מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן פג
א) בר"ה (דף כ"ח) אמר ר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט עולה דבת מעילה כיון דמעל נפק לחולין שלמים דלאו בת מעילה נינהו איסורא הוא דרכוב בהו ולא נפק לחולין מתקיף לי' רבא אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא תקע כו' אחד זה ואחד זה יצא מלל"נ אמר ר"י בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט כתותי מכתת שעורי' עכ"ל הגמרא. שם ולהבין ולדעת מה יענה ר"י על אתקפתא דרבא ובמה פליגי גם לתרץ קושית התוס' על ר"י דאמר בשופר של ע"ז יצא אמאי הא ר"י סבר מצוה להנות ניתנה ומ"ש ע"ז משלמים דסובר ר"י בשלמים דלא יצא ונראה לפע"ד לתרץ דלכאורה מה בכך דמל"נ הא עיקר כונתו על קיום המצוה ולא מתכוין על הנאה ודשא"ח מותר ואף דהוי פסיק רישא הא מבואר בר"ן בפרק גי"ה גבי מוכרי כסות דבהנאה מותר דשא"מ אף דהוי פ"ר יע"ש אמנם הדבר נכון דמל"נ הנאה הוא שנהנה שזכה לקיים מצות בורא ב"ה וע"ז מתכוין לקיים המצוה והוי שפיר דבר המתכוין על הנאה בשלמא במוכרי כסות דלבישה והנאה הוי שני ענינים נפרדים ושייך לומר דעל הנאה א"מ רק דהוי פסיק רישא אבל במצוה הכונה לעשות המצוה הוי כמו כונה להנות דאין כאן שני דברים נפרדים רק דהמצוה הוא הנאה ודו"ק היטב:
ב) אמנם אם על הנאה זו כוון ר"י מה יענה הא דאמר רבא מלל"נ וכמו שפירש דלעול על צואריהם נתנו דאף דלא יכחיש שום איש שיש לכל אדם מישראל הנאה רוחנית בקיום המצוה אבל התורה לא אסרה כל איסורי הנאה להנות מהם רק הנאה גופניית ולא רוחניית ע"כ נראה דגם ר"י מודה דעל הנאה רוחניית ליכא מעילה רק כל איסור הנאה צריך להיות דוקא הנאה גשמיית ונראה דפליגי בפלוגתא דרבה ור"י בשומר אבדה אי הוי שומר שכר דנהנה דפטור לתת פרוטה לעני עיין ב"ק נ"ו ובתוס' שבועות (מ"ד) ד"ה ור"י והכא רבא כרבה דהוי ש"ח ולא הנאה במה שפטור לתת ריפתא לענייא דזה לא מיקרי הנאה ע"כ סובר כאן דיצא דמלל"נ אבל ר"י סובר כר' יוסף דהוי ש"ש דזה מחשב הנאה במה דפטור לחת ריפתא לעני בשעה שעוסק במצוה ע"כ סובר דלא יצא דמל"נ ושפיר אמר כיון דמעל נפק לחולין ולא קשה עליו קושית רבא אימת מעל בתר דתקע כו' דז"א דסובר ר"י דתכף כשנטל השופר בידו לתקוע בעת ההוא נהנה מפרוטה דר"י דהא כבר התחיל לעסוק במצות שופר ונפק לחולין קודם שתקע:
ג) אמנם לפ"ז נתעורר מה שהקשיתי באו' א' הא הוי דשא"מ ופסיק רישא ג"כ לא הוי והא אפשר שלא יבוא עני בעת ההוא ולא יהנה ואמאי אמר ר"י דבשלמים לא יצא ודו"ק אמנם הדבר נכון דמבואר בפסחים ל"ג דבאיסור מעילה אף שלא בכונה ואף במתעסק לחוד עביד איסור ואף בשלמים דליכא קרבן מעילה אבל בודאי איסור הנאה דרכיב על שלמים הוי כמו באיסורי מעילה דאף שלא בכונה אסור ולפ"ז בשופר של ע"ז דסובר ר"י דיצא אף דסובר בשלמים דלא יצא משום דמל"נ שאני שלמים דאף שלא בכונה אסור להנות אבל בע"ז דאין אסור בהנאה רק בכונה והוא אין מתכוין להנות פרוטה דר"י ע"כ יצא אך אעפ"כ לכתחילה אסור אף שא"מ משום דמאוס לגבוה כמו שכתבו בתוס' דאף דבטל לע"ז דאז מותר בהנאה אפילו הכי אסור לכתחילה משום דמאוס יע"ש ויתיישב שפיר קושית התוס' ודו"ק:
ד) אמנם בעיקר הדבר דאמר ר"י כיון דמעל נפק לחולין יש להקשות הא בודאי נחשב שופר קדשי בה"ב דאם הוי קדושת הגוף לא הוי יצא לחולין דהא יש בה מועל אחר מוטל כבמעילה י"ט וכמבואר כאן בפנ"י כיון דעצם נתלש מקרבן ולא ראוי למזבח ע"כ הוי רק קדשי בה"ב ואין בעצם מועל אחר מועל ונפק לחולין ולפ"ז קשה הא מבואר במעילה י"ח דלא מעל עד שיהנה ויפגום בש"פ ובשופר אף שנהנה כיון דלא נפגם איך יצא לחולין אף דמבואר שם בדף י"ט דכל שאין עומד לפדות רק להקריב מעל אף דלא נפגם יע"ש בגמרא ברש"י ד"ה אמר ר"פ ובתוס' ד"ה מכדי וכו' הא שופר כיון דסבר דמעל ויצא לחולין א"כ הטעם כיון דעומד לפדות דאל"כ אין יוצא לחולין כמבואר שם במשנה דכל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל וכיון דעומד לפדות בעינן עד שיפגום בש"פ וכיון דשופר לא נפגם אמאי אמר ר"י דנפק לחולין הא לא מעל כלל כיון דלא נפגם ואף דמבואר שם במשנה בזהב דאין עומד לפגום מעל אף שלא נפגם בש"פ הא בשופר מבואר במ"א סי' תרפ"ו דעומד לפגום וממילא לא מעל עד שיפגום בש"פ ואמאי אמר ר"י יצא דנפק לחולין משמע אף דלא נפגם כלל יצא דנפק לחולין וצע"ג כעת:
ה) עוד נראה ליישב קושית התוס' על ר"י אמאי סובר דבע"ז יצא ובשלמים לא יצא דהנה האחרונים הקשו לר"י אף דסבר מל"נ אמאי לא יצא בשלמים הא עדל"ת ותרצו משום דאיירי ויש לו שופר אחר א"כ אפשר לקיים שניהם אך הקשו הא דין דאל"ש דלא דחה היינו לכתחילה לדחות הלאו שפיר אמר רבא כיון דאל"ש למה ידחה אבל כאן דהא כבר תקע א"כ כבר נדחה הלאו ושפיר יש לומר דיצא דעדל"ת אמנם נראה לפע"ד עפ"י דברי רמב"ן הביאו הרשב"א ביבמות גבי חלצה בסנדל של איסור הנאה שכתב דלכאורה למאן דסובר מל"נ ולא יצא באיסורי הנאה ואמאי נימא דאם עבר יצא אך הטעם בזה משום דאם נימא דלא יצא א"כ לא נהנה כלל ולא קעביד איסור ע"כ אמרינן דלא יצא כדי שלא יהי' איסור כלל ולפ"ז שפיר נתיישב גם קושיא זו ואף דכבר נקט אפשר לקיים שניהם ולומר דלא יצא ולא עשה איסור כלל ויתקע פ"ש לכן אין עדל"ת ודו"ק אמנם לפי מה שכתב בשער המלך בפ"ח מלולב לחלק בשיטת רז"ה בין שופר ללולב דבשופר איכא קצת הנאה בלעדי המצוה אבל בלולב ליכא הנאה כלל א"כ הדרא הקושיא לדוכתא דאף דלא יקיים העשה עדיין עבר במה שנהנה אמנם הדבר נכון דהא ע"כ הנאה משופר בלעדי המצוה אין בו ש"פ דאל"כ אף למ"ד מלל"נ איך יצא הא הוי הנאת הגוף בהדי מצוה והוי כמו מעין בימות החמה יע"ש בסוגיא וע"כ צ"ל דהנאה שיש לו משופר שתקע בלעדי המצוה אין ש"פ יע"ש בשער המלך ותבין ולפ"ז א"ש דלא יצא ואין כאן הנאה של מצוה ולא עבר ואף דנשאר עדי הנאות תקיעת שופר בלעדי המצוה הנאה זאת ל ש"פ וכדעת הסוברים דהנאה פחות מש"פ מותר אף לכתחילה באיסורי הנאה עיין בספר חקר הלכה ואו' ח' בסוגיא דח"ש או"ק ג' שכתב בשם הרמב"ם דפחות מש"פ בהקדש מותר להנות לכתחילה ולפ"ז א"ש קושית התוס' דר"י סובר בשופר של שלמים לא יצא כדי שיתקן האיסור דאם לא יצא ליכא הנאה ש"פ כחו שכתבתי אמנם בשופר של ע"ז דשם אף בפחות מש"פ אסור כשיטת התוס' בע"ז ועיין בחקר הלכה או' א' איסורי הנאה או"ק י' משום דלא ידבק בידך מאומה אף כ"ש אסור מדאורייתא בע"ז א"כ אף אם נאמר דלא יצא לא נתקן האיסור דהא בלעדי מצוה נהנה בפחות מש"פ דאסור בע"ז ע"כ אמרינן דנהנה משום עדל"ת כמו שכתבתי לעיל ודו"ק: