מנחת יחיאל חלק א· רבי אלתר יחיאל נבנצל
סימן לו
ב"ה יום ה' תשא תרצ"א סטניסלאב.
שוכט"ס לכבוד הרב המאוה"ג וכו' מו"ה ישראל אלי' פוקס נ"י דומ"צ בק' לינטשיץ תע"א:
ה) הגיעני מכתבו ואשר כתב כי כתב לי הרבה פעמים ולא השבתי לו רק פ"א ידע כ"ת כי לא השגתי המכתבים שכתב לי כי דרכי לכל מי ששואל אותי בדבר הלכה להשיב לו ובדבר אשר שאל כעת בעלי החניות שאינם בחזקת כשרות אם מותר ליקח מהם קטז קיכטן לפי המבואר בב"י סוף סי' קט"ו דמועיל בישול להתיר הגבינות של ישראל אינו מומחה אם אפי' נחשב לענין זה כבישול ואם הלכה כן הוא דמועיל בישול הנה אם חשודים לקנות גבינות עכו"ם או חלב עכו"ם ועושין מהם גבינות בזה בודאי לא מהני בישול דהא נאסרו משום גזירה ולא פלוג חז"ל בגזירה דאפילו הלכו מהם כל צחצוחי ח"ט נשארו באיסור גזירה כמבואר שם להדיא בב"י וברמ"א סוף סעי' א' יע"ש אך צ"ל דב"י איירי בישראל שאין חשוד ליקח מעכו"ם לא גבינה ולא חלב דמיירי בישראל שיש לו בהמות הרבה ברפת שלו אך כיון דאינו מומחה יש לחוש שמא ערב חלב טמא בחלב טהור לזה כתב רב"י כיון דישראל הוא אף אם חשוד לכך לערב חלב טמא בחלב טהור אפילו הכי על ישראל לא גזרו חז"ל לעשות חלב וגבינה שלו לאיסור וע"כ מי שקנה הגבינה מישראל חשוד אפשר לעשות עצה ע"י בישול שיפרוד הצחצוחי חלב טמא ע"י בישול דישראל כיון דלא הוי בכלל גחז"ל לא שייך לומר לא פלוג רק תלוי אם לא נפרד צחצוחי ח"ט אסור כיון דהוא חשוד אבל לאחר בישול דנפרדו צחצוחי ח"ט ונשאר הגבינה בלא תערובות טמא מותר ואף זה לא החליט להתיר רק כתב דרך אפשר ליישב את ה"ה יע"ש כי על כן לא קבע זאת בשלחנו הטהור להלכה בגבינות רק בחמאה מטעם החילוק שכתב שם הב"י בין גבינה לחמאה ודו"ק:
ב) ואם בעלי חניות יש להם בהמות של עצמם רק שחשודים לערב ח"ט אף אם נאמר דכה"ג מהני הבישול להפריד ח"ט מגבינות ונאמר נמי דאפי' הוי כמו בישול אפילו הכי אסור לקנות מהם דהא אף בחמאה דמותר ע"י בישול הקשה הב"י הא אין מבטלין איסור לכתחלה ועיקר התירוץ בזה כמו שכתב הש"ך שם באו' כ"ח דאין כונתו לבטל רק לבשל יע"ש וזה ניחא בישראל הקונה ממנו שפיר הוי א"כ לבטל רק לאפות הקיכען וממילא יתבטל ושייך תירוץ הש"ך אבל אם בעלי חניות חשודים לערב אף דבשעת אפי' בעת הביטול לא מכוונים לבטל רק לאפות וממילא יתבטל הא כיון דבמכוון ערבו אף דמפרידים שלא בכוונת ביטול הוי כאלו נתכונו לבטל דהא נתכונו לערב וע"כ לא אמרינן היכי דאין מתכון לבטל דמותר אלא היכי דערבו אחרים או דנתערב מעצמו ממילא בלא שום כונה ומפרידו אין מתכון לבטל רק להפרידו אף שעי"כ בא הביטול כמו ביו"ד סי' פ"ד גבי רגלי דבורים מעורבים בדבש ובאו"ח לענין חטים מבוקעים אבל מי שמערב האיסור בידים לא מהני מה שמבטל אח"כ בלא כונה דהא התערובות הי' בכונה וזה פשוט מאד דהא הנוב"ק סי' כ"ו אוסר בתחילת התערובות אפילו באין כונתו לבטל יע"ש ומכ"ש בכאן ודו"ק ועיין בספרי סי' ס"ו וסי' ע"ט באריכות בענינים אלו וכיון שכן בנ"ד בודאי אסור ואף שהמבטל איסור אין אסור רק לו או למי שנתבטל בשבילו לשיטת הפ"ח החולק על הרמ"א וש"ך סי' צ"ט סעי' ה' הא בעלי חניות אופים למכור לכל הישראל הבא לקנות אצלו וממילא הוי נתכון לבטל לכל ישראל ואסור לכולם כי לכל אחד ואחד שקנה אצלו מתכון לבטל בשבילו וכבר כתבתי בתשובה דכה"ג כל הבא לקנות הי' מתכון לבטל עבורו ואסור לכולם:
ג) ובזה כתבתי בתשובה ליישב מה שתמה הב"י על הרשב"א וטור שכתבו בשם הרמב"ם דמבטל איסור במזיד אסור למי שנתבטל בשבילו הא ברמב"ם לא נזכר זה רק שכתב דאסור למבטל אבל לאחרים מותר אבל להיות אסור למי שנתבטל בשבילו לא כתב הרמב"ם וכתבתי ליישב דהוכיחו הרשב"א וטור דע"כ הרמב"ם אוסר למי שנתבטל בשבילו דהא במה שכתב לאחרים מותר יקשה עליו הברייתא גיטין (נ"ד) נפלו ונתפצעו במזיד לא יעלו ומבואר דלא מהני ביטול לכל ישראל דהא לא יעלו אמרו היינו דלא נתבטל כלל ע"כ מוכרחים אנו לומר דאף דהרמב"ם כתב לאחרים מותר היינו דלא נתבטל בשבילם אבל למי שנתבטל עבורו סובר הרמב"ם דאסור וממילא דלא קשה עליו מנפלו ונתפצעו דברייתא איירי במוכר לכל מי שבא לקנות וכיון שכן הוי מבטל בשביל כל ישראל שבאים לקנות לכך לא מהני הביטול דהא אסור למי שנתבטל עבורו ודו"ק היטב:
ד) ומה שתמה כ"ת עלי שכתבתי בספרי דלכך בטבילת כלים כתבו הפוסקים טעם אחר דאסור בשבת ולא כתבו הטעם כמו שכתבו במגילה ושופר משום שמא יעבירנו ד"א ברה"ר משום דבטבילת כלים בודאי יקיים מצוה טבילת כלים ואף שמתוך שהוא בהול למצוה ישכח שהוא שבת ויעבירנו לא יעבור על חילול שבת דעשה דוחה ל"ת ואי משום דבשבת איכא ל"ח ועשה הא לפי שיטת ריב"ם נדחה הלאו ולא נשאר רק עשה וכתבו אחרונים דרק לכתחילה אין דוחה משום דמה אולמא האי עשה מהאי עשה אבל בדיעבד לא עשה שום עבירה דאמרינן להיפך מה אולמא האי עשה מהאי עשה א"כ אף אם יעבירנו לא יעשה איסור משום דעדל"ת וע"ז תמה כ"ת הא בשבת אין עשה דל"ת דהוי לאו שיש בו כרת ויפה העיר עכ"ז דברי נכונים מאד דהא מפלפל הפמ"ג או"ח סי' שד"ם מש"ז או' א' דהולך במדבר ואין יודע מתי שבת יהי' מותר לו לעשות מלאכה דאורייתא כדי לקיים מ"ע משום דלא יעבור רק על ספק איסור כרת אך דחה זאת דהא שבת הוי עול"ת ואין העשה דוחה אפילו ספק עשה ול"ת עיין שם היטב דכך עולה מדבריו דעשה דוחה ספק לאו שיש בו כרת אף לסוברים ספיקא דאורייתא אסור מדאורייתא וכן הביא בשמו בספר עורה השחר או' כ' או"ק י' וטעם הדברים נראה לי כך דהא דאמרינן בש"ס אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הוא משום חומר העונש שמחויב כרת ע"כ אם רוצה לעבור על לאו זה כדי לקיים העשה ע"ז אמרינן אעדל"ה שיעניש עליה מן השמים בכרת ע"כ לא יעשה העשה ולא יעבור על עונש כרת ואם עבר על הלאו ועשה העשה עונשו כרת כמו אם עבר על הלאו ולא עשה העשה דהא לא נדחה לאו זה מפני עשה וזה פשוט אבל אם יש לו ספק על הלאו ואם יעבור על הספק לאו אף שלא יעשה עשה אפילו הכי לא יהי' עליו עונש כרת ואף שקמי שמי' גלי' שהוי ודאי איסור כרת אך כיון דאדם לא ידע רק שהוא ספק לו אין מגיע לו עונש כרת מן השמים דהא האדם אלו הוי ידע שהוא ודאי לא הוי עבר כמו שהביאו אחרונים סברא זאת בשם הכ"מ ושפיר כתב הפמ"ג דכיון דספק לאו אין בו כרת ע"כ לא הוי רק כמו ודאי לאו שאין בו כרת דהא אף שקמי שמי' גלי' דעובר על וודאי אין מגיע לו עונש כרת כיון דהוא לא ידע ולדידי' לא הוי רק ספק ושפיר אמרינן בזה עדל"ת והבן כי זה נכון מאד:
ה) אבל בלאו ועשה שהוא רק ספק אין עשה דוחה דהא הא דאין עשה דוחה לתו"ט שהוא ודאי לא הוי הטעם מפני שהעונש גדול רק מפני שאין עשה אלים כ"כ לדחות שני איסורים היינו עול"ת כמו דילפינן מקרא א"כ אף בספק שני איסורים כן הוא דהא קמי שמי' גלי' שמא עובר על שני איסורים ואף האדם נמי יודע שעובר על שני איסורי תורה דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא ע"כ אין עשה יכול לדחות עול"ת אף שהמה רק ספק דבזה לאו בעונש תלי' מלתא זה כונת הפמ"ג בסי' שו"ם והדברים נכונים בטעמא ודו"ק:
ו) ובנ"ד שהוא עושה רק המצות עשה דטבילת כלים ואין רוצה להעביר ד"א ברה"ר רק לחוש שמא משום דבהול ישכח שבת ויעביר ד"א ברה"ר בודאי שפיר כתבתי דאפילו אירע לו כן עדל"ת ולא יעבור על הלאו דהא הלאו נדחה דהא אף אם יעשה העשה ליכא על הלאו של שבת כרת דהא שוגג הוא וממילא דהיכי דמקיים העשה שפיר נדחה הלאו של שבת וזה כ"ש מהא דסובר הפמ"ג בספק לאו מטעם שכתבתי דליכא כרת על ספק ע"כ נדחה כ"ש בזה דהוי שוגג גמור ושכח ועד כאן לא אמרינן בגמרא דאעדל"ת שיש בה כרת רק אם יעבור במזיד על הלאו מחמת שרוצה לקיים העשה בזה אמרינן דאין כח בעשה לדחות חיוב כרת וחומר של איסור שבת וכן כאן בנ"ד בודאי אסור להטביל כלי ולהעביר ד"א ע"י קיום המצוה דעשה א"ד לאו של כרת אבל הא לאסור לטבול משום שמא ישכח ויעביר ד"א בזה בודאי בדיעבד אם שכח עשה דוחה ולא עשה שום איסור דהא בשוגג ליכא כרת וממילא נדחה ולא נשאר רק עשה של שבת לפי סברת ריב"ם ובדיעבד אמרינן דאף עשה לא עבר דנדחה עשה של שבת מפני העשה דטבילת כלים וע"כ לא כתבו הטעם לאסור טבילת כלים משום שמא יעבירנו וכתבו טעם אחר כמו שכתבתי בתשובה ודו"ק:
ז) ומה שהקשה כ"ת לב"ש דלית לי' מתיך א"כ ביו"ט נמי יש לגזור בשופר ובלולב שמא יעבירנו ד"א וילך אצל בקי ללמוד ולכאורה יש לומר דהא יו"ט א"א לו לשכוח ויסביר שהיום חול א"כ שופר למה לולב למה הא המצוות הללו אינם אלא ביו"ט איברא דבלולב יסבור שהוא חוה"מ הא הגזרה הי' עוד בזמן המקדש שאין ניטל במדינה רק ביו"ט ואז לא הי' שייך הגזירה ביו"ט רק בשבת ישכח ויסבור שהוא רק יו"ט לחוד ולא שבת איברא דלב"ש דביו"ט ג"כ אסור להעביר ד"א דלית לי' מתוך א"כ א"א לשכוח דבין שהוא יו"ט ובין שהוא שבת אסור להעביר ד"א וממילא דלא ישכח דהא עכ"פ ידע שיו"ט היום בשלמא לדידן דביו"ט מותר להעביר אם אירע יו"ט בשבת יש לגזור מתוך שהוא בהול ישכח שבת ויסבור שהוא רק יו"ט לחוד אבל לב"ש ליכא גזירה א"כ קשה להיפך דלב"ש אף בשבת שהוא יו"ט לא שייך הגזירה שמא ישכח דהא לא ישכח שהוא יו"ט וממילא דלא יעביר דדא א"כ גם כשחל בשבח למה גזרו ובשער המלך ה"ש הקשה להיפך כיון דלב"ש אף ביו"ט שייך הגזרה אך צ"ל דלא גזרו דא"כ יתבטל המ"ע לעולם א"כ למה גזרו בשבת דשמא יעבירנו שייך בין בשבת בין ביו"ט יע"ש וכיון דליכא למיגזר ביו"ט שלא יתבטל המצוה לעולם א"כ גם בשבת איך גזרו יע"ש:
ח) ולפע"ד אפשר לומר דבאמת ב"ש לא גזרו כלל בין בשופר ובין בלולב שמא יעבירנו ותוקעים בשופר בשבת וכן לולב ניטל בשבת לב"ש דהא בח"ס או"ח סי' קמ"ח הקשה איך תנן בביצה ב"ש אומרים אין מוציאין לולב ביו"ט הא ר"א שהוא מתלמידי שמאי סובר דשופר ולולב וכל מכשיריהם דוחין שבת ומסתמא ב"ש סובר כן א"כ מותר לעשות שופר או לחתוך לולב ביו"ט שחל בשבת ומכ"ש דלא גזרו שמא יעבירנו אך כתב לתרץ דהא דאמרו אין מוציאין לולב בי"ט היינו שלא לצורך שכבר קיים המצוה ואף בתוס' יש לפרש שכונתם להוציא לעשות הנענועים דלא הוי רק קצת מצוה אבל לילך אצל חכם ללמוד המצוה איך לקיימה בודאי מותר אף לכתחילה אף בשבת דהא שופר ולולב וכל המכשירין דוחה שבת ויו"ט יע"ש ע"כ לדידן דאין דוחה שבת שפיר גזרינן שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וילך אצל חכם וזה בשבת שייך אבל ביו"ט דמותר מטעם מתוך ולא שייך הגזרה ולב"ש דדוחה שבת לא שייך לגזור שמא יעבירנו דהא אף לכתחילה מותר דהוי הכשר מצוה ודו"ק:
ט) ומה שהקשה כ"ת על סברתי שהבאתי לעיל או' ד' א"כ קשה מיבמות (דף כ') דאלמנה מן ארוסין גזרו אטו אלמנה מן הנשואין ולפי סברתי למה גזרו הא אפילו אם יטעה ומיבם אלמנה מן הנשואין ליכא איסור דהא הלאו נוחה מעשה ולא נשאר רק עשה ובדיעבד אמרינן מה אולמא עשה דאלמנה מעשה דיבום ועשה דאלמנה נדחה מעשה דיבום ג"ז ניחא דהא לשאר תירוצים שם בגמרא א"ש ועוד אף לתרוצו של רבא נמי אין דמיונו עולה יפה דהכא אף בדיעבד לא אמרינן להיפך מה אולמא דהא בודאי דעשה דאלמנה א"א אפילו בדיעבד להיות נדחה מעשה דיבום ואדרבה עשה דיבום אפילו בדיעבד עבר כיון דאפשר בחליצה ועבר על איסור עשה דאלמנה דלא שייך בזה מה אולמא דודאי עשה דאלמנה אלים יותר ולא נדחה בדיעבד מעשה דיבום דהא אפשר בחליצה כמו שכתב רש"י לענין איסור כרת טעם זה משום דאפשר עיין רש"י יבמות (דף ו') איברא דתוס' שם הקשו על רש"י אך סברתי יש מקום לפירש"י אף לתרוצו של רבא ועוד וזה עיקר כי שופר בשבת יש מ"ע לתקוע או לולב ליטול בשבת בביתו בלא הוצאה רק שאם הוציא או שמעביר ד"א ברה"ר עבר על עשה ול"ח של שבת ע"כ שפי כתבתי דבדיעבד עשה של שופר ולולב דוחה את איסור שבת אבל באלמנה לכהן גדול ביבום הוי ענין אחר דאם בא עליה עבר על לחו"ע וכיון דאין עדלחו"ע לא צוה התורה ליבמה רק לחלוץ וליכא באלמנה מ"ע של יבום כלל ואם בא עליה לא עשה שום מצוה של יבום דתורה לא פקדי' לכהן גדול ליבם אלמנה ממילא דאם יבמה לא קיים עשה דיבום ואין במה לדחות את עול"ת וממילא דעבר אף דיעבד על עול"ת ודו"ק כי ברור מאד:
ידידו הדוש"ת בלונ"ח אלטר יחיאל לעבענצאהל ראבד"ק.