"ם דלכך בטל צ"ר ברוב צ"ג מפני שצורת הכל צורת צ"ג בא בזה ליישב דלכאורה איך מהני ביטול בניכר המין של ציר ולזה כתב שאין ניכר מפני שצורת הכל צורת צ"ג אמנם עדיין לא הבנתי דמי שהוא מבין ומומחה בודאי מכיר לחלק בין צ"ג לצ"ר וכן בקנבוס ופשתן כתבו הפוסקים סימנים להכיר להבחין ביניהם וכן הסוחרים שפיר מבחינין ביניהם א"כ איך בטל המיעוט ברוב הא כל שמיעוט ניכר אפילו רק למקצת אנשים המבינין א"א להתבטל ונראה שזה דומה להא שהביא הט"ז יו"ד סי' ק"ד או' א' מחלוקת הרמב"ם ורשב"א היכי דניכר האיסור וא"א להפרידו דסובר הרשב"א דבטל וכן נמי כאן דכיון שטרפן א"א להפרידם ע"כ בטל. ובזה נתיישב מה שדקדקו אחרונים אמאי לא תנן שנתערבו אלא שטרפן זה בזה ולפמ"ש א"ש דאם נתערבו ולא טרפן יכול להפרידם בקל ולא בטל דכל שניכר ויכול להפרידו אין כאן ביטול אך מחמת שטרפן כ"כ וא"א להפריד כל נימא ונימא בטל ואף לשיטת הרמב"ם שהביא הט"ז שם דאף דאין יכול להפריד האיסור כל שניכר לא בטל אפשר דשאני הכא כיון דסתם בנ"א אין מכירין כמו שכתב הרמב"ם שצורת הכל צורת צ"ג אף דלמומחה יכול להכיר ולהבחין ביניהם כיון דעכ"פ אין יכול להפרידם בטל ולא דמי לשם שהביא הט"ז דשם ניכר האיסור לכל ע"כ אף דא"א להפרידן סובר הרמב"ם דלא בטל משא"כ כאן בצ"ר וצ"ג ודו"ק ועיין בש"ך סי' צ"ח סוף או' ו' שכתב דאו"ה סובר דמבא"מ יבש ביבש דלא בטל ברוב לפי דיכול קצת להכיר האיסור ולהסירו משם מ"מ בששים בטל דמאחר שהוא רק דבר מועט ואינו מוצאו הוי כדבר שאין לו תקנה להפרידו לכך בטל אך הש"ך דחה דבריו דכל הפוסקים לא כתבו טעם זה רק שמא יבשלם ויתן טעם יע"ש ועיין ש"ך סי' ק"ט או' ח' דיהי' מבשא"מ משכחת לה להתבטל כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין מין זה למין זה ע"כ יכול להתבטל יע"ש א"כ גם כאן כיון דטרפן כל נימא ונימא ואין ניכר להדיא הוי כמו כל איסור והיתר שנתערבו ונפרכו לחתיכות דקות מאד ואף דגם שם אם נראה למומחה וע"י חיפוש היטב יהי' ניכר לו אך דא"א להפרידם בטל אך דשם במבשא"מ גזרו רבנן שמא יבשלם ויתן טעם ע"כ לא מהני רוב וכאן מהני רוב דלא שייך טעם זה ודו"ק ויותר נראה דכיון דיעשה מתערובות חוטי טווין וכיון הטווה אותם ביחד בודאי לא ניכר המיעוט ברוב בכל חוט וחוט וא"א ג"כ להפרידם ולזה כתבו הרמב"ם והמחבר לשון זה שטווה מהם טווי דאז יהי' הביטול ודו"ק:
ח) והרמב"ם וש"ע כותבים על זה לפיכך עורות הכבשים שעושין מהם בגדים אע"פ שתופרים בפשתן מותרים ואין חוששין לנימות של צמר אע"פ שנכרכו בכלל חוטי פשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן עכ"ל והט"ז באו' א' כתב ליישב קושית הראב"ד שהקשה הא צמר ופשתן אין מבטלין זל"ז ותירץ הט"ז הכא שאני דעור הוא מין שלישי דעור עצמו שחלק ממנו מה שתפירה בתוכו הוא מעורב עם קישור חוטי התפירה של פשתן עם צמר של עור יע"ש ודבריו נפלאים ממני איך יכול עור לבטל חוטי פשתן שתופר בהם הא ניכר לכל אדם העור וחוטי תפירה ואין זה תערובות כלל גם יכול להפרידם ואיך שייך בזה ביטול אמנם אפשר לומר שצבע החוטין להיות דומה ממש לעור ואין לשום אדם הפשתן רק יראה הכל כמו עור לכך בטלין בעור היינו במין שלישי ואין כאן צו"פ אמנם הא אדם התופר יודע שהתפירות המה פשתן א"כ אפשר להפריד ולא בטל כביו"ד סי' צ"ח סעי' ד' שאם נפל חלב לתוך תבשיל אע"פ שיש ס' ואינו מכיר החלב אפילו הכי צריך לצננו ולהסירו אף שהוא תערובות גמור איברא שכו"פ כתב שם דאם מתקלקל המאכל ע"י שיצטנן א"צ לצננו ה"ה הכא דיתקלקל הבגד אם מסיר התפירות אך בישועות יעקב שם חולק עליו דאף בנתקלקל צריך להסיר ועוד הא הרמב"ם מתיר לכתחילה לתפור בפשתן ועוד דלא דמי דבסי' צ"ח איכא באמת תערובות אבל כאן ליכא תערובות דהתפירות ניכרים ועור ניכר בפ"ע ואדם היודע שתפירות המה פשתן אף שצבעם ואינם ניכרים אבל בודאי דלא בטלו לכ"ע וצריך להסירם וזה ברור ולפ"ז לא יכולתי להבין דבריו הקדושים של הט"ז:
ט) ובנו"ב סי' קפ"ו כתב דהא דצ"ר וצ"ג בטלין זב"ז ע"כ מיירי שאינם ניכרים כמו בכל תערובות דאם ניכר ויכול להפרידם לא שייך ביטול והביא מה שכתב הרמב"ם לפיכך עורות הכבשים כו' ומה שחולק עליו הראב"ד דצמר בפשתן לא בטל ודחה את תרוצו של הכ"מ כמו שדחה הט"ז ומפרש את הרמב"ם דנימות הצמר הנשארים ע"ג עורות בטלין בחוטי פשתן ואף דצמר ופשתן אינם בטלין זה בזה הכא שאני דהנך נימות שנשארו על עורות ונכרכו עם חוטי התפירה של פשתן לעולם לא יבואו עוד להיות שוע או טווי ונוז וא"א לבוא לידי כלאים של תורה ע"כ בטלו הנימות הללו בחוטי תפירה של פשתן כך תוכן כונתו יע"ש וזה דלא כט"ז שכתב דנימות בטלין בעורות שהוא מין שלישי ולפלא שנו"ב לא הביא כלל את הט"ז עכ"פ זאת הי' פשוט בעיניו שביטול זה הוי כמו ביטול כל איסורים ואיירי שאין יכול להכיר ולהפרידם זמ"ז וצ"ל שאיירי שצבע פשתן שתופר בו ואת העורות בצבע אחד ממילא הנימות המונחים על העורות נצבעו במראה וצורה אחת כמו חוטי פשתן שתופר בהם או כדומה לזה ועיין סי' ש"א סעי' א' ודו"ק שמבואר דלא מהני בזה צבוע אך שע"כ צ"ל שיש אופן לעשות כן שלא להכירם ודו"ק שאם לא כן לא שייך ביטול אמנם גם על הנו"ב יש להעיר דעכ"פ למה התירו הרמב"ם לבטל לכתחילה אך הדבר נכון דהא מבואר דהוי רק ספק שמא יכרכו נימות צמר מעורות על חוטי פשתן שתופרים בהם העורות כמו שכתב הראב"ד שם דלא הוי רק ספק וכיון שהוא רק ספק מותר לבטל כמבואר בסי' צ"ב גבי נוער את הקדרה ובסי' צ"ט ובש"ך סוף סי' קי"ד בכרכם ועוד בכמה דוכתא דכל היכי דלא הוי רק ספק אם מבטל איסור או לא מותר לעשות כן לכתחילה שמא לא יכרכו על הפשתן ואין מבטל ודו"ק:
י) וראיתי בתפארת ישראל על משניות כלאים פ"ט בהלכתא גבירתא שכתב בתופר עורות כבשים בחוטי פשתן שרי אף לכתחילה כיון דנימות של צמר אפילו שוע אינם מותרין אף מדרבנן ולא אסרו רבנן רק אם יש עכ"פ מלאכה אחת אי שוע או טווי או נוז אבל היכי דליכא כלל לא אסרו רבנן והכפיל שם דבריו בבתי כלאים או' קי"ח ויתיישב בזה הדין של הרמב"ם ומחבר ולא קשה עליהם כל מה שכתבתי לעיל כיון דא"צ נימות שום ביטול דאין כאן שום איסור כלאים אף מדרבנן. ולפע"ד א"א לומר כן דהא הרמב"ם וש"ע אחר הדין דצ"ר וצ"ג בטלין זב"ז כתבו לפיכך עורות כבשים כו' שהרי בטלו במיעוטם הרי דנימוח אף שאינם שוע אסורים רק דבטלו וכן מבואר בנו"ב שהבאתי דלא כמו שכתב בתפארת ישראל ודו"ק:
יא) וראיתי בחדרי דעה סי' רצ"ט שיצא לדון בדבר חדש משום דקשי' לי' איך צ"ר בטל בצ"ג הא ניכר ואפשר להפריד ולא שייך בזה ביטול וכן מה שכתב הרמב"ם לפיכך עורות כו' שהרי בטלו במיעוטם איך שייך בזה ביטול הלא אין כאן תערובות והוי ניכר כל אחד לעצמו כמו שהקשיתי לעיל כי על כן כתב דאין כאן הכונה ביטול ברוב כמו כל איסורים שבתורה שמיעוט שלא ניכר בטל ברוב רק הכונה דטפל בטל לגבי עיקר ונקרא על שם העיקר ע"כ אין כאן כלאים דעיקר הבגד נקרא רק על שם הרוב כמו דאמרינן בשבת (דף קל"ט) כילה וכסכסיה דכסכסיה בטלין לגבי כילה ולפע"ד שאני התם דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דעיקר מחשבת לצאת רק בכילה כסכסיה דתלי בכילה בטלה לגבה והוי הכל מלבוש ולא משא משא"כ בכלאים לא שייך זה עוד הביא מפסחים ריש א"ע בצק שבסידקי ערבה בטל בערבה והכונה שאף שניכר שמה רק שטפל בטל לגבי עיקר וגם משם אין ראי' לכלאים דשאני התם דתורה אמרה תשביתו כו' ולא יראה ולא ימצא כו' וכיון שזה המעט בצק שבסדקי ערבה מבטלו לערבה שלא יקח אותו מהסדק לעולם הוי כמו שבטלו ואין עוד בצק הזה יראה וימצא דנעשה כמו ערבה והבן. אמנם לכאורה יש להביא ראי' לסברא זו מכלאי זרעים דפחות מרובע בטל אע"פ שניכרים זה בתוך זה ושם אינו כמו ביטול שאר איסורים רק דמיעוט בטל לגבי עיקר הרוב דלא נחשב הטפל רק המין של רוב אך עיין בתוי"ט בפ"ב דכלאים ד"ה ימעט דשם הטעם דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה זריעת כלאים רק אם מכוין רק לזרוע כלאים אבל בלא כונה אין איסור בזריעת כלאים ורק מדרבנן אסור אף בלא כונה והם אמרו השיעור יע"ש שהאריך וממילא דטעם זה לא שייך בכלי בגדים דאף דגם בזה בעינן כונת לבישה היינו הכונה ללבוש בגד זה דרך הנאות לבישה ולאו דוקא משום דבגד זה כלאים הוא ממילא אם הוא כלאים עובר ואף בלא דעתו עכ"פ עובר בשוגג אבל בכלאי זרעים קבלו חז"ל הלכה לממ"ס דאין עובר רק אם דעתו וכונת דוקא לזרוע שני מינים ודו"ק ומכל הפוסקים נראה ברור דהכא הטעם דבטל כמו כל איסורים דמיעוט בטל ברוב דלא כמו שכתב בחדרי דעה ועיין מה שכתבתי לקמן באו' י"ב ואו' י"ג ואו' י"ד:
יב) ובש"ע סי' ש' סעי' ה' כתב המחבר מותר לחבר עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר ואף על פי שאפשר שיכניס חוט הקנבוס של תפירה שמחבר העור עם הבגד בתוך חוט של תפירת העור ויהי' חיבור פשתן עם בגד הצמר:
וכתב הש"ך דכלאים אלו דרבנן והולכים בספיקו להקל כונתו דמה שתופר בחוט קנבוס עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר לא הוי כלאים כיון שאין כאן מחובר צו"פ רק עורות מחוברים לצמר וחוטי פשתן שתפר עורות מחוברים לעורות אך דיש לחוש שיכנס חוט הקנבוס של התפירה שמחבר עור והבגד בתוך חוט של תפירה נמצא שעי"ז נתחברו חוטי פשתן שנתפרו בעורות ונתחברו לצמר בחיבור והוי כלאים לא חיישינן לספק זה ותלינן שלא נתחברו רק עורות וצמר וחוטי פשתן של תפירות העורות לא נתחברו לצמר משום דסד"ר לקולא והא דעי"ז לא הוי כלאים דאורייתא הא לכאורה אם באמת נתחברו חוטי פשתן לבגד צמר ע"י תפירות חוטי קנבוס הוי כלאים דאורייתא דבר זה מבואר בב"י בשם סמ"ג וב"ח דבגדים שלנו אינם שזורין ואין בהם כלאים דאורייתא היינו לשיטת ר"ת וסייעתו וכ"ש לרש"י ע"כ הולכין בספיקו להקל ובת"ה הביאו בב"י וש"ך בשם ר"ש הטעם שחוטים שבהם עורות תפורין לא חשיבי ובטלים לגבי העור והואיל שאינם רק לחבר העורות אין בהם משום כלאים יע"ש. והנה מה שהבאתי לעיל שכתב הרמב"ם להתיר עורות כבשים שעושין מהם מלבושים דמותר לתפרם בחוטי פשתן ואין חוששין לנימות של צמר אע"פ שנכרכו בכלל חוטי הפשתן שתפרו בו שהרי בטלו במיעוטן אמאי לא אמר נמי התם דהוי סד"ר ולמה כתב הטעם משום ביטול ובעיקר הביטול פליג שם הראב"ד על הרמב"ם וכתב באמת הטעם משום דהוי סד"ר דשמא לא נכרכו נימות הצמר בחוטי פשתן והרמב"ם אף דלא סובר כר"ת ולא בעינן שזור אפילו הכי הצמר שעל עורות אף שוע לא הוי דלכ"ע לא הוי רק דרבנן א"כ אמאי לא כתב הרמב"ם והמחבר בש"ע נמי מטעם סד"ר ואמאי צריך לומר משום דבטלו במיעוטן אך נראה דרמב"ם סובר שם דהוי ודאי ולא ספק ע"כ אין לו היתר רק מטעם ביטול ברוב ודו"ק ולפ"ז נתעורר מה שהקשיתי באו' ט' למה מתיר לבטל לכתחילה יע"ש ודו"ק:
יג) אמנם אמאי לא כתב שם הטעם של תה"ד בשם הר"ש דנימות הצמר בטלין לגבי עורות כמו כאן שכתב דחוטין שבהם תפורים העורות בטלו לגבי עורות וזה אין תלוי ברובא או מיעוטא וצ"ל דשאני הכא שתפר בחוטי הפשתן את העורות ובטל אותם להיותם כמו עור ולא נקרא עוד שם פשתן ע"ז דבטלם בידים לגבי עורות והוי כמו בצק שבסדקי עריבה פרק א"ע וכמו כילה וכסכסיה בשבת קל"ט דטפל בטל לגבי עיקר אבל בנימות שעל עורות הוא לא עשה שום מעשה לבטלם רק על עורות של כבשים יש צמר אבל מעשה לבטלם עדיין לא עשה בהם כי על כן לא מהני טעם זה להתיר רק משום דמיעוט בטל לגבי רוב כמו שהארכתי לעיל איברא דשם דחיתי ראיות הללו אבל לסברת ר"ש ע"כ צריך לומר דסובר סברא זו אך דוקא כאן דכבר עשה מעשה ותפרם בעורות וע"י מעשה זו הטפל בטל לגבי עיקר ע"כ אין כאן כלאים לדעת הר"ש ודו"ק אך עדיין קשה הא גם לעיל עשה מעשה בתפירת הפשתן ונימא שם שפשתן בטל לגבי עור וצ"ל ששם בשעת שעשה מעשה תפירה תיכף נכרכו על פשתן נימות ע"כ אם לא מטעם שכתבו שם הוי כלאים ודו"ק. ויותר נראה דגם הר"ש לא כתב סברתו רק כאן דלא הוי רק ספק כלאים אבל בודאי נכנס חוטי הקנבוס בתוך חוטי פשתן של תפירת עורות ומחבר החוטי פשתן עם בגד הצמר לא התיר מטעם זה ורמב"ם שהביא כאן בש"ע בסעי' ה' שסובר שאף שלא נכנס חוטי קנבוס בחוטי פשתן לחברם עם בגד צמר הוי כלאים דאורייתא הרי דלא סבר סברת הר"ש והב"י הביא שמצא בתשובת מהר"ם שהביא דברי הר"ש וכתב עליו דהוא הי' מחמיר בדבר וכן הוגד לו משם רבינו חזקיה שהי' מחמיר כ"כ יע"ש:
יד) וגם מדברי הר"ש עצמו בפירוש המשנה כלאים פ"ט מ"ט לא יקשור כו' נראה שלא סבר כן שכתב שם הר"ש שלא יעשה אדם חגורות של צמר וחגורות פשתן ויקשרם זב"ז ואפילו ישנם ביניהם רצועות של עור אסר כגון רצועה של עור שמשיחות של צו"פ בראש הרצועה וכשחוגר בה קושר ב' ראשיה של צו"פ ביחד אסור דאם אינו קשרם ביחד פשיטא דשרי ופוק חזי מה עמא דבר הסרבלין שלנו של צמר ויש בהם עורות של טלאים תפור בפשתן שהעולם מתירין כך תורף דבריו שם יע"ש וזה הדין שהעתיק רב"י בש"ע סעי' ה' שאחר שכתב שבאם אינם קשורים ביחד רק שיש צמר במקום אחד ופשתן במקום אחר מותר כיון שאינם זא"ז וכתב ע"ז המחבר ולפ"ז מותר לחבר עורות תפורות בפשתן תחת בגדי צמר כו' ואם כסברת הר"ש שהביא התה"ד בשם הר"ש דטפל בטל לגבי עיקר א"כ לא שייך לומר ולפ"ז כו' הא זה לא תלוי בזה כלל דאפילו אם נאמר בחגורה דאפילו אינם קשורים יחד ואפילו אינם זא"ז אסור כדעת הרמב"ם אפילו הכי בדין דעירות יש להתיר מטעם שהביא תה"ד בשם א"ז שהביא בשם הר"ש דחוטי פשתן שתופרים בהם עורות בטלין בעורות שטפל בטל בעיקר א"כ אפילו נכנס חוטי קנבוס בתוך חוטי הפשתן של עורות ומחברם עם הצמר מותר לסברא זו דחוטי תפורים של עורות נתבטלו בעורות דטפל בטל גבי עיקר אע"כ דלא סבר הר"ש כאן סברא זו שהביא א"ז בשמו ע"כ לא הותר רק מחמת שלא נתחברו ביחד אבל אם נתחברו ביחד אסור דטפל לא בטל לגבי עורות ומכ"ש בלשון הש"ע שכתב לשון לפ"ז מותר לחבר עורות ולהרמב"ם אסור א"כ מבואר להדיא שאין היתר רק מחמת שלא נתחברו ומה שכתב אח"כ אע"פ שאפשר שיכנסו כו' הרי דוקא בספק שיכנסו מתיר וע"כ מטעם סברת הרשב"א דהוי ספק דרבנן אבל לא מטעם דטפל בטל גבי עיקר ודו"ק ואפשר שמה שהביא התה"ד וא"ז בשם הר"ש דטפל בטל גבי עיקר הוא ר"ש אחר ולא הר"ש שבפירוש המשנה שהבאתיו ודו"ק:
טו) בספר חדרי דעה הקשה כאן על הדין המבואר בסעי' ה' למה אסור בחגורה שקושר שני ראשיה צו"פ ביחד כשחוגר בה הא הקשירה לחגור בה לא הוי קשר קיימא כמבואר לענין שבת יע"ש ובמחכ"ת שכח מה שכתב הט"ז או' ג' דכלאים לא דמי לשבת דבכלאים לא בעינן אלא בשעת לבישה יהי' קשר טוב ומהודק אף שבודאי יתירו אח"כ בשעה שפושט משא"כ לענין שבת יע"ש ואני הבאתי ראי' ברורה לזה דהנה בציצית אם קשרם בטלית ע"מ שיתירם למחר או אף היום לאחר זמן אפילו הכי קיים מצות ציצית בשעה שלובש הטלית כיון דבעת שלבוש יש בו קשר קיימא שמחבר ציצית עם הבגד כמבואר להדיא בפמ"ג או"ח סי' ש"ז א"א או' כ' יע"ש ואי כה"ג לא הוי כלאים מדאורייתא א"כ הא דשרי רחמנא כלאים למה הא אפשר לקיים כה"ג בלא דחיות הלאו וכמו שהוכיח רבא יבמות (ל"ט) קשר עליון דאורייתא ובתשובה הארכתי בפרט זה אי מהני בקשר של תפילין וציצית כה"ג ובענין מגו דהוי קשר כזה לתפילין הוי נמי לענין שבת ומגו דהוי לציצית הוי נמי לכלאים ואין האסף פה: