מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן פו
מחמת שכתבתי לעיל באו' ב' ובאו' ג' מענין שד"א ובשדר"נ אעתיק בכאן מה שכתבתי עוד בימי חורפי בענין זה:
א) בבכורות מ"ח אמר ר"י זאת אומרת שני יוסף ב"ש בעיר אחת ולקחו שדה בשותפות בעל חוב גובה אותה מהם דאמר לי' אי בדידך מסקינן מנתא דידך קא שקילנא ואי בחברך מסקינן מנתא דחברך קא שקילנא אמר רבא מכדי נכסיו דבר אינש אינון ערבין בי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע לי' ולערבא מצי תבע לי' וכתב ברי"ט אלגזי דלר"י שעבוד הוא מטעם קנין ע"כ לא קשיא לי' קושית רבא מי איכא מידי כו' אבל רבא סובר דשעבוד הוא רק מטעם ערב וכבר כתבתי בהלכות רבית דבזה פליגי שני הדעות דאי מנכה אבק רבית הוי כמוציא מיד המלוה השעבוד דהא נכסי לוה נקנים למלוה אבל דעה ב' סובר דלא הוי רק ערבות ואם מנכים למלוה אין מוציאין מידו כלום ונראה דסברא זו תלוי בפלוגתא אי שעבודא דאורייתא ע"כ הוי קנין ולמ"ד שלדא"ו ודי להו לרבנן לתקן משום נעילת דלת להיות נכסי לוה ערבין למלוה. ובזה נראה לפע"ד ליישב שיטת הרמב"ם דפסק המקדש במלוה א"מ ובמכר פסק דקנה ותמהו עליו שהוא נגד הש"ס קדושין מ"ו דמבואר שם בהדיא דאין חילוק בין מכר לקדושין יע"ש ונראה דלכאורה קשה אף דמלוה להוצאה ניתנה אפילו הכי אמאי א"מ הא נכסי לוה קנוים למלוה א"כ אם המלוה מקדש אותה במלוה שבידה מחזיר לה הקרקעות שלה אמנם לשיטת הפוסקים שהביא ר"ן ריש קדושין דמקדש בקרקע א"מ א"ש אמנם לפ"ז מה מקשינן בגמרא ותסברא אימא סיפא ושווים במכר שזה קנה כו' ומה קושיא הא במכר שפיר קנה במה שנותן לו הקרקעות אבל בקדושין א"מ ע"י קרקע אך הדבר נכון דרב סובר שלרא"ו א"כ לשיטתו שעבוד לא הוי רק ערב ולא קנין א"כ לא נתן המלוה מידי שפיר מקשינן מה חילוק בין קדושין למכר אבל הרמב"ם דפסק שדא"ו א"כ פסק כר"י דשעבוד הוי קנין א"כ א"ש מאד דא"מ כשיטת הסוברים המקדש בקרקע א"מ אבל במכר קנה דהא נתן לו הקרקע שהי' נקנה לו בעד חובו והבן:
ב) ולפי דברינו אלה יש להסביר הפלוגתא שבין רמב"ן ורשב"א הובא דבריהם בש"ך בחו"מ סוף סי' ל"ט בלוה שבא לפני בי"ד לכפות את המלוה בשטר שבידו שהבטיח לו ללות עד זמן שקבע לו והמלוה חוזר בו ופסק הרשב"א שיכול לחזור בו והוכיח מהסוגיא דמלוה להוצאה ניתנה א"כ עדיין לא נתן לו ונראה דסובר דשעבוד הוי רק ערב ולא קנין א"כ עדיין לא קנה גם המלוה מלוה כלום אבל רמב"ן דסובר דאין יכול המלוה לחזור משום דע"י שטר קנה המלוה נכסיו של לוה א"כ מחויב ללות לו כמו לוקח דמחויב לשלם מה שקנה אך דיש לדחות סברא זו ואין להאריך:
וע"ד קושית הראשונים על ר"פ בב"ב קע"ו דאמר הלכתא מלוה ע"פ גובה מיורשים מ"ט כדי שלא תנעול דלת בפני לוים ומשמע דסובר שלד"א ובקידושין אמר הלכתא מלוה כו' מ"ט שעבודא דאורייתא א"כ סותר ר"פ א"ע ותירץ הרי"ף דסובר שד"א ומשום נ"ד אוקמוהו אדאורייתא ותמה הרשב"א למה צריך לאוקמוה אדאורייתא כיון דסובר שדא"ו ועור הא ר"פ סובר בפרק שום היתומים שלד"א דלכך א"ג מיתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ונראה לפע"ד דסובר הרי"ף כדעת רש"י ורשב"א הובא דבריהם בש"ך חו"מ ל"ט דבשעבוד מפורש לכ"ע שד"א יע"ש א"כ כך כונת הרי"ף דכיון דתקנו רבנן שעבוד משום נ"ד בפני לוים ובודאי כל הלווים והמלווים יודעים מזה הוי כמו אלו שעבד לו בפירוש ועי"ז נעשה שד"א כמו דאמרינן אחריות ט"ס ודומה לזה כתבו בתוס' ב"ב קע"ו דלאחר תקנות חכמים דמלוה ע"פ א"ג ממשועבדים הוי כאלו מחל השעבוד וא"ג מדאורייתא יע"ש כן אני אומר גם להיפך דע"י תקון חכמים נעשה שעבוד מפורש וממילא א"ש נמי הא דשום היתומים דכיון דלא תקנו רבנן לגבות מיתומים קטנים ונשאר על ד"ת וסובר שעבודא לאו דאורייתא דלא הוי שעבוד מפורש ודו"ק:
ולפ"ז יתיישב לי קושית הש"ך סי' ל"ט שהקשה על הרא"ש בב"כ דפסק כר"פ וכפי תירוץ הרי"ף ז"ל א"כ סובר שד"א ובב"ק פסק דעבדי כמטלטלין לענין שעבוד משום דהוי מילי דרבנן יע"ש ולפי מ"ש א"ש דרק על מה דתקנו רבנן שעבוד והוי כשעבוד מפרש ונעשה שד"א וכיון דעבדים לענין מילי דרבנן לא תקנו שעבוד ממילא דלא גבי מנייהו דנשאר עלייהו רק דין מטלטלין ודו"ק:
ג) איברא דלכאורה יש לסתור סברתי מהא דמקשינן החם בכ"ב על רבה דסובר שלד"א מהא דאמר רבה גבה קרקע יש לו ש"ח שד"א הא יש לתרץ דלאחר תקנת חז"ל נעשה שעבוד מפרש לכך הוי דאורייתא ונראה ליישב דבלאו הכי קשה דלמא איירי שהי' שעבוד מפרש לכך אמר גבה קרקע יש לו אך לפי מה שפירש שם רשב"ם דלמ"ד שלד"א אפילו מיני' דידי' לא הוי שד"א ועיין בקצה"ח דאף דעת התוס' כן הוא א"כ צריך לדעת למה באמת תקנו רבנן שעבוד מיני' דידי' הא ליכא נ"ד דהא בלאו הכי צריך לשלם משום מצוה אך הדבר נכון דאם לא הוי תקנו רבנן שעבוד גם מיני' דידי' לא הוי יכולים לתקן לטרוף מלקוחות הא לא קנו שעבודו וע"כ הוצרכו לתקן מקודם שהי' כל נכסיו משועבדים מיני' דידי' וממילא יכולים לתקן לגבות מלקוחות וס"ד דש"ס דרבה סובר כרב ושמואל דסוברים מלוה ע"פ אינו גובה לא מיורשים ולא מלקוחות דלא תקנו רבנן שום שעבוד במע"פ וס"ד כיון דאמר סתם גבה קרקע יש לו בכל מלוה איירי אף במע"פ וכיון דלדידהו ליכא שעבוד כלל אף מדרבנן שפיר מקשינן עליו אמאי גבה קרקע יש לו הא הוי ראוי ולא מוחזק ודו"ק:
ד) איברא דעדיין יש להקשות דאמרינן שם איפך דרבה לעולא ומקשינן הא אמר טולא דבר תורה ב"ח דינו בזבורית ומדרבנן בבינונית כו' ולפי מה שכתבתי מה קושיא הא אפשר דסובר שלד"א רק לאחר התקנה נעשה דאורייתא דהוי שעבוד מפורש אך ז"א דלשון שאמר ד"ת כו' ומ"ט אמרו רבנן כו' מזה משמע דסובר דאף בלא התקנה הוי דאורייתא ודו"ק איברא דעדיין יש להעיר לפי סברתי מהא דגיטין גבי שטרי כיס היוצא על היתומים דאמר אביי התם תדע כו' ואמר רבא הכי השתא כו' יע"ש ואמאי דחה רבא הא לאחר התקנה נעשה שעבוד מפורש אמנם כבר כתבתי דאם לא הוי שעבוד מפורש רק מכח התקנה א"כ ליכא שעבוד יותר ממה שתקנו חז"ל אבל אם פירש השעבוד בהדיא בשטר משתעבד לו כל מה שפירש אף בלא התקנה וע"ז סובב שם כל הפלפול שבין אביי ורבא יע"ש ודו"ק. ובזה יש ליישב קושית הפנ"י שם שהקשה על הרשב"א שכתב דגם רבא סובר שלד"א והא דאמר הכא דבר תורה איירי בשעבוד מפורש וקשה דהא רבא אמר הכא כדעולא ובב"ב הוכיחו מעולא שאמר דבר תורה כו' דסובר שד"א יע"ש ולפי מה שכתבתי א"ש דלשונו של עולא דאמר ד"ת כו' ומ"ט אמרו כו' מזה משמע דסובר דבלא התקנה הוי שד"א כמו שכתבתי לעיל אבל רבא אע"ג שאמר ג"כ לשון ד"ח עיקר כונתו בזה רק לדחות סברת אביי ובא לומר דאין ראי' לדינו של אביי אבל הוא באמת סובר דשל"ד רק בשעבוד מפורש כדעת הרשב"א ודו"ק:
ה) הרמב"ם ז"ל פסק שעבודא דר"נ ופסק הענקה אינה משתלמת לב"ח ופסק מוכר עצמו אין מעניקין לו ותמהו עליו שהוא נגד הש"ס קידושין ט"ו דמסיק שם אביי דטעמא דרבנן דסברי הענקה אינה משתלמת לב"ח משום דאף בעלמא לא סברו להו כר"נ ע"כ ממעטינן מהעניק תעניק לו ולא למוכר עצמו וכיון דרבינו פסק כר"נ ואצטרך לו ולא לב"ח מנ"ל למוכר עצמו דאין מעניקין לו עיין בש"ך ריש סי' פ"ו וכבר כתבתי לעיל באו' ב' ואו' ג' מה שיש ליישב שיטת הרמב"ם בדרך אחר והנני להעתיק עוד תירוץ שני מה שכתבתי ליישבו:
ו) ובאופן אחר נראה ליישב דבתוס' הקשו דקיי"ל כדר"נ וקיי"ל דרבנן ור"א הלכה כרבנן והכא אמרינן דרבנן בעלמא לא סברו להו כר"נ יע"ש ונראה דהנה בספר עטרת חכמים הקשה למה לן קרא למעט הענקה מב"ח הא לעולם יש לו ב"ח עבור הכפל כמו שכתבתי לעיל והענקה קיי"ל דאין יותר מכפל וא"כ אי ה"א בהענקה שדר"נ לעולם לא יוכל עבד ליקח הענקה דאדון צריך ליתן לב"ח מכח הכפל משום שדר"נ יע"ש שהאריך בזה אמנם בפשיטות יש ליישב לפי מה שכתב בש"מ כתובות דשדר"נ לא אמרינן רק בחוב מחמת מלוה נמצא דב"ח עבור הכפל לא שייך שדר"נ וס"א היכי דאיתרמי דיש לעבד ג"כ חוב בעד מלוה אז יקח ב"ח מחמת מלוה את הענקה ודין הענקה יתקיים שיקח העבד היכי דלית לי' ב"ח מחמת מלוה ע"כ צריך קרא לו ולא לב"ח ובזה יתיישב קושית הפנ"י שהקשה לאיזה ענין כתבה תורה דהענקה אינה משתלמת לב"ח דלא אמרינן שדר"נ בהענקה הא אם יקח העבד הענקה בעצמו מן האדון בודאי דבעצמו צריך לשלם לב"ח ומנ"מ אם ישלם ארון לב"ח או שישלם בעצמו מה ירויח בזה העבד אך לפי מה שכתבתי א"ש דאם ישלם אדון לב"ח מחמת מלוה מכח שדר"נ א"כ יפסיד ב"ח עבור הכפל אבל אם יקח עבד הענקה וישלם בעצמו אז יחלק לשני בעלי חובות שיש לו היינו אחד עבור הכפל ואחד מחמת הלואה ויהי' לכל ב"ח מקצת פרעון והבן:
ז) אמנם לפ"ז קשה לשיטת הסוברים דשדר"נ יכול למחול דלא הוי רק כמו תופס לב"ח ואנן קיי"ל דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה א"כ הכא הוי התופס חב לאחרים לב"ח עבור הכפל וכמו דלא אמרינן שדר"נ להיות האדון תופס עבור הכפל כן נמי אין לתפוס לב"ח עבור המלוה דהא הוי חב לאחרים ושדר"נ אין בו כח יותר משאר תופס כמו שכתבתי רק דשאר תופס תלי' ברצון התופס אם ירצה לתפוס לב"ח תופס אבל היכי דאמרה תורה שדר"נ מוכרח הוא לתפוס אבל מה דלא מהני התפיסה מרצונו כן נמי ל"מ התפיסה מכח שדר"נ א"כ למה לן קרא למעט הענקה משדר"נ הא לעולם הוי חב לאחרים היינו לב"ח בשביל הכפל אך הדבר נכון דהא ר"א סובר דתופס לב"ח היכי שחב לאחרים קנה א"כ גם שדר"נ שייך אף בחב לאחרים כי על כן צריך קרא למעט הענקה משדר"נ אבל רבנן דפליגי על ר"א וסוברים דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה א"כ גם שדר"נ לא אמרינן היכי דחב לאחרים וממילא בהענקה דיש לעבד שני ב"ח אחד עבור הכפל דלא שייך שדר"נ כיון דלא הוי חוב מחמת מלוה כמו שכתבתי לעיל בשם ש"מ ואחד מחמת מלוה דשייך שדר"נ אך דאם נאמר בזה דישלם לב"ח מחמת מלוה מכח שדר"נ הוי חב לאחרים לב"ח מחמת כפל וכמו בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה כן נמי לא אמרינן שדר"נ בחב לאחרים כמו שכתבתי וזה כונת הש"ס ורבנן אף בעלמא לא סברי שדר"נ כלומר בעלמא כי האי גוונא דהוי חב לאחרים כמו בהענקה אבל היכי דלא הוי חב לאחרים סוברים כר"נ ויתיישב קושית התוס' דלא תקשה הלכתא אהדדי וגם צדקו דברי רבינו הרמב"ם ז"ל דפסק כרבנן אף דפסק כר"נ דהא פסק נמי כרבנן דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה א"כ לא אצטרך בהענקה קרא למעט שדר"נ ואייתר קרא דהעניק תעניק לו ודרשינן לו ולא למוכר עצמו ודו"ק:
אלטר יחיאל נעבענצאהל
ראבד"ק: