מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן מו
ב"ה א' נח תר"ץ סמניהלאב
להבחור המופלג יו"ש חו"ש מר יואל הירשפרינג נ"י.
מכתבך הגיעני ואם כי רבו טרדותי כעת ואין פנאי לבוא בפלפולים ובפרט בענינים אלו שלא השאירו אחרונים עוד מה לחדש והנני לתרץ הקושיות בדרך אמת ופשוט:
א) מה שמקשה על שומר שמסר לשומר דאם ישלם שומר להמפקיד יכול לתבוע אותו בחזרה ע"י העד היינו שומר השני וכיון דהמפקיד א"י הוי מחויב שבועה ואי"ל ומשלם בחזרה ואיך משכחת הדין דשומר שמסר לשומר להיות שומר ראשון מפסיד זה דבר פשוט כמו דאין יכול שומר שני להעיד לשומר ראשון לפטרו משבועה כיון דהוי מחויב שואי"ל ומשלם ואין ע"א יכול לפטור רק משבועה ולא ממון הה"ד במפקיד כיון דאף דבטענות שמא חייבו תורה לשומר ראשון לשלם לו א"כ אם יבוא אח"כ ע"א אינו בא לשבועה רק לחייבו ממון ואין בכח ע"א רק לשבועה ולא לחייבו ממון ואין צריך להביא ראי' מנסכא רק דברים הללו מבוארים ברא"ש סי' ג' בב"מ שהביא בעצמו וז"ב ופשוט:
ב) ומה שהקשה על תוס' יבמות (ה') שכתבו דנילף מכהן ונזיר ומילה בצרעת כו' דהוי כשני כתובים הבכ"א ולפי דבריהם מה משני ר"א בזבחים צ"ז יקדש עשה ואין עשה דוחה לתו"ע הא ברייתא דיקדש סתם ספרא ר"י הוא ור"י סובר בקידושין דבכהכ"א מלמדין א"כ לר"י עדיין קשה דהא לדידי' עשה דוחה לתו"ע ולדידי' לא קשה מידי דהא ר"א לא פליג שם על רבא ומודה לו דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש רק דמתרץ דאף בלא סברא זו לא קשה מיקדש משום דהוי עשה ולא תעשה אבל מעיקר הדין מודה לרבא כמו שהאריך בזה השער המלך בפ"ג דנדרים ה"ו יע"ש א"כ א"ש דבאמת לר"י מודה ר"א דצריך לתרץ כרבא אך לדידן דשכהכ"א אין מלמדין ואין עשה דוחה לתו"ע מתרץ ר"א דאין צריכים לתירוצו של רבא וזה פשוט. ובדרך פלפול קצת יש לומר כך דאף ר"י מודה דבכאן שכהכ"א אין מלמדין דהא התוס' ביבמות הקשו איך ילפינן מכב"צ דעשה דל"ת אמאי לא דרשינן סמוכין לחומרא דאף במקום גדילים לא תלבש שעטנז ותרצו דלחומרא לא נצרך סמוכין דמהיכי תיתי דעדל"ת ואם נאמר דר"י יליף משני כתובים דע"ד לתו"ע א"כ כ"ש ל"ת לחוד בודאי נדחה א"כ הוי מוכרח לדרוש סמוכין לאסור כב"צ ובודאי בזה נכון יותר לדרוש כלאים בציצית להתיר ולומר דוקא ל"ת דוחה ולומר דשכהכ"א אין מלמדים דבשלמא בעלמא היכי דאין לנו שום סתירה ללמוד משני כהכ"א יליף ר"י אבל בכאן דיש לנו סתירה מסמוכין יותר נכון לומר דמשני כהבכ"א אין מלמדין קולא גדולה לדחות אף עול"ת ע"כ מזה אין מלמדין כלל וממילא דרשינן סמוכין להתיר כב"צ ולא דחינן רק ל"ת לחוד ולא עול"ת ודו"ק:
ג) ומה שהקשה על התוס' ב"מ (ל') דאין עשה דעול"ת אפילו אש"ב רק בחצורע משום דגדול השלום ולפי מה שפירש שם מהרש"א ולפי מה שחידש הפנ"י דעשה דקו"פ חמור מעשה דשב וא"ת מהקדמות הללו הולד תולדה דעשה דבקו"ע באבדה צריך לדחות לתו"ע דכהן כיון דאין שוה בכל זה ליתא כלל דרק עשה דגדול השלום דחמור טובא בזה יש לומר דדחה לתו"ע שאש"ב אבל לא עשה אחרינא אף דיש בה איזה חומרא קצת לא דמי כלל לעשה דמצורע דגדול השלום וזה לא עלה על דעת התוס' ולא בשום אחד מראשונים דאם יש קצת חומרא בעשה ידחה לתו"ע שאש"ב וגם הקדמה שלו ממהרש"א עיין בשעה"מ שם בפ"ג דנדרים שדחה פירושו בתוס' יע"ש ודו"ק:
ד) ומה שהקשה על כו"פ דכתב בבית הספק שם דר"י דיליף מכל חלב לכוי מזה נשמע, לן דח"ש אסור מן התורה דהא בכזית חלב חכוי ליכא רק חצי זית איסור וחצי זית יש בו היתר מחלב חיה ואפילו הכי אסרה תורה לאכול כזית מחלב כוי א"כ נשמע מזה דח"ש אסור מה"ת וע"ז הקשה דאפשר דח"ש מותר רק הכא בכוי הוא משום המל"א אבל ח"ש חלב איסור בלא צירוף מותר מן התורה כך הוא חורף קושיתו וזה ג"כ לא קשה מידי דהנה ר"י, אמר בפסחים (מ"ג) כל איסורים שבתורה אין המל"א רק באיסורי נזיר יע"ש וכיון דבאיסורי נזיר המל"א א"כ חייב מלקות כמו באם אכל כל כזית איסור א"כ בכוי דלא ילפינן רק מריבוי דכל חלב דע"כ כתבו בתוס' בשבועות כ"ג דליכא בח"ש לא לאו ולא עשה רק איסור בעלמא וכן הסכימו כל הפוסקים ואם נאמר דטעמא דכל חלב בכוי הוא משום המל"א והוי כמו שאכל כזית איסור והוי כמו איסורי נזיר אמאי ליכא בחלב רק ריבוי לאיסור לחוד ואם יתעקש להקשות באמת מנ"ל דאין כאן רק איסור לחוד הא אפשר דריבוי דמרבינן מכל חלב על כוי גם למלקות מרבינן כחו איסורי נזיר דמרבינן ממשרת למלקות מכח המל"א אבל ח"ש חלב בלא צירוף היתר גמור הוא לר"י כמו לרש"ל ז"א דאם נאמר דרק להמל"א הוא דמרבינן על כוי הא אם נאמר בחלב המל"א א"כ אפילו אכל ח"ש חלב וח"ש פת ג"כ לוקה כמו בנזיר ששרה פתו ביין א"כ למה מרבינן דוקא כוי להצטרף חלב בהמה וחלב חיה אלא ע"כ דלאו משום המל"א הוא דבחלב אין המל"א כמו בכל התורה דאין המל"א רק דמרבינן ח"ש לאיסור בעלמא וא"צ שום צירוף רק אף בח"ש חלב לחוד איכא איסור תורה לר"י ועיין בספרי ח"ד סי' צ"ח או' כ"ד או"ק ט' ושארי אותיות שם באריכות בענין המל"א ודו"ק:
ה) עוד אני אומר דא"א לומר כלל לר"י דח"ש מותר מן התורה רק בכוי הוא משום דהיתר מל"א לפי מה שכתב הגאון הקדוש אבד"ק ווישניצא זצ"ל בספרו ארי' דבי עילאי באו"ח סי' ה' על הא דאמרינן לר"י טעמא דח"ש דאסור משום דחזי לאצטרופי דכיון דקיי"ל אין היתר מצטרף לאיסור רק באיסורי נזיר ואם נאמר דחצי שיעור מותר מן התורה א"כ אם אכל אח"כ עוד ח"ש בכדי א"פ דמצטרף למלקות אמאי הא הח"ש שאכל מקודם הי' היתר ואיך יכול אח"כ ח"ש השני להצטרף לח"ש שאכל מקודם הא הח"ש איסור שאכל מקודם הי' מותר מן התורה ובכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור אע"כ דח"ש שאכל מקודם ג"כ הי' אסור מן התורה ע"כ מצטרף אח"כ בכא"פ לח"ש איסור שאכל אח"כ לעונש דהא אכ"פ מצטרף למלקות כך ת"ד ודפח"ח ממילא בנ"ד בחלב דאם נאמר דח"ש חלב בהמה אם הוי אכל בפני עצמו הוי מותר א"כ אם אכל כזית חלב כוי דיש שמה ח"ש חלב בהמה וח"ש חיה א"כ שני ח"ש שניהם מותר ואיך יכול לומר המל"א דהא אין שום איסור דח"ש חלב בהמה וכן אפילו באיסורי דסובר ר"י היתר מל"א ע"כ צריך לומר לסברתו דאם היתר מל"א ע"כ דח"ש האיסור מן התורה אסור דאל"כ איך יצטרף להיתר הא הוי היתר והיתר ודו"ק ועיין בספרי ח"ב סי' ס"ב ופה תהי' שביתת הקולמוס:
הנני בזה אלטר יחיאל נעבענצאהל ראבד"ק: